סימן סו
אסימן סו
מעשה היה בקיץ תקפ"ב שנסעו עניים מכאן מדינת רוסיא לבן להתיישב באדעס על הסטעפעס. נסע איש א' הנק' מאיר הבלן משקלאב שמו. עם אשתו ועם שני בניו הגדול נק' ישראל יוסף והקטן נחום. ולהם נשים שם אשת הגדול נק' פראדעל ואשת הקטן נק' גיטל. ועשה מביתו פליט וכנס עליו כל הונו ורכושו וכב"ב ונסע עליו על הדניעפור ובעבור שראה שמתאחרים מאד בנסיעת המים על הפליט הנ"ל. שכר באיידיק בשבילו ונטל עמו אשתו ושתי כלותיו פראדעל וגיטל הנ"ל. ואת שני בניו הנ"ל הניח על הפליט ויביאו אותו לקיוב. ויהי בבוא מאיר הנ"ל לקיוב עם אשתו ושתי כלותיו הנ"ל ובניו לא באו. ובאה הבשורה לקיוב איך שנהרגו שני בניו בדרך נהר דניעפור הנ"ל למעלה מעט מרהאטשוב. ובא מאיר הנ"ל לפני ב"ד דק"ק קיוב וסיפר להם בשורה הנ"ל. ובא להגיד להם סימני בניו בכדי להתיר שתי כלותיו שהיו עמו בקיוב מכבלי העיגון. ואמר שעל בנו הקטן יש על שני רגליו רושם וצלקת מראה שחור וסיבת התהוות זה הוא לאשר שעסק א"ע במלאכת מיסענצניק ונפלו גחלים מלובבות על רגליו בתוך בתי הרגלים ומזה נתהוו. עוד הגיד שאר סימנים כאשר מבואר בגב"ע (ר"ל כאשר אח"כ העיד העד שקבר את השני הרוגים הנ"ל ברהאטשוב כדלמטה) ועל בנו הגדול ישראל יוסף אמר שלא הי' עליו סי"מ בגופו רק בכליו ובשערותיו ג"כ אות באות כאשר מבואר בגב"ע. אח"ז כשמונה חדשים בא לקיוב א' מראהטשוב ושמו נתן במ' חיים שו"ב והעיד נידון מציאות שני הרוגים הנ"ל שיש בא' סימנים על רגליו כנ"ל ובשני סימני שערות ובגדים מכוונים למ"ש מ' מאיר בלן הנ"ל שניכר מזה שההרוגי' הם שני בניו הנ"ל. כ"ז כתבו ב"ד דקיוב. והתירו ב"ד דקיוב היינו הרב מ' יעקב במ' חיים מ"ץ דפאדל ותרי דעימי' את גיטל אשת נחום בן מאיר להנשא לשוק מחמת סי"מ הנ"ל שעל רגליו שהיו על השינד ביין על שני רגליו. אך שגו ברואה כיון שעל ישראל יוסף לא נמצאו סימנים. א"כ גיטל זקוקה ליבם ישראל יוסף הנ"ל. כי נחום לא הניח זרע אחריו ועכ"פ גיטל נישאת לשוק על פיהם. אח"ז באת פראדעל אשת ישראל יוסף הנ"ל (כי בינתיים נסעה למאהילוב) לקיוב וצעקה ככרוכי' מדוע התירו גיסתה ואותה אסרו. ושלחו אותה להרה"ג דסמילע עם הגב"ע מהגדת מ' נתן הנ"ל נידון קבורת השני הרוגים וסימני' שלהם ונשרף גב"ע הנ"ל אצלו. וגבה ב"ד דקיוב הנ"ל שנית גב"ע מן מ' נתן הנ"ל שהוא עודו בקיוב. ובב"ד גובי עדות שני' יש הרב מ' בצלאל שכותב וחותם שהוא לא הי' ממתירי גיטל הנ"ל ולא ידע מזה ומבואר מהב"ד הנ"ל שהגדתו השני' שוה להגדתו הראשונה וכן משמע ממכתב הגאון דסמילע שהרי ראה שני הגב"ע שמתחלה ראה גב"ע הראשון ולא פסק עליו דבר מפני שנשרף. אח"כ שלחו לו גב"ע השני וכ' עליו לצדד להתירה. מכלל שלא היו סותרים זא"ז:
וז"ל הגב"ע שהוגבה בקיוב כו' תמוז תקפ"ה מפי מ' נתן הנ"ל. במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא הרבני מו' נתן במוה' חיים שו"ב מק' רהאטשוב והעיד לפנינו ב"ד של שלשה בתורת עדות באליונ"ע בזה הלשון ממש. בזמן הקיץ דשנת תקפ"ב אז עש איז גיווען דיא פקידה פון דיא שטעפווקעס איז גיקומען צו אונז קיין ראטשוב איש א' מאיר הבלן משקלאב שמו. וסיפר בשם מאורעותיו ותלאותיו שעברו עליו מדי עברו על נהר דניעפור וסיפר איך שעשה מביתו פליט וכנס עליו כל הונו ורכושו וכב"ב ואמר שדעתו למכור הפליט שלו בקיוב ובעבור שראה שמתאחרים מאד בנסיעת המים שכר בשבילו באיידיק ונטל עמו אשתו ושתי כלותיו נשי בניו האחת שמה פראדעל אשת בנו ישראל יוסף הגדול והשנית שמה גיטל אשת בנו נחום הקטן ואמר שעשה זאת מפני שהביידיק הולך במהירות מן פליט ואת שני בניו הניח על הפליט למען אשר יביאו אותו לקיוב ואף הניח להם מכתב ומסר לא' מאנשי שלומינו בכדי למסור להם בבואם לרהאטשוב וסיפר שהם בעלי מלאכות עושים מלאכת מיסאנציק ואף עושים העקליך. אחר משך שבוע מעת נסיעת אביהם מאיר הנ"ל מרהאטשוב באו שני בניו עם הפליט סמוך לרהאטשוב וקבלו האגרת כ"י אביהם ומכרו במחנינו העקליך וקנו דראט למלאכתם ואף לחם למאכלם והלכו להם על מקומם אחר שני ימים או שלשה ימים מעת היותם ברהאטשוב נסע איש א' מפינסק עם ביידיק און האט גיפונען אהרוג על הנחל חציו ברקק וחציו על היבשה. וראה שהוא יהודי ויעמוד אצלו עד שראה שנסע עוד איש אחד מראהטשוב. וזעק אליו והביאו ההרוג לרהאטשוב. ואני העד המעיד עסקתי בקבורתו ועיינתי בסימניו כדי להעיד עליו. וראיתי שעל שתי רגליו היה רושם וצלקת. מראה שחור על השינד ביין. שערות ראשו שחורים והיה קטן רך בשנים. והסימנים שעל ישראל יוסף מבואר לקמן בתוך התשובה ס"ה:
והנה לפי הנראה הסימנים רושם וצלקת שעל שני רגליו של מוה' נחום הם סימנים מובהקים כי מוה' נתן פרט וצמצם המקום לומר שהם על השינד ביין. ואף שבדברי אביהם מאיר הנ"ל לא נזכר בפירוש שאמר תחלה שהרושם שברגלו בנו הנ"ל הוא על השינד ביין. מ"מ י"ל שקיצרו הב"ד בהגדת מאיר הנ"ל שלפי האמת אמר שהם על השינד ביין. שהרי אח"כ כתב הר"ר בצלאל הנ"ל בשם ר' יעקב שהעד נתן הנ"ל העיד לפניהם בת"ע באליונ"ע שוה בשוה אות באות למה שאמר אביהם של המתים. לאשר שעל שתי רגליו של בנו נחום בעל האשה מרת גיטל הנ"ל היה רושם וצלקת על השינד ביין עכ"ל. משמע שכך אמר אביהם להדיא וכיון שפרט וצמצם המקום ה"ל שני סימנים. ותו דדל מהכא צמצום המקום. הרי הרושם מצד עצמו סי"ב הוי לכ"ע ושני רושמים על שני רגליו הרי מצטרפין להיות סי"מ לדעת גדולי אחרונים מיהו אאזמו"ר הגאון כתב בתשובה דשני סי"ב משם א' כגון שני רושמים ושני צלקתת אינן מצטרפין. מיהו הכא נראה דצמצם המקום ועוד שכיוון ג"כ מראה הרושם שהיה שחור אך המראה הוא מסי' העשויה להשתנות אחר מיתה. גם כיוון עוד סימני שערות. אך יש לעיין כיון שאנחנו לא שמענו הסימנים הנ"ל ממאיר אביהם רק ב"ד ממקום פלוני העידו משמו והואיל ויצא מהם תקלה גדולה שהתירו זקוקה ליבם לשוק ולא שמו לבם ע"ז כלל. יש לעיין אם נאמנים הם להעיד משמו של מאיר הנ"ל. שמא ה"ל נוגעין בעדותן בהגדתן נידון סימני ההרוג נחום כיון שהתירו אשתו לשוק מש"ה הא דאמרי שאביהם הגיד כן ממש הם נוגעין בעדותן ואע"פ דפשיטא דבכל ב"ד לא חיישי' להכי מ"מ שאני ב"ד זה דאתרעי בתקלה שיצא מידם שמא אביהם מאיר הנ"ל לא כיוון כלל הסי"מ כמו שהגיד נתן אלא שב"ד אומרים כן משמו כדי ליפות עצמן:
בולכאורה נראה לדמות זה למ"ש ביבמות (דע"ז) ת"ח שמורה הלכה ובא. אם קודם מעשה (שבאת הוראה לידו) אמרה (ושנאה לתלמידיו בשם רבו) שומעין לו (בשעת הוראה) ואם לאו אין שומעין לו (שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה) וכתבו התוס' שם בשם ר"ת דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר וכ"פ רמ"א בהגהת ש"ע בי"ד סי' רמ"ב סל"ו דהיינו בדבר השייך לדידיה כו' וכ"פ בנ"י שם ויש"ש והתוס' בכורות (ל"ח ב'). ומעתה בנ"ד אע"פ שהיתר עגונה זו אינה שייך לב"ד הנ"ל דמה איכפת להם אם תשב עגונה. מ"מ עכשיו שכבר התירו אותה ב"ד הנ"ל ע"פ הגדת העד נתן הנ"ל גנאי גדול הוא להם אם היה מתברר שלא היה כדאי להתיר ע"פ עדות זה. א"כ ה"ל כמו דבר השייך לדידיה. לכך י"ל דאין נאמן להעיד ע"ז כמו שאין נאמן להגיד הדין בשם רבו דמשמע מפרש"י דחשדינן ליה דמשקר יעו"ש. וה"נ י"ל כן דמ"ל לשקר בדין או בעדות וכיון דעכשיו הוא שייך לדידיה חיישינן ליה דמשקר. וא"ת א"כ כל ת"ח שהתיר עיגונא או שאר איסור ע"פ עד אחד לא יהיה נאמן לומר שכך היה המעשה. דדילמא אומר כן משום דעכשיו הוא שייך לדידיה כו'. אך ל"ד דהתם נהי דעכשיו שכבר התירה הוא נוגע לו שלא יאמרו שהתיר שלא כדין. אבל מ"מ בשעה שהתירה למה לו להתיר שלא כדין וא"כ מסתמא התיר כדין ואין לנו לחקור אחריו מש"ה לא שייך כלל לומר שהוא נאמן או לא נאמן עכשיו. דמהכ"ת נצטרך לדין עכשיו. והרי מעיקרא לא היה נוגע לדידיה ובתר מעיקרא אזלינן שאז היה נאמן הלכך גם עכשיו נאמן. משא"כ ב"ד זה שהתירו זקוקה ליבם י"ל דלא סמכינן כלל אהתרה שהתירו עגונה זו דכשם שטעו והתירוה עם היותה זקוקה ליבם. כך י"ל שטעו בדין ג"כ שלא היה כדאי להתירה כלל גם מצד מיתת הבעל. וכיון דצריכין לדון מחדש על עגונה זו תו אין להאמין להרב הנ"ל בענין העדות דהרי עכשיו הוא שייך לדידיה ואנו צריכים לדון עכשיו וא"כ באנו לדין ת"ח שמורה כו' בשעת מעשה דאין שומעין לו:
גאך הנ"י שם כתב דלא חשדינן ליה במשקר ח"ו רק דאומר בדדמי בשם רבו יעו"ש. ולדבריו יש לחלק דדוקא בענין מורה הלכה ובא שייך לומר כן. משא"כ בנ"ד אין לחוש אלא שמא יעיד שקר בשם אביהם מאיר הבלן. ולשקר ל"ח. מיהו מפרש"י לא משמע כן. ועי' עוד בפרש"י (דצ"ח ע"א) הואיל ודבר חידוש הוא כו'. בקדושין (ד"ע ע"ב) פרש"י אינו נאמן כו'. ולכאורה נראה דלא נקרא דבר השייך לדידיה אא"כ נוגע לו בדבר שבממון כעובדא דבכורות (ל"ח ב') או בדבר שבגוף כגר שנשא אשת אחיו מאמו ביבמות (צ"ח) וכעמשא שנשא בת ישי. עי' תוס' ביבמות (ע"ז א'). משא"כ נ"ד אין כאן רק גנאי ובזיון י"ל דל"ח כ"כ שייך לדידיה. מיהו מעובדא דרב יהודה קדושין (ע' ב') דלא שייך לרב יהודה אם אותו איש יהיה עבד או לא רק משום שהקניטו לרב יהודה. מוכח קצת דכה"ג נמי חשיב שייך לדידיה. ואין לומר דדוקא בדבר חידוש הוא דאין שומעין לו. דפי' דבר חידוש אין ר"ל דבר תמוה רק הלכה חדשה שלא שמענוה מאחרים כמ"ש רש"י בבכורות שם. וא"כ כה"ג י"ל גבי עדות זה שלא שמענו עדות זה רק מהרב הנ"ל שהוא שמע מאביהם מאיר שכך היה הסימנים בבניו. ועי' בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' פ' הביא בשם מהריב"ל לענין עדות דנק' נוגע אף אם אין כאן הנאת ממון רק גנאי והוא נחלק ע"ז. ומעובדא דקדושין הנ"ל מוכח כמהריב"ל. מיהו להנמ"י אין ראיה ועי' בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו. אך יש לצדד להקל דבגמרא יבמות (דע"ז) מבואר דאפי' בדבר השייך לדידיה נאמן במילתא דעבידא לגלויי דבכה"ג ל"ח שישקר וכ"פ הט"ז בי"ד סס"י רמ"ב. ובנ"ד ג"כ חשיב מלדעל"ג שהרי מאיר קיים. ותו די"ל דמפני שיצא שגגה מתח"י שהתירו הזקוקה אין מוכרח כלל לומר דצריכים לדון לכתחלה גם על היתר שלהם ממיתת הבעל דאטו יצטרך לבדוק אחר כל הוראתם שהורו והרי ר"ט שטעה בדבר משנה בבכורות (פ"ד) ח"ו שהיה צריך בדיקה ובכמה מקומות מצינו בגמרא שאמר אמורא לאו אדעתאי. ול"ד לטבח שיצא טריפה מתח"י דמעבירין אותו דהתם דיינינן ליה כמזיד משום הנאת ממון משא"כ בנד"ז ואפי' אם נחוש שב"ד קיבלו שכר עבור התרת עיגונא כנהוג עכשיו. עכ"ז אפי' גבי טבח כתבו הפוסקים דבמוחזק לי"ש דיינינן ליה כשוגג אפי' יש הנאת ממון. ומסתמא רב הממונה בעיר ודאי י"ש הוא וח"ו לחושדו במזיד:
דנמצא יש ג' טעמים לומר שנאמנים להעיד. הא' די"ל שא"צ לדון אחר שאר הוראתם. וכמו"כ אהיתר מצד מיתת הבעל. וכיון שכן מהכ"ת לא יהיו נאמנים. הב' אף את"ל דצריך לדון על עגונה זו עכ"פ ששגגו בה מצד הזקוקה ליבם שמא משום גנאי ל"ח נוגעין בעדותן כדעת מהרי"ט ה"נ אף את"ל דחשיב נוגע בעדותן כדעת מהריב"ל והש"ך י"ל דבמלתא דעבידא לגלויי ל"ח לזה כמו דל"ח בת"ח שמורה הלכה כו' כנ"ל. מיהו להנ"י דגבי ת"ח ל"ח כלל דמשקר רק לבדדמי הלכך במלדעל"ג אין חוששין. אבל גבי נוגעין בעדותן דחיישי' למשקרי ממש. וכיון שחיישינן וחשדינן ליה כ"כ שישקר ממש י"ל דאפי' בדעל"ג חיישינן. ועי' תשו' מהריב"ל ח"ג סי' קכ"א כי היכי דלא לימרו דייני דשפילי נינהו וכו'. ועוד דבספר מרה"צ בסופו בק"א סעיף ג' הביא דעת היש"ש שהוכיח מדברי רבינו ירוחם דנוגע כשר לעדות אשה. כיון דגם קרובים כשרים להעיד וגם היא עצמה נאמנת. ואף שכתב לחלוק ע"ז דהיא עצמה שאני משום חומר שהחמרת בסופה כו'. מ"מ בנד"ז שבלא"ה יש ג' טעמים להקל ודאי יש להקל:
קיצור (א) שיש לחוש שמא הב"ד כיון שיצאתה שגגה מתח"י הם נוגעין בעדותן להעמיד דבריהם. (ב) וכמ"ש ביבמות פ' הערל (דע"ז) ובי"ד סי' רמ"ב סל"ו. (ג) לרש"י שם חשדינן ליה דמשקר ולהנ"י לא חיישינן רק דאומר בדדמי. יש דיעות דמחמת גנאי לא חשיב נוגע גם במדעל"ג לא חיישינן לזה. (ד) שיש ג' טעמים להקל ועוד נוסף ע"ז יש קצת דיעה שבעדות אשה שמת בעלה אינו פסול נוגע לעדות ובנד"ז יש לסמוך על צירוף כל הטעמים יחד להאמין להם:
הוהנה נמצא שעל נחום יש סי"מ בגופו. אמנם על ישראל יוסף ליכא רק שני סימנים גרועים היינו בשערותיו במ"ש העד נתן שהפיאות היו ממראה רוסאווע והיו רחבים ושערות ראשו כמ"כ שערות הזקן היה געלבליך. והזקן נתפשט גם על הלחיים. הב' בקופייקע של דימע געלע גיסנירילט עם קנעפליך ועל הקאלנער היה בדימע געלע חדשה פאריכט וכמ"כ בכתונת ומכנסים סי' גרועים. עוד אמר שניכר היה שהיה הרוג שהיה מלא פצעים וחבורות על ראשו. וכמ"כ בנחום היה ניכר שהיה הרוג. וגם על הפליט נמצא דם מהרוגים עכ"ל. ולכאורה אין שום צד להקל. מאחר דליכא עליו רק סימנים גרועים דלא חזו לאצטרופי לכ"ע. אמנם יש לצדד משום צירוף סימן מנין שני הרוגים לצירוף הסימנים:
והנה הרה"ג דק' סמילע כתב וז"ל ועכ"פ אם נאמר דבנד"ז הוי כמשאל"ס יש לצרף הסי' בבגדו דמייחד מקום התפירה הוי' כסי' מקום. ומנין שניהם עם העצים הוי כסי' מנין ובמשאל"ס הסכימו האחרונים לסמוך על סי' בינונים וגם חששא דשאלה ספיקא דלישנא ובשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל. וזה יתכן לפמ"ש בתשובת הרב הנ"ל במלבושיו היה תפור סביב לשפה במין בגד אחר בצבע אחרת עם עוד שינויים אחרים עכ"ל. ותמיהני שבגב"ע נת"ל בקופייקע של דימע געלע גיסנירעלטע כו' ועל הקאלנער היה בדימע געלע חדשה פאריכט. א"כ הכל מין צבע אחת רק מ"מ אפשר ניכר שהיא חדשה ולא כדימע של שאר הקופייקע וגם מה שיש שם תפירה ומייחד מקום התפירה דהיינו על הקאלנער י"ל דדמי קצת לסי' מקום. והגם דל"ד לנקב יש בצד אות פלוני עי' תשובת רבינו ז"ל מזה:
ואך יש להסתפק הואיל ואינו מצמצם לומר שהתפירה היה מקום פרטי בהקאלנער רק מייחד הקאלנער משאר מקומות הקופייקע. א"כ מאן לימא לן דבכה"ג חשיב מקום סי"ב די"ל דבעינן מקום פרטי ממש. דהא גרסינן בגיטין (דכ"ז) ודוקא בצד אות פלוני דה"ל סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן. משמע מכאן דנקב מצד עצמו (בלי שום מקום בפרט רק שנותן סי' שיש נקב בגט) חשיב ג"כ סי"ב. וכ"כ בחי' הר"ן פ' אלו מציאות (דכ"ח) דלמ"ד סימנים דאורייתא בנקב בעלמא סגי דהא אמר דה"ט דנקב בעלמא לא משום דמספקא ליה שמא סי' דרבנן. מכלל דאי ס"ל דסי' דאורייתא הוה מהני נקב בעלמא. וסתם בעלמא ודאי ר"ל בלי שום צמצום המקום. ואפ"ה למ"ד סי' דרבנן בעינן שיצמצם בצד אות פלוני שהוא צמצום פרטי. ואי אית' דמקום בלי צמצום פרטי ה"ל סי"ב. א"כ קשה לדברי האומרים דשני סי"ב מצטרפין. אמאי בעינן דוקא מצד אות פ' והיה מהני ג"כ בצד תיבה פלוני ואפשר אפי' בצד שטה פלוני דהא איכא שני סי"ב סי' הנקב מצד עצמו וסי' המקום. הן אמת אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשובתו ד"ג ע"ד הביא מ"ש בשט"מ פא"מ (דכ"ח) בשם הרמ"ך שי"ל דאפי' קובע איזה מקום פרטי כגון נקב באמצע שטה פלוני כו' הוי סי"מ יעו"ש. וע"ש בשט"מ ד' הרמ"ך יש לעיין בהם דאם נאמר דמש"ש דנקב באמצע שטה הוי סי"מ ר"ל אסי"מ גמור א"כ מאי האי שכ' דחוט לבן או שחור לאו סי"מ הוא. הא חיורי וסומקי סי"ב נמי לא הוי. וכ"כ עוד שם דחיורי וסומקא לאו סי"מ נינהו וזה פלאי דהא סי' גרועים הם עכ"ל. לכאורה נראה לי דהרמ"ך פסק דסי"ב דאורייתא כהריטב"א שם וקורא לסי"ב סי"מ. ומש"ה א"צ בצד אות פלוני. עוי"ל דס"ל כהרא"ש דלהחזיר הגט להאשה סגי בסי"ב יעו"ש. ומ"ש סי"מ נתכוין לסי"ב שנק' ג"כ מובהקים בגמ' שם לגבי סי' גרועים. ומ"מ צ"ע אם אפשר לפרש כן בהרמ"ך דא"כ דאסי"ב נתכוין למה הצריך סיום מקום כאמצע שטה פלוני הא למ"ד סי' דאורייתא בנקב בעלמא סגי אלמא דנקב לחוד הוי סי"ב כנ"ל. וע"ש בתשו' אאזמו"ר הגאון ד"ד ע"ג ד"ה והא מוכח דבעיגונא י"ל דא"צ כ"כ צמצום כמו אות פלוני ממש:
קיצור. צמצום מקום התפירה בהקאלנער. ולא במקום פרטי בהקאלנער י"ל דחשיב סי"ב. וגבי נקב דבעינן בצד אות פלונית י"ל באמת עדיף משני סי"ב. ולמ"ד דשני סי"ב חשיבי סי"מ אפ"ל נקב מצד עצמו לבד אינו חשוב סי"ב. (אלא דשומא לא הוי סי"מ אפי' בצמצום גמור משום דמצויה בב"ג בא"מ ממש). ועי' מזה בתשו' הב"ח סי' פ"א ובב"ח החדשות סי' ס"ה. וצ"ע בתשו' מהר"מ מרוטנבורג סי' שע"א שכ' אבל ע"פ השומא שאשתו אומרת יש לסמוך עליה ולהתירה כי כמו שנאמנת לומר מת בעלה גם נאמנת על זה עכ"ל. ועכצ"ל דהיינו בצמצום:
זונראה לדמות נ"ד לשומא באבר פלוני דבכה"ג אפליגו ראב"מ ורבנן כדפרש"י פא"מ. ועיין בסוגיא ביבמות פ"ב (ק"כ) יש ד' אוקימתות. וכמ"כ בנ"ד התיקון בדימע חדשה געלע על הקאלנער. ולאביי הנה לרבנן ג"כ הוי סי"ב וי"ל דלאו היינו מצד השומא בעצמו דשכיחא טובא רק מצד תרווייהו השומא והמקום שומא באבר פלוני. וה"נ הוי סי"ב. וכמ"כ לרבא לל"ב מבואר ג"כ דלרבנן הוי סי"ב. ולתרי לישני הראשוני' דרבא מבואר דלרבנן לא הוי אפי' סי"ב. עכ"ז י"ל שפיר דנ"ד הוי סי"ב. דהתם מש"ה לא הוי סי"ב כיון שהשומא מצוי בב"ג בא"מ ממש כמ"ש בב"ח החדשות שם משא"כ הכא אע"ג דדימע חדשה געלע מצוי מ"מ לא שייך לומר שמצוי' בא"מ. ולפי הטעם משום שומא עשויה להשתנות הא דלא הוי סי"ב מצד המקום. כ' ע"ז רבינו ז"ל בתשובתו ד"ה וכל זהו. וז"ל יש לחלק הרבה בין מקום דקרקע עולם דגבי מציאה למקום דגוף האדם ובפרט גבי שומא דשכיחא בתולדות בנ"א בטבע יצירה כו' עכ"ל ועמש"ר בשם הט"ז דבאבידה לכ"ע לא בעינן מקום מסויים. ולא משמע לי כן מד' הראב"ד שבהרא"ש פא"מ סי' ח' שכ' משמו שבדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום. ואי איתא דלא בעינן מקום מסויים לא שייך לומר כן. מיהו התוס' והרא"ש תירצו בע"א. ועיין דו"פ סי' רס"ב. היוצא מזה דללישנא דא"ר בשומא העשוי' להשתנות פליגי קרוב לומר דנ"ד ג"כ מקום התפירה בקאלנער לא חשיב סי"ב כמו דמקום השומא באבר פלוני לא חשיב סי"ב. אבל לשאר הג' לשונות דגבי שומא דהפלוגתא אם חשיב סימן מובהק או משום שמצויה בבן גילו. א"כ לפ"ז בנד"ז נראה דחשיב סי"ב. ועוד יש לצדד בנ"ד לומר דהא דמייחד הקאפטען מצטרף ג"כ דאע"ג דשכיח טובא מאד מ"מ לאו כ"ע עכ"פ נושאי' קאפטען מן דימע געלע גישנירילטע. א"כ הרי יחד שנשא קאפטען מדימע געלע גישנירילטע ויש תיקון ותפירה על הקאלנער מן דימע חדשה געלע. א"כ בין הכל נ"ל דיש סי"ב מצד הקאפטען. וסימני השערות הם סימנים גרועים א"כ יצא לנו דיש סי"ב בהקאפטען וסימנים גרועים בהכתונת ומכנסיים וסימנים גרועים בגופו דהיינו בענין השערות:
קיצור שי"ל בהקאפטען יש סי"ב ובגופו יש סימנים גרועים וכן בהכתונת ומכנסיים:
חועתה יש לעיין אם סימן מנין בנ"ד חשיב סי"ב במה שנמצאו שני האנשים ואנו ידענו שנחסרו שני האנשים בני מאיר בלן הנ"ל גם צירוף הפליט שידענו שהלכו על הפליט. הנה הט"ז בסי' י"ז ס"ק ח"י חלק על המ"ב דהמ"ב בתשו' סי' מ"ד וסי' ס"ג פסק דמנין הוי סי"מ. והט"ז חלק עליו בתרתי חדא דמוכח בגמ' דמנין באבידה הוי רק סי"ב. עוד כ' סס"ק הנ"ל וז"ל. תו נראה דאינו דומה כלל סי' מנין לענין אשה לענין אבידה דלענין אשה מה סימן שייך במנין האנשים דמ"מ יש חשש שנחלפו קצת מהן כמו שזכרנו לעיל כו' עכ"ל הרי לפ"ז מבואר דס"ל דמנין בעדות אשה לא חשיב אפילו סי"ב והמרה"צ ס"ק ס"ה הקשה דהמ"ב עצמו הביא דברי מהריב"ל דבעינן מנין עם מקום הליכה משמע דמנין לחוד לא מהני. וכ"כ בהדיא המ"ב סס"י ס"ג דשם כ' דמנין סי"מ הוא ואעפ"כ לא יהי' מהני רק עם מקום הליכה או יציאה. ועיין בבית מאיר סעי' י"ז שהקשה ג"כ על המ"ב מסוגיא דב"מ (דכ"ח) גבי תכריך של שטרות ומ"מ כ' שי"ל מפרש"י ביבמות דמנין עם מקום הליכה הוי סי"מ וא"כ היינו כדעת המ"ב סי' ס"ג. ולכן אפשר ליישב דעת המ"ב דאע"ג דבפרק אלו מציאות מוכח דמנין הוי רק סימן בינוני. היינו במנין מטבעות או מחרוזות של דגים דשכיח קצת שגם אחר יניח מטבעות במנין כזה. אבל מנין אנשים שנהרגו דבר גדול הוא מאד כי אפילו איש א' שיהי' נהרג לא שכיח כ"ש מספר שנים או יותר. לכן כיון שידוע לנו שני אנשים שנעלמו מן העין ולא נשמע עוד שני אנשים אחרים שנעלמו ונמצאו שני הרוגים במקום שהלכו שני אנשים שנעלמו הוי זה סימן מובהק. ותדע דבלא"ה לא כל המנינים שוים לפמ"ש התוס' ר"פ ט"ו דיבמות (דקט"ו ע"ב). ע"כ אין להפליא אם מנין אנשים שנהרגו חשיב סי"מ עם מקום הליכה. ומה גם לפמ"ש בתשו' אדמו"ר נ"ע דהא דחשיב סימן היינו מצד צירוף האבידה כו' משא"כ בפקדון כו' א"כ לא דמי כלל צירוף האבידה דמטבעות דשכיח לאבידה דהריגת אנשים דלא שכיח כלל. ומצאתי ג"כ ראי' לזה מדברי הרמ"א בד"מ בח"מ הל' אבידה ומציאה סי' רס"ב סק"ג שכתב ליישב על קושיות הב"י שם ססע"י ט"ו שכ' וגם לפרש"י יש לתמוה שני בדים אמאי חייב להכריז דילמא דרך נפילה כדאמרינן במצא שני מטבעות עכ"ל. ור"ל ובדרך נפילה אין המנין סימן שאינו ידוע שנפלו בבת אחת כמ"ש התוס' פא"מ (דכ"ד ע"א) בד"ה אבל שנים. וע"ז תירץ הד"מ וז"ל דאין כל הדברים שוים דשאני מטבעות דכל אדם יש לו מעות אצלו ודרכן לאבד דרך נפילה כו' אבל מחטין ויתדות וכיוצא בהן אין דרכן של בני אדם לשאת אותן אם לא הצריך לכך וכל הנושא אצלו מאלו הדברים יודע מניינן ומדקדק בכך וע"כ מנין הוי סימן עכ"ל. וא"כ אם רמ"א חילק בין שני מטבעות לשני בדי מחטין לענין סי' דמנין. מכש"כ וק"ו בן בנו של ק"ו שיש לחלק בין שני מטבעות ובין שני בדי מחטין ובין מנין שני אנשים שנהרגו שדקדוק מנינן הוא דבר גדול מאד מאד ולא שכיח כלל. ע"כ י"ל דבזה הוי המנין קרוב לסימן מובהק והיינו בצירוף עוד דבר נחשב סימן מובהק. והנה גבי אורך החוט שהגט קשור בו בב"מ (דכ"ח ע"א) לפי' הר"ן ומהר"ף הובאו בשט"מ משמע דהוי סימן מובהק כשמצמצם מדת ארכו. א"כ הא דמנין אינו סי"מ כ"א סי"ב צ"ל דל"ד לאורך החוט. א"כ י"ל היינו מנין מטבעות. משא"כ מנין אנשים שנהרגו כיון שמנין אנשים כזה נעלם מן העין ולא נשמע כלל עוד שנעלמו אחרים י"ל דה"ל סי"מ. וקרוב לזה הוא דעת מהרא"ם בתשו' סי' ע"ד הובאה בק"ע סעי' צ"ו וז"ל אבל יש לסמוך על מנין האנשים שהיו שלשה והמקום שיצאו מירושלים דומיא דששים בנ"א שהיו מהלכים לכרכום ביתר עכ"ל. כן הי' נראה ליישב דעת המ"ב. אבל המעיין בדבריו יראה שא"א לומר כן שמקור יסוד דבריו הוא משום דמשמע פרק אלו מציאות דגבי אבידה חשיב מנין סימן מובהק ולא סימן בינוני לבד. וע"ז ודאי יפה השיגו הט"ז דנהפוך הוא וכ"ד כל האחרונים:
קיצור (המ"ב סי' מ"ד מ"ו ס"ג כ' דמנין אנשים הוי סימן מובהק ומ"מ לא מהני כ"א עם מקום הליכה או יציאה. והט"ז השיגו דמנין הוי רק סי"ב והיה אפשר ליישב דעת המ"ב דמנין אנשים שאני ממנין מטבעות. אך בהמ"ב עצמו מבואר דדבריו אמורים במנין דאבידה וזה ודאי ליתא):
והנה הט"ז קאי אפילו בידוע שמנין אנשים נהרגו ביחד כנדון דהמ"ב ואפ"ה כ' דלא הוי סי"ב דמ"מ יש חשש שנחלפו כו'. אבל בנ"ד נראה דעוד יש ריעותא אחריתא שהרי לא ידענו כלל שנהרגו השנים יחד. רק נמצא שנים הרוגים גם לא סמוכין ממש זה אצל זה. א"כ י"ל דלאו יחד נהרגו ואינן כלל הב' אחים הנ"ל רק הנהר הביא לכאן ההרוגים שניהם. ואפשר אחד מהם ממקום זה ואחד ממקום אחר. נמצא יש כאן ב' טעמים לומר דלא הוי סי"ב הא' דלא ידעינן כלל שנהרגו ביחד ול"ד כלל לשאר סימני מנין. הב' חששא דהט"ז שמא נחלף א' מהם כו'. ולברר זה הנה פא"מ (דכ"ה) גבי שלשה מטבעות זעג"ז שהאובד נותן סי' מנין. כ' הרא"ש ואם לא עשויין כמגדלין אז תלינן בדרך נפילה נפל ואתייאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במניינם עכ"ל. מבואר מדבריו דמנין הוי סימן אפילו המטבעות באו לשם דרך נפילה. רק דא"צ להכריז משום דאתייאש האובד כו'. וא"כ אפילו יש לו סימן א"צ להכריז. וכן מתבאר עוד ממ"ש הרא"ש ספ"ק דב"מ שם גבי מצא תכריך של שטרות שכ' וז"ל תכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סי' במנין. דאל"ה שמא לא נפיל אהדדי ומתייאש כי לא יכול ליתן סי' במנין עכ"ל. ור"ל שהאובד מתייאש דסבור שמא לא נפיל אהדדי כו'. הלכך אע"פ שהמוצא מצאם בהדדי א"צ להכריז כיון שנתייאש האובד. וכ"כ בנמ"י ספ"ק דב"מ שם אבל הרמב"ן הובא בשט"מ פא"מ שם כ' וז"ל והא דבעינן זעג"ז משום שאם היו מפוזרים שמא יותר הי' ומי שמצא האחרים לא מצא אלו. או שמא פחות מכאן ומאחר נפלו כאן מקצת. וכן גבי שטרות הא דבעינן כרוכים שאם היו מותרין אין כאן סימן שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו עכ"ל. מבואר מהרמב"ן דמנין לא הוי סימן דרך נפילה אא"כ יש הוכחה גמורה שבודאי נפלו ביחד כגון שטרות כרוכין או מטבעות זעג"ז. אבל כשהן זה אצל זה חיישינן שמא לאו בהדדי נפיל ומאיש אחר נפיל כאן מקצת כו'. וע"ש בשט"מ שנ' שכ"ד הריטב"א דמנין לא הוי סימן דרך נפילה מטעם הנ"ל ולא משום יאוש בעלים נגעו בה. ולהרא"ש נ' ג"כ דצריך הוכחה שיהי' מוכיח שנפלו ביחד מאדם א' כדמוכח ממ"ש ספ"ק דב"מ שמא לא נפלו בהדדי כו' וכן גבי מעות מפוזרים רפא"מ כ' אין בהם סימן אלא דגם שהם מונחים זה אצל זה סגי דשפיר מוכח ומראי' הדברים שמאדם א' נפלו ולא חיישינן לחששא דהרמב"ן שמא מאחר נפלו כאן מקצת. מאחר שאדם זה לפנינו ואומר שנאבדו לו מטבעות כפי המנין שנמצאו. מהכ"ת נחוש שמא מאחר נפלו כאן מקצת אצל מקצת של זה. ולהרמב"ן י"ל דאיה"נ דחששא רחוקה היא. אלא מיהא הא אפילו כשבודאי בלי שום ספק נפלו ביחד לא הוי רק סי"ב. דהא יש לחוש שמא מאחר נפלו ואתרמי מנין כמנין דמש"ה לא הוי מנין רק סי"ב. וא"כ כשנוסף ע"ז עוד ריעותא והוא דמלבד שיש לחוש שמא נפלו ביחד מאדם אחר יש עוד (הוכחה) [חששא] שמא יותר היו כו' ושמא פחות מכאן היו כו' אע"ג דהוא חששא רחוקה. מ"מ גורע כח הסימן שבמנין ולא הוי אפי' סי"ב. ול"ח מנין סי"ב רק כשבודאי נפלו ביחד מנין כזה לא פחות ולא יותר כגון בשטרות כרוכין ומטבעות זעג"ז. רק לשנחוש שמא אתרמי מנין כמנין אז ל"ח סי"ב כלל. אע"ג דהחששות הנוספים הן חששות רחוקות מ"מ עכ"פ מחלישים הכח שבסי' המנין. מיהו בשט"מ שם משמע הרבה מן המפרשים עומדים בשטת הרא"ש ועי' תומים סי' ס"ה סעי' י' ס"ק י"ג שהקשה אהטעם דהרא"ש וטוש"ע גבי תכריך של שטרות דהא בחוב ל"מ יאוש. אבל לפמ"ש בשם הרמב"ן לק"מ ועי' פנ"י פא"מ שם קושיא מספק הינוח דג"כ לק"מ להרמב"ן:
קיצור (להרמב"ן לא הוי מנין סי"ב אלא כשמוכח היטב שבודאי נפלו ביחד. ולהרא"ש בקצת הוכחה סגי):
טובנ"ד לא מיבעיא להרמב"ן דלא הוי הוכחה רק כשנמצאו המטבעות זעג"ז ולא זה אצל זה פשיטא דבנ"ד לא מהני. אלא אפי' להרא"ש לא מהני דדמי לפירות מפוזרין דלא שייך בהו סימן מנין. דדוקא בנמצאו זה אצל זה שייך סי' מנין לדידיה ולא בנ"ד וכ"כ להדיא בתשובת מ"ב סס"י ס"ג אכה"ג דלא שייך בזה סימן מנין הובאו דבריו בקצרה בק"ע סעי' שצ"ב ובגוף התשו' מבואר באריכות. וז"ל וא"כ בנ"ד שמצאו את היהודי ונער יש לסמוך נמי להתיר את האשה. מ"מ נראה דבנ"ד לאו סימן הוא כלל דלא סמכינן אמנין רק כשנראין וניכרין הדברים שבזמן אחד ובמקום אחד נהרגו שניהם. אבל בנ"ד מתוך עדות הב"ד ניכר שלא נמצאו הרוגים במקום אחד ולא בזמן ויום א' אלא רחוקים זמ"ז הרבה וא"כ יש לחוש שמא היום בא אחד מן המזרח ונהרג במקום זה. וזה בא מן המערב למחר ונהרג במקום אחר. וא"כ בנ"ד אין כאן סימן מנין כלל עכ"ל. ובנ"ד נמי לא נמצאו במקום אחד בנהר רק לא רחוקים כ"כ זמ"ז. אך מה שנראה לצדד הוא ע"פ המבואר בגב"ע שבשניהם היה ניכר שהם הרוגים ועל הפליט נמצא דם מהרוגים. א"כ מראין הדברים ששנים אלו הן הן השנים שהלכו על הפליט. מאחר דניכר שהם הרוגים ועל הפליט נמצא דם מהרוגים וידעו כל העיר ששני אנשים הלכו על הפליט ועכשיו אינן עליו ונמצאו שנים הרוגים. וכ"ש שנמצא סמוך לפליט צף ברעטלעך מצופים במעס. אשר זה שייך למלאכת השני אנשים הנ"ל שהיו מסענצניקעס ועושים העקלעך. וא"כ אפ"ל דה"ל כאילו נמצאו השנים הרוגים על הפליט ממש דאז ודאי הוי סי' מנין אפי' להרמב"ן דדמי לתכריך של שטרות (מיהו נשאר חששא דהט"ז הנ"ל אות ח' שמא נחלף כו' ול"ד לשטרות שא"א להן ליחלף מעצמן. אבל עכ"פ פלטינן מחששא השניה הנ"ל אות ח'). ולכאורה יש להביא ראיה דדמי לנמצאו על הפליט מהא דקיי"ל פא"מ מצא כלי ולפניו פירות דאם נמצאו קצת פירות בכלי וקצת חוץ לכלי בארץ חייב להכריז. ובנ"ד הוא ג"כ הדם שנמצא על הפליט ה"ל כקצת הפירות בכלי שזה ראיה ג"כ על מה שחוץ לכלי שנפל מן הכלי וה"נ דכוותיה י"ל שזהו ראיה ברורה שהשני הרוגים הן מאותן שהיו בפליט. ויש לדחות דהתם הוכחה זו שכ' עליה הרמב"ם מראין הדברים לא הוי רק כסי"ב. ובאבידה סגי בסי"ב. משא"כ בעדות אשה וכ"כ בתשובת הרב דקאניוב. אך יש להשיב ע"ז דאי איתא דזה הוי רק כסי"ב א"כ הרי על הכלי ג"כ ליכא רק סי"ב. וא"כ דיינו להחזיר הכלי עצמה ע"י סי"ב ולא הפירות דהא בהפירות ליכא הוכחה ברורה שהיו בכלי רק כעין הוכחה דסי"ב. וא"כ נגרע כח הסי"ב שבכלי על הפירות דהא אפי' אי הוה ברירא מילתא שהיו בכלי לא הוי רק כסי"ב כו'. וע"ד הנז"ל אות ח' להרמב"ן במטבעות זה אצל זה שנגרע כח הסימן במנין. אעכצ"ל דהוכחה זו עדיפא מסי"ב מיהו אין מוכרח דכיון דסי"ב מהני באבידה ה"ל כעדים הלכך מהני אפי' כה"ג ותדע דמהדרינן חמור בסי"ב דאוכף אע"ג דאיכא רק סי"ב אאוכף. וראיתי במרה"צ סעיף כ"ד ס"ק צ"ב שכ' ג"כ שי"ל דהוי כסי"ב. מיהו י"ל דנ"ד עדיף דהתם גבי פירות לא ידענו מעיקרא שהיה פירות אלו שנמצאו בארץ תחלה בכלי. אבל בנ"ד ידענו שהיה שני אנשים אהפליט. אך מ"מ לא ידענו שהיה על פליט זה דלא נזכר בגב"ע שהכירו הפליט בט"ע. ואיך שיהיה עכ"פ זאת נראה לומר דהך מראין הדברים הוי כמו סי"ב שיהיו בהפליט. ובממון כה"ג היה המנין חשיב סי"ב אע"ג דליכא הוכחה ודאית ממש. כנ"ל מדין כלי ולפניו פירות כו' דסי"ב דכלי מהני לפירות שבארץ כאילו יש עליהן ממש סי"ב דהיינו כאילו נמצאו בכלי ממש. וה"נ מהני הוכחה זו לשנעשה סי"ב מהמנין משום דה"ל כאילו נמצאו על הפליט ולא אמרינן דנגרע כח הסימן דמנין משום דליכא הוכחה ודאית כמו גבי פירות לא נגרע כח הסימן דהכלי לגבי הפירות. שוב ראיתי במרה"צ סס"ק צ"ב העלה דמקצתן תוך הכלי ומקצתן בארץ ה"ל ככולן תוך הכלי אפי' לענין איסור ערוה יעו"ש. וא"כ נ"ד ה"ל ג"כ כבנמצאו על הפליט מאחר דנמצא דם ע"ג הפליט ה"ל כמקצתן בהפליט. ותו דנ"ד עדיף דהכא ידענו שמתחלה היו כולם ע"ג הפליט וה"ל כאילו ידענו שהיה ב' פירות בכלי ואח"כ נמצא הכלי ופרי א' בתוכו והב' בארץ דעדיף טפי מדין מקצתן כו' הנ"ל דמיירי אפי' לא ידענו שמתחלה היו המקצת שבארץ תוך הכלי פעם אחת עכ"פ. ועי' ב"א סי' מ. ואין לומר דמנין לא הוי סי' רק בשלשה דז"א רק גבי מציאה משום דשטרי מכריז וטיבעא מכריז ומיעוט שטרי שנים וכן בטבעא. ועי' בשט"מ שם הפי'. וכ"ז לא שייך בנד"ז וכ"מ במ"ב סס"י ס"ג דשנים נמי הוי' סי' מנין. ובאו"ת סי' ס"ה ס"ק כ"ח משמע דמסתפק אם תרי הוי סי' מנין. ועי' בק"ע סעי' צ"ז משמע דהוי סי' ותו דבנ"ד נמי הוי כשלשה הן עם הפליט. והגם שלא נמצאו כ"כ סמוכין ממש והמ"ב כ' דכשאינן סמוכים לא שייך סי' במנין היינו בדליכא הוכחה אחריתי ובנמצאו ביבשה. משא"כ בנ"ד שנהרגו בנהר והדבר ידוע שהנהר מוליך זה לכאן וזה לכאן כו'. הלכך אין סתירה עכ"פ שלא נהרגו ביחד ממה שלא נמצאו זה אצל זה ממש. וכיון דמוכח מהגב"ע שנמצאו לא רחוקים כ"כ זה מזה ויש הוכחה אחריתי שהן הן מהפליט כנ"ל באריכות שפיר מצ"ל דמחזקינן שהן מהפליט. ול"ד למ"ש במה"צ שם בשם קצה"ח דבעינן סמוכים תוך ד' אמות דשא"ה דבאים להחזיק רק מצד הסמיכות משא"כ הכא דאיכא הוכחה אחריתי כנ"ל. והרי המ"ב כ' וז"ל כשנראין וניכרים הדברים כו' כנ"ל והכא ודאי נראה וניכר כן דודאי ידוע שהפליט הוא שהיה בו שני אנשים הנ"ל שהרי לא נמצא עליו דורש ומבקש כלל לפליט. והברעטלעך מצופים בנחושת קלל זהו ג"כ ראיה ברורה שהפליט הוא של שני אנשים הנ"ל. וכיון שנמצא עליו דם מהרוגים ונמצאו שני ההרוגים ערך ווייארסט ממנו מראין הדברין שהן השנים מפליט הנ"ל וכיון שההרוגים בדניעפור לא שכיחי כלל וכלל שפיר דמי להחזיק הסמיכות אפי' בריחוק ווייארסט דגבי כפר הסמוך ונראה לכרך ג"כ סמוך הוי מיל:
קיצור בנ"ד אף שנמצאו ערך מיל מהפליט וגם לא סמוכין זל"ז. כיון שאצל הפליט נמצאו ברעטליך מצופים נחשת קלל. וגם בלא"ה ידוע שהפליט הוא שלהם ונמצא עליו דם מהרוגים נראים וניכרים הדברים שהשנים הוא מהפליט ועדיף מפירות שקצתן בכלי וקצתן חוץ לכלי כו'. ועכ"פ ה"ל סי' מנין:
יאמנם עדיין נשאר חששא דהט"ז שמא נחלף א' כו' ונ' דכוונת הט"ז הוא כך דכיון דאפי' אי מדלית הך חששא דשמא נחלף א' מהן ליכא רק סי"ב. דשמא אתרמי מנין כמנין ואנשים אחרים הם לגמרי והנך אזלי לעלמא. אם כן כשנוסף על כל א' מהם עוד חששא שמא הוא נחלף ר"ל דאחר נזדווג עם א' מהן והן הנהרגין וא' מהם אזל לעלמא. א"כ מנלן דכה"ג חשיב סי"ב כסי' דמנין דעלמא דליכא ביה הך חששא כלל רק דשמא אתרמי מנין כמנין אז הוא דחשיב סי"ב. משא"כ כשיש עוד חששא הנ"ל. מיהו לעיל אות ט' נת' דבממון דבעי' סי"ב סמכינן אסי"ב אף שנשאר עוד חששא קלה כמו בכלי ולפניו פירות. דעל הכלי ליכא רק סי"ב ועל הפירות נוסף עוד חששא. ואפ"ה מחזירין. ועי' בתוס' פא"מ דאפי' פירות בכלי יש חששא דשאלה ול"ח לה וכ"ש בכלי ולפניו פירות דאיכא חששא אחריתי ול"ד למ"ש לעיל אות ח' בשם הרמב"ן דבאיכא עוד חששא לא סמכינן אסי' דמנין דהתם החששא הוא לגרוע כח הסי' ממש לומר שהיו יותר כו'. משא"כ בכלי ולפניו פירות עכ"פ בכלי ודאי יש סי"ב. להכי אף שבפירות נוסף חששא אחריתי. כיון שהוא חששא קלה אין מצטרפת. והשתא בנידון סי' מנין בעיגונא לא דמי לכלי דהתם עכ"פ בהכלי ודאי יש סי"ב אבל הכא על כל א' נוסף עוד חששא שמא הוא הנחלף כו' וגם לא דמי לדהרמב"ן דהתם החשש שמא ליכא סי' מנין. אבל הכא ודאי הנהרגים הם שנים רק שבאנו לחוש שמא נחלף אחד מהם. ומאחר שאין לנו ראיה לומר דל"ח לחששא זו א"כ קשה לכאורה לסתור ד' הט"ז. וי"ל דבכה"ג לא הוי מנין אפי' סי"ב ובלא"ה אין ללמוד כ"כ מאבידה לעיגונא כש"כ דבאבידה גופא פקפקו בגמ' אסי' דמנין אי הוה סי"ב. ונהי דמסקנת הפוסקים דהוי סי"ב. מ"מ בנ"ד שיש ב' ריעותות הא' חששא דהט"ז הנ"ל. הב' דגם זה שאנו אומרים שנהרגו יחד ג"כ לא ברירא מילתא כ"כ רק מאומד והוכחה א"כ מסתברא דלא אמרי' כלל דמנין כזה הוי סי"ב ולא חזי אפי' לאצטרופי לשאר סי"ב דסי' גרועים לכ"ע אין מצטרפין. ומ"מ י"ל להפך דאדרבה סי' דמנין י"ל דעדיף דהא להמ"ב ה"ל סי' מובהק. וגם מה שבגמ' פא"מ כתב שמעת מינה מנין הוי סי' מבואר במפרשים שם דר"ל שמעת מינה שכן מבואר במשנה. אבל לקושטא דמלתא ודאי מנין הוי' סי'. והנה אף שסברת המ"ב דחוייה מ"מ כבר כתבתי די"ל שמנין אנשים שנהרגו חשיב סי' יותר ממנין מטבעות. א"כ עכ"פ ודאי חשיב סי"ב טוב גם האומד וההוכחה שנהרגו ביחד גם כן נראה דהוי הוכחה מעליא נשאר רק חששא דהחלפה שכתב הט"ז:
קיצור (הט"ז שדא נרגא עוד בסימן דמנין שי"ל שמא נחלף אחד מהן):
יאוהנה לכאורה יש להקשות על הט"ז מעובדא דכרכום ביתר דמשמע שמתירין ע"י צירוף סי' המנין עם מקום הליכה ויציאה וסי' המנין הוא העיקר שהוא סי"ב. ומצרפין אליו סי' הליכה ויציאה עם שאינן מועילים כ"כ. וכמ"ש בתשו' מ"ב סס"י מ"ד מההוא דפרק בתרא דיבמות (דף קכ"ב ע"א) מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא נכרי אחד ואמר חבל על קולר בני אדם שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם. ופרש"י חבל הפסד ועג"נ הוא. קולר חבורה. אך בערוך ערך קלר רביעי. חברו עם מ"ש במשנה בגיטין פ' התקבל (דמ"ה סע"ב) היוצא בקולר בשלשלת המלך. תרגום ויתנהו בסוגר ביחזקאל י"ט ויהבוהו בקולרין. ובמשנה ר"פ י"ב דכלים הקולר טמאה פי' הרע"ו קולר שנותנים בצוואר האסירים והוא סוגר. תרגום ויתנהו בסוגר. ובפרק במה מדליקין (דל"ב ע"א) חש בראשו דומה כמי שנתנוהו בקולר. ובפ"ק דסנהדרין (ד"ז). עשרה שיושבים בדין קולר תלוי בצואר כולם זהו משמע כפי' הרע"ו ר"פ י"ב דמס' כלים הנ"ל וכך כתב הרמב"ם ס"פ י"ג דין כ"ו עשרה אנשים כאחד כו' והם אסורים בקולר או נושאים גמלים כו'. וע"ש במגיד שהעובד כוכבים אינן מכירין ואינו יודע שמותיהן. וכן בדין כ"ה יצא עובד כוכבים וישראל מעמנו. פי' המגיד שאין העובד כוכבים מזכיר שם היהודי כו'. וכן מבואר מתשו' הר"ן והריב"ש שהביא הכ"מ דהני שלשה עובדי דציידן ואנטוכיא וביתר מיירי שהעובד כוכבים אינו מזכיר שמותיהן. ולפיכך הצריך הרמב"ם ג"כ לומר וקברתיו. ואף שנחלקו עליו בענין וקברתיו דמעשה שהיה כך היה. מ"מ נראה שמסכימים עמו בזה שהעובד כוכבים לא היה מכיר ואינו מזכיר שמותיהן ככתוב בתשובת הר"ן סי' ג'. (וכ"ד ריא"ז בש"ג רק שמ"מ מפרש בענין אחר מהרמב"ם כמ"ש בסד"א די"ט) רק לפ"ז יש להקשות על הר"ן שבתשו' סי' ל"ג בא להוכיח שא"א לספק באחר אע"פ שלא הזכיר שמו סגי. והוכיח שם כן מהתוספתא אבל אמר אחד יצא מעיר פלוני מפשפשין באותה עיר כו' אמאי לא הביא מהנך ג' עובדי דציידן ואנטוכיא וביתר לפירושו שהעובד כוכבים לא הזכיר שמותיהן ולא היה מכירן ובאמת בשאלתות פ' תבא בעובדא דציידין פי' שהעו"ג הזכיר שמו וז"ל ת"ש דתניא אבא יודן איש ציידן אומר מעשה בישראל ועו"ג שהיו מהלכין בדרך ובחזירתו היה אומר חבל על איש פלוני יהודי שמת וקברתיו ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו עכ"ל. ובודאי דפי' פלוני ר"ל שמו ושם עירו ולא כהסד"א שפי' דבשמו סגי דה"ל שתי הוכחות. וכתב בסד"א שמהר"ם אלשקר בתשו' סי' כ"ה כ' בשם ר"ח וא"ז דההיא של בני אדם ודששים בני אדם היה העו"ג מזכירם בשם ואומר פלוני ופלוני שאני מכירם בטוב מתו. וכ"כ רי"ו נכ"ג ח"ג אבל אם אומר אוי לפלוני שהיה הולך עמי בדרך כו' ומת בדרך וקברתיו עכ"ל דאע"ג שנזכר רק לפלוני הוא ע"ד מ"ש בגמרא טבע חסא דעל חסא הידוע להם קאמר כמ"ש בק"ע בשם מהרי"ט. וכ"מ מלשון פלוני ופלוני שאני מכירם בטוב דודאי על פלוני הידוע לנו אומר. והסד"א ד"ך ע"ד פי' דבשמו לבד סגי משום דאף על גב דקולר ה"ל כמו סי"ב לבד בהצטרף לזה שמו סגי דה"ל כההיא דר' ירמיה דלא חיישי' לדלמא אתרמי שמא כשמא כו' וכן בההיא דציידן תו ליכא למיחש לשנפרד ממנו האיש הראשון ושוב נתחבר עמו אחר ששמו כשם הראשון. ולפע"ד אין דבריו נכונים בדעת השאילתות ור"ח וא"ז ורי"ו דלא נחתו להכי כלל. ודין זה שלו ג"כ אין לו מקום כ"א לפ"ד הרמב"ם והמגיד והר"ן כנ"ל:
קיצור (פי' קולר להערוך ורמב"ם. מהרמב"ם והמגיד והר"ן נ' דאין מזכיר שמותיהם וריא"ז והר"ן מפרשים דאנו יודעים מי הוא. והרמב"ם לפ"ד מהריב"ל והרא"ם מצד צירוף סימנים מהני. והשאילתות ור"ח וא"ז ורי"ו מפרשים דהעו"ג מזכיר שמותיהם. והסד"א מפרש דבריהם דג"כ מצד צירוף הוכחות מהני ע"י שמו בלבד בלא ש"א ושם עירו ולפ"ד כוונתם שמפרשים שמו היטב עד שידוע על מי כוונתם דומיא דמאן איכא ביה חסא):
ולכאורה דברי הט"ז הם אומרים לשטת השאילתות ור"ח וסייעתם. אבל לשטת הרמב"ם וסייעתו שמצד צירוף סימנים נגעו בה משמע ודאי דהמנין הוי סימן חשוב אך יש לדחות דהנה ז"ל הרמב"ם ס"פ י"ג מה"ג דין כ"ו והסיח הגמל"ת ואמר שיו"ד אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני נושאים כך וכך מתו כו'. א"כ מבואר שמנין אנשים אלו הם היוצאים ממקום פלוני למקום פלוני. א"כ ליכא חששא דהט"ז שמא נחלף א' מהם בדרך דא"כ לא א"ש מ"ש שיו"ד אנשים שיצאו ממקום פלוני. דהרי הנחלף בדרך לא יצא ממקום פלוני והעו"ג אומר שאלו היו"ד יצאו כולם ממקום פלוני. ואין לחוש שמא גם אותו הנחלף יצא ממקום פלוני למקום פלוני רק שיצא בפ"ע ובאמצע הדרך נתחבר עמהם. דאפשר לומר דלשון שהלכו ממקום כו' היינו שמאותו מקום ממש הלכו אלו כולם ביחד. וליכא חששא דהחלפה. ועוד דעכצ"ל התם דמיירי שהעו"ג נתלוה עמהם ממקום פלוני דאל"כ מהיכן יודע שיצאו ממקום פלוני ושמא הולכים מעיר רחוקה יותר. דאין לומר ששמע מהם דאפשר לא סמכינן כלל ע"ז מה שאמרו להעו"ג שמא כיחדו לו כענין שאמרו ירחיב לו הדרך כו'. מיהו אפ"ל דלא חיישינן לחששות כאלו. ומ"מ בש"ג שלהי יבמות אי' להדיא דמיירי שהעו"ג יצא עמהם שז"ל וכן מעשה בששים בנ"א כו'. ומאחר שאין העו"ג מזכיר שמותיהם אלא שלבני עירם ידועים האנשים ההם שיצאו עמו כו' עכ"ל. ודבריו מבוארים דלאו מצד צירוף סי' נגעו בה. רק מנין סי' הוצרך דאל"כ שמא א' מהן חי וההיתר מפני שאנו יודעים מי הם האנשים שיצאו עם העו"ג ההוא והעו"ג אומר שהאנשים ההם שיצאו עמו מתו. אך בהרמב"ם א"א לומר כן דאל"כ למה הוצרך לנושאים גמלים. ומ"מ י"ל להרמב"ם ג"כ שהעו"ג יצא עמהם. לכן אמר שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני. והא דכאן לא הזכיר שיצא העו"ג כמו שהזכיר דין כ"ה יצא עובד כוכבים וישראל מעמנו כו'. י"ל התם יצאו מעמנו ממש ומכירים ויודעים אנו מי הוא הישראל שיצא עמו כמ"ש המ"מ. משא"כ בהכ"ו לא יצא בפנינו ממש. ולא ראינו כלל מי הם הישראלים שיצאו עם עו"ג זה. רק שהעו"ג אומר שהיוצאים עמו הם עשרה בנ"א אסורים בקולר או נושאים גמלים והולכים ממקום פלוני למקום פלוני ואנחנו ידענו אח"כ שיש עשרה אנשים שיצאו כנ"ל. וסמכינן דהן הן. ולא חיישינן דאתרמי עוד יו"ד אנשים אחרים שיצאו ממקום פלוני כנ"ל. אבל להפרדה והחלפה ליכא למיחש כאן מאחר שהעו"ג יצא עמהם ומשמע שמעיד על היוצאים עמו ממקום פלוני ולשמא נחלף א' מהם באותה העיר אין לחוש עיין סדא"ר. מיהו א"צ לזה די"ל שאנחנו ידענו שיו"ד אנשים אלו יצאו מהעיר ממש. לפ"ז אין ראיה מכאן דהצירוף סי' מהני. דהכא איכא טעמא אחרינא. דהוחזק לנו שיו"ד אנשים הנ"ל שיצאו מכאן. ויו"ד אנשים אחרים לא הוחזק לנו שיצאו. וכמו שמתירין בשמו וש"א משום דלא הוחזק לנו עוד אחר שמו כשמו וש"א כש"א בעיר זה. וה"נ יו"ד אנשים נושאים גמלים הוי כשמו וש"א. ומאחר שבעיר זה לא הוחזק שיצאו אחרים יש להתירה. ואין לחלק דהתם אין החשש שמא יש בעיר זו ממש עוד אחד ששמו כן ונאבד ומדלא הוחזק ה"ל כמאן דהוחזק דליתא. אבל הכא איכא למיחש שמא יו"ד אנשים אחרים הלכו מעיר אחרת דרך מקום פלוני למקום פלוני ועליהם נתכוין העו"ג וא"כ אין ראיה כלל ממה דלא הוחזק כ[א]ן יו"ד אנשים באותה העיר דבאמת לאו מאותה העיר היו והנך דמאותה העיר איכא למיחש דאזלי לעלמא. אך י"ל דכוונת הרמב"ם ממקום פלוני ר"ל שהעו"ג אומר שמשם מקום יציאתם היינו ההתחלה (ועי' ק"ע בס"ס מכמ"א סי' ה' אות קי"ב ולדבריו צ"ל דה"נ מיירי שדנין על האנשים באותה העיר עצמה שמשם יצאו כו'. אך מדברי הרא"ש בחמ"ח ס"ק ל"ח מוכח דלא ס"ל כמכמ"א הנ"ל דאילו למכמ"א יש לחוש שבפאס הי' עוד מכלוף מאחר דאין דנין עלי' בפאס כו'. ועיין בק"ע סעי' רע"ג וד' ב"י בס"ק פ"ו צ"ע) וכ"כ בק"ע סעי' רע"ג בשם מהראנ"ח דהרמב"ם מיירי דליכא למיחש להחלפה. וא"כ מהראנ"ח והט"ז קיימא בחדא שיטתא:
קיצור (להרמב"ם ג"כ י"ל דמיירי בענין דליכא למיחש להפרדה והחלפה דומיא דאסורים בקולר. וכ"כ הראנ"ח הובא בק"ע סי' רע"ג אזי דוקא חשיב המנין סי"ב. ומהני ע"י צירוף סימנים. או י"ל מצד שהוחזקו יו"ד אנשים דאסורים בקולר שיצאו משם ולא הוחזקו יו"ד אחרים. ועיין שו"ת ח"צ סס"י קל"ד):
יבאמנם יש חולקים ע"ז שהרי רבינו ז"ל כ' בתשו' שלפ"ד הרא"ם בהרמב"ם סגי במקום הליכה או יציאה לחוד עם צירוף סי' מנין ונושאים גמלים. ומבואר שם מדבריו דמקום הליכה ונושאים גמלים הוי שני סי' גרועים ורק אעפ"כ מצטרפים אל סי' דמנין שהוא סי"ב. והרי א"כ איך המנין סי"ב כיון דליכא רק מקום הליכתם א"כ נשאר חששא דהחלפה שכ' הט"ז שגורעת כח הסי' שבמנין דאינו אלא במקום דלא שייך חשש זה כנ"ל אות יו"ד. ובסד"א ד"כ ע"ג יחס סברא זו להרא"ם ומהריב"ל ומהרח"ש דמנין עם מקום הליכה הוי סי' וכ"כ משמם בשו"ת צ"צ סי' מ"ב. והוסיף הצ"צ מדעתו דלשטתם ה"ה נמי אם אמר העו"ג המקום שעברו דרך שם אע"ג דלא הזכיר לא מקום יציאה ולא מקום הליכה דמ"ל מקום שהלכו משם מ"ל מקום שעברו דרך שם כו'. גם בשו"ת מ"ב סס"י ס"ג כ' דסמכינן אמנין בהעידו העדים שמצאום על מקום ההליכה לאיזה דרך שהיו רוצין לילך דהכי משמע מעובדא דכרכום ביתר עכ"ל. (וזה סותר למ"ש בסי' מ"ד דמנין הוי סי"מ לגמרי. מיהו בלאה"נ בסס"י מ"ד משמע בי' ג"כ דלא סמכינן אמנין לחוד וכבר העיר סתירה זו הסד"א שם). ולפ"ז עכצ"ל דס"ל דאפילו במקום שיש חששא דהחלפה ה"ל מנין סי"ב עכ"פ (וצ"ל הטעם דס"ל כתשו' הרא"ש דל"ח לשמא נתלוה עמו אחר) ועם צירוף מקום הליכה ס"ל להתיר. ולדבריהם היינו יכולים למצוא היתר בנ"ד ג"כ דהוי סי' מנין לשטתם וגם נמצאו בדרך שהיו רוצים לילך. שהרי נמצאו בהדניעפור שהלכו בו. וסגי לפי הבנת צ"צ בשטתם דסגי בצירוף הזכרת המקום שעברו דרך שם. מיהו בתשו' אחת על אודות עיגונא מק"ק חומעץ [לעיל סי' מ"ט] כתבתי דדברי הצ"צ לא ניתן להאמר גם לשטתם. דאל"כ בנפל לנהר ונמצא אח"כ שם איש אחד בסי"ב יהי' סגי דסי"ב הוי כמנין. ומה שנמצא בנהר ה"ל מקום שעבר דרך שם. וזה מבואר סותרו ממ"ש הרשב"א ושא"פ גבי מעשה דעסיא דבעינן סי"מ ברגלו. ואפילו המקילים במשאל"ס בסי"ב היינו משום דהוי דרבנן. אבל בדהוי חששא דאורייתא כגון בספינה שנשברה לית מאן דפליג דבעינן סי"מ ולא סגי בסי"ב אע"ג דקיל טובא מנדון דהצ"צ דהכא ידענו דאיתרע ביה מילתא עכ"פ. וגם נמצא בדרך מקום הנ"ל ואפ"ה ל"מ סי"ב כ"ש במי שנמצאו בהמקום שעברו דרך שם דלא מהני סי' דמנין שהוא רק סי"ב מאחר דלא ידענו דאיתרע ביה מלתא כלל. וסי' דמנין יש לפקפק עליו כנ"ל. א"ו גם הם לא אמרו רק בצירוף מקום הליכה. שהרי מקום הליכה עדיף טובא מהמקום שעברו דרך שם דכולל תרתי דבודאי עברו עכ"פ בדרך שהולך למקום הליכתם גם עוד זאת נודע לנו שמחוז חפצם היה לילך למקום פלוני. ומ"מ לדבריהם צ"ל דסימן דמנין אנשים שנהרגו עדיף מסי' מנין דגבי אבידה. מטעם שכתבתי לעיל אות ח'. אע"ג ביבמות פט"ו (דקט"ו ע"ב) מבואר בהדיא דשני ת"ח לא הוי סימן אלמא במנין אנשים ג"כ אינו סימן התם שאני דספינה טבעה עם הרבה אנשים א"כ אין שייך ששנים יהי' סימן. משא"כ בהרוגים ביבשה בענין שלא נשמע כלל מהרוגים אחרים אפ"ל דהמנין עדיף מסימן בינוני לכן מהני בצירוף עוד איזה סימנים. ובנד"ז אף שנמצאו בנהר כיון שנהרגו ולא נשמע הרוגים אחרים שפיר י"ל דהמנין הוה סי' חשוב. לפ"ד הרא"ם ומהריב"ל ומהרח"ש והמ"ב. ואע"ג דבעינן עוד צירוף סימנים ובנ"ד לא ידענו ששנים הנמצאים הרוגים היה מחוז חפצם לילך לקיוב אלא דאעפ"כ נראה דהסימנים שנמצאו בהרוגים הנ"ל מספיקים חסרון צירוף סי' זה דהא בהאחד נמצאו סי"מ וע"ז א"צ לדבר. וגם בהשני נמצאו סימן בשערותיו דאפשר דהוי כמקום הליכה דהוא ג"כ סי' גרוע גם נמצאו בו סי"ב בבגדיו כנ"ל. גם יש בו עוד סי' זה שנראה שנהרג יחד עם השני שנמצאו בו סי"מ. לפי משנת"ל אות ט' דנ"ד דמי לנמצאו על הפליט ואז ידענו שזה היה ישראל יוסף שהלך עם אחיו שהי' בו הסי"מ א"כ זה ג"כ הוא סימן מלבד סי' דמנין (כי יש ראיה שהן אותן שנים שהיו על הפליט וידוע שהשנים הם שני האחים ובהצטרף זה לסימן דמנין קרוב לומר דהוי סי' מובהק) עדיף מסי' דקולר או נושאים גמלים. וכן נזכר סי' זה בק"ע סי' ר"כ יעו"ש. וא"כ הרי יש בהר"י יוסף ג"כ ג' הוכחות שהוא זה מלבד הסימן דמנין ושנמצא במקום שעברו דרך שם. והן אלו. א' סי' שערותיו. ב' סי"ב בבגדיו. ג' שנהרג יחד עם האיש שידוע לנו שנתלוה עמו בדרך. וא"כ זה ממילא ודאי סי' דמקום הליכה. ואפילו גם סי' נושאי גמלים. ולזאת לפ"ד מהרא"ם ומהריב"ל ומהרח"ש שכ' כאאזמו"ר הגאון ז"ל משום דסגי בסי' מנין ומקום הליכה ונושאי גמלים. יש להתיר ג"כ בנ"ד אשת ישראל יוסף הנ"ל:
קיצור (הרא"ם ומהריב"ל ומהרח"ש קיימא בחדא שיטתא דסגי במנין אנשים עם מקום הליכה ונושאים גמלים וזה קרוב לדעת המ"ב. ולדבריהם ודאי יש להתיר בנד"ז):
יגאך מ"מ נלע"ד שאין לסמוך ע"ז כלל. דהסד"א הנ"ל האריך בזה טובא. מדף י"ח עד סוף דף כ"א. ומסיק דלהרמב"ם בעינן מנין. ומקום היציאה עם ההליכה. וסימן אחר כגון קולר וכיוצא. וגם הביא עוד גדולי הראשונים דס"ל שהעו"ג מזכיר שמותיהם כמש"ל אות י"א. ושכן משמע בתוספתא בעובדא דאנטוכיא ועמש"ש בשם ריא"ז דס"ל דבני עירם יודעים ומכירים האנשים שבקולר שיצאו עם העו"ג ממש. ועמ"ש לעיל שי"ל דלהרמב"ם ג"כ מיירי שהעו"ג יצא עמהם כו' ע"ש. הלכך כיון שיש סברות להחמיר טפי פשיטא ופשיטא שאין להקל ח"ו יותר מפי' הסד"א הנ"ל בהרמב"ם. ואין לומר דגם לפ"ז יש להקל בנ"ד שיש ג' הוכחות לבד דסימן דמנין וה"ל כמקום הליכה ויציאה ונושאי גמלים דמ"מ התם ליכא חששא דהפרדה כדלעיל אות י"א מאחר שאומר שיו"ד אנשים אלו ממש יצאו ממקום פלוני כו'. אבל בנ"ד איכא חששא דהפרדה דהיינו שמא נתלוה אחר עם מ' נחום. ומ' ישראל יוסף אזיל לעלמא והיינו חששא דהט"ז דס"ל דמש"ה לא הוי מנין סי"ב כלל. ול"ד לנדון דהרמב"ם דשם הוי מנין סי"ב מצד שאין לחוש להפרדה כמש"ל אות י"א. מיהו אפשר שיש לצדד גם להסד"א בהרמב"ם דהא הסד"א מפרש ג"כ דלא מיירי שהעו"ג יצא עמהם יעו"ש דכ"א ע"ד דלהרא"ש מסיק דמיירי שהעו"ג יצא עמהם ולא להרמב"ם וא"כ אם העו"ג לא יצא עמהם הא שאומר שיו"ד אנשים שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני וא"כ אכתי איכא למיחש שאחד או שנים מהם נפרדו ואזיל לעלמא ושנים אחרים שיצאו בפ"ע ממקום פלוני למקום פלוני נתלוו עם ח' הנשארים והן הן היו"ד אנשים שמהלכים ממקום פלוני למקום פלוני ומדל"ח להכי עכצ"ל דל"ח להפרדה ולויה כי האי ששנים מהם יתפרדו ושנים אחרי' שמהלכים ג"כ ממקום פלוני למקום פלוני ונושאים גמלים יתלוו עמהם. ודומה לשאלה דיחיד. ול"ד לישראל ועו"ג שיצאו בדרך דפליג הרמב"ם אהרא"ש וס"ל דבעינן שיאמר שיצא עמו דשם החשש דומה לשאלה דרבים ר"ל שנתלוה עמו א' מאן דהו. משא"כ הכא אין החשש על התלוות איש מאן דהוא דהא יש בו סימנים שהוא מהחבורה כי ג"כ הולך ממקום פלוני למקום פלוני כמוהם ונושא גמלים כמוהם. א"כ אין לך לחוש רק לשמא נתלוה עמהם איש כזה דוקא וכולי האי דאתרמי כולי האי לא חיישינן. וא"כ בנ"ד נמי אין לחוש לפרידת א' מהם ושנתלוה במקומו אחר מאן דהוא דהא יש סימנים בו בשערותיו ובבגדיו. א"כ אין לך לחוש רק לשמא נתלוה איש כזה וכולי האי ל"ח. וא"כ אדרבה נ"ד עדיף טפי. דהתם אע"ג דלא נחוש להפרדה איכא למיחש שמא אתרמי שיצאו יו"ד אנשים אחרים נושאי גמלים כו' אלא דל"ח לזה. ובנ"ד עדיף טפי דהא באחיו יש סי"מ ממש. וגם כי בו יש קצת סימן הנ"ל. וגם סימן דמנין ודפליט שלהם שמשונה משאר פליטין. דפשוט יתר דל"ח דאתרמי שנים אחרים שיש באחד סי"מ ובשני שאר סימני' וסי' דפליט וכו'. ולא נשאר רק לחוש להפרדה של זה מזה ושנתלוה אחר עם זה שיש בו סי"מ וכולי האי ל"ח כנ"ל:
קיצור שגם לפ"ד הסד"א בהרמב"ם דבעינן מנין ומקום יציאה ומקום הליכה וסימן אחר כגון קולר וכיוצא יש להתיר בנ"ד:
ידוכי תימא כיון דחיישינן לשאלה היאך שייך לומר דלא חיישינן לשנתלוה עמו איש אחר שיש בו סימן כך בבגדיו. דהרי י"ל שהאחר הי' מאן דהו וזה השאיל לו בגדיו. דז"א דא"כ גם בנושאים גמלים הנ"ל נמי איכא למימר הכי ועם שנשאר שם סי' דהליכה ממקום למקום ה"נ נשאר סימני שערותיו. אעכצ"ל דלשני תיוהא לא חיישינן הפרדה והלויה. וגם שישאיל לו בגדיו. וכי תאמר עוד איך נסמוך על סברא זו לומר דלא חיישינן להפרדה ולויה דאחר כשהוא אדם פרטי הא גם בשאלה דיחיד לא ברירא מילתא דל"ח להו עיין שו"ת שב"י חאה"ע סי' י"א ותשו' רבינו ז"ל ד"ג רע"ג וכתבתי מזה במ"א. וכן בספר בית מאיר סי' י"ז סעיף כ"ד השיג על הח"צ. אך י"ל דאפשר חששא דהפרדה של זה ושנתלוה עמו אחר הוא חששא רחוקה יותר מחששא דשאלה כמו שמוכרח לומר כן לפ"ד הרא"ש בתשו' כלל נ"א סי' ב' לדעת מהריב"ל ח"א סי' ב' והמ"ב סי' מ"ד וצ"צ סי' מ"ב דס"ל דל"ח לזה כלל אע"ג דחיישינן לשאלה ועיין במרה"צ ס"ק מ"ג א"כ אפילו להרמב"ם דחייש לזה לא רחוק ולא נפלאת הדבר לומר דכשיש עוד איזה סימנים המוכיחים שלא הי' הפרדה ל"ח לזה כלל. אף אם לא מהני זה בחששא דשאלה:
היוצא מזה שלפ"ד הרמב"ם וש"ע בעובדא דאנטוכיא יש למצוא היתר לאשה זו לא מיבעיא לפ"ד מוהרא"ם מוהריב"ל ומוהרח"ש שבצ"צ סי' מ"ב ובסד"א הנ"ל דסגי במנין עם מקום הליכה. וגם לפמ"ש רבינו ז"ל בשמם דבעינן ג"כ סימן אחר כמו נושאי גמלים. ודאי יש להקל בנ"ד דאיכא נמי סי' דמנין. ובא' יש סי"מ ובהשני יש ג"כ ג' הוכחות אחרות דהוא זה אחיו מ' ישראל יוסף כדלעיל סוף אות י"ב דודאי זה עדיף מסי' דמקום הליכה וסי' דנושאי גמלים. שהם רק ב' הוכחות וחששא דהפרדה שייך התם כמו הכא ולא חיישינן לה לשיטתם. אלא אפילו לדעת הסד"א דבעינן מקום יציאה ומקום הליכה. מ"מ הא נ"ד נמי איכא ג' הוכחות כנ"ל. וחששא דהפרדה דהכא איכא נמי למיחש התם ומדל"ח לה התם מטעמא דאמרן ה"ה הכא. ועיין בסד"א די"ז ע"א דהרמב"ם ג"כ ל"ח להפרדה במקום שיש ב' הוכחות גדולות חדא דסתם הולכי דרכים כו' לא יפרדו כו'. ועוד שנית שנתלה לומר שתומ"י להפרדתו מן הראשון שנזדמן לו אחר בעודו עדיין בתחומה של עיר כו' יעו"ש. וה"נ יש בו הוכחות חדא הנ"ל ממש. ושנית שיזדמן לו עוד אחד שיש בו סימן בבגדיו ובשערותיו כמו הא' שנפרד מעמו כולי האי ל"ח. ועוד כאן שיש הוכחה שהן השנים שהיו על הפליט ועדיף טובא מסימן מנין וכמש"ל אות י"ב:
קיצור דלמ"ש הסד"א במקום שיש שני הוכחות גדולות ה"נ י"ל כן ועדיף מיניה:
טוומ"מ אין נלע"ד לסמוך ע"ז משום שבאמת י"ל דהרמב"ם וש"ע לא התירו רק כגוונא דליכא חששא דהפרדה דהיינו שהעו"ג אומר שיו"ד אנשים אלו יצאו כולם ביחד ממקום פלוני למקום פלוני. וכ"מ בק"ע סעי' רע"ג. ומד' הסד"א הנ"ל די"ז ע"א י"ל שאין ראיה גמורה לנ"ד דהתם אפשר דהוכחה השניה גדולה מהוכחה שניה דנ"ד. ואפילו את"ל דשקולים הם הרי כ' שם בשם כמה רבנים דמפרשים דהרמב"ם מיירי בגוונא דליכא למיחש כלל להפרדה ותו דכבר כתבתי דכמה גדולים מפרשים עובדא דאבא יודן איש ציידן בענין דליכא למשמע מיניה הנך חידושי דיני' כלל זולת שגמל"ת נאמן כמש"ל אות י"א וי"ג. ומצאתי ג"כ כזה בראב"ן שלהי יבמות ע"ש. לכן צריך להרויח צד ההיתר בע"א קצת. ומתחלה נקדים שיש לצדד ההיתר בפשיטות ע"פ דעת הרא"ש בתשו' כלל נ"א סי' ב' שכתב על הך עובדא דאבא יודן וז"ל מאלו הטעמים יש לידע שהרבה הקילו חז"ל בעדות אשה משום עיגונא במעשה הראשון לא הכיר העו"ג את היהודי כו' אלא שאמר שיהודי נתלוה עמו מת והעדים יודעים שאותו היהודי נתלוה עמו עם זה העו"ג כו' ולא הזקיקו ב"ד לחקור מן הגוי אם היו אותו היהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו היהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה אחר עמו ומת אותו אלא כיון שאותו יהודי נתלוה עמו תלינן בודאי שאותו הי' שמת עכ"ל והסד"א הביא שנחלקו האחרונים לב' שטות בפי' דבריו ז"ל. הא' הוא דעת מהראנ"ח ז"ל בתשו' סי' כ' כ"ז דהרא"ש ג"כ בעי' שראינוהו יוצא עמו אלא דלא בעינן שהעו"ג יאמר שיצא עמו מכאן והטעם דל"ח לשמא זה הלך לעלמא ויהודי אחר נתלוה עם זה העו"ג בדרך הוא משום דסתם הולכי דרכים ההולכים ממקום למקום אין דרכן ליפרד אחד ולהתלוות לו אחר. וזה אינו שייך רק בראינוהו יוצא עמו מכאן בסברתם ללכת למקום מוסכם אצלם. לכן בכה"ג ס"ל להרא"ש דל"ח להמלכה ולהפרדה ושנתלוה עמו אחר. ושיטה ב' לפ"ד הרא"ש הוא דבשראינוהו מתלוה עמו לבד סגי ועי' צ"צ סס"י י"ב פסק למעשה כהרא"ש. ובנ"ד לב' שיטות דהרא"ש שרי. ולשיטת הרמב"ם ג"כ יש לצדד כנ"ל. מיהו לשא"פ דמפרשי הנך עובדי דאבא יודן כו' בענין שאין מהם שום חידוש דין רק דגמל"ת נאמן. אין ללמוד משם. ונחזי אנן דלכאורה י"ל דחששא זו דהפרדה גריעא מחששא דשאלה וא"ל למ"ד דאין חוששין לשאלה היינו משום עליך ראיה שנעשה מעשה וכשלא נעשה לא השאיל. משא"כ הכא שהן שני גופים נפרדים א"כ אף אם לא נחוש להפרדה עכצ"ל שנעשה מעשה היינו חיבורם יחד. א"כ חיישינן נמי שמא נעשה מעשה אחר והוא הפרדתם והלויה דאחר. מיהו י"ל דל"ד דחיבורם הוא מעשה העומד לכך. ומש"ה ל"ח לשמא נעשה מעשה אחר שלא היה עומד לכך. תדע דבשאלה ג"כ מי לא פשיט בגדיו וצריך ללובשם א"כ עכצ"ל שנעשה מעשה אלא דזה מעשה העומד לכך. ומ"מ בנ"ד שנסעו על הספינה א"כ בשלא נחוש להפרדה א"צ לומר שנעשה מעשה כלל. לכן לא גרע עכ"פ מחששא דשאלה. וא"כ כשיש הוכחה שלא נפרד ממנו י"ל דל"ח להפרדה כמו דל"ח לשאלה בכה"ג. ובנ"ד יש כמה הוכחות הא' שהזמן קצר מעת יציאתם מרהאטשוב עד שנמצאו הרוגים ובזמן קצר דעת הב"ח דל"ח לשאלה א"כ כמ"כ להפרדה ולויה כנ"ל. הב' דהוי כמו שאלה דיחיד שיזדמן שיתלוה השני שיש בו ג"כ סי' בבגדיו ובגופו כמו הראשון. הג' מצד שהי' להם בילעט א' כמ"ש בתשו' הרב דסמילע. אולם בגב"ע לא משמע כן. הד' הנה בק"ע שבסוף המכמ"א סי' ה' אות ע"ח וז"ל עד כאן ל"ח בסיעה של בנ"א דילמא פריש א' מהם אלא ביבשה. אבל בספינה דבר רחוק הוא שיפרוש אדם מחבורתו ואפשר שגם הרמב"ם מודה בזה הר"ש יונה סי' נ"ו עיין בהרח"ש סי' ל' וכו' עכ"ל המכמ"א. אי לזאת י"ל דלכ"ע ל"ח הכא להפרדה ועוד דאין אנו בונין ע"ז לבד ההיתר כ"א אנו בונין שהמנין ב' אנשים יהי' נחשב סי' בינוני ולגבי שיהי' סי' בינוני לבד אין לחוש כ"כ לחששא דהפרדה כיון שיש הוכחות רבות שלא היה שום הפרדה כ"א הן הן שני האחים אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו ואחר שיעלה בידינו שזה סימן המנין נחשב סימן בינוני אזי יצטרף לסימן בינוני שבקאפטען שלו ולסימנים גרועים שבגופו וגם עוד סימנים גרועים בכתונת ומכנסיים שלו:
קיצור. עוד איזה טעמים דלא חיישינן להפרדה:
טזאך כ"ז אם היו נמצאים שניהם על הפליט. שאז הי' ידוע שנהרגו ביחד. רק שהי' לנו לחוש על השני שמא אינו אחיו רק איש אחר שנתחבר עמו ואחיו אזיל לעלמא ע"ז שפיר למדנו דל"ח לחששא זו. אבל בנ"ד שלא נמצאו על הפליט א"כ מנלן דנהרגו יחד דילמא אחיו אזיל לעלמא וזה ההרוג השני ממקום אחר בא על הנהר. או שנהרג שם בפ"ע ולא עם אותו שיש בו סי"מ וכמ"ש המ"ב ססי' ס"ג (הג"ה. מיהו לעיל ססעי' ט' דחיתי חששא זו ולא דמי לחששא דהמ"ב. עכ"ה) ויש ב' חששות א' שמא הפליט הוא אחר דהיינו שמא הי' פליט ב' כמו הפליט הנ"ל של אביהם שעשו ג"כ מן בית מאחר שאז נסעו כו"כ אנשים רבים מאד לסטעפע"ש מסתמא גם איש אחר עשה כן. וא"כ יש לחוש שישראל יוסף אזיל לעלמא עם הפליט ההוא ונחום נהרג כאן ופליט הנמצא עם דם שעליו נהרג איש אחר והוא הנמצא. אך אפ"ל דלחששא זו ל"ח. חדא דאפשר לא הוחזק כלל אז פליט כזה וא"כ אף את"ל דמה שהי' עשוי מבית אינו רק כסי"ב ל"ח דילמא אתרמי כזה פליט ב' והוא הנמצא. עי' ח"ץ סי' קל"ד וביאר דבריו במרה"צ סעי' י"ז סס"ק ס"ד דהיינו דוקא בסימן שבגלוי כו' שאז י"ל כיון דלא הוחזק עוד איש כזה לא חיישינן כו' ע"ש והרי הפליט הוי סימן שבגלוי. עוד י"ל דמאחר שהדם מעיד אהרוג בהפליט. א"ת לכשתמ"ל שפליט אחר הוא והנהרג אינו ישראל יוסף תצטרך לומר שנזדמן פליט כזה ושנהרג עליו איש שיש לו סי' בבגדיו ובשערותיו כמו ישראל יוסף הנ"ל. עוד תצטרך לומר שנזדמן שנפל לשם הברעטלעך דמעס הנ"ל. עוד שנזדמן פליט זה במקום שהניחו הפליט ההוא וכולי האי ל"ח וכמ"ש במהרי"ק שורש קפ"ה. אך נשאר חששא ב' שמא הוא פליט ההוא ממש ונהרג עליו נחום וזהו הדם שעל הפליט. וישראל יוסף אזיל לעלמא והנהרג השני אחר הוא רק שנזדמן שיש לו סימנים בבגדיו ובשערותיו כישראל יוסף כיון שאינו סי"מ ולא אפילו סי"ב בגופו. אע"ג דלעיל אות ט' כתבנו לצדד דה"ל כפירות שנמצאו מקצת' בכלי כו'. צ"ע לסמוך ע"ז למעשה. כיון שרחוקי' שני ההרוגים מן הפליט ווייארסט או יותר וכן רחוקים זה מזה כן אע"ג דבמים אין זה הוכחה לשלא נהרגו יחד ומ"מ ליכא הוכחה להיפוך וא"א כלל לסמוך באיסור א"א. אא"כ איכא תרתי מקצתן בכלי והנשארים סמוכים ממש לכלי משא"כ הכא. ומיהו י"ל כיון שעל נחום יש סי"מ א"כ הוא אע"פ שנמצא רחוק מן הפליט ווייארסט ה"ל כנמצא על הפליט ממש. א"כ כיון שהשני ג"כ לא רחוק מהפליט יותר יש לדון ע"ז כנמצאין סמוכין ממש להפליט:
קיצור עוד ערעור אם חשיב הסימן מנין ושיש לומר דחשיב סימן מנין:
יזועוד דאף אם תפקפק אם חשיב המנין סי"מ. י"ל דעכ"פ יש כאן נוסף על סימן בגדיו ושערותיו עוד סימן מקום. היינו שיזדמן שיהרג במקום הסמוך לנחום ולפליט. איש כזה בסי' בגדיו ובשערות. ואין לומר דדומה לכריכות ברה"ר דמקום אינו סימן שמא נתגלגל ברגלי בנ"א לכאן ממקום אחר וה"נ יש לחוש שמא הביאו הנהר ממק"א לכאן. דהא קיי"ל ב"ב (דף כ"ד) דל"ח לזה דעקולי ופשורי הוה טבעי לה. ועלח"מ ספי"ב מהמ"א דדוקא היכא דאיכא עקולי ופשורי. וכ"ה בטוש"ע י"ד סי' קכ"ט סי"ז מכשולת ועקלקלות וסכרי אגמי המים בדרך מבוא מקום העו"ג ע"כ שאילו באה משם העקלקלות וסכרי אגמי המים הי' מטביעין אותה כ"כ בתה"ק בית ה' סוף שער ד' שמשם מקור דברי הטור. ועי' בש"ג בפ' לא יחפור פי' בע"א. ובערוך ערך עקל מקומות שיש בשפת הנהר עקמומית. והנה אע"ג בתשובת מהר"מ ב"ב סי' תתקע"א משמע דסברא דעקולי ופשורי לא מהני כלל להקל באיסור א"א. היינו באדם חי שיש לחוש שמא נמלט גם מהעקולי ופשורי מחמת חיותו שיודע לשוט. משא"כ באדם מת שפיר י"ל דסמכינן אהאי סברא לשלא נחוש שבאה ממקום רחוק כשיש עקולי ופשורי. והנה אם היינו אומרים דל"ח שמא הביאו הנהר ממק"א מטעם הנ"ל א"כ י"ל שיש כאן סימן מקום. הגם דאין כאן מקום מסויים שרחוקים זה מזה ערך ווייארסט. מ"מ הרי באבידה חשיב מקום סי"ב אף שאינו מצמצם המקום ממש כנ"ל. ולגבי הריגת אדם שאינו מצוי יותר מאבידת כלי גם גוף האדם גדול מכלי קטן י"ל דגם סמיכת מיל א' חשיב סי' מקום. ואף אם ביבשה כה"ג לא הי' חשיב סי'. מ"מ בנהר שפיר חשיב סי' דדרך הנהר להוליך זה מזה קצת. ואע"פ שכאאזמו"ר הגאון ז"ל בתשובתו ד"א ע"ד כ' ול"ד כלל וכלל לסי' מקום דגבי אבידה דהתם מיירי במקום מיוחד וכו'. י"ל דלא כ"כ רק לאפוקי מה שנמצאו בדרך הליכתם. אבל בנ"ד שנמצא סמוך לפליט ולאחיו נחום י"ל שיש כאן מקום מסויים כנ"ל. ומיהו מ"ש עוד וגם מקום כו' דהתם אומר כו' עד אחריני נינהו. א"כ לפ"ז י"ל דבנ"ד נמי ל"ח סי"ב מה"ט. אך בזה אם דמי אבידה דשנעלם בעלה לאבידה ממש שבודאי נאבד שם במחלוק' שנוי' ודעת רבינו ז"ל דל"ד כמש"ש ד"ז ע"ד וד"ח ע"א ועי' בסד"א דף:
ומיהו הכא איכא עוד הוכחה היינו ע"ד מ"ש בב"ב (דף כ"ד ע"ב) ואי איכא רברבי בהדייהו כו'. הרי תולין שממקום שנפלו הרברבי נפלו גם הזוטרי יעו"ש. וכ"פ בש"ע י"ד סס"י קכ"ט. ועי' במרה"צ ס"ק כ' ג"כ הוכחה זו ועיין בשב"י חי"ד סס"י מ"א שסמך ג"כ על הוכחה כזו לענין נדה שהוא איסור כרת. ומעתה הוכחה זו שייכה בנ"ד לומר שזה הנמצא הוא ישראל יוסף ולא אחר דיגיד עליו ריעו מדההרוג השני הוא נחום שסי"מ מעידין עליו ע"כ זהו הוכחה שהשני הוא ישראל יוסף. וגם ענין הלך אחר הקרוב מסייע לזה ואע"ג דפשיטא דבעיגונא ל"מ קורבא עי' מהרי"ו סי' ע"ט מטעם קרוב כו' ע"ש. דהא אפילו רוב ל"מ כמ"ש בריב"ש סי' שע"ט גבי הנך דר' אליעזר בר' פרטא. וכ"ש קרוב דגרע מרוב וגם יש רוב כנגד הקרוב. וא"כ בהצטרף הרוב וחזקת א"א (ובריב"ש שם דהוי ב' חזקות) נגד הקרוב ודאי ל"מ מ"מ הוכחה ואומדנא מיהא הוי. ועדיף משאר קרוב דהכא מוכח שהוא מן הקרוב דהיינו מן הפליט כיון שהיו עליו ב' אנשים ועכשיו אינם ונשתקע שמם. משא"כ בשאר רוב וקרוב דלא שייך לומר כן שמוכח יותר שהוא מן הקרוב רק מטעם קרוב לבד ולא משום הוכחה כזו שנחסר בהקרוב איש כזה. וא"כ אם נאמר שיש כאן סימן מקום המסייע לומר שזהו ישראל יוסף. והוכחה דקרוב. והוכחה דיגיד עליו ריעו נחום שזהו ישראל יוסף. אפ"ל דמצטרף כ"ז לסי"ב שבבגדיו ולסי' שערותיו להקל. ועדיף טובא מהנדון דמהרי"ו סי' ע"ט יעו"ש שהקיל מהרי"ו. ואף שרבינו ז"ל כ' שדבריו צע"ג היינו מטעם הנ"ל דשם בודאי ליכא סימן מקום. וגם בבגדיו היו רק סימן חיורי וסומקי יעו"ש וכן בשערותיו. אבל בנ"ד שאפ"ל דהוי סימן מקום ממש וסי"ב בבגדיו וסי' שערותיו וצירוף ב' הוכחות הנ"ל אפשר שיש להקל שהרי רש"ל פסק דסי' א' בגופו (והיינו אפילו סי"ב כמ"ש המרה"צ ס"ק) וסי' א' בכליו מצטרפין והכא סי' המקום י"ל דדומה לסי"ב בגופו ונוסף על סי"ב בכליו יש סי' שערות וב' הוכחות הנ"ל. וגם מ"מ יש לצרף סימן דמנין ג"כ:
קיצור. שי"ל שיש ג"כ קצת סימן מקום וסימן מנין ומצטרף לסימנים בינונים וגרועים שבבגדיו וגופו ועיין שו"ת פנים מאירות ח"ג צירף ג"כ כיוצא בזה:
יחאך יש להביא ראיה מדברי הרשב"א בחידושי' שלהי יבמות דאין זה חשיב סימן מקום. מדכתב אמעשה דעסיא מסתברא שקשרוהו ברגלו כו' אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידו אלא אחד מאבריו או אפילו כל גופו בלא ראשו (ר"ל דאילו עלה ראשו יוכלו להכירו בטב"ע) אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר. ורגל זה מאדם אחר הוא כו' והביא ראיה מעובדא שני ת"ח כו' יעו"ש. ואי איתא דכה"ג הוי סימן מקום א"כ שמא סגי בסי' זה לחוד במשאל"ס דרבנן דסמכינן אסי"ב כמ"ש בתשובת פני יהושע חאה"ע סס"י ז' ובאהע"ו. מיהו י"ל הרשב"א סובר כמ"ש התוס' דבעינן סי"מ דוקא. עי' פר"ח בי"ד סס"י ס"ג פסק להחמיר בכה"ג גם באיסור בשר שנתעלם מ"ה. ואפ"ל שם יש חששא דאורייתא כגון ברוב עו"ג ובדאו' ל"מ סי"ב. ועי' בכ"ש שם שדבריו קרובים לחילוק ומיהו כו' א"נ כו' הנ"ל אות י"ז בשם רבינו ז"ל. גם מעובדא דשני ת"ח אי אי' דחשיב סימן מקום א"כ יצטרף לסי' מנין וה"ל שני סי"ב. וי"א דמצטרפין. ואמאי בעי' וקאמרי סימנים. מיהו יש לדחות התם משום דאשה וע"א אינן נאמנים במים דכמלחמה דמו לכך בעי' דקאמרי סימן במקום המוצנע כדרך שמחזירי' עליהם אבידה. אבל בשני עדים א"צ לסימנים אחרים. מיהו א"כ מהו ותסברא כו' וכן איך פשיטא ליה רבא דמיירי דוקא בדאמרי סימנים עכ"פ יש כמה טעמים לומר דל"ח סי' מקום הא' שייך אפי' במקום דאיכא עקולי ופשורי וכנ"ל אות י"ז לתי' א' דרבינו ז"ל. מיהו זה דוחק דלכאורה חששא דבאבידה יש בנ"א הולכים ושבים ושכיח שימצא א'. משא"כ חששא דאזיל לעלמא עי' מהרא"י קל"ט. ועוד טעם יש במקום דליכא עקולי ופשורי שמא הובאו הנהר ממק"א לכאן. וראיתי בתשו' פנ"י חאה"ע סי' ז' מעשה שנמצא נטבע א' ברחוק ל' פרסאות ממקום שנטבע והכירוהו בסי"מ ובמלבושיו כו' יעו"ש. ובנ"ד ליכא עקולי ופשורי דאף שהנהר הולך עקלתון אין זה ענין לעקולי ופשורי שבתה"ק. גם אפשר באיסור א"א חיישינן לשמא חריפא דנהרא נקט ואתאי. ול"ד לאיסור יי"נ כי באיסורי' אזלינן בתר אומדנא משא"כ בעדות אשה בעינן דבר ברור. הלכך אין לסמוך על סימן המקום. ועוד שנית שנמצא רחוק וויארסט או יותר מהפליט וא"כ י"ל דל"ד לסימן מקום דאבידה. ועיין לעיל אות ח'. וגם ההוכחה דיגיד עליו ריעו הנ"ל אות י"ז ג"כ אפ"ל דהיינו דוקא בנמצאו סמוכים זל"ז דומיא דנודות הנ"ל שבמס' ב"ב (דף כ"ד) משא"כ בנ"ד:
ואין לומר דאע"ג דהוכחות הנ"ל אינן הוכחות גמורות מ"מ בהצטרף הרבה הוכחות יש להתיר כמ"ש בתשו' הב"י בק"ע סי' קצ"ט ביהודי א' מעיר סופיאה שהי' בסמינדרא ויצא משם עם יענצער וקטריגי והי' לו סימן א' שאינו מובהק גם הי' לו מעות הרבה. וכ' אם נאמר שאין זה נפתלי הנהרג נצטרך לומר ששני יהודים נאבדו מסופיאה כו'. וכבר כתב מהרי"ק להתיר היכא דכל הדברים מוכחים כו' יעו"ש. אך ל"ד דהתם שיצא עם יענצער וקטריגי מן סמינדרא מדמה זה לקולר בנ"א שיצאו לאנטוכיא. ונגד שלא נזכר מקום הליכתם כתב דעדיף טפי מה ששם עירו ידוע כו' וגם נוסף ע"ז סימן שבגופו ומעות הרבה ע"ש. וא"כ סי' יענציר וקטריגי עמו הוי סי' מנין ושם עירו הוא ג"כ ענין גדול ושהי' בסמינדרא ולא הוחזק שם איש אחר מעיר הנ"ל. וסי' שבגופו ומעות הרבה ג"כ לא שכיח כ"כ ויש כאן צירוף סי' טובא. משא"כ בנ"ד ליכא רק סי"ב בכליו וסי"ב בגופו והוכחה דנמצא לא רחוק מהפליט ומהנהרג השני וכיון דנת' דאין זה הוכחה אפי' כסי"ב אין בנו כח להתירה. ואין לומר עוד דבק"ע סי' ר' משמע דהא דלא הקיל הב"י שם למעשה היינו משום שיש ע"א שראה את נפתלי יוצא עם שני יענציר כו' וניכר דאינו הנהרג שאמרו עליו הרוצחים שיצא עם יענציר א' כו' משמע דאי לאו ההכחשה ולא הי' כלל הסימן דיענציר וקטריגי היינו יכולים להתיר ע"י שם עירו ושיצא מסמינדרא והי' לו סימן בגופו ומעות הרבה. וא"כ אולי נדמה זה לנ"ד. אך באמת לא מוכח כלל שם להקל לולי סי' דיענציר כו' רק דהוה ס"ד מאחר שעדים שמעו מפיו שאמר יש לי חברותא טובא יענציר וקטריגי וגם קדל"פ שהלך עם יענציר. נפרש מה שראה העד שהלך עם שני יענציר שהא' לא הי' מבני לוי' שלו כו'. וא"כ לפי סי' זה נשאר זה הסי' וחזי לאצטרופי אבל בלעדו אין להקל ואפילו את"ל שהי' מקיל גם בלא זה הסימן היינו משום דבסימן שבגופו ומעות הרבה עולות במקום שמו לבד עכ"פ. וא"כ יש כאן שמו ושם עירו ואע"ג דליכא שם אביו. והרי יש מקילין בשמו ושם עירו לבד כשלא הוחזק איש אחר בעירו בשם זה שנתעלם מן העין. והתם ג"כ לא הוחזק בסופיאה שנעלם איש בסימן הנ"ל עם מעות הרבה. וסימן דגופו הוא סימן גלוי בפניו ושייך לומר עליו לא הוחזק כו'. ועוד דכאן נוסף ע"ז מה שידוע שזה הי' בסמינדרא (ועחמ"ח סקל"ח שאשתו ידעה שיצאה בעלה ע"ד לילך לפאס כו' ע"ש):
ועיין בתשובת ב"י בדיני גמל"ת סי' ה' הובא בקצרה בק"ע סי' קס"ז קס"ח קס"ט ק"ע וחסר בק"ע בסי' קס"ז שהעו"ג אמר שאחיו הרג יהודי ששמו אברהם (והיה ארוך ועל ראשו ש"ד תכלת ולבוש ערקשטין כ"ה בהשאלה וסתמא היה כן באברהם בעל העגונה דאל"כ פשיטא דאסורה) וכך היה שם בעל העגונה הנ"ל. וע"ש בב"י דקרוב לומר שיש כאן שם עירו ואע"פ שלא סמך ע"ז מ"מ עדיף זה עכ"פ מסי"ב בבגדיו וסי' גרוע דגופו דנ"ד דהתם היה שמו והוכחה דשם עירו (וארוך ועל ראשו תכלת כו' כנ"ל) ועוד הוכחה שידוע שנתלוה עם עו"ג הנ"ל בדרך ההולך לרחיים של רוח. וא"כ אם נאמר דאיש אחר הוא הנהרג נצטרך לומר שנזדמן שאברהם אחר נתלוה לעו"ג הנ"ל בדרך הנ"ל והוא הנהרג והיה בו ג"כ קצת סימנים גרועים הנ"ל ופסק הב"י כן להחמיר כמ"ש בק"ע סי' קע"א וא"כ בנ"ד נמי אף שאם נאמר שאין זה ישראל יוסף הנהרג נצטרך לומר שהנהר הביא למקום זה (שהיה ישראל יוסף ושנעלם משם) איש אחר שהיה לו סי"ב בבגדיו וסי"ג בגופו כמו ישראל יוסף הנעלם. הרי הרב"י חשש בזה. ומי כמוהו מורה. ולא הותרה האשה. וכעת אחר עשרים שנה מיום שכתבתי התשובה בשנת תקפ"ו היינו יום ד' י"א אלול שנת ת"ר וא"ו עברתי על תשובה זו בחפזי אמרתי כי לפמ"ש אות ט' ואות ט"ז אף ששדיתי נרגא בסי' דמנין ב' אנשים עכ"ז אין לדחותו לגמרי. וע"כ י"ל דמצטרף להנך סימנים הנז"ל סוף אות טו"ב וא"כ היה מקום להתיר אשה זו וצ"ע:
אך זאת ודאי נראה דהאשה גיטל שנשאת ע"פ ב"ד לא תצא כיון שעל בעלה נחום יש סימנים מובהקים ואין החשש רק משום על יבמה ישראל יוסף ליכא סי"מ. וא"כ הרי הב"ש ס"ק ע' כתב בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה דאם נשאת בסימנים בינונים לא תצא אע"ג שנראה שאין כן דעת שאר פוסקים מ"מ גבי איסור יבמה לשוק דהוא איסור לאו אפשר שיש לסמוך ע"ז. ובפרט בנד"ז שיש כמה צירוף סימנים כנ"ל ודאי לסמוך דלא תצא: