סימן ע

אסימן ע

מכתב מעלתך ע"י המוכ"ז הגיעני. אשר בקשת להודיע נידון אשר כתבתי במכתבי הקטן שיש לי פתח תקוה להתירה. ואתך הסליחה על איחור תשובתי עד כה כי מטרדת היריד לא היה פנאי באמת לכתוב ע"כ אמרתי לכתוב עם מי שהגיעני מכתבו. וכמ"כ לידידי ר"ש נ"י כבר השבתי בקצרה ועתה אמרתי זכרון א' עולה לכאן ולכאן. ומובטחני בענוותנותם שלא יקפידו ע"ז:

והנה כוונתי בענין הפיתחא להתירה. הוא נידון הספק דשמא לא הגיעו המים עד הקרח. אשר העירותי. דלכאורה הוא באמת חששא גדולה כאשר הסכימו מעלתם ג"כ. ובאמת לכאורה לא זו בלבד שיש להסתפק אם דינו כמים שיל"ס להתירה להנשא לכתחלה אלא שיש להסתפק ג"כ שמא לא יצאנו מחשש איסור דאורייתא. כיון שלא נתברר לנו שכיסהו המים. את"ל שהמים לא הגיעו עד הקרח. וא"כ אפי' שהו עליו עשת"נ לא מהני לאפוקי מאיסורא דאורייתא דשיהוי עשת"נ לא מהני אא"כ כיסהו המים ג"כ. אלא שהיה מקום לצדד בזה לומר שיצאנו מאיסור תורה מחמת דאומדנא הוא עכ"פ שמת תחת הקרח. ואע"ג דאומדנא לא מהני וכמו שהשיג הרדב"ז סי' תקכ"ו על פסקי מהרא"י סי' קל"ט. מ"מ בהצטרף האומדנא לרובא דאפי' ספינות הטובעות בים שנותנין עליו חו"ח מ"מ רובן לאבד כדאי' בב"ב (דקנ"ג) וכמ"ש ריב"ש סי' שע"ט. ואמרי' בירוש' והוסיפו עליהם ששטפתו נהר וכו'. ואין לך שטפתו נהר גדול מזה. וא"כ בהצטרף אומדנא גדולה ועצומה כזו לרובא י"ל שיצאנו מאיסור תורה עכ"פ (ואף דכשאין הקרח רק ב' ווייארסט כנ"ד אפשר שאין כאן אומדנא גדולה כ"כ שמת את"ל שהיה חלל בין המים להקרח. מ"מ בנ"ד כיון שהיה מקום פנוי בין הקרח הראשון להשני. א"כ כיון שעיינו על המק"פ ולא ראו אותו א"כ ממ"נ את"ל ששט עד להלאה מקרח השני א"כ מ"מ כיסהו המים שבמק"פ וכיון ששהו שם עליו עשת"נ יצאנו מחשש איסור דאורייתא. ואת"ל שלא שט כלל מתחת הקרח הא' א"כ אין להסתפק אלא שמא היה תחת הקרח האחד כמה שעות ששהו שם ואח"כ יצא משם וזוהי ודאי אומדנא גדולה שאילו שהה תחת הקרח כמה שעות רצופות היה מת אף את"ל שהיה קצת חלל בין המים להקרח). ויש להאריך בזה הרבה. אלא שאינו נוגע לענינינו כ"כ דעכ"פ מאיסור דרבנן לכאורה לא פלטינן. דל"ד למים שיל"ס. אם לא נתברר שהמים מגיעים עד הקרח:

באלא דלכאורה יש להקל בזה לדעת הט"ז שמקיל בספק אם הם משאל"ס או שיל"ס ונראה מהב"ש ס"ק ק"ה שמסכים עמו. וא"כ נ"ד ספיקא מיהא הוי שמא הגיעו המים עד הקרח. אלא דמ"מ י"ל דלא מהני לשיטתם ג"כ כיון שהקרח לא היה רק ב' ווייארסט וא"כ לדברי מעלתו שבשיעור זה יש כאן ספק אם הוא כדי שת"נ. א"כ הוי ס"ס להחמיר שמא לא הגיעו המים עד הקרח ואת"ל שהגיעו שמא אין בב' מילין כשת"נ. ובס"ס להחמיר אפשר שיש להחמיר בדרבנן ג"כ ועי' מל"מ פ"ד מהל' בכורות ועי' שער המלך פ"י מה' מקוואות כלל ה' שהביא מחלוקת הפוסקים בזה וגם להמקילים אפשר דבאיסור א"א דחמיר טפי יש להחמיר יותר אפי' באיסור ד"ס שבו וכה"ג מצינו בסוכה (דט"ז ב') שיש סברא לומר דשבת כיון שהוא איסור סקילה מחמרינן ביה טפי מסוכה דאורייתא כו'. ואף שיש שם סברא דסוכה דאורייתא חמיר טפי. מ"מ היינו דוקא דאורייתא דסוכה ולא הדרבנן דסוכה. וכ"ש במשאל"ס דאחמירו ביה טפי כמ"ש הפנ"י סי' ז'. בשגם שבאמת אני מחזיק בדברי. שדברי הט"ז וב"ש הנ"ל להקל בספק דמשאל"ס הם נגד פסק הש"ע סעיף ל"ב דמשמע התם דסי"ב לא מהני במשאל"ס אע"ג דמספקא לן אי סי' דאורייתא. ומה שכתב לי מעלתו שי"ל דבסעיף ל"ב מיירי בלא שהו עליו עשת"נ. לא עיינת היטב במכתבי הראשון שהבאתי ד' הריב"ש סי' שע"ט שכתב להדיא דההיא דשלשלוהו לים שהוא הדין דסל"ב הוא נפל למשאל"ס ועיי"ש דפשיטא ליה כ"כ עד דמקשה מזה ומכריח מזה דבמגוייד אין כאן עדות כלל כו' יעו"ש וכ"מ משא"פ. וכ"מ מלשון ולא עלה בידם כו' שבמשנה וידוע מ"ש הכ"מ פי"ג ה"כ דלשון ולא עלה היינו שהו עליו עשת"נ. וזה ברור. וכיון דסי"ב לא מהני במשאל"ס כ"ש שאין להקל בספק שמא הוא משיל"ס. דטפי יש להקל בספק דהכרת המת מספק דעצם המיתה שלא מצד הכרת המת. כדמוכח בפב"ת דיבמות וכמ"ש בזה במ"א באריכות. ודברי הב"ש נפלאו ממני דבחששא דשאלה מחמיר ביותר בס"ק צ"ח במשאל"ס (ועי' במהרמ"פ סי' ל"ו דמיירי בודאי בשהו עשת"נ מדכ' חזינא קמאי דקמאי שבקשו עלילות להקל במשאל"ס כו' ואהא קאי הב"ש) אע"ג שהוא חשש רחוק ביותר יעו"ש. ובס"ק ק"ה מקיל בספק דשמא הם משיל"ס לחוד והוא פלא גדול. עכ"פ לדינא קשה להקל מצד ספק. הגם שמהרי"ט סי' מ"ח וקל"ט מקיל ג"כ בספק מ"מ קשה להקל נגד הש"ע. בשגם שלפעד"נ סוגיית הגמרא (דקכ"א) בעובדא דדגלת משמע כן מדמקשי' התם אינהו דעבד כמאן וכו' ומאי קושיא הרי ט"ע גרוע דאחר ג"י עדיף מסי"ב כמ"ש בתשובת עה"ג סי' ע"ב. וא"כ י"ל דבמשאל"ס אין להחמיר כ"כ. כיון דאפי' בסי"ב סגי כ"ש בט"ע אחר ג"י א"ו דסי"ב לא מהני וה"ה ט"ע אחר ג"י ומש"ה מקשה אינהו כו'. ומכל מקום יש לדחות דהעה"ג נמשך אחר האומרים דט"ע גרוע מהני מדאורייתא אבל להאומרים דט"ע אחר ג"י אין כאן עדות כלל מדאורייתא כמ"ש הריב"ש י"ל דסי"ב עדיפי דהא בסי"ב יש ספק לומר דמהני מדאורייתא ולפיכך אף את"ל דט"ע דאשתהי לא מהני בדרבנן ג"כ מ"מ י"ל דסי"ב מהני. וכיון שעכ"פ דין זה במחלוקת שנוי' ודעת הש"ע להחמיר א"כ קשה להקל בספק שקול ועי' בתשו' פנ"י סס"י ז':

גאבל הפיתחא להקל בזה. הוא. דהנה בזה יפה כתבת שמדברי הב"ח והפנ"י בתשובותיהם נראה שלא ירדו כלל לחקור בזה אם הגיעו המים עד הקרח או לא. וצריכים אנו לעמוד על דבריהם ז"ל מפני מה לא ירדו לחילוק זה דלכאורה הוא מושכל ראשון. וכ"ש דאפנ"י קשיא טפי דמהדר אחומרי ואמאי לא אחמיר מה"ט ועיי"ש דכתב וכ"ש שאין ריוח כו'. אשר ע"כ עלה בדעתי שי"ל דס"ל דאין לנו לחוש מספיקא שמא נחסרו המים ולא הגיעו עד הקרח אלא מוקמי' להו אחזקתייהו דהא ודאי תחלת הוויית הקרח הוא מן המים וא"כ בתחלת הווייתו ודאי לא היה חלל בינו לבין המים ולכן אמרינן דאוקי מילתא אחזקה ואין לבדות הנולד וההשתנות מלבינו כל כמה דלא חזינן שפעם א' היה חלל. ואע"ג דאיכא הכא חזקת איסור דא"א כנגד חזקה זו ולהריב"ש הוי תרתי חזקה לא אמרינן אוקמא חזקה לנגד חזקה וה"ל ספיקא. כיון דלא אתייליד ריעותא בחזקת המים הרי היא מבטלת לגמרי חזקת חיים של הבעל והרי הוא בחזקת מת וה"ז דומה למ"ש כאאזמו"ר הגדול הגאון נ"ע בי"ד סי' י"ח סק"ד גבי סכין ומקוה בנאבד הסכין שהבהמה כשרה משום דמוקמינן הסכין בחזקתו ואע"ג דאיכא חזקת איסור דבהמה ל"ח לה כו' כמו במקוה שנמדד שא"צ למודדו בכל פעם שטובל בו ול"ח לחזקת טומאתו אלא בדאיכא ריעותא לפניך שנמצא חסר הא לאו הכי ל"ח שמא נחסרו המים. ועיין במ"ה להרשב"א בתחלתו שכ"כ ממש. וה"נ ממש דומה למקוה דל"ח שמא חסרו המים כיון שפעם א' היה מלא ודאי ה"ז דומה למקוה שנמדד. ואף להריב"ש דאיכא תרתי חזקה כנגד אין לחלק דעיקר הטעם הוא שחזקת אלו נתבטלו שהרי נפל לפניך במים כמו דאמרי' התם הרי טבל לפניך בשגם שהנ"ב סי' מ"ב ובית אפרים סי' ל' חולקים על הריב"ש יעו"ש. אלא שלכאורה יש מקום להחמיר ע"פ מ"ש בתשו' הר"ן סי' ס"ו דבמקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטים אין חזקתו הראשונה שהוחזק שיהיה בו מ' סאה מוציאה הטמא מחזקתו כו' משום דא"כ הוי חזקת המקוה חזקה העשויה להשתנות כו'. ואע"ג די"ל דהכא הרי לא הוחזק שפעם אחד היה חלל בודאי וא"כ ל"ד למקוה שהוחזק כו' (ועי' בי"ד סי' ר"א סעי' ס"ה בלבוש משום ס"ס ובאמת א"צ לזה עש"ך ס"ק קל"ו וכ"ה בר"ן משום אוקמא אחזקתיה) מ"מ לא עדיף מענין מ"ש הר"ן שם גבי חולי דלא אמרי' העמד אדם על חזקת בריא כמו שהיה מתחלה שעכשיו הוא ג"כ בריא לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי כו'. והתם מיירי ע"כ בשלא ידענו שהיה חולי פעם א'. כמ"ש בתשובת בית אפרים סי' קי"א ודלא כהתויק"ו סי' פ"א וכן משמע באורח חיים סי' ח' במ"א גבי ציצית יעו"ש ס"ק י"א דלמקוה ודאי דלא דמי כמ"ש הפמ"ג בספרו שושנת העמקים כלל י"ב דשאני במקוה דהיתה חסירה שעה א' ודאי. אלא צ"ל כוונת המ"א דדמי לחולי כו' הנזכר בתשובת הר"ן הנ"ל ולא חש להאריך ומסולק בזה תלונת הפמ"ג בספרו הנ"ל מעל המגן אברהם. וא"כ ה"נ כיון שמצוי הוא שיתמעטו המים בתגבורת הקרירות כנודע א"כ הוי חזקה העשויה להשתנות לד' הר"ן ולא מהני לאפוקי מחזקת חיים וחזקת א"א כמו דלא מהני התם גבי חזקת ממון כנ"ל. ואין להקשות על הר"ן מהא דאמרי' בריש נדה דבאשה אמרי' דמוקמי' לה אחזקה ואע"ג דמגופא קחזיה ודומה לחזקה העשויה להשתנות. כמ"ש בתשובת מהרי"ט ח"א סי' מ"א דסמך זה לדין מקוה דתשו' הר"ן. וגם באין לה וסת בספ"ק אע"ג דאין לך עשויה להשתנות גדול מזה וגם דמי למקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטים כו'. משום די"ל דשא"ה דליכא חזקה כנגד. והר"ן לא קאמר אלא בשיש חזקה כנגד כמו חזקת ממון או חזקת א"א כנ"ד:

דאלא אי קשיא על הר"ן הא קשיא דתנן בפ"ג דגיטין (דכ"ח) השולח גט ממדינת הים נותן לה בחזקת שהוא קיים וכתב הרשב"א שם בשם הירושלמי אפילו הניחו בן ק' שנה ועשה בארץ ק' שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. ואין לך חזקה העשוי' להשתנות גדולה מזו דמיעוטא דמיעוטא הוא שהן חיים כ"כ דבימי דוד אימעוט שני כו' וגם איכא התם חזקת א"א כנגד אפ"ה מוקמי' ליה בחזקת חיים כיון דלא אתרעי חזקה זו וסמכי' ע"ז אפי' להקל באיסור א"א. ואין לומר דאיכא למימר אדדייקת הכי מהך מתניתא תידוק איפכא מהא דתנן בגיטין ס"פ מי שאחזו אם הגט קדם למיתה כו' ואם אין ידוע זוהי שאמרו ספק מגורשת כו' ולא מוקמינן ליה בחזקת חי עד עכשיו כמ"ש הר"ן והתוי"ט שם וא"כ מהכא משמע דחזקה העשוי' להשתנות לאו חזקה הוא. אבל באמת הא ליתא דא"כ קשיא מתניתא אהדדי. א"ו החילוק פשוט דכיון דהתם אתיליד ריעותא בחזקת חיים אמרי' אוקי חזקה להדי חזקה וכמו בסכין שנמצא פגום כמ"ש רבינו ז"ל בי"ד סי' י"ח שם. (ובשו"ת ב"א נדחק בזה חנם שכ' דדוקא היכא דשייך למימר חסר ואתאי כבמקוה אז שפיר חיישי' למפרע וה"ל תר"ל אבל במיתה דל"ל מת ואתאי אע"ג דהשתא מת לפנינו אמרי' השתא הוא דמת כו'. ודבריו נפלאו בעיני דמה יענה בשוחט בסכין ונמצאת פגומה א"ו אף בלא חסר ואתאי הוה ספק דאורייתא עיין שפ"ד רס"י י"ח ועי' גיטין (ל"א) ובחסר ואתאי הוה ודאי טומאה). וא"כ היכא דלא אתרעי חזקתו כמו בשולח גט ממדינת הים כו' הרי נותנו לה בחזקת שהוא קיים אע"ג דעשוי' להשתנות כו' והוא נגד ד' הר"ן ושוב מצאתי בתשו' ב"א סי' קי"א שיישב קצת ד' הר"ן ואיך שיהי' בנ"ד אף להר"ן יש להקל משום דלא החמיר הר"ן אלא בדאיכא חזקה כנגד כנ"ל והכא י"ל דליכא חזקה לנגד כיון דמדאורייתא אין לחוש כנ"ל בתחלת דברינו דמאיסור דאורייתא ודאי יצתה האשה אלא שנשאר עלי' חומר דמשאל"ס. ולומר דבמשאל"ס ג"כ יש חזקת איסור א"א מדרבנן עכ"פ אפשר ג"כ שאינו מוכרח כיון שאם נשאת לא תצא ויש ללמוד זה מדברי כאאזמו"ר נ"ע במ"ש בתשו' בנדון השייך לי"ד סס"י ט"ו במחלוקת הרשב"א והרא"ש עיי"ש היטב. [ע' במפתח]:

האלא שיש לחוש לדברי המ"א סי' ח' סקי"א הנ"ל שכתב גבי ציצית דלא מיקרי חזקה דעשוי' ליפסק ונסתייע מתשו' הר"ן הנ"ל ובציצית ליכא חזקה אחריתי כנגד וא"כ ס"ל להמ"א דגם היכא דליכא חזקה אחריתי כנגד לא סמכינן אחזקה העשוי' להשתנות ואפשר דהתם משום חומר הברכה הוא. ומ"מ דוחק גדול הוא להחמיר בענין הברכה יותר מאיסור כרת דנדה דסמכי' אחזקה זו גבי אשה שאין לה וסת דבעלה בא עליה וא"צ לשאול כו'. ומצאתי ישוב לדבריו מלשונו הטהור של כאאזמו"ר הגאון נ"ע בשולחנו הט' סי' ח' סי"ג וז"ל דאם לא יבדקם בשעת הברכה לא יבדקם לעולם ובודאי א"א להעמידם לעולם בחזקת כשרות כו' וא"כ לק"מ מנדה דהתם יש גבול דהיינו ל' יום לראייתה שהוא עונה בינוני' כדאי' בסי' קפ"ד סי"א ותדע דהיכא דשייך לומר א"כ לעולם לא תטמא טמאוהו באמת כמ"ש בב"י סי' קפ"ז בשם סה"ת. ולפ"ז בנ"ד גם להמ"א סמכי' אחזקה זו בדיעבד ובפרט כמו בנ"ד שאז לא היה הקרירות גדול כ"כ שאז אין לחוש כ"כ למיעוט המים. וגם כיון שהאיש משה ראה אח"כ בזמן קרוב שהגיע המים עד הקרח א"כ יש כאן חזקה קמייתא וחזקה דהשתא וכה"ג אי' בנדה (דס"ח סע"א) כיון דמעיקרא נמצאת טמאה ועכשיו נמצאת טמאה זבה ודאי כו'. ופסק כן הרמב"ם פ"ו מהא"ב ואע"ג שאין לך חזקה העשויה להשתנות גדולה מזו שתטהר בינתיים אפ"ה מחזקינן לה בטומאה ודאית כיון דאיכא תרתי חזקה דהיינו חזקה קמייתא וחזקה דהשתא וה"נ דכוותה ממש. וגם הוא כש"כ וק"ו שהרי אינה בגדר עשוי' להשתנות הנ"ל. זה הי' ענין הפיתחא להתירה שכתבתי לרומע"ל ועכשיו שהגיעני מכתבו שאמר לו אבי העגונה שיודע שבעת ההיא בנהר דווינא ושאר הנהרות היו המים מגיעים עד הקרח. א"כ פשיטא שאין בזה בית מיחוש הנ"ל. ואין לחוש משום מילתא דלא רמיא עלי' דאינש כו' דאפשר הוה רמיא עלי' אם דרכו לשאוב מים או כה"ג. ועכ"פ בהצטרף אמירתו אל כל הנ"ל פשיטא ופשיטא שנסתלקה חששא זו דשמא לא היו המים מגיעים עד הקרח:

ווכיון שנסתלקה חששא זו היה פשוט בעיני להתיר כמ"ש במכתבי הראשון משום דנ"ל שבודאי צריך שהות יותר מחצי שעה וכו'. אמנם בהיות דו"ז הרב המפו' מהרי"ל פה ביריד סיפר לי שידוע לכל הציידים שתחת הקרח המים הולכים במרוצה גדולה יותר הרבה מהילוכם כשאין עליהם קרח וגם סיפר לי מעשה שהי' שניצול א' מתחת הקרח הגם שבאמת קרוב לומר ע"ז אין מזכירין מעשה נסים כו' מ"מ לענין הילוך המים במרוצה יש לחוש דא"כ יש לחוש שלא היה צריך שהות רק רבע שעה או פחות באופן שגם להב"י והמבי"ט וסיעתם אין בזה שיעור כשת"נ ואזדא ליה ההיתר של מע"ל. ואדרבה יש להביא ראיה להחמיר מתשובת הרא"ש כלל נ"א סי' ג' (שרמזתי ג"כ במכתבי הנ"ל) וז"ל אודות האשה שאמר העו"ג שטבעה הספינה שבעלה היה בה והיא רחוקה מן היבשה כשלשים מיל ונסתפקת אם נק' זה מים שיש להם סוף לפי שבים נראים ההרים ברחוק ל' מיל דע כי אין להסתפק בזה כו' אבל הכא אם עלה ברחוק ל' מיל ממנו לא יוכל לראות כו'. אלמא דחשש שמא עלה ברחוק ל' מיל ועכצ"ל ששט תחת המים ל' מיל ובודאי שלשוט ל' מיל תחת המים אפי' בים צריך שהות זמן רב יותר מלשוט ב' מילין תחת הקרח ואפ"ה חיישינן לזה לדעת הרא"ש. ואולי תאמר שגם הרא"ש ס"ל כהריב"ש דשיעור שת"נ הוא ב' שעות ומש"ה החמיר שם אבל אנו שיש לפנינו דעת הב"י וסיעתו שמקצרים השיעור אין לנו להחמיר בזה. אך באמת י"ל דא"כ שדעת הרא"ש הוא ג"כ בפשיטות להאריך טובא בשיעורא. א"כ הרי קשה מאד לחלוק עליהם. דבשלמא אם הרב"י היה מביא דברי הריב"ש וסיעתו והי' חולק עליהם היינו יכולים לסמוך עליו. משא"כ עכשיו שאינו מביא דבריו כלל יותר נ' לומר דאגב ריהטא לא עיין כ"כ בד' הריב"ש (ולפי שכ' שם דרך אגב לבד שהשיעור משעה שלישית ואין יסוד התשו' ע"ז יעו"ש) משנאמר דפשיטא ליה לחלוק כ"כ על הריב"ש עד שא"צ להזכיר דעתו ולסותרו כו' דזה ודאי לא ניתן להאמר בהיות נודע שהרב"י מחבב תמיד ד' הריב"ש וא"כ היאך בזה ידחהו בשתי ידים ולא ישא את שמו על שפתיו ח"ו וכיון שהרב"י לא ראה ד' הריב"ש. א"כ יכולים אנו לומר דאלמלי הוה שמיעא ליה ד' הריב"ש הוה הדר ביה כדאמרי' בכתובות פ' מציאת האשה א"ר יוחנן דאלמלי הוה שמיעא ליה הא דאמר רבי הוה הדר בי'. וכ"פ הרא"ש שם סי' ט"ז כמ"ש מכבר במכתבי הראשון. וכ"ש עתה אם נאמר דהרא"ש בתשו' הנ"ל ס"ל ג"כ כהריב"ש וסיעתו. (וכ"ש) [ואף] לפמ"ש במכתבי הראשון דאף להריב"ש וסיעתו יש להקל בנ"ד וישוב ד' הרא"ש כתבתי די"ל משום דחשש שמא הוציא ראשו מחוץ למים ברחוק ה' מילין או עשרה והוצאת הראש לבד י"ל שאינו נראה אפי' ברחוק ה' מילין כו'. דמ"מ קשה להקל בנ"ד כיון שתחת הקרח המים רצים ג"כ במהירות גדולה א"כ י"ל שא"צ שהות יותר מלשוט בים ה' מילין או עשרה מילין עכ"פ וכיון דחיישינן לזה בים לדעת הרא"ש כנ"ל א"כ ודאי י"ל דה"ה בנ"ד בשגם שסברא זו שכתבתי שי"ל משום שמא הוציא ראשו כו' הוא קצת דוחק דפשט ל' הרא"ש משמע שחשש אפילו לשמא שט תחת המים ל' מיל. (וכ"מ ממש"ש ומשיל"ס כו' ודאי מת אבל הכא כו'. ור"ל כיון שבכאן אפשר שיעלה אף שהוא רחוק מאד שישוט תחת המים ל' מילין אפ"ה חיישינן ליה שעכ"פ אין ודאי שמת). וא"כ ודאי לפ"ז דיש לחוש יותר שמא שט תחת הקרח ב' מילין. אלא שמ"מ שאם היה ברור לנו שלשוט תחת הקרח ב' מילין צריך שהות חצי שעה היה אפשר להקל כיון שדעת הב"י וסיעתו מפורשים דבח"ש הוי שיעורא דכשת"נ. א"כ הי' אפשר לסמוך באיסור דרבנן על דעת הב"י וסיעתו בצירוף סברתי הנ"ל דאף להריב"ש וסיעתו יש להקל והיינו סובלי' דוחק בלשון תשו' הרא"ש. משא"כ עכשיו דגם להב"י וסיעתו אין פשוט כ"כ להקל א"כ מי יקל בזה כיון דמתשו' הרא"ש יש ללמוד להחמיר ומאן גבר לחלוק ע"ד הרא"ש או להוציא לשונו מפשוטו:

זוראיתי למע"ל דפשיטא ליה להתיר מאד מצד שהוא איסור דרבנן. ולי הדבר צע"ג כנ"ל אשר ע"כ לפע"ד מתחלה צריך לחפש אולי יוכל למצוא אותו בקיץ הבע"ל. ולא יהי' הדבר רחוק כ"כ אצלך כי זה מקרוב אירע כמ"כ בטשארנאביל שנטבע אחד בדניעפור ח"י אייר תקפ"ב ומצאוהו אח"כ כ"ג אב תקפ"ג והי' שלם לגמרי עד שהכירוהו בטב"ע. וכמ"כ מבואר בתשו' ב"ח סי' ע"ה שיוכל להשתהות הרבה ע"כ צריך לכתוב ג"כ לקהלות שעל שפת דווינא שיחקרו אח"ז ואולי יכירוהו רק במלבושיו יהי' סגי כמ"כ בנד"ז שבלאה"נ יש צדדים להקל. ואם אין זאת אזי אפשר לצדד פיתחא להקל וכמ"ש בתשו' הב"ח כמה פעמים שאם לא תוכל למצוא עדות אחר יש להקל טפי וכ"ש באשה זו שהיא ילדה לפי הנ' שיש להקל יותר כמ"ש בשו"ת מ"ב סי' מ"ד ונהי דבדאורייתא לא קיי"ל הכי מ"מ בדרבנן יש לצדד להקל. עפ"י מ"ש במכתבי הראשון בשם מהר"א בן ששון שכ' וז"ל:

(כ"מ חסר בכי"ק)