סימן נד

אסימן נד

מעשה היה באיש אחד עובר אורח נפטר בשקלאב וקודם מותו הגיד להשמש שמו ושם אשתו ושם חמיו ושם עירו שהוא מהראדאק ושיש לו בת ושמה כך. ונרשם כל זה אצל בן השמש על הסידור שלו. והנה האשה עגונה בהראדאק זה כמה שנים. ושמה כשם שהגיד הנפטר וכן שם אביה ושם בעלה. אך בשם הבת לא נמצא הדברים מכוונים שאצל בן השמש נרשם הגדת הנפטר הנ"ל ששם בתו בתיה ובאמת שמה גיטל. עוד יש חשש שבעלה של עגונה זו הוא מהכפרים הסמוכים להראדאק ולא מהעיר ממש. אך זאת הגיד השמש שפי המדבר היינו הנפטר הנ"ל הוא כלשון המדברת של מדינה זו (ר"ל גורבערני"ש בייעלא רוסיא) וכן מלבושיו הוא כמנהג מדינה זו:

הנה פשוט שזולת שני החששות הנ"ל יש כאן עדות מספיק ברווחא להתירה דהא שם חותנו כשם אביו וכמ"ש בתשובת מהרמ"ה הנדפס סוף ספר תולדות אדם להרשב"א דעדיף טובא משם אביו. והרי בשמו ושם אביו ושם עירו קיי"ל דסגי בודאי וא"כ כש"כ הכא דנוסף על זה שם אשתו וגם זה פשוט דמה שיודעין שמו ושם אביו כו' על פיו ג"כ מהני כמו שהוכיח הרא"ש בתשובה כלל נ"א סי' ב' והובא במהרי"ק שרש קע"ה מעובדא דרבי טרפון בשלהי יבמות (דקכ"ב). ומהרי"ק שם הביא עוד ראיה ממשנה שם מעשה בצלמון כו'. ומהתם מוכח דאע"ג שיש קצת ריעותא שהרי לא הכירוהו תלו הדבר מחמת נשיכת הנחש יעו"ש במהרי"ק אך בנדון דידן עיקר החששא הוא מצד שיש ריעותא ברורה המורה שאינו בעל העגונה מחמת ההתחלפות בשם בתו ולא דמי כלל לעובדא דצלמון דהתם אינו ריעותא כ"כ שדרך המתים להשתנות. גם מלשון המשנה משמע דולא הכירוהו לא נאמר לרבותא כ"כ. משא"כ בנ"ד לתלות שהשמש טעה בשם הבת אין הנדון דומה לראי'. והנה החששות שאנו יכולין לחוש בזה מחמת ריעותא זו הן ארבעה. הא' שמא יש עיר אחרת ששמה הראדאק ושם יש איש ששמו כן ושם אשתו ושם חמיו ושם בתו בתיה. הב' אף אם יבורר דליכא עיר כזאת או אם יבורר שנתכוין להראדאק שבמדינה זו. מ"מ יש לחוש שמא כיזב בשמו ושם משפחתו שהרי אנו רואים שלא כן שם בתו. וחשש זה מצינו בתשובת הר"ן סי' ל"ג בלשון השאלה (ור"ל דהחשש הוא שמא אינו בעל העגונה). הג' אף אם נאמר שאין כאן כיזוב רק שהשמש טעה בשם הבת עכ"ז יש לחוש מי הערב לנו שהטעות היה בשם הבת שמא נפל אצלו הטעות בשם העיר. הד' יש לחוש שמא בהראדאק זו או בהכפרים יש איש אחר ששמו כן ושם בתו בתיה. ואע"ג דכל חששות אלה הן חששות רחוקות מ"מ י"ל דחיישינן לכל זה כיון שיש כאן ריעותא ברורה המכרחת אות[נ]ו לכל זה. דהא מצינו להריב"ש סי' שפ"ב הובא ב"י בח"מ סי' מ"ג מחודש ב' החמיר טובא דלא לתלות בטעות וכ' ואיך נתיר אנחנו יבמה לשוק בעדות שאנו רואים שהוא שקר כו' ואין תולין בשכחתם כו'. ואעפ"י שהר"ן בתשובה סי' ע"ז חלק ע"ז היינו משום דהתם מבואר שיבמה זו נחלצה. א"כ עכצ"ל דהקדמת הזמן הוא טעות שהרי בזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה היבמה כו' הלכך שלא לסתור העדות מכל וכל תלינן בטעות. אבל הכא כל שיכולים לקיים הענין בלא טעות אפי' על צד הרחוק י"ל דמודה הר"ן דלא תלינן בטעות. וכ"מ ממ"ש הריב"ש סי' שפ"ו בשם הר"ן להצריך בדיקה ע"ש:

באך מ"מ הרווחנו מתשובת הר"ן שלא לחוש לחשש הב' שמא כיזב כו' דא"כ באנו לבטל העדות לגמרי לומר שאינו כלל מהראדאק וכיזב בשמו כו' ולכן יותר ראוי לתלות בטעות. ואין לחלק דשאני התם שיש עדות שני עדים ממש משא"כ הכא שלא ידענו שמו רק על פיו והרי י"ל דהוא אינו חשוב אפילו כעד אחד והרי עד אחד אינו נאמן להתיר א"א רק מדרבנן. ומנ"ל דאפי' בכה"ג תלינן בטעות כו'. אך בתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ח' כתב דאפשר שי"ל דהיכא דקאמר בשעת מיתתו שכך שמו כעובדא דצלמון מן הדין הגמור יש לסמוך עליו (ר"ל דנאמן מדאוריי' ולא משום דאקילו רבנן בעיגונא). ונ"ל ראיה לסברא זו מהא דקדושין (דס"ג ע"ב) גבי קדשתיה ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה דאמר רב נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו. וה"נ דכוותה שידוע לנו שיש לה בעל ואין אנו יודעים מי הוא. דנאמן לומר שהוא זה ליתן גט. אלא שיש לחלק קצת דהתם לא הוחזקה א"א רק עפ"י האב או עפ"י עצמה ולא הימניה רחמנא רק לאיסורא ולא לקטלה. אבל בנ"ד דהוחזקה א"א עפ"י כל. שמא אינו נאמן. ועוד דהתם כתב רי"ו דנאמן דוקא כשאומר כן בפני האב מיהו י"ל דקאי לרב אסי דאמר נאמן לכנוס משום דמירתת וזה לא שייך רק בפני האב. משא"כ לרב דאמר נאמן רק ליתן גט משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו אפ"ל דאפילו שלא בפני האב. ומ"מ בנד"ד היה ג"כ בשעת מיתה שאין אדם משטה בשעת מיתה י"ל טפי הסברא דאין אדם חוטא בשעת מיתה ולא לו. וכ"כ בתשובת ח"ץ סי' צ"ה הובאה בתשובת ב"א סי' כ"ט (ועי' ד"מ באה"ע סי' ס"ו סק"ג בשם המרדכי פ"ב דגיטין ונהגו חכמי הקהל לחתום הכתובה קודם הברכה דאיכא אימתא דצבורא לשקר ומדמין זה להא דאיתא שם בגמ' גבי רב נחמן וספרי דדיינא דאיכא אימתא כו'. ועי' מזה ג"כ בשו"ע ח"מ סי' מ"ה ס"ב ובהג"ה שם. וא"כ כש"כ בנדון של זה שהיה הולך למות דודאי אימת מיתה והדין עליו ואינו חשוד כלל לשקר ולא לו):

ואין לחלק דליכא חטא שסבר שלא יתירוהו כיון שיש שינוי בשם הבת דא"כ עשה פועל בטל לגמרי לצחק בה וקיי"ל אין אדם משטה בשעת מיתה וכמ"ש ג"כ בהר"ן פרק התקבל גבי גיטו כמתנתו כו'. ע"כ מסתברא דהוי עדות וכיון שכן כדי שלא לסתור עדות גמורה ולומר שכיזב בעדותו בשעת מיתה או שרצה להשטות בשעת מיתה (ואפילו בד"מ לא שייך השטאה כשאין אדם תובעו ואין התובע אצלו) לכך יש לתלות בטעות לפ"ד תשו' הר"ן סי' ע"ז הנ"ל. אבל להריב"ש מוכח דאפילו בכה"ג לא תלינן בטעות דהא התם פסל השטר חליצה משום שהקדימו הזמן שלשים שנה ולא תלה זה בטעות רק שבכוונה הקדימו ומשום הכי העדות פסולים ואעפ"י שא"כ ההכרח לומר שהעדים עשו שטות אשר כל השומע יצחק להם לכתוב שנחלצה בזמן שידוע שעדיין לא נולדה ושבעלה חי אח"כ כ' שנה וכמו שבאמת מחמת טענה זו כתב לו הר"ר חסדאי לתלות בטעות הובא בהריב"ש סי' שפ"ו וז"ל דאדרבה היא הנותנת שטעו בודאי ולא חתמו שקר כו'. דאל"כ למה הקדימו זמנו קודם ללידתה. ואפ"ה השיב ע"ז הריב"ש בתשו' ההוא דמפני שהקדימוהו יותר מן הצריך לה לא נכשירוהו עכ"ל. אלמא דלא מהני ליה טענה זו לתלות שטעו העדים כיון דאין מצויין לטעות בזה. וא"כ כש"כ בנ"ד ג"כ לא מהני הטענה דאין אדם חוטא ולא לו ואין אדם משטה כו' לתלות מחמת זה בטעות בשם הבת דג"כ י"ל שאין מצוי לטעות כמו בהזמן כו' דהרי זהו מגופה של עדות שע"י סימנים אלו אנו רוצים לידע שהוא הנפטר. וכדבעינן למימר לקמן אי"ה. וכן משמע לכאורה בתשובת הרשב"א ח"ג סי' ד' דכתב שהעדות פסולים כשהקדימו הזמן שנה א' ולא תלינן בטעות אע"ג דמוכח שטעו דכתב בו חתנו ובשנת שביעית עדיין לא היה חתנו וא"כ אילו הקדימו בכוונה למה היה להם לכתוב חתנו ואפ"ה לא מהני. ולכאורה ממ"ש הטוש"ע ח"מ סי' כ"ט אבל בדבר שמוכיח שטעה כו' יש קצת לסמוך סברת הר"ן וסיעתו דה"נ מוכח שטעה ולא דמי להא דסנהדרין (דמ"ד סע"ב) אע"ג דקא יהבי טעמי כו' דשאני הכא דהענין מוכח מצד עצמו. ואע"ג דהתם בסי' כ"ט לא אמרינן אלא דכשחזר בו ואומר שטעה נאמן. משא"כ הר"ן ס"ל דאנו אומרים מצד עצמינו שטעה י"ל דהיינו משום דמוכח טפי טובא שטעה דהתם רק משום המסתברא דלא מייתי אינש חובה לנפשו זהו אינו הוכחה גדולה כ"כ הלכך לא מהני רק כשאמר שטעה. אבל בנדון דהר"ן דהטעות מוכח לכל אמרינן לי' אפי' מעצמינו. וכך י"ל בנ"ד לסברת הר"ן ומ"מ להרשב"א והריב"ש אין להקל. וגם להר"ן אפשר לחלק דהתם חשיב לי' טעות שהעדים מצויים לטעות דהיינו שהשמיטו תיבה אחת בכתב משא"כ הכא:

גאך לכאורה י"ל להיפוך דהרשב"א וריב"ש ג"כ לא החמירו רק משום שהעדים נעשו פסולים ע"י שהקדימו הזמן ושוב אי אפשר להאמינם גם על גוף הענין. משא"כ בנ"ד וית' לקמן אות ז'. וראיתי להב"א סי' כ"ד (דנ"ז ע"א) סברא זו והביא ראי' מהתשב"ץ סי' ס"ז שכ' ונאמן דהא פלגינן דיבורי' כו' ונאמן במה שאמר שהיין הוא אסור אע"פ שדבריו מוכחשין במ"ש שהדלתות היו רעועות עכ"ל. ולכאורה יש לדון מנ"ל להתשב"ץ דין זה דמפלגינן דבורי' דמפי"נ (דקל"ד) ודאי אין ראיה דהתם יוכל להיות שהאמת כדבריו שגירשה כבר רק דלא מהימנינן ליה אלשעבר ומהימנינן לי' אלהבא. אך ראייתו הוא מפלגינן דבורי' דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני וכן לדידי אוזיף בריבית שאין דרך לקבל עדותו אא"כ נתפוס שאמר שקר במ"ש לדידי אוזיף ורבע אותי לרצוני כו' א"כ מוכח דמפני שעירב שקר בעדותו אינו נפסל כשאין השקר הזה עדות שקר על חבירו ואין בו כדי לפסול כו' וא"כ ה"ה אפילו נתברר בודאי שאמר שקר כזה. ומ"מ לא ידעתי מה זה דמיון לנדון דהתשב"ץ שאמר שקר בדבר שיש בו כדי שלא להאמינו עוד שאמר שהדלתות היו רעועות ומתכוין לאסור יין שלה שלא כדין. ולא דמי כלל לפלוני רבעני דמה שמשקר היינו לחבול בעצמו כו' ואין בו כדי לפסול כו'. וצ"ל דכך ר"ל התשב"ץ דה"נ שקר זה לאו מידי הוא אם בצד אחר נאסר היין באמת עכ"פ וה"ל כהא דתנן שלהי שבועות כל המשנה מחוב לחוב כו'. ומ"מ אין הדמיון עולה יפה דאם כאן הי' נתברר לנו שהיין נאסר מצד אחר שפיר י"ל כן. אבל הרי אנו מסופקים שמא היין לא נאסר כלל וזה נתברר לנו ששיקר באומרו שהדלתות היו רעועות כו' א"כ נתברר לנו ששיקר לאסור היין ולא נתברר לנו שהיין אסור מצד אחר. עד שנאמר שמשנה מחובה לחובה. ומנ"ל לתלות להקל מעצמינו לומר שהשקר מחובה לחובה דילמא השקר מפטור לחובה. וכן משמע לפע"ד מסוגיא דב"ב (דף ל"א ע"א וע"ב) דכשהוכחשו העדים במה שאמרו שאכלה שני חזקה בטל עדותן לרבא גם במה שאמרו שהיא של אבותיו ולא אמרינן להקל שהשקר הוא רק מזכות לזכות דבאמת הוא שלו מצד דאבהתא היא והשני החזיק בה שלא כדין שהרי אומר של אבותי היא (הגם דיכול לחזור ולטעון אין דאבהתא היא וזבינתה מינך כו' כדפסק עולא שם לעיל מיניה מ"מ כל כמה דלא חזר וטען ה"ל חזקה שאין עמה טענה). וגם רב נחמן לא פליג רק משום דס"ל כרב הונא דלגבי עדות אבהתא מוקמינן להעדים אחזקתייהו שלא שיקרו כלל בענין שני חזקה כו'. אבל אם היינו תופסים ששיקרו היו נפסלים ולא היינו מקילים מסברא לומר ששיקרו מזכות לזכות לזה ומחובה לחובה להשני כו'. ועכצ"ל כיון שנתברר לנו שאמר שקר בדבר לחייב ממון שלא כדין נפסל העדות ולא מקילינן מסברא שמא חייב לו מצד אחר כו' ואין השקר רק מחובה לחובה כו'. וצ"ע מהא דפ"ק דב"מ (ד"ה ע"ב) דהכופר במלוה כשר לעדות משום דתלינן דאשתמיט כו' אע"ג שנתברר ששיקר עכ"פ במה שכפר כו'. ויש לחלק דהתם לא הי' אפשר לו לאשתמוטי אא"כ יכפור משא"כ התם. ועוד י"ל דבעדות שקר נפסל אפי' אם השינוי מחובה לחובה. ויותר י"ל דהתם גבי עדים אין שייך כ"כ לומר דברירא להו שהשינוי מחובה לחובה דכיון שהשני אכלה ג' שנים הוי להו לחוש ושמא קנאה ממנו אח"כ כו'. הלכך כשמעידים שאכלה ג' שנים ה"ל כמעידים שקר מפטור לחובה. משא"כ הבעל דבר עצמו הכופר במלוה שפיר יודע בנפשו דמכוין לאשתמוטי כו'. ובזה יתיישב דברי התשב"ץ דהתם ידע שהיין נאסר בצד אחר אבל אין לומר דטעמי' דהתשב"ץ משום דהיין הי' של עובד כוכבים ולא תענה ברעך כתיב דמ"מ עכ"פ לאותו יין שלה איך יהי' נאמן דהרי חשוד להעיד שקר ביין שלה. ומ"מ צ"ע בכל זה דעכ"פ הראי' של התשב"ץ מפ"ד אינה מכרעת כנ"ל דהתם אפי' שיקר הוא בדבר הנוגע לעצמו כו' ועוד דהתם לא נתברר שבודאי שיקר הגם דא"א לקיים עדותו אא"כ נתפוס ששיקר במ"ש שרבעו לרצונו כו' מ"מ ל"ד זה לנתברר בעדים ששיקר. וה"ט שי"ל דהא דרשעים פסולים לעדות אין הענין שכשהוא רשע ודאי משקר רק דחיישינן שמא משקר. אבל הרי יכול להיות שעדותו אמת ולכך דוקא כשנעשה רשע עפ"י עדים אין מקבלים עדותו. משא"כ כשמשים עצמו רשע כיון דמדינא אין אדם משים עצמו רשע הלכך מקבלים עדותו אע"פ שיכול להיות שהאמת כדבריו שהי' רשע. אבל אם נתברר ששיקר באומרו שרבעו לרצונו י"ל דשוב אינו נאמן כלל גם על פ':

והנה נ"ד לכאורה עדיף מנדון דהתשב"ץ דהתם העיד שקר לחוב לאסור היין. אבל הכא ליכא למימר הכי דלא גרע הגדתו מאילו לא העיד כלל. אך בצד אחד גרוע יותר דהכא דבריו סותרים זה את זה דתחלת דבריו בא להתיר וסופו לאסור וה"ל כמתעתע משא"כ התם שדבריו נוטים לכוונה אחת לאסור היין והשקר תלינן דמשנה מחובה לחובה כו'. אבל כאן איך נסמוך על דבריו והמה תמוהים. וזה קרוב למ"ש הריב"ש סי' שפ"ב ואיך נתיר אנחנו יבמה לשוק בעדות שאנו רואים שהוא שקר כו'. וכש"כ בעדות שאין לו שום פירוש. ונבחור אנו הטוב לנו ונניח מה שאין טוב לנו. ושמא י"ל שנתלה זה בחזרה או בשאר סיבה או שנתבלבל בזה סמוך למותו ושגגה יצאה מפיו. משנתלה דשיקר בכל דהא חזקה אין אדם חוטא כו' ואין אדם משטה כו':

דואפ"ל דזהו ענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא דמי להא דב"ב (דף ל"א) הנ"ל דהתם אפי' המקצת לא בטלה בבירור רק דמספקינן כיון דתרי ותרי נינהו. אבל הכא שבשם הבת ודאי יש כאן שקר א"כ מקצתה בטלה בודאי וגבי פ"ד ג"כ י"ל שהמקצת ג"כ לא נתבטל בודאי שהרי יכול להיות שהאמת כדבריו לגמרי כנ"ל. ולכאורה משמע כן מתשובת הר"ן סי' ל"ג מדלא כתב להקל משום דה"ל סימן העשוי להשתנות משמע דאל"כ אלא ששיקר בשמו אזי לא הי' מהני מה שיש עדות מספיק והיינו חוששין שמא משקר בכל. אך בתשו' מ"ב סוף סי' קט"ו הביאה הב"א משמע להיפוך שכ' ועוד י"ל דאפי' מחזקינן להו בשקרא ולא בטעותא לאו כלום הוא דפלגינן דיבורי' ואמרינן האי ודאי שקר הוא שהרי הבן לא הי' אצל כל המעשים. אבל מה שאמרו ששניהם נהרגים ודאי אמת הוא עכ"ל. ולדבריו צ"ל דלא אמרו עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא כשנעשה פסול לעדות ע"י אותו המקצת ששיקר. והכי משמע לכאורה סוגיא דב"ק (דף ע"ג א'). עוד הביא הב"א תשו' ח"ץ סי' מ"ד שומעין לעדותו במאמר בנו הוא ושוב אין אנו צריכין למאמרו שלא בא עליה קודם החופה והמאמר ההוא לאין יחשב ונסתייע מהרמב"ם פ"ב מהלכות קידוש החדש דין ו' שאין אנו אחראין לראיית שחרית כו'. ולפע"ד אין זה ראיה לנ"ד דדברי הרמב"ם הם עולים בקנה אחד עם דברי בעל המאור בפ"ב דר"ה דעדות הישנה ה"ל במילתא דלא רמיא כו' בדיקת הישנה אין לה ענין בראיית החדשה כו' עכ"ל. משא"כ בנ"ד שם בתו הוא סימן ג"כ לידע מי הוא כמו ששם אשתו הוא סימן לידע מי הוא שהרי אין העד מכירו עפ"י טב"ע רק מצד סימני השמות הללו שלו ושל אשתו ובתו כו'. וא"כ דומה לבדיקות החדשה ולא לישנה כו' מלבד דלפרש"י והתוס' בר"ה שם הפי' שיכול להיות אמת שני הענינים שראו בשחרית וגם בערבית ע"ש בפרש"י ד"ה עדי שקר ובתוס' (דף כ"ד סע"ב) ד"ה ראינוהו וכן משמע פשטא דגמ' שם תניא א"ל ר"ג כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דאם ודאי משקר באחד מהן אין מקבלין עדותן כמ"ש ריב"ן עידי שקר הן כו'. וא"כ אדמסייעת מהרמב"ם אימא איפכא להחמיר עפ"י פירש"י ותוס'. עי' ברמ"א באה"ע סי' י"ז סט"ו בהג"ה. ומ"מ נראה דאין מפרש"י ותוס' ראיה להחמיר דשאני התם דמאן לימא לן שהשקר בראיית שחרית שמא בראיית ערבית משא"כ הכא בעינן לומר דמדשיקר בענין הבת נחוש לשמא שיקר בכל. וע"ז אין ראי' כלל משם:

הוהנה בחידושי הר"ן פ"ג דסנהדרין (דף י') ובחידושי הריטב"א פ"ק דמכות הקשו אהא דקיי"ל גבי פלוני בא על אשתי דפלגינן דיבורי' מהא דקיי"ל פ"ק דמכות נמצא אחד מהג' עדים קרוב או פסול עדותן בטילה. וי"ל דהטעם משום דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ אמאי לא אמרינן ג"כ גבי פלוני כו' ג"כ עדות שבטלה כו'. ותירצו דכיון דאשתו כגופו אינו בגדר עדות כו' ויומשך מזה דכשאומר פלוני בא על אחותי ה"ל עדות שבטלה כו'. ומלשון רש"י בסנהדרין מבואר דלא ס"ל כן. וכ"כ התוספות בהדיא שכתב גבי פלוני בא על אשתי וכן כל כיוצא בזה משמע דה"ה בתו ואחותו. ועוד דלדבריהם א"כ גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול אם הי' האחד בעל שבא בתוך העדים להעיד שנהרג אשתו לא אמרינן דבטלה כל העדות שאין זה בגדר עדות וזה דוחק דבגמ' שם לא ממעטינן אלא הורג ורובע משום דבמקיימי דבר הכתוב מדבר והרי הבעל אינו עושה הדבר וצ"ל כיון דאשתו כגופו ה"ל כעושי הדבר. וע"ק א"כ רבי ור' יוסי פליגי במכות אי אמרינן בד"מ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואנן איפכא שמעינן דרבי ס"ל ר"פ השולח דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אפי' בגיטין דלתוספות כדיני נפשות דמי והכא אמר דאפי' בד"מ עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ור' יוסי דס"ל במכות שבד"מ לא בטלה כולה הרי בב"ק (דף ע"ג א') ס"ל דבטלה כולה (הן אמת שיש ליישב עי' חידושי הרמב"ן בגיטין שם ובב"ק די"ל שאני שנפסלו העדות ע"י המקצת כו' אבל מ"מ הוא דחוק כיון דהלשון אחד עדות שבטלה מקצתה כו' איך יסברו מהיפך להיפוך ממכות בגיטין ובב"ק). לכן לפע"ד לשיטת רש"י והרמב"ם י"ל דענין נמצא א' מהן קרוב או פסול אין שייך כלל לדין עדות שבטלה מקצתה כו' דעדות שבטלה היינו שהיו עדים ממש בחזקת עדים כשרים ואח"כ ביטל הדבר מקצת העדות כההיא דהשולח או שהוזמו בדבר אחד כהא דב"ק שנעשו כל העדים פסולים זהו ענין עדות שבטלה כו'. משא"כ כשלא נפסלו העדים רק שנמצא ביניהן קרוב או פסול אין זה עדות שבטלה כו' רק גזה"כ הוא ופליגי ר' ורי"ו אי שייך ג"כ בד"מ ולכך בהא דפלוני בא על אשתי וה"ה בתו אין שייך לעדות שבטלה כו'. ובהא דמכות בנמצא א' מהן קרוב או פסול אפי' הוא בעל אשה י"ל עדותן בטלה. ועוד י"ל בע"א דאפילו נאמר דבמכות הטעם משום עדות שבטלה כו' מ"מ הא עכצ"ל דלאו כל עניני עדות שבטלה מקצתה שוין כו' כדמוכח מגיטין וב"ק. א"כ אין דומה פלוני בא על אשתו או בתו לנמצא א' מהן קרוב או פסול דהתם העדות באיש אחד והכא גבי פלוני כו' הם שני גופין וכדאי' חילוק זה בירושלמי דגיטין פ"ק וכתובות פי"א לא יאות אר"א כו' ע"ש:

אך שיטת הר"ן וריטב"א שהוא ג"כ שיטת הראב"ד הוא מבואר בירושלמי דגיטין הנ"ל דשם נת' בהדיא דהטעם דנמצא אחד מהן קרוב או פסול הוא משום עדות שבטלה מקצתה כו' ויש שם פלוגתא בענין עדים שהעידו לשני בנ"א וכשרים לזה ופסולים לזה אי דומה לנמצא קרוב או פסול כו' ואמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' או לאו. והראב"ד צ"ל דס"ל כמ"ד דאמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' ומש"ה הוצרך לשנויי גבי פלוני בא על אשתו דלא בטלה לגבי פלוני משום דאשתו אינו בגדר קרוב כו'. ועי' בהרא"ש פ"ק דמכות סי' י"ד הביא כ"ז. ושדעת רבינו אפרים ורבינו יואל לפסוק דלא כהירושלמי דלא אמרי' בכה"ג עדות שבטלה כו' (וגבי לוה וערב היינו משום דלא שייך שם לומר שהאמינו לגבי לוה ולא לגבי ערב כיון שיש שטר שהוא ערב. וצ"ע דעכ"פ זה דומה לעבד שהביא גיטו וכ' עצמו ונכסי'. דג"כ הרי אנו רואי' שתלוי' זב"ז ואעפי"כ אמר רבא עצמו קנה כו' וצריך לחלק בין עדות למתנה עי' חה"ר גיטין שם שחילק כן לבין עבד להירושלמי. וכש"כ שיש לחלק כן בין עבד להא דמכות) ועיין חידושי הר"ן בסנהדרין פ"ק (ד"י):

ונמצא יש שיטות רש"י ותוס' והרמב"ם ס"ל דבענין פלוני בא על אחותו נאמן ופ"ד ואין זה שייך לעדות שבטלה מקצתה. ולהראב"ד אמרינן עדות שבטלה מקצתה. ובכתב נכסיו לב' בנ"א והעדים קרובים לזה ופסולין לזה יש סברא בירושלמי דאמרינן עדות שבטלה מקצתה ויש סברא דלא אמרינן. וגבי עבד שהביא גיטו וכתב בו מתנת נכסים לכ"ע פלגינן דבורא ולא אמרינן עדות שבטלה כו' והשתא לרש"י ורמב"ם נ' בנ"ד ג"כ לא שייך עדות שבטלה כמו התם באחותו. וכן אפי' להראב"ד בפלוני רבעני לרצוני אע"ג דע"כ אנו תופסים שמשקר במ"ש לרצוני עכ"ז נאמן כיון שאין תורת עדות על עצמו. וה"נ אין שייך כ"כ תורת עדות בשם בתו. פי' דלא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אא"כ נתבטל דבר ממש מן העדות כמו שהעיד עד"מ שגנב וטבח וכשהוזם על הטביחה נתבטל תשלומי ד' אמרינן שבטלה כולה וכן גבי פלוני בא על אחותו נתבטל לגבי אחותו כו'. משא"כ בנ"ד לא נתבטל שום דבר שהרי העדות היה להתיר אשתו וההיתר יהיה גם אם נאמר שמשקר בשם הבת. וכמו כן לענין ירושה י"ל שתירשנו בתו אף שאין שמה כמו שאמר הוא דלגבי ירושה זו ה"ל השם בדיקות מאחר שאין לו רק בת אחת וכמ"ש בתשובת הר"ן סי' מ"ז. ועוד דכיון דלא הניח שום ירושה א"כ לא שייך כלל ביטול שום דבר. ועוד דאפילו בנתבטל ממש הרי בשני בנ"א י"א דלא אמרינן מתוך שנתבטל לגבי זה כנ"ל בפלוגתא דירושלמי כו'. וגם הראב"ד לא קאמר רק בפסול קורבה. ועוד נ"ל ראיה מדאמרינן בב"ק (דע"ג סע"א) דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל כו' הרי מקיימינן עדות גניבה אעפ"י שנודע לנו שאמר שקר תכ"ד לעדות גניבה דהיינו עדות הטביחה שהוזם עליה אלא דכיון דמ"מ לא נעשה פסול לעדות עי"ז למפרע ע"כ מאמינים לו בעדות גניבה הרי ברור דמשום שעירב שקר בעדותו אין לפסול העדות השאר כל שלא נעשה פסול לעדות ע"י שקר זה. אא"כ נחלק דהתם לא ראינו בעינינו ששיקר רק ע"י שהוזם והזמה חידוש הוא כו' משא"כ הכא שראינו בעינינו ששיקר בשם הבת. וע"ז י"ל דבנ"ד נמי לא ברור ששיקר דאימא טעה. והגם דרחוק לתלות בטעות מ"מ התם ג"כ הרי התורה האמינה להמזימים. ועוד דהא איכא לישנא דמשום פסידא דלקוחות הוא דמכאן ולהבא הוא נפסל וכגון דאסהידו ואזימו תרי לחד דליכא חידוש עי' תוס' שם. ועפי"ז יעלה לנו שפיר דעת התשב"ץ ח"א סי' ס"ו דלעיל אות ג' ותשובת מ"ב דלעיל אות ד' דכולם פסקו שמפני השקר לא נפסל העדות. אך לכאורה עומד לנגדינו תשו' הריב"ש סי' שפ"ב הנז' לעיל סוף אות ג' שכתב ואיך נתיר אנחנו יבמה לשוק בעדות שאנו רואין שהוא שקר דמשמע לכאורה שכל שנתברר לנו שאמר שקר בקצת ענין זה שוב אין מאמינים לו בכל אותה עדות:

זאך י"ל דנד"ז לא דמי לפלוגתא דהר"ן והריב"ש. וי"ל דאפי' להריב"ש דוקא התם גבי מוקדם שהעדות נעשו פסולים שהעידו שקר ע"כ ממילא א"א להתירה ע"י עדותם. משא"כ בנד"ז מה ששיקר בשם הבת אין שייך לומר שיפסל לעדות עי"ז שאין זה שקר בדבר שבממון ולא בדבר איסור רק החשש הוא כיון דאנו רואים דמעורב שקר בעדותו א"כ שמא כל העדות שקר. ואולי זו אין ללמוד כלל מהריב"ש דשאני השקר שבנדון דהריב"ש דחמור טפי דדי לפסול העדים לגמרי על ידו שנעשו רשעים ע"י שקר זה לבד אף אם גוף עדותן אמת שנחלצה רק השקר הוא בהזמן וכיון שמשקר זה א"א להמלט לכך זה גורם לחוש על גוף הענין שמא אינו אמת. משא"כ שקר זה דשם הבת אם גוף הענין אמת שהוא בעלה של אשה זו שמהראדאק אין בו כדי לפוסלו כלל א"כ אין ללומדו מנדון דהריב"ש. רק דמ"מ סברא הוא כנ"ל מאחר דמעורב שקר בעדותו א"כ כו'. אבל מ"מ אין ללמוד זה מהריב"ש. וכן י"ל בהיפוך דאפי' הר"ן לא הקיל אלא משום דס"ל שהעדים מצוים לטעות בטעות ההוא שהשמיטו בהכתב תיבה אחת שבמקום מאה ושלשים וארבעה כתבו מאה וארבעה. משא"כ בנ"ד הטעות מגיטל על בתיה אינו מצוי ובפרט בשם בתו. ובתשובה אחת בעגונה פרומא הבאתי ראיה מהש"ס דשבועות (דמ"ח ריש ע"א) דע"י שאמר העד שקר בבדיקות נפסל לעדות להבא מהא דאחד אומר גבוה שלש קומות וא' אומר חמשה כו' ע"ש ודלא כהתשב"ץ ח"א סי' ס"ז הגם שלכאורה היה נראה להביא ראיה להפך דאעפ"י שמעורב שקר בעדותו כל שאינו נפסל לעדות מחמת שקר זה מקבלין השאר מה שלא נתברר ששיקר ולא אמרינן כיון דע"כ משקר במקצת א"כ שמא כולו שקר מהא דעד אחד אומר מנה הלוהו והשני אומר מאתים שמחייבים אותו במנה משום דיש בכלל מאתים מנה כמ"ש בפ' חז"ה (דמ"א) ובפז"ב (דל"א) והרי כאן בהכרח אחד מהן משקר במנה. כיון ששניהן מעידין על זמן ומקום אחד כדפירש רשב"ם ודלא כמהרי"ט חאה"ע ססי' ל"ח כמ"ש בתשו' א' באריכות (בעגונה דק' חומעץ) שכל הפוסקים כתבו הפך מדבריו. וכדבריהם מוכח מהש"ס פז"ב (דל"א א') גבי אחד אומר דמי חבית של יין וא' אומר דמי חבית של שמן דמחייביה ר' אמי כו'. והנה יש בה ב' שיטות דרך כלל א' הוא שטת הראב"ד הובא בחי' הר"ן פז"ב דאפילו התובע אינו תובע רק מנה וכ"ד הנ"י. ומ"ש דבהלואה אחר הלואה בעינן שיתבע מאתים התם שאני שהן בזמנים שונים והטעם משום דבין מנה למאתים עבידי אינשי דטעו ותלינן בטעותא. ב' הרמב"ן והר"ן ס"ל דדוקא כשהתובע תובע מאתים ולדבריהם לא תלינן בטעות כלל ואפ"ה מקבלים עדותן אעפ"י שבהכרח אחד מהעדים משקר במנה אלא כיון דמ"מ לא נפסלו לעדות ע"י שקר זה ואפילו בשני כיתי עדים המכחישים זה את זה בין מנה למאתים מצטרפין אחד מכת זו ואחד מכת זו לעדות אחרת כמ"ש הב"י סי' ל"א סעי' א' לאפוקי אחת אומרת ק' כו' ע"ש. וכיון דלא נפסלו לעדות ע"י שקר זה לכן מקבלים עדותן במה שהושוו שניהם. והטעם שלא נפסלו לעדות ע"י שקר זה י"ל דמשום שי"ל שהאומר מנה הוא המשקר ואין בשקר זה רק כמו כובש עדותו ואינו כמו מעיד שקר לחייב מי שאינו חייב. הרי מדבריהם יצא לנו שאעפ"י שמעורב שקר בעדותו מקבלין עדותו במה שי"ל שאינו משקר אך כשהוא בענין שלא נפסל לעדות ע"י זה השקר. וכמו"כ ממש בנ"ד שאף אם שקר בשם הבת אין זה ענין שקר שיפסל לעדות מחמתו לכן מקבלין עדותו במה שאינו מתברר ששיקר ואדרבה יש ראיה שאומר אמת. אמנם להנ"י לכאורה אין ראיה משם דשאני התם שי"ל שאין כאן שקר רק שטעו. אלא דא"כ בנ"ד ג"כ נימא שטעה. דלהנ"י מוכרח דבמה שהושוו מקבלים עדותן והמותר תלינן בטעות. וה"נ בנ"ד שמו ושם אשתו ושם חמיו ושם עירו שהדברים מכוונים מקבלים ממנו כמו במנה ושם בתו תלינן בטעות. והגם שי"ל דבין מנה למאתים טעו טפי מ"מ דוחק לחלק. ועוד דבלא"ה העיקר דבין מנה למאתים גם כן לא שייך לתלות בטעות וכמ"ש במ"א באריכות דהא הדין שוה אפי' אחד אומר מנה ואחד אומר שלש מאות כו'. גם בטוש"ע סי' למ"ד פסק כדעת הרמב"ן והר"ן. ומכ"ז מובן ג"כ דאין זה ענין לעדות שבטלה מקצתה כו' כנ"ל אות ו' דהא ה"נ ממ"נ עד אחד משקר במקצת ומ"מ לא נתבטל עי"ז שאר עדותו כיון שאין נפסל לעדות ע"י השקר. וה"נ בשאר עדות שנתבטל מקצתו לפי ששיקר כל שאין נפסל לעדות ע"י זה השקר אין בזה ביטול לשאר עדותו וכנ"ל. וכן כתב התוספות להדיא בב"ב (דמ"א סע"ב) דלא שייך לדמות הא דמנה ומאתים לנמצא אחד מהן קרוב או פסול דה"נ לכאורה הוי נפסל כיון דאחד מהן משקר כו' ותירצו משום דכשמכחישין אהדדי לא שייך דין זה דקרוב או פסול. וקשה אם דין נמצא אחד קרוב או פסול משום עדות שבטלה מקצתה אתינן עלה. א"כ לב"ה נמי קשיא בע"א אומר מנה ועד אחד מאתים אמאי מקבלין עדותן דממ"נ א' משקר. אלא ע"כ צ"ל דכיון דלא נפסל לעדות ע"י השקר הזה אינו שייך כלל לעדות שבטלה כו'. אך באמת אין מהא דמנה ומאתים ראי' כי מ"ש הב"י רס"י ל"א לאפוקי אחת אומרת מאה כו' מוכרח לומר דמיירי בדרך ואופן שאין ביניהם הכחשה ע"ד הנז' בגמרא ספ"ג דנזיר גבי אלו מעידים שנזר שתים כו' אמרי במערבא אין הכחשה במונה אבל אם יש ביניהם הכחשה גמורה ודאי אין מצטרפין לעדות אחת להבא רק לאותה עדות זו מצטרפין כמ"ש בשט"מ פ"ב דכתובות (דכ"ב) ד"ה תרווייהו בא"א קא מסהדי בשם תלמיד הרשב"א. ולאותו עדות ה"ט דמצטרפין כיון שממי שנמשך עתה פיסולו לומר שמשקר במנה השני ממנו עצמו נמשך עתה שאמת עדותו במנה הא' ע"כ הקילו בזה בדיני ממונות. משא"כ לעדות אחרת כשהעד שאנו רואים שמשקר במקצת העדות ואין לו מסייע בלעדו שישאר העדות אמת איך נאמין לו ע"ז אין שום ראיה מהא דמנה ומאתים דשא"ה ששניהם מעידים עכ"פ במנה הא' אדרבה יש ראיה להיפוך מהא דאחד אומר גבוה שתי קומות כו' וכנ"ל. ולפי"ז היה צ"ע תשובת הר"ן סי' מ"ז שהתיר אף שמי שהעיד על מיתת היבם לא כוון בשם היבם. וצ"ל התם היה מקום לתלות בטעות וכמ"ש בתשו' דפרומא הנ"ל. ולכאורה קשה על סוגיא דשבועות (דמ"ח ע"א) הנ"ל מהא דב"ק פרק מרובה (דע"ג א') דלרבנן דס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל אף שהוזם על הטביחה לא בטלה עדותו על הגניבה אף שהעיד שתי העדות תוך כדי דבור שמזה מוכח דמשום שאומר שקר בעדותו אינו נפסל כשאין בשקר זה כדי לעשותו פסול לעדות. וא"כ כשמשקר באחד מן הבדיקות אם בגוף העדות אינו משקר כהא דשבועות (דמ"ח א') שהשקר שאחד מהן משקר זהו רק בענין כמה היה גבוה הלבנה אבל בגוף ראיית הלבנה הרי שניהם מודים א"כ אמאי נפסל אחד מהן לעדות עי"ז מ"ש מהא דהוזם על הטביחה כו'. וי"ל דודאי אילו היינו יודעים שבעצם ראיית הלבנה אין שום שקר רק שאחד מהן משקר בענין הגובה בלבד י"ל שבאמת לא היו פסולים לעדות גם להבא שבשקר זה לבד אינו כדאי לפוסלו כיון שגוף העדות אמת. א"כ שיקר בדבר שאינו מעלה ואינו מוריד. וה"ל לענין להבא כמו בהא דב"ק למפרע. אבל כיון שאין אנו יודעים שבראיית הלבנה אינן משקרים רק עפ"י שניהם וזה ידענו מהם שאחד אומר שקר בהבדיקות אזי חיישינן שמשקר ג"כ בגוף העדות דכל שאומר בודאי שקר בבדיקות יש לפוסלו ולחוש שמשקר בגוף העדות אא"כ נתברר שבגוף העדות אינו משקר אבל כל זמן שלא נתברר נחשב שקרן. מיהו היינו דוקא בידוע בודאי שמשקר כהא דשבועות (דמ"ח ע"א) הנ"ל דא"א לתלות בטעות. אבל כל שי"ל שטעה אינו נפסל לעדות שהרי עדות המכחשת זה את זה בבדיקות כשרה בדיני ממונות בין בעדות זה בין להבא לא נפסל שום אחד מהן וה"ט דתשובת הר"ן סי' מ"ז:

קיצור (מתשובת הריב"ש סי' שפ"ב אין ראיה להחמיר בנ"ד דשאני התם דמחמת השקר נעשה השטר מוקדם. וכמו"כ מהר"ן אין ראיה להקל רק יש ראיה להחמיר כשאמר שקר משבועות (מ"ח א') ול"ד למנה ומאתים דמקיימין עדותן אמנה אע"ג דיש כאן ע"א שמכחישו במנה הב' דהתם הקילו שלא לפוסלו למפרע כמ"ש בשט"מ פ"ב דכתובות. וע"ד מ"ש בגמרא פרק מרובה (דע"ג סע"א). אבל הכא שידוע שאמר שקר בדבר אחד ועל השאר אין מסייעו שאומר אמת י"ל דאינו נאמן כלל. אך כשי"ל שטעה ולא אמר שקר במזיד אינו נפסל. ועמ"ש לקמן אות יו"ד):

חוהנה בתשובת ב"א סי' כ"ד התיר בכה"ג שנרשם אצל השמש ששם אשתו שרה ובאמת היה שמה חיה רק שם אמר השמש שרגיל לטעות בכה"ג ובנ"ד לא נזכר כן אך ראיותיו צל"ע דמה שנסתייע מתשובת הר"ן סימן מ"ז שכתב דההכחשה בשם היבם ה"ל הכחשה בבדיקות ועדות המכחשת בבדיקות כשרה ומינה למד לנ"ז ג"כ דכיון שהוא בדיקות תלינן בטעות. וע"ז יש שתי תשובות בדבר. דאיך שייך ליתן כלל ולומר שהשם הוא רק בדיקות ודאי הכל לפי הענין דאם מעידין על ששמו כך כגון איך לכתוב בגט פשיטא דזהו גופה של עדות ואין בזה ספק. ולא אמר הר"ן דהשם הוא רק בדיקות רק בנדון שלו דשם העד שהעיד על מיתת היבם היה מכירו ויודעו ומה שהעיד על מיתתו לא עפ"י השם ששמע שאיש ששמו כן מת רק שיודע שיבם זה שהוא מכירו מת. הלכך בכה"ג אין השם מגופה של עדות. כיון שלא מחמת השם בא להכיר שהמת הוא היבם רק שיודע שיבם שלה מת דהיינו אחי בעלה וידוע היה שאין לו אח אחר. הלכך אין נפ"מ בהשם לענין המיתה ומשום הכי חשיב ליה בדיקות כיון שאינו מכוונת המעשה ולא כוונת הזמן והמקום. משא"כ בנד"ז שאין ידוע לנו כלל אם המת הוא בעלה של זו או לא רק אנו רוצים להוכיח שזהו ע"י השמות היינו שמו ושם אשתו כו' א"כ ודאי כל סימנים אלו הן מגופה של עדות. וכך לי הסי' משם חותנו כמו הסימן משם בתו. מאחר שע"י שמות אלו אנו רוצים לדעת מי הוא המת. א"כ היינו כוונת המעשה דלהרמב"ם הוא מכלל החקירות ולפירש"י אינו מכלל חקירות ולא מכלל בדיקות ששניהם בדבר שחוץ לגופה של עדות. אבל זה הוא מגופה של עדות ממש ועיקרה ושרשה וחמור מחקירות ובדיקות (עי' גי"ת שער ס"ו שביאר פרש"י והרמב"ם בענין כוונת המעשה). הב' דאפי' יהיבנא ליה להב"א דהשם הוא בדיקות מ"מ מנ"ל לתלות בטעות. דלא הכשיר הר"ן רק כשהעד מעיד העדות בבירור גמור אזי אף שהוכחש באחד מן הבדיקות (אזי אין פוסלין גוף העדות שזה מעיד עליו בבירור מחמת הכחש הבדיקות [חסר]: