סימן קסב

אסימן קסב

עשינו ארבע דפנות מקרשים חלקים כל דופן בפ"ע והקרשים שבכל דופן חברנו יחד ביתדות של עץ בעובי הקרשים מקרש לקרש בחורים אשר עשינו בעובי הקרשים והיתדות לא נראו בחוץ שקורין גיטעבלעוועט וגם חברנו הקרשים שבכל דופן לבד החבור היתדות אשר בעובי הקרשים עשינו עוד שני בריחים של עץ בכל דופן בפ"ע מראשה לסופה ונקרא הליצעס ואורך ב' הדפנות שני ארשין וחצי ואורך ב' הדפנות השנים שני ארשין ואח"כ חברנו הדפנות יחד כמו מעשה חרש נגר היינו בחריצים וידות בקצה הדפנות עד שנתקע הידות בחריצים וגם חברנו הדפנות אחת אל אחת במסמרים של ברזל חדשים בקצה הדפנות עד שנכנסו לתוך דופן השני ואח"כ עשינו בפ"ע שוליים להתיבה חברנו קרשים חלקים ג"כ ביתדות בעובים שקורין גיטעבלעוועט נגר וגם שני בריחים בחוץ מקצה לקצה שקורין הליצעס כנ"ל ובאמצע השוליים עשינו נקב גדול כטפח על טפח ויותר ובקצה השוליים סביב עשינו חריצים בכדי שיכנסו הדפנות לתוך השוליים ולא בהיפוך כמבואר בש"ע של אדמו"ר הזקן ואח"כ תקענו הדפנות בתוך החריצים אשר בקצה השוליים וגם חזקנו השוליים לדפנות במסמורות של ברזל חדשים עד שנכנסו לתוך עובי הדפנות בכדי שלא יפרדו השוליים מהדפנות בעת הורדת התיבה למים. ובכדי שלא יתבקעו הקרשים בעת תקיעת המסמרות של ברזל עשינו מקודם נקבים במעצד קטן ולא נכנס המעצד רק בעובי קרש א' ולא תוך דופן השני דהיינו רוב הנקבים אשר נקבו במעצד לא הגיע רק עד חצי הקרש הראשון ושני או שלשה נקבי המסמרים אשר נקבו מקודם במעצד הגיע עד קרש השני ולא ידוע אם נכנס המעצד מעט לתוך עובי הקרש השני או לא. ואח"כ תקענו המסמרות של ברזל עד שנכנסו תוך עובי הדפנות כן עשינו מדופן לדופן ומהשוליים לדפנות ואח"כ עשינו בנין של עצים חדש והורדנו אותו לבור ובעת שהורדנו הקורות התחתונות של הבנין לבור בנינו בהם שני קרשים חלקים מדופן לדופן סמוך לארץ בכדי להעמיד עליהם התיבה ועוד קרש א' הונחנו על הארץ ממש וחברנו אותה לארץ בשני יתדות ארוכים של עץ עד שנכנסו היתדות בארץ והקרש הזה הנחנו בכדי שיהא מכוון ממש נגד הנקב שבתיבה בכדי לסתמו שלא יכנסו טיט וחול דרך הנקב ואח"כ הכנסנו התיבה בתוך הבנין ועמדה על שני הקרשים אשר בבנין כנ"ל והנקב אשר בשולי התיבה מכוון ממש על הקרש השלישי אשר בארץ ואח"כ תקענו במסמרות של ברזל חדשים בשולים עד שנכנסו תוך שני הקרשים שבבנין ותחתיהם עד בארץ וכן נגד הקרש השלישי אשר בארץ תקענו ג"כ במשמרות של ברזל בשוליים עד שנכנס בה ובארץ וגם קבענו במסמרות של ברזל מדופני התיבה לדופני הבנין והמים הולכים בחוזק מהנקב שבשוליים אף שהיא מכוסה מתחתיה בקרש אשר בארץ כנ"ל עד שבחצי שעה נאספו בתיבה מים כפליים כשיעור מקוה וגובה התיבה הוא שני ארשין ורבע כן עשינו התיבה למקוה. לכן נבקש מאת כבוד תורתו להורות לנו אם היא כשירה לטבילה:

המקוה הנ"ל תקנו אותה קודם ר"ה אך מחמת שנמצאו מי שמפקפקים על עשייתה ע"כ באנו לשאול כבוד תורתו להורינו בזה ואם אולי ח"ו שגינו באיזה דבר ימחול להורינו איך לתקן בזה:

תשובה הנה טעם המפקפקים עליה לא הודיע רו"מ וי"ל משני טעמים האחד ע"פ שו"ת משכנות יעקב חי"ד סי' מ"ד שמחמיר בטבילה תוך כלי מנוקב שלא כדעת הרמב"ם והטוש"ע סי' ר"א ס"ז. הב' י"ל שגם בתיקון המקוה הנדפס בש"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל לא נזכר שיחזקו התיבה במסמרים של ברזל. וא"כ מעלתם שחיברו התיבה במסמרים של ברזל הרבה. ואף שהכלי מנוקב מ"מ י"ל אין זה מספיק דהא הווייתו ע"י טהרה בעינן. ואף כלי מנוקב המקבל טומאה כדין פשוטי כלי מתכת כמבואר בש"ע שם סעיף מ"ח וכן סילון של מתכת אסור להמשיך בו מים למקוה ובב"י שם בד"ה וכן סילון של מתכת כלומר אע"פ שהסילון אין לו בית קבול אם הוא של מתכת מקבל טומאה דפשוטי כלי מתכת מקבלים טומאה. וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"ג סס"י רכ"ח וא"כ לכאורה נד"ז מה שהתיבה מנוקבת לא עדיף מסילון שאין לו בית קבול כלל ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' קל"ז החמיר בכה"ג. כשהמקוה עשויה מנסרים בבור וקבועים ביתדות של ברזל להדפנות והקרקע כו' והובא בפתחי תשובה ס"ק ל"ג. אך בשו"ת פמ"א ח"ג סי' מ"א שנשאל אם רשאים לטבול בטבילה שיעשו מרחשת נחושת היינו קעסיל נקוב בכדי טהרתו דהיינו בכמוציא רמון. וישימו אותו תוך הקרקע. והשואל חשש מדין הנזכר בשו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף ל"א. משום דסלקא אדעתי' דאף שניקב בכדי טהרתו טמא מדרבנן והוא דחה סברתו בשתי ידים אלא דכלי מתכת שניקב בכדי טהרתו טהור לגמרי. וצ"ל דלא דמי לפשוטי כלי מתכת שמקבלים טומאה. דשאני התם שנעשה בתחלה שיהיה כלי שאינו מקבל אבל הכא שדרך עשייתו ככלי מקבל ולכן כשנקוב טהור לגמרי. וע"ש בסוף התשו' הביא ראיה מהמשנה פ"ק דכלים משנה ד' עריבה ובהרמב"ם פכ"ו דכלים דין ה'. ובתשו' השניה הביא ראיה מהמשנה ר"פ י"ז דכלים כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים ומסתמא דבכמוציא רמון טהור לגמרי. והשואל דחה דשם מיירי בכלי עץ והוא ז"ל השיב דאע"ג דהמשנה מיירי בשל עץ מ"מ ה"ה בכלי מתכת. והביא ראיה ממ"ש התוס' פרק ערבי פסחים דק"ט ע"ב. ד"ה בים של שלמה בשם הירושלמי. שהיו רגלי השוורים נקובים בכמוציא רמון. ופי' התוס' שעי"ז נתבטלו השוורים מתורת כלי שלא יקבלו טומאה. והרי הים של שלמה היה מנחושת. מזה מוכח דגם כלי נחושת כשניקב כמוציא רמון טהור מכלום. והירושלמי הוא ביומא פרק אמר להם הממונה הלכה ח'. ולכאורה יש לדחות דאין משם ראיה דהתם על ידי נקבים אלו שכמוציא רמון היה ג"כ עירוב מקואות היינו שעי"ז היה הים מחובר לעין עיטם וע"י עירוב מקואות מתיר הרא"ש והש"ע סעיף מ"ט אף אם מקבל טומאה וכן משמע לכאורה במקואות פ"ו משנה ו' בדין מעיין היוצא מן התנור. ובהרמב"ם פ"ו מהל' מקואות דין ט'. מיהו משמעות הפוסקים דע"י שהיו נקובים בכמוציא רמון נטהר מלקבל טומאה ועיין ב"י בבד"ה סד"ה והריטב"א כתב פ"ק דמכות:

קיצור. לכאורה יש לחוש כשהתיבה עשויה ע"י מסמרים של ברזל שמחזיקים אותה אף שהיא מנוקב מ"מ שמא הוי כפשוטי כלי מתכת שמקבלים טומאה. וא"כ יש להחמיר ע"פ הדין שבש"ע סעיף מ"ח.אך בתשובת פמ"א ח"ג סי' מ"א כתב כלי מתכת שנקוב בכמוציא רמון טהור לגמרי. והביא ראיה מים של שלמה שהיו רגליו נקובים בכמוציא רמון:

בולפע"ד יש ראיה ברורה לזה מהמשנה והגמרא פרק דם חטאת דף צ"ד ע"ב. כלי נחושת שיצא חוץ לקלעים נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש נטמא חוץ לקלעים (לאחר שיצא ואי אפשר להכניס טומאה לעזרה) פוחתו (דכלי מתכת אינו טהור בנקב כל דהו אלא בנקב גדול) ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש. ובגמרא שם גבי כלי חרס דאמר נוקבו פריך והא לאו כלי הוא ור"ל דהא צריך שיהא עליו שם כלי בשעת שבירתו ומשני שניקב בשרש קטן. ופי' התוספות כיון שאם היה מייחדו לזיתים או לרמון מכאן ולהבא חשוב כלי אע"פ שכעת טהור הוא. כלי נחושת פוחתו והא לאו כלי הוא ומשני דרצף ליה מרצף אחר שפוחתו מכין עליו בקורנוס ומחבר וחזר שם כלי עליו וכן ביאר הרמב"ם ספ"ח מהל' מעה"ק. הרי בכלי נחושת בנקב גדול טהור לגמרי עד שאין שם כלי עליו עד שחוזר ומרדדו עד שיסתום הפחת ויחזור כתבנית הכלי. ונקב טפח על טפח ודאי חשוב נקב גדול:

וא"כ צ"ל דלא דמי כלל לפשוטי כלי מתכת שזה הכלי כך ענינו. שלא יהא מקבל כלל. וע' בגמ' פ"ק דחולין דף כ"ה גבי טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכת טמא בכלי מתכת טהור בכלי עץ דגולמי כלי עץ טמאין וגולמי כלי מתכת טהורין. ובהרמב"ם פ"ח מהל' כלים ה"ב. הרי אף דגולמי כלים הם כלים ראויים יותר מפשוטי כלים שלכן בכלי עץ פשוטי כלי עץ טהורים וגולמי עץ טמאים רק בכלי מתכת מחמת חשיבותן ויוקרן נהפוך הוא דכלי שלא נגמר בשלימות טהור. וא"כ כ"ש כלי גמור שנעשה בו נקב גדול המטהרו דקיל מגולמי כלי מתכת וטהור לגמרי:

קיצור. ראיה מהמשנה וגמ' פרק דם חטאת דכלי נחושת שניקב נקב גדול טהור לגמרי. ולאו כלי הוא כלל. ולא דמי כלל לפשוטי כלי מתכת דהא כמ"כ גולמי כלי מתכות טהורין אע"ג דפשוטי כלי מתכות טמאין וגולמי עדיף מינייהו וכלי עץ יוכיח. וא"כ כ"ש כלי מתכות שנשבר בנקב גדול דטהור לגמרי:

גאך י"ל דזהו דוקא גבי כלי מתכת ממש. אבל תיבה זו שאין שם כלי עליה כלל. כי עשויה כבנין גדול. א"כ י"ל אם המסמרים של ברזל הם המעמידים אותה שלא תתפרק. והמסמרים הם פשוטי כלי ברזל שהן טמאים. א"כ גם בקביעתן בהתיבה לא נטהרו מחמת הנקב שבשולי התיבה כדין כלי מתכת שניקב בכדי טהרתו. כיון התיבה לאו כלי הוא כלל. א"כ שמא המסמרים טמאין כדין פשוטי כלי ברזל אלא שיש להשיב דממ"נ הרי כתב הרמב"ם פ"ד מהל' כלים דין ה' וז"ל העושה כלי מקצתו מן העץ ומקצתו מן המתכת אם הי' העץ משמש המתכת מקבל טומאה ואם היתה המתכת משמשת את העץ הכל טהור כיצד מפתח של עץ ושיניו של מתכת אפי' שן אחד ה"ז מקבל טומאה היתה היא ממתכת ושינים שלו מעץ הכל טהור עכ"ל וכ' הכ"מ שהוא משנה פי"ג דכלים משנה ו' עץ המשמש את המתכת טמא והמתכת המשמשת את העץ טהור כיצד פותחת של עץ כו' טבעת של אלמוג וחותם שלה של אלמוג טמאה. וכתב הר"ש החפין חשובין עיקר והפותחת משמשת. הטבעת עיקר והחותם משמש ורבי נחמיה פליג בפרק במה אשה (דף נ"ט ב') דאמר בטבעת הלך אחר חותמה. ועיין בשבת בגמרא שם וד"ס ע"א ופסק הרמב"ם דלא כר"נ אלא כחכמים. וא"כ בנד"ז לכאורה המסמרים מן מתכת המשמש את העץ שהרי התיבה הוא העיקר. והמסמרים משמשים אותה להחזיק אותה וא"כ הם ודאי טפלים להתיבה ומתכת המשמש את העץ טהור. אך יש לומר כיון דאמרינן בגמ' שבת שם ד"ס ע"א וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד. ופרש"י גוף הטבעת מעמיד את החותם כו' והסולם את שליבותיו כו'. וא"כ בנד"ז נמי י"ל המסמרים הם המעמידים את התיבה שתהיה עומדת ולא יתפרדו דפנותיה זה מזה. וא"ת הרי מ"מ התיבה הוא העיקר והמסמרים טפלים לה. הרי גבי טבעת נמי החותם הוא עיקר וכן גבי הסולם העיקר הוא השליבות שבהן עולין ויורדין. ואעפ"כ כיון שהסולם מעמיד את שליבותיו והטבעת מעמיד את החותם. ע"כ הלך אחר הטבעת ואחר הסולם. ולא כר' נחמיה. שדעת ר"נ זהו לילך אחר העיקר. וחכמים ס"ל דהכל הולך אחר המעמיד והיינו לכאו' אע"פ שאינו עיקר וכן מתבאר ממ"ש הרמב"ם ספ"ד מהלכות כלים דין ח' מקל שעשה בראשו מסמר כמין רמון כדי שיהא אוחז בו אינו מקבל טומאה עשאהו שלא תהיה הארץ אוכלת את העץ מקבל טומאה עכ"ל והוא תוספתא הביאה רבינו שמשון פי"ד דכלים משנה ב' מקל שעשה בו מסמר להיות תופס בו במקום הדייש טהור ואם בשביל שלא תהא הארץ אוכלתו טמא וכתב הכ"מ אע"ג דלכאורה נראה שגם שהוא מתכת המשמש את העץ שהרי לא נעשה אלא לשמור את העץ שלא תהא הארץ אוכלתו כ' הר"י קורקוס ז"ל שצ"ל שכל שהוא לקיימו שאם לא הוא היה נאכל הכל חשבינן למקיים שהוא עיקר הכלי וטמא. וה"ז דומה לטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג דטמאה דאזלינן בתר הטבעת המעמדת אע"פ שעיקר התשמיש הוא החותם ולא הוי משמש את העץ אלא היכא דהוי לנוי שאין בה שום תועלת אלא יפוי העץ לבד עכ"ל הכ"מ. ולפע"ד זהו מ"ש בגמ' דשבת ד"ס ע"א וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד. וא"כ לכאורה בנד"ז ג"כ הרי המסמרים של ברזל הן הן המעמידים את התיבה. וא"כ ה"ל כדין מקל שעשה בו מסמר כדי שלא תהא הארץ אוכלתו דטמא אע"פ שהמקל הוא העיקר. אך א"כ צריך להבין מדוע מפתח של עץ ושיניו אפי' אחד מהן של מתכת טמא הרי המפתח ג"כ מעמיד את השיניים ומ"ש הר"ש משום שהשיניים הם עיקר אין די דהרי המקל ג"כ עיקר ומ"מ כיון שהמסמר מעמידו שלא תהא הארץ אוכלתו טמא. דהא לא אזלינן אלא בתר המעמיד ולא בתר העיקר. ע"כ לכאורה כדי ליישב הב' דינים דמקל ופותחת. צ"ל דזה שאמרו חכמים הכל הולך אחר המעמיד. זהו כשאין ברור שהאחד עיקר לגמרי והשני טפל לגמרי כי יש לומר שגם השני אינו טפל ושניהם עיקריים. וכמו בסולם ושליבות וטבעת וחותם. שאע"פ שר' נחמי' ס"ל דהשליבות הן העיקר לגבי הסולם. וכן החותם הוא עיקר לגבי הטבעת. מ"מ א"א כלל לומר שהסולם הוא טפל לגמרי שהרי א"א בשום אופן לילך על השליבות בלא סולם. כמו שא"א לילך על סולם בלא שליבות. וא"כ שניהם עיקריים. רק כיון שמ"מ ההילוך הוא על השליבות חושבם ר' נחמי' לעיקר. וע"ז פליגי חכמים ואומרים דהכל הולך אחר הסולם כיון שהשליבות בלעדו אינן משמשים כלום והוא ג"כ עיקר כמו השליבות וגם הוא המעמיד ועד"ז י"ל הטבעת לגבי החותם ג"כ אינו טפל גמור. כי הכוונה בעשיית החותם בטבעת דוקא בשביל הטבעת ג"כ. וכיון שהוא ג"כ המעמיד אזלי' בתרי'. אבל בדבר שהוא טפל גמור י"ל דלא אזלינן בתר המעמיד. לכן גבי מפתח ושיניו שהשיניים הם ודאי העיקר לא אזלינן בתר המפתח אע"פ שהוא המעמיד. ומקל שיש בסופו מסמר כדי שלא תהא הארץ אוכלתו אין המסמר טפל לגמרי. כי זהו נוי להעץ שיהיה בראשו מסמר ואיכא תרתי שהוא נוי וגם הוא המעמיד ועדיין צ"ע:

קיצור. לכאורה י"ל דמ"מ ישאר הטומאה מהמסמרים שהן פשוטי כלי מתכת. ואע"ג דמתכת המשמש את העץ טהור פי"ג דכלים משנה ו' מ"מ כשהמתכת הוא המעמיד את העץ טמא. בגמרא פ"ו דשבת ד"ס ע"א ובהר"ש פי"ד דכלים מ"ב מהתוספתא. בדין מקל שעשה לו מסמר כדי שלא תהא הארץ אוכלתו. דטמא כדין פשוטי כלי מתכת אך קשה ע"ז מדין מפתח של עץ ושיניו אפילו אחד מהן של מתכת. במשנה ו' פי"ג דכלים. ואולי י"ל דלא אזלינן בתר המעמיד אלא כשאין המעמיד טפל לגמרי:

ד לפ"ז בנ"ד שהתיבה הוא עיקר דעיקר. והמסמרים של ברזל טפלים לגמרי אליה. א"כ אף אם הם מעמידים אותה לא אזלינן בתר המעמיד וה"ל רק כדין מתכת המשמש את העץ. ועוד שבאמת לא שהם מעמידים את התיבה לגמרי כי עומדת בטוב גם בלעדי המסמרים של ברזל ע"י חריצים וידות של עץ. רק שהמסמרי ברזל הם מחזקים עמידתה ביתר שאת. וא"כ בכה"ג שיש ג"כ מעמיד אחר זולת המסמרים ודאי לא אזלינן בתר המסמרים. ועיין כה"ג בש"ע יו"ד סס"י פ"ז גבי ודוקא שלא היה שם מעמיד אחר אבל אם היה שם ג"כ מעמיד היתר הוי זה וזה גורם ושרי עכ"ל. והט"ז שם כ' דדוקא כשאין באיסור לבד כדי להעמיד כו'. והש"ך כתב דצ"ע לדינא. והפר"ח שם הסכים להט"ז. ובנדון מעמיד בנ"ד י"ל כיון דלר"נ בלא"ה לא אזלי' כלל בתר המעמיד כ"א בתר העיקר. י"ל ודאי דגם חכמים לא פליגי עליה לילך אחר המעמיד כשיש מעמיד אחר. אך בנד"ז פשיטא דהמסמרים של ברזל בעצמם אין בהם כדי להעמיד דפנות התיבה כ"א בצירוף החריצים והידות של העץ. ואדרבה הם עיקר המעמיד. לכן פשיטא דהמסמרים חשיבי רק מתכת המשמש את העץ והעץ היא התיבה היא עיקר ונוסף ע"ז דגם אם המסמרים היה עיקר המעמיד וגם אפי' אם אזלינן בתר המעמיד. א"כ עכ"פ לא הוי רק כאילו התיבה היא כולה של מתכת. והרי ג"כ טהורה ע"י שיש בה נקב גדול. וא"א ליתן בה טומאה אלא מצד ליתן בה חומרי פשוטי כלי מתכת דהיינו המסמרים. וכיון שהמסמרים משמשים את הכלי. לו יהא שהן עיקר הכלי. מ"מ עכ"פ הן נידונין ככלי מתכת מנוקב ולא כדין פשוטי כלי מתכת. והרי כלי מתכת המנוקב כה"ג ג"כ טהור. סוף דבר שהתיבה כולו טהור ואין בה שום צד קבלת טומאה מכמה טעמים. הא' שהמסמרים אינן כלל מעמידים לבדם את התיבה כ"א ע"י מעמידי העץ ובכה"ג פשיטא דלא אזלינן בתר המעמיד וה"ל המסמרים כדין מתכת המשמש את העץ דטהור. הב' שאפילו היו מעמידים י"ל בכה"ג שהתיבה הוא העיקר דעיקר. לא אזלינן בתר המעמיד. הג' דאפילו אזלינן בתר המעמיד פשיטא דלא חמירא מאילו היה התיבה כולה של מתכת וכלי מתכת כזה שיש בו נקב גדול כזה טהור לגמרי ואין בו שום טומאה ולא כפשוטי כלי מתכת:

קיצור. לפ"ז שהתיבה הוא עיקר דעיקר. י"ל לא אזלינן בתר המסמרים של ברזל. שהן ודאי טפל לגמרי אליה. אך שאין לסמוך ע"ז. מ"מ הכא המסמרי ברזל אין בהם כח להעמיד הם לבד כ"א רק ע"י מעמידי העץ שבעצם התיבה. והם עיקרים יותר בההעמדה. א"כ בכה"ג לא אזלינן בתר המסמרי ברזל ועוד דאפי' אזלינן בתר מעמידי הברזל והיינו לא יותר שיהיה על התיבה דין תיבה שכולו מתכת. אבל אין שייך שיהיה עליה דין פשוטי כלי מתכת דהא היא כלי העשויה ע"ד לקבל תוכה לא פשוטי כלי מתכת ולא פשוטי כלי עץ. וא"כ גם כלי מתכת המנוקב בנקב גדול כזה טהור מכלום:

ה ובאמת לבד זה אין בזה שום חשש דמאחר שהמסמרים קבועים בהתיבה שתהי' מחוברת לקרקע א"כ אין בהם קבלת טומאה כמבואר בש"ע סי' ר"א סעיף מ"ח. ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע כו'. ומש"ש בספר פתחי תשובה דדוקא בנעשה הסילון מתחלתו ע"ד לחברו לקרקע. והביא כן בשם שו"ת נו"ב מה"ת סי' קל"ז. מ"מ בנד"ז סתם מסמרים גדולים כאילו נעשים רק בשביל לקובעם בבנין המחובר לקרקע. ואף אם נצרכים ג"כ לספינות ועגלות גדולות מ"מ רובן נעשו בשביל בנינים וע' במשנה ספ"ק דסוכה דף י"ט ע"ב מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה כו' הא סתמא לסיכוך ואינה מקבלת טומאה:

ונידון מקוה שעמוקה ביותר ועושין רצפה מנסרים באמצע וקובעים במסמרים היטב אם רשאי לטבול לדעת הש"ע סי' קצ"ח סל"א:

הב"י בי"ד סי' קצ"ח והב"ח כ' כשהספסל תוך המעיין והמים מקיפין אותו מכל צד מטבילין עליו וכ"נ דהא ר' יוסי לא אמר שלא יטביל ע"ג ספסל אלא כשהעביר המעיין ע"ג הספסל דאז כבר ירד ממדרגתו ואין לו דין מעיין רק דין מקוה. ע"כ בכה"ג אמר שלא יטביל ע"ג ספסל. אבל כשהמעיין דין מעיין עליו כגון באר מים חיים אע"פ שנתן לתוכו ספסל ודאי דין מעיין יש לו וא"כ בכה"ג לא שמענו איסור שלא יטביל ע"ג ספסל וא"כ אפילו במקוה שאינו מעיין אם נתן לתוכו ספסל י"ל מטבילין בו אע"ג שהוא רק מקוה לא דמי למעיין שהעבירו ע"ג הספסל שדינו ג"כ כמקוה. דשאני התם כיון שהעבירו ממקומו ע"ג הספסל ועי"ז נשתנה דינו ממעיין למקוה אז הוא דאמרינן שלא יטבול ע"ג ספסל. אבל מקוה שהיא במקומה אע"פ שנתן לתוכה ספסל י"ל רשאי לטבול בה. אפילו ע"ג הספסל. דמאי שנא מדין השידה והתיבה שבים שמטבילין בה משום שנקובה כשפ"ה אע"פ שיש לה דין כלי כיון הנקב למעלה מהשוליים. ואם משום שמחזקת מ' סאה וא"כ אינה מקבלת טומאה מ"מ כלי היא. ועוי"ל דהא י"ל שאין בה כ"כ מים ומטבילין בה ע"י שמעורבת להים כו' וגם אף את"ל דע"ג ספסל אין מטבילין כלל אפילו תוך המעיין ותוך המקוה עכצ"ל משום גזירה מדרבנן. וא"כ הנסרים שעשו לקובען בבנין ל"ד לספסל דהתנן פ"ק דסוכה מסככין בנסרים א"כ עכצ"ל שסתם נסרים אינן מקבלים טומאה. דהא מחצלת קנים המקבלת טומאה אין מסככין בה. וא"כ גם אח"כ ששיגמן בשביל לקובען בבנין כ"ש דלא יקיימו דומיא דמחצלת קנים שעשאה לסיכוך שהרי עשאן לקובען בדבר המחובר לקרקע. וכמו הנסרים שקובען ברצפה דודאי אין מקבלין טומאה גם רש"י בשבת פ"ו דס"ה ובנדרים ד"מ והרא"ש שם מפצי מחצלת ובמשנה פ' אע"פ מטה מפץ ומחצלת. הרי מפץ עשוי לשכיבה וכמ"ש רש"י שם שהוא רק ממחצלת. ועי' ספ"ד דמעילה העור והמפץ. ובב"ק פרק כיצד הרגל דכ"ה ע"ב מפץ שמטמא בזב שראוי למשכב. וא"כ איך עומדין וסובלין עליהן. אע"כ לא ס"ל הא דהראב"ד וע' חה"ר בשבת שנטה מפרש"י אבל לא מטעם זה והר"ש פ"ה דמקואות שם סוף מ"ב מפרש כהראב"ד. ועיין בהראב"ן דף סמ"ך ע"ד סס"י שכ"ו לא הזכיר סברת הרא"ש והראב"ד ולא הזכיר גזירת מרחצאות וע"ש רס"י שכ"ז. וכן בבה"ג הל' נדה לא הזכיר גזירה זו. ובפסקי הרשב"ץ בנדה שם כ' אשה לא תעמוד ע"ג כלים בתוך הנהר ותטבול משום דבעיתא ולא תטבול יפה ואי טבלה בדיעבד עלתה לה טבילה עכ"ל הרי כ' סתם ע"ג כלים. משמע כלי חרס וכלי עץ שוים דלכתחלה לא תטבול ובדיעבד עלתה לה טבילה. וההיא דלא יטביל ע"ג הספסל יש לתרץ כמו שכתבתי משום דירד המעיין ע"י הספסל ממדרגת מעיין למדרגת מקוה. או משום דמיירי שאין הספסל מוקף מכל צד מהמעיין ולא דמי לספסל שבתוך המקוה כו':

גם באגודה פרק תינוקת ופ"ה דמקוואות לא הזכיר סברא זו דהראב"ד מ"מ מזה אין ראיה. וראיתי להגר"א פ"ה דמקואות מ"ב ובלבד שלא יטבול ע"ג ספסל ר' יוסי קאמר לה וטעמא קאמר הרי הוא כמקוה הואיל וע"ג ספסל אסור להטביל הרי דבר פסול מפסיק בינו לבין המעיין ושוב אינו חשוב כמעיין עכ"ל ולע"ד הוציא המשנה מפשוטה דמשמע דהא דהרי היא כמקוה טעם אחר הוא. ועוד הרי מדאור' רשאים בודאי להטביל ע"ג ספסל רק משום גזירה דרבנן אסור. וא"כ מדאורייתא אין שום דבר פסול מפסיק בינו לבין המעיין. ור' יוסי דאמר הרי הוא כמקוה אין מוכרח שהוא מדרבנן כ"א אפשר מדאורייתא כמשמעות הרמב"ם פ"ט הלכה יו"ד ואף שבפי' הרא"ש משמע דמשום גזירה הוא אינו מוכרח. וגם אף את"ל דרק מדרבנן הרי הוא כמקוה הוא גזירה דרבנן בפ"ע כמ"ש הרא"ש שם גזירה אטו העבירו תוך הכלי כו'. וההפסק מאן דכר שמיה: