סימן פ
אסימן פ
הועתק מגב"ע אות באות מעיר באהסלוב במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא. כד אתא קדמנא ה"ר אליקים מיכל בר' זאב והעיד לפנינו ח"מ בת"ע באליונ"ע כד"ת איך ששאל הערל שהיה לן עם ה"ר ארן בע"ג מאומאין שהי' חיגר ברגל אחת ושאל את הערל היכן הבע"ג שהי' באכסניא עם שלשה סוסים. והשיב הערל שיהודי הוציא סוס אחת משם וחזר אח"כ להציל השני סוסים ואמר להערל לך להבית לקבל המפתח מהשער השני. והשיב הערל בלשונו (יאק יא טוביא דאם קלאוטשא ניא מאזניא קלאוטשא נאיטשיי נא טובע טאק ווין פריסווו דא זימליא טא ווין טאם אשטאוושא קאלא וואראטע). כל זה אמר לו הערל. ואח"כ בבקר מצאו אצל השער שפראנצקיע וסכין ומעות נחושת א' רבע ובעל האכסניא נתן לבע"ג אויס גאב מעות נחושת כ"ז העיד לפנינו מהערל ששמע ממנו אליקום מיכל ב"ר זאב בת"ע ובאליונ"ע יום א' י"ב סיון שנת תרט"ז פה באהסלוב. נאום זאב וואלף במ' פייבעל נאום אהרן בר' יהודא. נאום אברהם במהו' שמואל ארי':
במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא כד אתא לקדמנא ר' זלמן בר' משה והעיד לפנינו בת"ע באליונ"ע שהי' עומד בשעת ששאלו אנשים את הערל על הבעה"ג הנ"ל והשיב שהבעה"ג האט אים גיבעטין ער זאל אים געבין דעם שליסל האט ער גיענטפערט וויא קאן מען נעמין דעם שליסיל אונ ערל הנ"ל האט גיזעהין אז דיא אוהר האט אויף אים גיברענט אי טאם אין פיראסיע. כ"ז העיד לפנינו ה"ר זלמן בר' משה הנ"ל בת"ע באנו עה"ח יום הנ"ל נאום אהרן במהו' דוד ונאום אברהם בר' שמואל:
במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא כד אתא לקדמנא ר' יהושע בר' אהרן שמואל והעיד לפנינו בת"ע באליונ"ע כד"ת איך שהי' עומד ושמע מן ערל איעמטשיק ואמר האיעמטשיק בזה הלשון איך בין גישטאנין באיי דעם שער השני האט אן גיקלאפט אין דעם טויער מי זאל אים עפינען איז קיין מפתח ניט גיוועזין אונ קיין האק האב איך ניט גיהאט האקין דעם טויער. אונ איך האב גיזעהן באיי דעם האט גיברענט די בארד מיט די פיאות. כ"ז שמע מהאיעמטשיק. כ"ז העיד לפנינו ר' יהושע בר' אהרן שמואל הנ"ל בת"ע באליונ"ע יום ה'. נאו' זאב וואלף בר' פייבול נאום אהרן בר' דוד. נאום אברהם בר' שמואל ארי':
במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא כד אתא קדמנא ר' יצחק ליב בר' יוסף והעיד לפנינו ח"מ בת"ע באליונ"ע איך בשעת השריפה בשעת שבא ר' יצחק ליב לשם ודיבר עם יהודים היכן הבע"ג מאומען ר' אהרן ובתוך כך שמע מערל שהי' לן שם עם ה"ר ארן באכסניא בזה הלשון יא קראטשאוו דא טאהא זידא דארני אטיציקוו ביי טעהיז אווזע הארעש נא טעבא וואלאשע הארעט איז בארדא טא ונין טאם אסטאווסיא. והעד הנ"ל לא שאל ערל הנ"ל על כל זה גם לא שמע משום אדם שישאל להערל על זה גם (ש"ה) [זה] שאח"כ בבקר ראה אצל השער השארבין של ראש אדם עם אוזן אחת באנו עה"ח יום ה' נאום זאב וואלף בר' פייבול. ונאום אהרן בר' דוד. ונאום אברהם בר' שמואל:
במותב תלתא כחדא הוינא ואתא קדמנא ה"ר יצחק ליב בר' יוסף הנ"ל וגם ר' אליקום מיכל הנ"ל בר' זאב והעיד לפנינו בת"ע כהנ"ל והר' יצחק ליב אמר ששמע מהערל קודם שעה א' בלילה אחר חצות. ור' אליקום מיכל אמר ששמע ממנו כהנ"ל בשעה ב' או חצי ג' בלילה אחר חצות דהיינו כשהתחיל להאיר היום וגם ה"ר יצחק ליב אמר שראה לבע"ג בבלאהע הויזין וספראנצקיא ואיצקאר. כ"ז העיד בת"ע באנו עה"ח יום ה' ט"ז סיון פה באהסלוב נאום יצחק בר' אליעזר ליפע. זאב וואלף בר' יצחק. ונאום שמחה בן עזריאל:
במותב תלתא כחדא הוינא ואתא קדמנא ר' זלמן בר' משה הנ"ל ואמר שבבקר כשסיפר הערל לפני אנשים בא ושמע מהערל הנ"ל שראה מבחוץ דרך השער להבע"ג שלן עם שלשה סוסים ובאוד והיה מאיר בהויז מחמת השריפה לכן ראה וצעק אצלו הבע"ג שיתן לו המפתח ולא הי' לו המפתח וראה הנ"ל דרך השער ששורף עליו הזקן והפיאות ואח"כ נשאר יושב על הארץ אצל השער שלא ברצונו ובלשונם אמר איפריסיוו דיא זעמליא. כ"ז העיד לפנינו בת"ע באנו עה"ח יצחק הנ"ל. מאיר בר' משה יהודה. צבי בר' משה:
במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא לקדמנא ר' חיים יעקב בר' גדלי' והעיד לפנינו בת"ע באליונ"ע איך שבבוקר מצא בעצמו על השער התחתון הנ"ל עצם גולגולת שעל המוח מאדם הי' בפ"ע ואח"כ מצא כל הגלגלת מאדם עם אוזן השמאלי עם הלשון רק הי' נחסר אוזן הימני וגם צלעות מאדם ויודע בבירור שהן מאדם וכשלקחו אותן עצמות לידים נפזרו לאפר מחמת השריפה וסמוך לכל הנ"ל מצא שפראנצקיא ואוזן יאנציקאר וסכין ומעות נחושת וחתיכה מהוזין בלאווע. כ"ז העיד לפנינו בת"ע. באנו עה"ח יום הנ"ל. יצחק הנ"ל. יהושע העשיל בר' משה ישראל בר' יעקב:
במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא לקדמנא ר' משה בר' אברהם והעיד לפנינו בת"ע באליונ"ע איך שבא למקום השריפה כשהתחיל להאיר היום ועמד אצל השער עם עוד אנשים ובא הערל שהיה לן עם הבע"ג מאומען ואמר הערל בלא שאלה בכאן עמד הבע"ג וצעק ליתן לו המפתח ובאותו זמן נשרף עליו הזקן והפיאות והלכתי ליתן לו המפתח ואח"כ כשבאתי בחזרה נפל הגג ולא שמע מהבע"ג הנ"ל שום קול ושום דיבור כך שמע מערל הנ"ל ובבוקר ראיתי אצל השער הנ"ל חצי ראש עם אוזן אחת והכרתי שזה מאדם. כ"ז העיד לפנינו ר' משה הנ"ל בת"ע ומה ששמענו כתבנו וחתמנו יום א' י"ט סיון. נאום זאב וואלף במ' פייבול. נאום אהרן בר דוד. נאום זאב בן יהודא:
במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא לקדמנא ר' מרדכי בר' שמאי מנחם מענדל והעיד לפנינו בת"ע איך ששמע מהערל האיעמטשיק איזה ימים אחר השריפה איך שראה ערל האיעמטשיק הנ"ל דרך סדקי השער והכיר בקול שהוא וראה שנשרף עליו הזקן והפיאות גם הלייבול שעליו ורקד בהרגלים מחמת חמימות האש שמתחת רגליו וצעק להציל אותו והשיב לו האיעמטשיק שאינו יכול להציל אותו שאין לו גרזן כך שמע מהאיעמטשיק הנ"ל. גם העיד לפנינו ר' מרדכי הנ"ל (חסר) והכיר שזה מאדם ונמצא במקום השער הנ"ל באנו עה"ח יום א' י"ט סיון פה באהסלוב. נאום זאב וואלף בר' פייבול. נאום אהרן בר' דוד. נאום דוד בר' יהודא:
יבמות פט"ו (דקט"ו ע"א) ההוא גברא דבשלהי הלולי כו' חזו גבראי כו'. הנה הב"ש סעיף כ"ט ס"ק צ"א כתב בשם הב"ח וכן אם נפל לאש ויכול לצאת משם אם נמצא שם עצמות אמרינן דנשרף מיהו דבריו אין מוכרחים וכן בסעיף ל"ב לא משמע כן עכ"ל והיינו כמ"ש עוד הב"ש בסעיף נ"ה ס"ק ק"ס וז"ל ועיין סעיף ל"ב אע"ג דזה נפל למים והעלו רגל אם לית ברגל סי"מ כו' וכאן צ"ל משום דהיא צעקה וכו'. והנה דברי הב"ח הנ"ל מבוארים בחיבורו סעיף י"ט וז"ל עוד נראה דבנפל לכבשן האש ואפשר לצאת בשום ענין ואח"כ מצאו בכבשן עצמות אדם תולין לומר דאותו שנפל לשם ודאי נשרף והכי מוכח מעובדא דר"פ האשה שלום בההוא גברא דבשלהי הלולא אתלי נורא בגנני. ובתשו' על הנשרפים ביריד יערסלאוו התבאר בס"ד כל הצורך עכ"ל. ותשובתו זאת היא בתשובותיו סי' ע"ב וז"ל שם בד"ה ואע"פ דבעובדא דבשלהי הלולא דלעיל היכא דליכא הוכחה דפס יד (ר"ל מאינש אחרינא) תלינן לקולא דאותו שהיה בבית הוא דנשרף וא"כ בנפל לתוך כבשן האש (כשאפשר לו לצאת בשום ענין עיין בש"ע סעיף למ"ד בחמ"ח ס"ק נ"ז ובב"ש ס"ק צ"ב) אמאי לא תלינן נמי דהאי גברא דקא חזינן דנפל לתוך כבשן האש הוא דנשרף. הא ודאי לא הוי קושיא כל עיקר דהא בכבשן האש נמי ברירא מילתא דאי הוה חזינן גוף שרוף לפנינו בתוך כבשן האש דפשיטא דתלינן דאותו שנפל בתוכו לפנינו הוא דנשרף ולא חיישינן שמא זה שנפל לפנינו הוא דברח לו מן האש בשום ענין וזה גוף השרוף איש אחר הוא אלא התם לא איירי אלא במי שראה לאחד שנפל בכבשן האש והלך לו משם שלא ידע אם נמצא אח"כ גוף שרוף בכבשן אם לאו עכ"ל. ומאי דפשיטא ליה להב"ח דבעובדא דשלהי הלולא כו' היכא דליכא הוכחה דפס ידא תלינן לקולא כו' כ"כ הב"ח עוד באריכות בתשו' סי' נ"ה שהעלה אבל אי לא אשכח אלא האי גברא חרוכא לא הוה חיישינן לגברא אחרינא אפילו לא אמרה חזו גבראי חזו גבראי ע"ש בהתשו' סי' נ"ה סד"ה ואע"ג דמסוף והיינו רק משום שידוע דההוא גברא הוה בגנני ע"ש (דל"ה סע"ב) וכיון דאיתלי נורא בגנני ה"ל כנפל למדורה. ואע"פ שיכול להנצל ס"ל כיון דנמצא גברא חרוכא תלינן ביה. וע"ז חולק הב"ש ס"ק ק"ס והביא ראיה מסעיף ל"ב כנ"ל. וכאן צ"ל הא דלא חיישינן שמא אדם אחר היה כאן ונשרף משום דהיא צעקה בעלי נשרף כו' עכ"ל. וזה מבואר דלא כהב"ח. ובאמת כוון הב"ש לדברי הרשב"א בחידושיו בדף קכ"א בד"ה מעשה בעסיא. שהביא ראיה על הא דסעיף ל"ב דבעינן סי"מ דוקא מההוא גברא דאיתלי נורא בגנני. דאפילו רבא אינו מתיר רק משום דאמרה חזו גבראי. ומדברי הרשב"א מוכרח ג"כ דאינו מפרש דהפסתא דידא הוא ודאי מגוף אחר כפירוש הרמ"ה שברי"ו. דאם הי' מפרש כן אין שום התחלת ראיה משם לעובדא דעסיא. להצריך סי"מ. דשאני הכא דממנ"פ אחד ערק כו'. ע"כ א"א להתיר רק ע"י אומרה חזו גבראי. אלא ע"כ צ"ל דמפרש בענין אחר וכמו שכתב בסדר אליהו דף י"ד ע"ג להקשות על דברי הרמ"ה וז"ל מהו זה דקאמר רבא ועוד גברא חרוכא כו' ופסתא דידא דשדיא כנראה דפסתא דידא דשדיא מסייע ליה למימר דגברא חרוכא דשדיא היינו בעלה ואדרבה כלפי לייא מסתברא דמפסתא דידא דשדיא איכא הוכחה דגברא אחרינא הוה בהדי' וניצול ביד חתוכה וא"כ מאן לימא לן שזה הניצול לא הי' הבעל וזהו שהניעו לרבי חייא בר אבין לומר כן ואילו לא הוה הפיסת יד כי אם גברא חרוכא לבד הוה מודה לרבא וכמ"ש רבינו ירוחם בשם הרמ"ה וא"כ איך מייתי רבא סייעתא מדבר דהוי תיובתא (ועי' מזה ג"כ בעצי ארזים סי' י"ז ס"ק קכ"ב שהביא ג"כ ראיה זו לפי' הרשב"א. ועיין שו"ת גבעת שאול סי' ט"ו שנראה שמפרש דרבא ס"ל ששניהם נשרפו כו' ודוחק. ועי' תשו' הב"ח סי' ע"ב בדברי הגאון מ' קאפיל מלבוב דכיון שהיה כח באש לשרוף כל הגוף ונעשה אפר כש"כ שהיה לו כח לשרוף הפס יד כו' אעכצ"ל דממנ"פ אחד ערק כו'). אשר ע"כ היה נראה מוכרח דהאיש הנמצא חרוך לא היה שלם באבריו בענין שהיינו יכולים לתלות שהיד הנמצא ממנו הוא דהשתא לא קשיא לן מפסתא דידא שהזכיר רבא דאע"ג דמ"מ לית ליה משם סייעתא מ"מ תיובתא נמי ליכא ונקיט לה משום מעשה שהיה כך היה ועיקר מגמתו על גברא חרוכא דשדי. הנה זה היה נראה מוכרח לכאורה. לכן בא רש"י לעקור זה ואמר פסתא דידא מאיש אחר ולא מהחרוך כו' עכ"ל וע"ש ביאור דברי רחב"א. ורבא עיקר סמיכתו על אומרה חזו גבראי. ומ"ש ועוד הא גברא חרוכא כו' היינו לומר דלא אמרה בדדמי ואיך דלא דמי לעשינו עלינו בית כו'. אבל הרשב"א ע"כ מוכרח שמפרש כמו שהיה נראה לכאורה מוכרח להסדר אליה לפרש שי"ל שהפסתא דידא הוא מגברא החרוכא כו'. וכיון בכה"ג ג"כ לא התיר רבא רק משום אומרה חזו גבראי חזו גבראי. ע"כ מוכרח דגם בסעיף ל"ב במעשה דעסיא בענין סי"מ. ולכאורה ממ"ש הרשב"א שם דבהרמב"ם פי"ג הי"ו משמע שלא הצריך סי"מ. היה קצת ראיה להב"ח דגם בההוא גברא דאיתלי נורא בבי גנני כיון דנמצא רק גברא חרוכא א"צ לאמירתה ח"ג כמו דשם א"צ סי"מ. אבל באמת יש לחלק דהא במעשה דעסיא זהו דין משאל"ס שמדאורייתא בלא"ה מעידין עליו ורק מדרבנן אסורה. ע"כ בכה"ג י"ל סמך הרמב"ם על זהו שאבד זהו שנמצא. משא"כ בההוא גברא דאיתלי נורא. אם לא נמצא גוף החרוך עדיין אין כאן שום עדות גם מדאורייתא ועוד והוא העיקר דהה"מ שם דקדק מלשון הרמב"ם דס"ל ג"כ כמ"ש הרשב"א ממ"ש והעלו ממנו אבר כו'. וכ"נ דעת הראב"ן דף קכ"ג ע"ד שכ' אבל אם אמרה חזו גבראי דשדא בתוך האש ומוצאין שם גברא חרוכא נאמנת עכ"ל הרי מבואר דס"ל כמ"ש הרשב"א דליכא עוד פסתא דידא מאיש אחר ודוקא ע"י תרתי טעמא שאמרה חזו גבראי ועוד הא גברא חרוכא וס"ל כרבא ולא כרחב"א וגם הר"ן ור"ש שבהגמי"י פי"ג מה"ג אות א' שהביאו מכאן ראיה דבתחלת עדות תלינן לחומרא ע"כ מפרשי ג"כ כפי' הרשב"א והראב"ן וכמ"ש הגאון אאזמו"ר ז"ל בתשובתו דאילו לפרש"י והרמ"ה אין מכאן ראיה כיון דממנ"פ א' ערק לעלמא כו':
קיצור. הב"ש ס"ק ק"ס כתב דאף כשנמצא רק גברא חרוכא לבד אין היתר רק משום שאמרה חזו גבראי וראיה מסעיף ל"ב.והב"ח בתשו' סי' נ"ה ס"ל להתיר בכה"ג אפילו בלא אמרה ח"ג. והיינו בידוע שהוא לבדו שם בגננא ונמצא גברא חרוכא. וכ"כ עוד בתשו' סי' ע"ב וכ"כ בחיבורו ססע"י י"ט והביאו הב"ש סעיף כ"ט ס"ק צ"א ולא הסכים שם ג"כ עמו וכדבריו מבואר בחה"ר סוף יבמות בד"ה מעשה בעסיא. ומדבריו שם מבואר דאינו מפרש כמ"ש רי"ו בשם הרמ"ה דהפסתא דידא הי' בודאי מאיש אחר כ"א שי"ל שהוא מהגברא חרוכא. וכן פירש הראב"ן והר"ן והר"ש שבהגמ"י ולפירוש זה ודאי מוכרח דרחב"א פליג על דינו דהב"ח וגם לרבא נראה כן והב"ש הוכיח דאף להרמ"ה דמפרש דהפסתא דידא הוא מאיש אחר אעפ"כ לא ס"ל כהב"ח:
בוהנה באגודה כתב יש גאונים פסקו כרבא ואחריו היש"ש פסק כרבא ואפשר הם ג"כ מפרשים כפירוש הרשב"א דאין מוכרח שהפסתא דידא הוא מאיש אחר ע"כ ס"ל לפסוק כרבא דבכה"ג ודאי מסתבר טעמיה. והנה לפ"ז יש לומר דברי רבא מ"ש ועוד הא גברא חרוכא משמע לכאורה דסגי בהאי ועוד לחוד וכן סגי בהא דקאמרה ח"ג ח"ג דכיון שראתה שהאש אוכלתו וא"א לו להנצל וגם ראו שלא יצא משם איש אמרינן ודאי נשרף וכן במציאת גברא חרוכא לחוד סגי כיון שידוע שזה היה שם בשעה שנתלה נורא בגנני' ואחר לא היה שם וראו שהתחיל מעט האש לשלוט בו אף שלא הגיע לגדר שהאש אוכלת בו ולא יצא אדם משם סגי כדברי הב"ח (ויש להעיר לזה מדין הנז' בגמרא פ"ב דגיטין (די"ט) גבי מזוזתא בי דני לא שכיח ובש"ע סי' קל"ו ס"ה דאמרינן שזה שזרק הוא שנמצא) הגם שמצינו בכתובות פרק הכותב (דפ"ה ע"ב) ועוד הא קיהיב סימנא וכ' התוס' אין לפרש ועוד אפילו אמיד כו' אלא יש לפרש דהני תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה. מ"מ הרי פ"ק דכתובות (דף י"ד ע"א) ועוד האמר רב יהודה כו' משמע בגמ' שם דהנך שני טעמים אין צריכים זה לזה. מיהו פירוש הר"ן ועוד היינו לא שהוא מכחיש אלא דליתא קמן יעו"ש. ועד"ז י"ל ועוד הא גברא חרוכא כו' לא בשלא ידענו כלל שנתלה בו נורא. אלא דלא צריך לומר חזו גבראי שהאש אוכלתו דמשמע שכבר אחזה האש בראשו ורובו ואוכלתו דדי בזה לבד אף שלא חפשו למצוא גברא חרוכא רק שראו שלא יצא אדם משם כנ"ל אלא סגי כשראו שהתחיל קצת האש לשלוט בו וראו שלא יצא משם איש ונמצא גברא חרוכא. גם בפרק הכותב שם (דפ"ה ע"ב) חלק הר"ן על התוס' וז"ל ואיכא מ"ד דהני תרי טעמי צריכי להדדי כו' (והוא דעת התוס' כנ"ל) ולא נהירא דאע"ג דמשום לא אמיד בלחוד לא מהדרינן משום סימנא כי איכא עדי פקדון מפקינן כו' וכ"כ הה"מ פ"ו מהל' שאלה ופקדון הלכה ד' בשם הרמב"ן והרשב"א. נמצא מבואר דמפרשים דטעם ועוד הא קיהיב סימנא סגי בלי טעם הראשון כלל א"כ גם כאן אפ"ל ועוד הא גברא חרוכא מהני גם בלתי אמירת חזו גבראי חזו גבראי והיינו כשידענו שהיה עומד שיהי' האש אוכלתו ע"י דאיתלי נורא בי גנני וגם ראינו שלא יצא אדם משם ונמצא במקום גננא גברא חרוכא אמרינן דודאי זהו וכנ"ל מענין מזוזתא בי דני לא שכיח שוב ראיתי במרה"צ ס"ק ס"ו דמ"ו ע"א ד"ה ומה שדקדק כתב ג"כ בענין ועוד הא גברא חרוכא דשפיר מצינו לפרש ועוד שהוא טעם בפני עצמו בזולת טעם הראשון דאמרה חזו גבראי וכמו שהוא הסוגיא ברוב המקומות עכ"ל. וכן ראיתי בתשו' גבעת שאול סס"י ט"ו כ' ג"כ וז"ל אבל לטעם הב' דרבא רצה להתיר אפילו לא אמרה חזו גבראי כדמשמע מלשונו דקאמר מי דמי התם לא קאמרה כו' ועוד הכא כו' עכ"ל משמע גם דע"י ועוד גברא חרוכא כו' יש להתיר אפילו בלא חזו גבראי. וזה ע"ד שנת' בשם תשובת הב"ח. ומ"מ באמת זהו דוחק גדול כיון דלרחב"א גם צירוף ב' הטעמים יחד היינו ח"ג שהאש אוכלתו וגם שנמצא גברא חרוכא עכ"ז חיישינן ולא מהני איך לרבא יהי' מהני ע"י דנמצא גברא חרוכא לבד ודאי אפושי פלוגתא לא מפשינן. לכן צ"ל ענין ועוד הא גברא חרוכא היינו הכל כדי לדחות דברי רחב"א או אפ"ל דחזו גבראי מהני בפ"ע לרבא משום דפי' חזו גבראי היינו כמ"ש באגודה ח"ג דמית ח"ג דמית. וכמ"ש בשמו הב"ח וא"כ ועוד היינו לסניף אבל לא לסמוך על הא גברא חרוכא לבד אם לא אמרה ח"ג ח"ג. ע"כ לפירוש הרשב"א וסיעתו א"א להעמיד קולא זו דהב"ח גם מה שהרשב"א פוסק כן בפירוש דדוקא משום דאמרה חזו גבראי כו' הא לאו הכי לא. אלמא ס"ל בפשיטות דהאי ועוד הא גברא חרוכא אינו היתר בפ"ע. והב"ח והתשו' גבעת שאול לא ראו דבריו:
קיצור. האגודה והיש"ש פוסקים כרבא ואפ"ל שמפרשים כפי' הרשב"א. ואפ"ל שהפוסקים כרחב"א זהו משום שמפרשים כפי' הרמ"ה. לפ"ז לפי' הרשב"א י"ל דהאי ועוד הא גברא חרוכא מספיק להתיר בפ"ע גם בלא טעם הראשון וכסברת הב"ח. ועי' פ"ק דכתובות (דף י"ד ע"א) ועוד הא אמר רב יהודה. ואף בפרק הכותב (דפ"ה ע"ב) מחולקים התוס' עם הר"ן והה"מ. בפירוש ועוד. דלהר"ן והה"מ סגי בהאי ועוד לבד. וכ"כ בתשו' גבעת שאול סס"י ט"ו. ובמרה"צ ס"ק ט"ו. אך הרי הרשב"א כ' בפירוש להפך דלא סגי בהאי ועוד כ"א תרתי בעינן וטעמו ונמוקו עמו כיון דלר"ח בר אבין גם הני תרתי טעמי יחד לא מהני. די לומר דלרבא מהני התרי טעמי יחד ואפושי פלוגתא לא מפשינן. וגם הרי הב"ש הכריח כן מהדין דסעיף ל"ב.וגם הרשב"א דימה שני ענינים אלו להדדי:
גאך הסדר אליה שהסכים לפרש"י והרמ"ה עכ"ז נוטה להקל כעין דעת הב"ח וז"ל (דף י"ד ע"ב) דלפי דבריהם למה לא חש רחב"א אפי' בלא נמצא פסתא דידא דמי לא משכחת לה שהבעל ניצל והלך לו וזה הנמצא איש אחר הוא שבא להצילו שהרי אמרה אשתו חזי גבראי ח"ג שיבואו להצילו. אלא ודאי דכל כה"ג מילתא דלא שכיח הוא ולא חיישי' לזה ומאי דחש רחב"א הוא מלתא דשכיח מחמת ידים מוכיחות דאיכא פסתא דידא קמן דממ"נ אחד ערק ואזל לעלמא כו' עכ"ד ס"ל כתשו' הב"ח דבכה"ג דליכא רק גברא חרוכא אפי' רחב"א מודה. מיהו ס"ל דהיינו באמרה חזו גבראי רק דמיירי בענין שאפשר שניצול והלך לו אעפ"כ מהני. ובמח"כ יש שני קושיות עליו הא' איך לא ראה שהרשב"א בחידושיו לא מפרש כן הך סוגיא כנ"ל. הב' דמפרש חזו גבראי בענין דאעפ"כ גם לדבריה יכול להיות שהבעל ניצל והלך לו ולא משמע כן מלשון רש"י שהאש אוכלתו וכמש"ל בשם האגודה. והנה הב"ש ס"ק ק"ס הביא ראיה נכונה מדברי רבינו ירוחם בשם הרמ"ה שהוא עיקר בעל שטה זו ואעפ"כ ס"ל דבנמצא גברא חרוכא לחוד ההיתר ג"כ רק ע"י אמירתה חזו גבראי חזו גבראי. משא"כ בנמצא פסתא דידא מאיש אחר פוסק כר"ח ב"א דלא סמכינן על אומרה חזו גבראי. רק בנמצא גברא חרוכא לבד כתב וכיון שהיא אומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקר עכ"ל. והב"ח בתשו' סי' נ"ה נדחק מאד לפרש דעת הרי"ו בשם הרמ"ה כדבריו. וכל מעיין ברי"ו יראה שדבריו דחוקים מאד. והעיקר כפי' הב"ש בהרי"ו. רק י"ל דהיינו משום שהרמ"ה פוסק כרחב"א דבנמצא עוד פס יד מאינש אחרינא לא מהני אמירתה חזו גבראי. לכן ס"ל כשלא נמצא פס יד אין להתיר רק ע"י אומרה חזו גבראי. אבל לרבא דמתיר לפירוש רש"י והרמ"ה ע"י אומרה ח"ג ח"ג אף שנמצא עוד פס יד מאינש אחרינא. א"כ בלא נמצא רק גברא חרוכא אפשר שיהיה מהני אף בלא חזו גבראי שהאש אוכלתו לגמרי. כ"א אף בענין שהיה אפשר שניצול כפי דעת הסדר אליהו. מיהו אין הכרח לזה ועוד דממנ"פ לפי' הרמ"ה בעובדא זו הרי פסק כרחב"א והפוסקים כרבא י"ל דלא מפרשי כלל כפרש"י והרמ"ה כ"א כפי' הרשב"א: