סימן קנה

אסימן קנה

אודות מ"ש הס"ט בסי' קצ"ו ס"ד סקח"י בשם המע"צ דספורין בעי' אף למ"ד סופן אע"פ שאין תחלתן ולכן אם לא כיוונה במספר נקיים באיזה ימים מהם לא עלו לה אע"פ שבדקה יום א' ויום ז' או אפי' יותר וגם הס"ט הסכים כן עכ"פ לד' הרב"י בש"ע סי' קצ"ו ס"ד שפסק כהיש אומרים שם דתחלתן וסופן בעי' דהיינו שצריך שתבדוק ביום הראשון מהשבעה וביום השביעי דלדידהו ודאי ספורין לפנינו בעינן עכ"ד הס"ט. וז"ל המע"צ וא"כ הנדון שלפנינו שלא כיוונה במספר ימים לנקיים באיזה ימים מהם לכן לא עלו לה. וטעמא רבא נמי איכא להדא מלתא דאולי כל שלא נתנה דעתה לספרן לנקיים לא הקפידה אף אם הרגישה במקצת לבדוק את עצמה ואף אם תאמר עתה שלא הרגישה מתחלה לא מהני והוא בכלל כל מלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה ואין נאמנים עליו עכ"ל. והנה המע"צ מביא ראיה מהא דאם לא בדקה בכל הז' וביום הח' בדקה דאין לה אלא יום הח' בלבד כו' דלא ידענו טעם לזה כיון דעכ"פ הוחזקה בטהרה ומה יגרע לה שהמתינה עוד יום אחד אחר ז' א"ו דספירה בעינן וכל שלא בדקה תוך המנין לפחות פ"א לא מהני ולא מקרי ספירה. ומה שאמרו לר"א לא בעינן ספורים לפנינו פי' ספורים גלויים לא בעינן אלא סגי בבדיקה א' בסוף או בתחלה עכ"ל. והנה קודם כל נאמר דראי' זו שמביא המע"צ הוא צע"ג והס"ט עצמו דחאה דא"א לומר כהמע"צ דהטעם משום דבעינן שתתן דעתה לספירה דהלא הס"ט מסיק שם ד"ה והן אמת דלרב דאית ליה סופן אע"פ שאין תחלתן לא בעינן כלל שתתן דעתה לספירה. רק כל שבאמת היו נקיים מהני וכמ"ש שם ג"כ אח"כ בד"ה ומיהו כ"ז כו'. וא"כ לדבריו כל הפוסקים רובם ככולם שפסקו כרב יש לתמוה עליהם אמאי לא מהני בדיקת הח' אם הטעם כהמע"צ דרק משום דבעינן שתתן דעתה כו' וכמו שכ' בעצמו סד"ה והן אמת הנ"ל וא"כ איך יש להביא ראי' מזה כיון דבגמ' מוכח להדיא דלא בעינן שתתן דעתה כו'. ונהי דבודאי יש להורות כדבריהם דבדיקת הח' לא מהני דלא כמ"ש התפל"מ שבס"ט שם. אבל מ"מ אין לומר ע"ז טעם נגד המפורש בגמ' ולהוליד מזה דין חדש נגד הש"ס ועכצ"ל שיש בזה טעם אחר ואף אם לא נודע הטעם אין לומר טעם שכנגד הגמ':

קיצור. מ"ש המע"צ והס"ט דהא דלא מהני הפסק טהרה ובדיקת יום השמיני משום דבעינן שתתן דעתה לספירה אינו נכון כיון דרוב הפוסקים רובם ככולם ס"ל כרב בתרייתא דסופן אע"פ שאין תחלתן. והס"ט עצמו העלה שלפ"ז א"צ כלל שתתן דעתה לספירה:

בוהנה גם מ"ש הס"ט דלמאן דמצריך תחלה וסוף טעמא משום דבעינן ספורים לפנינו ג"כ לא נ' כן לענ"ד ולכן צריך להאריך קצת. הנה בחי' הר"ן דס"ט כ' וז"ל לענין הלכה קיי"ל כרב כו' ועוד דסוגיין כוותיה דהא אוקימנא בפ' המפלת טועה דר' יוסי בר"ח כרע"ק ואם איתא דתחלתן וסופן בעינן למה לן לאוקמי כרע"ק הא שפיר אתיא כר' אליעזר אלא משמע דס"ל לתלמודא דלר"א בתחלתן או בסופן וקיי"ל כר"א עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בתה"א דקפ"ב ע"ב וכ"פ הראב"ד בס' בעה"נ שער הספירה וכ"ד הרז"ה וכ"פ ג"כ הרמב"ן בהלכותיו פ"ב ה"ג וז"ל כל ז' הימים צריכה בדיקה פעם א' בכל יום בדקה ביום הראשון או בשני או בשלישי ושוב לא בדקה בודקת בשעת טבילתה ודיה. אפילו ביום ז' בלבד ה"ז בחזקת טהרה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן. ישבה לה כל ז' ולא בדקה וביום ח' בדקה אע"פ בהפסיקה כבר בטהרה קודם שתספור אין לה אלא יום א' ומשלמת עליו ששה וטובלת עכ"ל. ונ"ל לפרש דמ"ש אפילו ביום ז' בלבד כו' הוא ענין בפ"ע ר"ל שלא בדקה כלל לא ביום א' ולא ביום ב' כו' רק שביום ז' בלבד בדקה א"ע בדיקה א' ה"ז בחזקת טהרה דסופן אע"פ שאין תחלתן סגי וע"ז סיים שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן ר"ל נהי דלא היה תחלתן מ"מ הרי הפרישה בטהרה ומהני הפרשה זו בצירוף סופן. אבל א"א לומר דקאי אבדקה ביום הראשון או ביום השני כו' ולא בדקה עוד עד הז' דהא כבר השמיענו במ"ש בודקת א"ע בשעת טבילתה ודיה והיינו סוף הז'. ועוד דא"כ למה הוצרך לומר שהרי בדקה והפסיקה כו'. ועוד דא"כ למה אמר אח"כ ישבה לה כל ז' ולא בדקה וביום ח' בדקה כו'. הלא אפי' בדקה ביום ז' לא מהני כיון שלא בדקה א"ע ביום ראשון כו'. ועוד דא"כ כיון שתחלתן וסופן בעינן א"כ היינו יום א' דוקא ויום הז' ולא יום ב' וז' וא"כ אמאי מהני או בשני כו' ובז'. א"ו ס"ל כראב"ד דתחלתן או אמצעיתן או סופן כל חד לחוד סגי וצ"ע על הב"י שכ' שדעת הרמב"ן כהסמ"ג דתחלתן וסופן בעינן וז"א כנ"ל. והנה כ"כ ב' הגמי"י וצ"ע שמא ט"ס וצ"ל הראב"ן אך לא מצאתי כלל מזה בהראב"ן פ"ק דשבת שכ' שם ה' נדה:

קיצור. בחידושי הר"ן הביא ראיה מפרק המפלת דלר' אליעזר לא בעינן ספורין לפנינו והיינו כרב ולא כר' חנינא. וסגי בתחלתן או בסופן וכ"ד הרמב"ן בהלכותיו פ"ב ה"ג ולא כמ"ש הב"י שדעת הרמב"ן כהסמ"ג:

גוכן פסק ג"כ הרא"ש והטור וכ"פ ג"כ רי"ו נכ"ד ח"ב והרא"ה וכן פסק ג"כ הרשב"ץ סוף נדה אך הרב"י בסי' קצ"ו הביא דעת הסמ"ג שכ' שאין פסק זה מבורר וראוי להחמיר וכ"ד סה"ת והאגור בשם תוספות פ"ק דביצה והגמי"י בשם הרמב"ן ורבינו שמחה. ולכך פסק שאין להקל. והנה הגם כי כבר נתבאר דהרמב"ן אדרבה ס"ל להקל והמקילים הם רובם דרובא ה"ה הרמב"ם והראב"ד והרז"ה והרשב"א והרמב"ן והר"ן והרא"ש והרא"ה והטור ורי"ו והרשב"ץ וכן נוטה דעת הסמ"ק והמחמירים הם סה"ת וסמ"ג והאגור בשם תוס' ור"ש מ"מ ודאי אין להקל ח"ו נגד פסק הב"י. וע' בגיטין דס"ג ב' ג"כ פליגי רב ור' חנינא ושם יש הרבה פוסקים כר' חנינא. אך כ' שם הטעם משום דבגמ' משמע דאמוראי ס"ל כוותיה ובנ"ד הוא להיפוך כנ"ל. והנה מקור דברי הסמ"ג לקוחים מסה"ת (דלא כדמשמע בב"י שסה"ת העלה כד' הסמ"ג וכנודע שהסמ"ג לקח מסה"ת שהיה קודם לו) סי' פ"ח וכ' וז"ל ולכאורה נראה דהלכה כרב דהא מקשה על רב משמעתא דטועה כו' ומשני מי לא אוקמינא כר' עקיבא דבעי ספירין לפנינו כו' משמע דלר' חנינא הוה ניחא ליה למקשה דאתיא אפי' אליבא דר' אליעזר דשרי הכא אסור דבעינן תחלתן וסופן ובטועה תחלתן ליכא לפנינו. ולא מוקי לה אפילו כר' אליעזר וכר"ח דאסר א"כ משמע דסבר התלמוד דלר"א דהלכה כמותו לא בעינן ספורין לפנינו. א"כ אם בדקה יום שביעי אבל יום ראשון לא בדקה טהורה כו' אמנם יש לדחות דאף לר' חנינא לא אתיא כר' אליעזר דכיון דשרי בדיעבד אף מדרבנן בלא בדיקת כל הג' ימים רק יום א' ויום ז'. א"כ יתיר מן התורה בדיקת יום א' אף השביעי לבדו כן פי' מורי ר"י עכ"ל. זכינו לדין דאף ר"י בעל התוספות המחמיר כדברי ר"ח הוא רק מדרבנן. אבל מדאורייתא ס"ל לר"ח ג"כ כרב דסגי בסופן אע"פ שאין תחלתן וא"כ לא נשאר בהמחמירים לחוש לדאורייתא רק סה"ת וסמ"ג ור"ש דהסה"ת כ' שאין לסמוך על דקדוק זה ור"ל שאפ"ל דלר"ח מדאורייתא בעינן תחלתן וסופן. ומ"מ כיון שכן בצרי להו מהמחמירים התוספות והרמב"ן והמקילים הם רובא דרובא. והנה דברי ר"י לכאורה צ"ל מנ"ל דלר"א רק מדרבנן צריך ג"כ בדיקת יום א' ונלע"ד דכוונתו דא"א לומר דספו"ל בעינן מדאורייתא לר"א. דאי איתא בדיקה ז' מעכבת מדאורייתא א"כ ביום בגדה"ו שלא בדקה א"ע בהן אין בהם ספו"ל עד בדיקת יום הז' אז איגלא מלתא למפרע דעלו לה יום בגדה"ו בז' נקיים ואין זה ספו"ל. וכיון דא"א לומר דר"א ספו"ל בעינן עכצ"ל הא דמצריך בדיקת א' וז' משום חזקת טהרה א"כ סברא טובה דזה רק מדרבנן ומדאורייתא די בהפסק טהרה עם בדיקת יום ז' דאתחזקה בטהרה עי"ז מעיקרא וסוף. ועוי"ל טעמו דר"י משום דמסוגיא פ' המפלת מוכח דרק רע"ק בעי ספו"ל ולא ר' אליעזר וכמש"ל ס"ב בשם חידושי הר"ן. וא"כ ממ"נ אם ר' חנינא לא ס"ל כסוגיא הנ"ל ראוי לפסוק כרב ולא כר' חנינא וכמ"ש לקמן בסמוך. א"כ כדי לפסוק כר' חנינא עכצ"ל דרק מדרבנן בעינן בדיקת תחלתן וסופן וכ"נ דעת הרא"מ בספר יראים סי' קצ"ג משמע דס"ל כמו שכתב ומנלן דכר"א קיי"ל דרב ס"ל כר"א דאמר בגמרא התם אמר רב נדה שהפרישה בטהרה לבד משלישי שלה סופרתו למנין שבעה ואמרינן פשיטא לא צריכה דלא בדק עד יום שביעי ואשמעינן דלר' אליעזר סופן אע"פ שאין תחלתן עכ"ל. מדהביא ראיה מרב דקיי"ל כרבי אליעזר משמע דקיי"ל כרב. ומ"ש תחלה וז"ל ואע"ג שלא בדקה אלא יום ראשון ויום שביעי בדיעבד טהורה דקיי"ל כר' אליעזר עכ"ל צ"ל זהו מדרבנן וכמ"ש סה"ת בשם ר"י. וכן באגודה פ"ק דנדה פסק כן בשם ר"י שצריך בדיקה יום ראשון ויום שביעי והרי ר"י ס"ל שזהו מדרבנן כנ"ל בשם סה"ת דאל"כ לא קיי"ל כר' חנינא:

קיצור. שרוב הפוסקים רובם ככולם ה"ה הרמב"ם והראב"ד והרז"ה והרמב"ן והרשב"א והרא"ה והרא"ש והר"ן והטור ורי"ו והרשב"ץ וכ"מ דעת הסמ"ק. כולם ס"ל דסופן אע"פ שאין תחלתן וגם ר"י בעל התוספות והרא"מ ס"ל דגם לר' חנינא רק מדרבנן בעי תחלתן וסופן. אבל מדאורייתא סגי בסופן אף שאין תחלתן כמו לרב. ולא נשאר בהמחמירים לומר דמדאורייתא יש ספק שמא בעינן תחלתן וסופן רק סה"ת והסמ"ג ור"ש:

דאך באמת נלע"ד דגם הסה"ת לא פליג רק דבדיקת תחלתן וסופן הוא דאורייתא. אבל מודה הוא דלר"ח ג"כ א"צ ספורים לפנינו. דודאי אי איתא דלר"ח בעינן ספורין לפנינו א"כ סוגיא דגמ' דף ל' אזלא דלא כוותיה דאמרינן ש"מ ר"ע היא דבעי' ספורים בפנינו מכלל דלר"א א"צ כו' ועיין בהרא"ש פ"ו דשבועות סי' כ"ג שזהו ענין תרי אמוראי דפליגי וסוגיא דעלמא אזלא כחד מינייהו דהפוסק להפך ה"ל טועה כו' יעו"ש. והובא בתשו' כאאזמו"ר הגאון ז"ל בענין העגונה דאתתא. וא"כ צ"ל מ"ט דסה"ת וכמו שגם הסמ"ק תמה ע"ז סי' רצ"ג (אע"ג שכ' מיהו שמא סברא אחרת יש) ולכן אפ"ל לסה"ת עפמ"ש במה"ב שער הבדיקה והספירה דקפ"ג ע"א דאנן לאו ספורים לפנינו בעינן כרע"ק וכר' יהושע אלא שתספור שבעה מוחזקים בטהרה כר' אליעזר. וכדקתני הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו רא"א הרי הן בחזקת טהרה כו' אין כאן בדיקת ספורים אלא מדין חזקת טהרה כו' חזקה שכולן יצאו בטהרה עכ"ל. וא"כ הרי שפתיו ברור מללו דאף לפי לשון המשנה דר' אליעזר מצריך בדיקה תחלתן וסופן א"צ כלל ספורים לפנינו כי רק רע"ק מצריך ספורים לפנינו (ומ"ש ור' יהושע אינו מוכרח דא"כ אמאי לא קאמר הש"ס פ' המפלת הא מני רע"ק ור' יהושע היא אלא לר' יהושע כיון שהימים שבינתיים לא בדקה. ומונה לסירוגין אין זה ספורים לפנינו וצ"ע). עכ"פ ר' אליעזר ודאי אינו מצריך ספו"ל רק שיהיו הז"נ מוחזקים לנו בטהרה ע"י בדיקה יום א' ויום ז' אבל כל שהיה בדיקה יום ראשון ויום שביעי אף שלא נתנה דעתה לספירה באיזו ימים שבינתיים ע"י סבה. כנדון דהמע"צ או ע"י חולי גדול שאירע לה בימים שבינתיים ונתרפאה. הרי יש כאן ז' נקיים מוחזקים בטהרה ע"י בדיקת תחלתן וסופן. ומה שלא ספרה באיזו ימים לא איכפת לן מאחר שא"צ ספורים לפנינו. אך קשה דהא בגמ' דס"ט ע"ב מקשה על רב ואי ס"ד לא בעינן ספורים לפנינו משמע דלר' חנינא בעינן לר"א ג"כ ספו"ל. ואפ"ל דאע"ג דהמקשה הוה ס"ד דלר"א ג"כ בעינן ספו"ל דהוה ס"ל דברייתא דטועה דפרק המפלת אתיא אף לר"א וס"ל דבדיקת תחלתן וסופן חשוב ג"כ ספורים לפנינו. אבל להמסקנא דרבנן ס"ל דלא בעינן ספורים לפנינו כלל אפילו מוחזקין לא בעינן. וסגי בסופן אע"פ שאין תחלתן א"כ גם לר' חנינא דבעי תחלתן וסופן היינו רק מדרבנן כפירש ר"י או מדאורייתא כדי להחזיקן בטהרה אבל אין זה ספורין לפנינו. ושני דינים אלו דבדיקת תחלתן וסופן וספורין לפנינו הם שני ענינים חלוקים רחוקים זה מזה מהקצה אל הקצה מאן דבעי ספו"ל ס"ל דאפילו ודאי היה באמת כל הז' נקיים לא מהני ולא מידי מדאורייתא כל שלא ספרה לפנינו והרי היא טמאה כאלו לא היו ז' נקיים כלל. ומש"ה לא מטבילין את הטועה רק אחר ז' נקיים שתספור לפנינו. ולא חיישינן להחמיר לטובלה משום טבילה בזמנה מצוה דשמא היה ז' נקיים דאפילו היו כמאן דלא הוו דמי. וזהו דעת רע"ק. אבל ר"א ס"ל דא"צ ספ"ל ומש"ה לדידיה צריך לטבול הטועה שמא היו ז' נקיים אע"ג שלא היה רק בדיקת סופן לחוד אלא דלהקל להתירה לבעלה אינו סומך אבדיקת סופן אא"כ היה בדיקת תחלתן וסופן ולא משום ספ"ל רק דחיישינן שמא ראתה בינתיים וצריך בדיקה תחלתן וסופן להוציא מחשש טומאה דתנן ספ"ד דנדה אבל ימי הזב והזבה כו' הרי אלו בחזקת טומאה וס"ל דאין מוציאין מחזקת טומאה אא"כ בדקה בתחלה ובסוף לר' חנינא אבל לא מטעם ספ"ל כלל. דבאמת אפילו בדקה תחלה וסוף אין כאן ספ"ל. וכמ"ש הרשב"א במ"ה דקפ"ג ע"א דספ"ל אינו רק כדברי רע"ק ור' יהושע וכנ"ל. ואין להקשות כיון דבעינן מדאוריי' בדיקת תחלתן וסופן כדי שיהיה ספורין מוחזקין בטהרה א"כ איך מטבילין הטועה שלא היה לה רק בדיקת סופן ע"ז יש להשיב דהא א"כ לרב בתרייתא דסגי בסופן מי ניחא הא בעי עכ"פ הפסק טהרה וכאן לא היה הפסק טהרה וא"כ למה יטבילו אותה. אעכצ"ל כתירוץ מהרש"א דס"ט ע"א בד"ה ואי ס"ד ותירוץ זה יועיל גם למ"ד דלבעלה בעי תחלתן וסופן ולענין טבילת מצוה א"צ תחלתן כמו שא"צ הפסק טהרה רק לרע"ק דבעי ספורין לפנינו לא שייך חלוק זה. ומעתה לר"ח ג"כ הדין אמת דלר"א לא בעינן ספ"ל וכמ"ש בסה"ת שם דכן משמע לישנא דקאמר לאו מי אוקמינא לה כרע"ק דמשמע בלא רב נמי העמדנו כר"ע כ"כ בשם ר"י בעל התוספות והוא לא גמגם רק שאין לסמוך עמ"ש ר"י דלר"א א"צ מדאורייתא רק בדיקה א' וכו'. אבל הדין אמת דא"צ ספ"ל רק בהא פליג ר' חנינא עם רב דלרב בבדיקה א' דז' נקיים ויום שמיני מחזקינן לכל הז' בחזקת טהרה ולר"ח בעי' תחלתן וסופן אבל א"צ ספ"ל ואם באמת היו הז' נקיים אפי' לא בדקה תחלתן טהורה ומש"ה הוצרכנו להעמיד מתניתא דטועה כר"ע כנ"ל וא"ש פסק סה"ת וסיעתו ומסולק קושיית הסמ"ק:

קיצור. שי"ל גם לסה"ת דמצריך בדיקת תחלתן וסופן מספק דאורייתא עכ"ז אין צריך כלל ספורין לפנינו רק מצריך שיהיו מוחזקים בטהרה תחלה וסוף וכמ"ש במה"ב אע"ג דבגמ' דס"ט משמע דלר' חנינא דבעי תחלה וסוף צריך ספורין לפנינו י"ל זהו להמקשה. אבל להמסקנא דרבנן לא בעי ספו"ל י"ל דגם ר"א לא פליג עלייהו בזה אלא דלבעלה מצריך בדיקה תחלה וסוף מדאורייתא או רק מדרבנן:

האו אפ"ל דספו"ל שבגמ' דס"ט אינו כספו"ל שבפרק המפלת ד"ל ע"א. דהתם דקאמר הא מני רע"ק היא דבעינן ספו"ל היינו ספורין בדוקין כל יום אבל הכא דס"ט ע"א דאומר ואי ס"ד לא בעינן ספו"ל. ר"ל אלא בעינן ספו"ל דהיינו כר"א דבעינן שני בדיקות ביום הראשון וביום השביעי אינן רק ספורין לפנינו מוחזקים בטהרה שיהיה חזקה בתחלה ובסוף שהן טהורין דוגמת מ"ש בגמ' דס"ח סע"א כיון דמעיקרא כו' ועכשיו כו' ולכן הטועה א"צ טבילה כיון דליכא ספורין מוחזקין אבל כל שיש ספורין מוחזקין בטהרה א"צ ספירה ממש. ולפ"ז מ"ש הס"ט וז"ל מיהו מוכח דמאן דמצריך תחלתן וסופן טעמא משום דבעינן ספ"ל דאל"כ מאי מקשה ארב מברייתא דטועה דאלמא ספ"ל בעי' הא ר"א אמר בהדיא דסגי בראשון ובשביעי ואיהו אליבא דר"א אמר א"ו דמאן דמצריך תחלתן וסופן טעמיה משום דבעינן ספ"ל עכ"ל. הנה לפמ"ש אין דבריו נכונים לדינא אם מטעם הנז"ל ס"ד דודאי לקס"ד דהמקשן שפיר קאמר דהוה ס"ל דטעמיה דר"א משום דבעינן ספ"ל. אבל התרצן משני ליה ולאו מי אוקמינא כר"ע כו'. ר"ל דאפילו לר"ח א"א להעמיד הברייתא כר"א דאפילו נימא דר"א מצריך תחלתן וסופן ליכא ספ"ל וכנ"ל. וכמ"ש סה"ת להדיא בשם ר"י. ונת' דגם סה"ת ס"ל הכי רק דבהא פליג אר"י דס"ל בדיקה תחלתן וסופן הוא דאורייתא להוציא מחזקת טומאה. אבל לא דבעינן ספ"ל ובודאי אשתמיטתי' להס"ט ד' סה"ת הנ"ל. וכ"מ בס' קרבן אהרן פ' מצורע פ' ה' הלכה ה' שכ' דלר"א לא בעינן ספורים ובדוקים משמע דס"ל דלר"א א"צ ספ"ל. או מטעם דספו"ל דר' חנינא לר' אליעזר היינו רק מוחזקים בטהרה ולא ספירה ממש. וקצת ראיה ממ"ש בסה"ת סי' פ"ח וז"ל מיהו אין לסמוך על הדקדוק הזה (של רבו ר"י) אלא לעולם אף דיעבד יצטרך שלא יהיה יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד מיום שפסקה בו לערב עכ"ל. הרי אין מזכיר כלל דין דבעינן ספירה ע"ד ספו"ל כ"א מזכיר רק שהעיכוב לר"א אליבא דר' חנינא הוא שיהיו שתי בדיקות אחת ביום א' והשנית ביום ז' ולא יהיה בין בדיקה לבדיקה יותר מחמשה ימים. והיינו שעי"ז הם מוחזקים בטהרה. משא"כ אם משתהה יותר מחמשה ימים כמו בדקה א"ע ביום א' וביום השמיני אינה מוחזקת בטהרה דחיישינן שמא ראתה ואף אם נתנה דעתה לספירה לא מהני דעיקר החזקת טהרה הוא ע"י בדיקה תחלה וסוף ואם יש בדיקה תחלה וסוף חשוב מוחזקים בטהרה. וכיון דהכי הוא דאף לסה"ת וסיעתו האומרים דצריך בדיקה בראשון ובשביעי אין מוכח כלל לומר דבעינן ספ"ל ואדרבה משמע להדיא להפך (ור"י ס"ל דראשון בעי' רק מדרבנן כנ"ל) ולפ"ד רוב הפוסקים האומרים דסגי בסופן אע"פ שאין תחלתן כ' הס"ט עצמו דלדבריהם מוכרח בגמ' דלא בעינן ספ"ל. א"כ נ' דהכי נקטינן ואין להחמיר בזה מדינא. כנלע"ד:

קיצור. אפ"ל דגם אם לר"ח בעינן ספו"ל כדברי המקשה היינו רק מוחזקים בטהרה ע"י בדיקת תחלה וסוף. ולא ספירה ממש וכן ראיה מלשון סה"ת. ולכן כיון דלפ"ד רוב הפוסקים דפסקו כרב בתרייתא א"צ ספירה להס"ט ג"כ ורק לדברי סה"ת ס"ל להס"ט דצריך ספו"ל ולפמ"ש אין זה מוכרח כלל ע"כ אין להחמיר כלל:

ואך מעתה חל עלינו חובת ביאור ישוב הקושיא שהביא הס"ט בשם המע"צ מהא דלכ"ע אם לא בדקה בכל הז' וביום השמיני בדקה ומצאה טהורה אין לה אלא יום ח' בלבד ומשלמת עליו ששה. יעו"ש רס"ק ח"י. אך באמת הרי מבואר שם בדבריו ג"כ בסוף איך שא"א לומר הטעם משום דבעינן שתתן דעתה לספירת ז' נקיים ור"ל מתחלת הז' נקיים דהיינו מיום הראשון כו' דהרי הברייתא דטועה מנגדתו דלא היו לה ספורים כלל ואפ"ה מטבלינן לה לר"א אליבא דרב עכ"פ כנ"ל. ותו דהא כתב בעצמו דהראב"ד והרשב"א ס"ל גבי ברתיה דר"ח דלא ספרה כלל ואפ"ה עלו לה לז' נקיים כל שהיה בדיקה בסופן. ומה שנדחק לחלק בין זבה דאורייתא לדרבנן הוא דוחק עצום. ועוד דא"כ לדבריו עכ"פ ג"כ אפשר אין להחמיר כ"כ בנשי דידן דספק זבות נינהו הגם שאין דומה ספק לדרבנן. אבל מ"מ בלא"ה דבריו דחוקים ביותר. לכן נלע"ד דההכרח לומר שיש בזה טעם אחר. ומקודם נעמוד על לשון הפוסקים בזה. וז"ל סה"ת סס"י פ"ח. אבל אם בדקה עצמה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחרת שהוא יום ראשון לא בדקה וגם יום השביעי לא בדקה עד יום השמיני בזה אפי' רב מודה דאינו מועיל כלום דהא הכא לא תחלתן איכא ולא סופן איכא עכ"ל. ועמש"ל אות ב' ל' הרמב"ן בזה. וז"ל חי' הר"ן ומ"מ נ' אליבא דרב דוקא בתחלתן או בסופן. אבל אם לא בדקה בהן כלל אלא שבדקה בח' אינו עולה לה משום סופן צריכה לספור ז' מח' ואילך עכ"ל. והנראה מדבריהם שלא רצו להקל יותר מהמבואר בגמ' שהיקל רב. דהא בלא"ה ר"ח פליג עליה א"כ אין להקל יותר ממה שמצאנו שהתיר רב ואנו לא מצאנו לרב בתרייתא שהקיל רק בשהפסיקה בטהרה ובדקה עצמה ביום הז' שהוא יום הח' מבדיקת ההפסק טהרה. דהכי אמר סופרתו למנין ז'. ואקשינן רב ככותאי אמרה ומשנינן לבר משלישי יעו"ש. וק' דא"כ לל"ל סופרתו כיון דמנין הז' הוא חוץ מיום ההפסק. ע"כ נ' דנהי דאינו מן המנין. מ"מ בדיקה שהיה בו מועלת להחזיק בטהרה תחלתן דז' נקיים כאילו בדקה א"ע ביום הראשון מהם. וזהו דקמ"ל רב וא"כ בעי' שהז' נקיים יהיו סמוכים ממש לבדיקת ההפסק טהרה דאז בדיקת ההפסק מצטרפת עם בדיקת הז' וזהו דקאמר סופרתו כו' ולא שהוא מימי הספירה. רק דבדיקה שבו אנו רואים כאילו היתה ביום המחרת שהוא יום הראשון מן הז' נקיים. רק דקמ"ל רב דא"צ בדיקה ביום הא' מהז' ממש אלא סגי בסופן דהיינו ביום הז'. אבל מ"מ ה"ט שהרי בדקה א"ע ביום ההפסק טהרה שהיה סמוך ממש להז' נקיים כדקאמר סופרתו כו'. וז"ש הרמב"ן אפי' ביום ז' בלבד ה"ז בחזקת טהורה שהרי בדקה והפסיקה קודם לכן וק' אמאי יהיב האי טעמא אבדקה א"ע ביום ז' לבד הא גם בבדקה א"ע ביום א' ויום ז' פסק דבעינן הפסק טהרה. א"ו הפי' כך דהתם אין ההפסק טהרה פועל לנו רק בשביל להחזיק בטהרה לילה הראשונה דתחלת הז"נ. אבל מיום א' ואילך הם מוחזקים בטהרה ע"י בדיקה דיום הראשון. משא"כ הכא שלא בדקה א"ע עד יום הז' אין הז' מוחזקים בטהרה ע"י בדיקה של הז' לבד רק ע"י צירוף בדיקת ההפסק טהרה. דמרב לא שמעינן רק דבדיקת ההפסק מהני כמו בדיקה דיום הראשון ומעתה דון מינה ומינה מה בדיקת יום א' מהז' נקיים היינו סמוך להן ממש כך בדיקת ההפסק צ"ל סמוך להן ממש עכ"פ דהיינו שיהיו ששה ימים בין ההפסק לבדיקה דיום הז' אבל יותר מזה לא שמעינן ליה לרב להקל. ואנו אין לנו רק מה שהתיר רב. דהיינו דוקא בסמוך ממש להז"נ כדקאמר סופרתו כו':

קיצור. מה שהקשה הס"ט א"כ אמאי בדיקת יום ח' לא מהני זהו משום דלא הקיל רב כ"א ביש ששה ימים בין בדיקה דהפסק טהרה ובדיקת יום השביעי דר' חנינא לא התיר רק כשיש חמשה ימים בינתיים כמ"ש הסה"ת כנ"ל סעיף ה'.ורב הוסיף להקל גם כשיש ששה ימים בינתיים ושגם בדיקת הפסק טהרה עולה במקום בדיקה דתחלתן לכן יותר מזה א"א להקל:

זומ"ש הס"ט דלעולם מהני הבדיקה בשביעי של נקיים אף אם לא התחילה למנות מיד ממחרת של יום ההפסק טהרה דהא אין עליה שום חיוב למנות ז"נ מיד ממחרת של יום ההפסק טהרה אלא אם תרצה שלא להתחיל ז"נ כ"א יום ב' או ג' אחר ההפסק טהרה רשות בידה דכיון דפסקה היא בחזקת טהרה לעולם עד זמן וסתה. וכ"כ בס' תפל"מ עכ"ל. הנה י"ל שדבריו אמת באופן שאח"כ בהז' נקיים בדקה א"ע בתחלתן וסופן דאז הז"נ מוחזקים בטהרה מצד שתי בדיקות אלו. והפסק הטהרה אין צורך בו רק בשביל החזקת טהרה של לילה ראשונה כנ"ל. ובכה"ג מהני ההפסק אף אם הוא רחוק מלילה הא' כל שאינו רחוק יותר מה' ימים כדמוכח מר"ע דאמר אין לו אלא יום ז' בלבד אע"ג דההפסק היה ביום א' והקודם לו כו'. ולקמן ית' אי"ה דהרשב"ץ מסתפק בזה ג"כ אם סגי אח"כ בדיקת תחלתן וסופן רק שמא בעינן בדיקה בכל א' מהז"נ. אבל באם שלא בדקה א"ע בכל הז"נ כלל רק ביום השביעי. א"כ י"ל דלכ"ע אין מועיל כלום אא"כ בדיקת ההפסק טהרה היה סמוך ממש להז"נ מטעם הנ"ל דמוכח כך מלשון רב דקאמר סופרתו כו'. וכמו דלר' חנינא קפדינן שלא יהיו רק ה' ימים בין בדיקה ראשונה לבדיקה אחרונה דז"נ כמ"ש בסה"ת. כך רב לא הקיל רק שיש ו' ימים בינתיים וגם נוסף ע"ז הקיל אף שביום ההפסק טהרה ראתה תחלה דם מ"מ כיון שהפסיקה בו מהני בדיקה זו כאלו בדקה א"ע ביום המחרת מז"נ והיינו דוקא כשסמוך להן ממש ויותר מזה לא שמענו להקל. זהו הנלע"ד בסברת הפוסקים ובהכי א"ש הא דאשמעינן רב ענין בדיקת ההפסק טהרה רק גבי דין דסופן אע"פ שאין תחלתן. ולא השמיענו כזאת אמתניתין דבדקו א"ע ביום ראשון וביום ז'. לומר וצריכה ג"כ להפסיק בטהרה. וא"א לומר דא"צ כלל הפסק טהרה רק במרגשת שפסק הדם סגי ומשום דהא כותאי ס"ל דאפי' רואה ממש והפסיקה אח"כ הוא בחשבון יום הנקיים משום דמקצת יום ככולו ואנן דלא ס"ל הכין מ"מ לא בעינן הפסק טהרה מיום האתמול רק במרגשת לחוד סגי דלא משמע הכי מכל הפוסקים דכ' מפורש להיפוך. וע' מהרש"א דס"ט א' בד"ה פרש"י מ"ש דמרב אינו מוכח שצריכה הפסק טהרה רק מדין המשנה דס"ח א' גבי נדה ולפע"ד אינו מוכרח דשאני התם שא"צ בדיקה כלל בז"נ רק הפסק טהרה. אבל הכא שצריכה בדיקה בז"נ י"ל שא"צ בדיקה הפסק טהרה אם בדקה בז"נ תחלתן וסופן וסגי ההפסק טהרה במה שהרגישה שפסק הדם וכמו בברתי' דר"ח ובזבה קטנה ע' תוס' דס"ט א'. אך כל הפוסקים פה א' דצריכה הפסק טהרה אף בבודקת ז"נ כל יום. ועוד דאם היינו אומרים כן כש"כ דקשה למה הצריך רב הפסק טהרה בבדקה א"ע בסופן א"ו דה"ט משום דהכא הבדיקה חיובית להחזיק הז"נ במקום בדיקה א' דיום הראשון מן הז"נ. והנה למ"ש כל הפוסקים דבדיקת הפסק טהרה היא חיובית א"כ אמאי השמיענו רק גבי סופן כו'. א"ו הטעם משום דהכא בדיקה זו מהני להחזיק בטהרה כל הז"נ ממש והיא עולה במקום בדיקה דיום ראשון מהז"נ. מש"ה בעינן שתהא סמוכה להן ממש דהיינו שהז"נ יתחילו ממחרתן וכשלא בדקה א"ע עד יום שמיני מהשבעה נקיים שהוא יום תשיעי להפסק טהרה אינה מצטרפת עמהן. משא"כ כשבודקת א"ע ביום א' ויום ז' שאז אין ההפסק טהרה רק להחזיק הלילה הראשונה דיום ראשון מש"ה אין חיוב שתתחיל למנות ממחרת כמ"ש הס"ט והתפל"מ:

קיצור. מ"ש הס"ט דא"צ למנות הז"נ דוקא מיום המחרת של הפסק טהרה זהו כשבודקת בז"נ בתחלתן וסופן עכ"פ. אבל כשאינה בודקת בתחלתן רק בסופן אזי אין טהורה רק כשבדיקת ההפסק טהרה סמוך ממש למספר הז"נ ולא כשמפסיק ביניהן אף יום אחד ולכן לא מהני בדיקת יום השמיני עם ההפסק טהרה:

חועוד נלע"ד לבאר טעמם ע"פ מה ששנינו בפ"ד דנדה דל"ט אבל ימי הזב והזבה ושומרת יום כנגד יום הרי אלו בחזקת טומאה. ופי' ימי הזב פי' רש"י ימי ספירו וכן גבי ש"י פרש"י דהוי למחר בחזקת טומאה. ולפ"ז צ"ל דמיירי שכבר הפרישה בטהרה. ואפ"ה הוי בחזקת טומאה דאין לומר דאיירי שלא הפרישה בטהרה. אבל אם הפרישה בטהרה היא בחזקת טהרה זה א"א להאמר דהא פי' בחזקת טומאה דמתניתין נ' דר"ל עד שתבדק בכל יום והפך מן י"א יום שבחזקת טהרה שא"צ בדיקה בהן ואי איתא דמיירי בשלא הפרישה בטהרה הרי אז לא מהני לה ספירה עד שתפריש בטהרה כמ"ש הטוש"ע סי' קצ"ו. ועוד דהא נדה קלה מזבה כמ"ש הרז"ה הובא בהרא"ש פב"ת סי' ה' גבי שאין ללמוד בדיקת הזבה שצריכה ז"נ מבדיקת נדה הקלה כו' והרא"ש שם לא נחלק ע"ז כ"א חלק על דינו מטעם אחר דמסתברא דעדיף בדיקת האמצע מן הסוף. וא"כ א"א לומר פי' המשנה דימי הזב והזבה הן בחזקת טומאה דמיירי קודם שהפרישו בטהרה דוקא. דא"כ א"צ לומר זה דאתיא מכ"ש מדין נדה דכל זמן שלא הפרישה בטהרה הרי היא בחזקת טמאה כדתנן פב"ת דס"ח ע"א ואדרבה לת"ק שם אפילו הפרישה בטהרה ביום הששי אינה בחזקת טהרה עד שתפריש בטהרה ביום השביעי ולר' יהודה דוקא ביום השביעי מן המנחה ולמעלה ואיך זבה שהיא חמורה מהנדה ע"י הפרישה בטהרה ביום הג' תהיה בחזקת טהרה ע"כ נראה דאפילו הפרישה בטהרה עדיין אינה בחזקת טהרה. ועכצ"ל כן לר' יהושע ורע"ק דבעינן בדיקה בכ"י מז"נ ולכן איכא למ"ד בפרק האשה ד"ס ע"א דתולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת ז' שלא טבלה וע' בטור סי' קפ"ג מזה ועוד דממה שפי' רש"י בימי ספירו וכן הוא בפי' המשניות להרמב"ם ספ"ד דנדה הנ"ל. א"כ היינו אחר הפסק טהרה דיום הראי'. ואפ"ה בחזקת טומאה בימי ספירו עד שיבדקו כראוי להן. וכדתנן דס"ח ע"ב לר"א ביום הראשון ובשביעי כו' אז הוי כל זה"י בחזקת טהרה ולר"י ולרע"ק כדאית להו. ונפלאתי מהרשב"ץ שכ' בפסקיו ספ"ד. וז"ל אבל הזב והזבה וש"י כנגד יום לעולם בחזקת טומאה עד שיפרשו בטהרה עכ"ל דמשמע דאם הפרישו הם בחזקת טהרה. ולא משמע כן מפרש"י והרמב"ם הנ"ל (ויש לי דרך ליישב דבריו בדוחק ע"פ שטת הרמב"ם פ"ג מהל' מחוסרי כפרה ה"ג). וכיון שכן שהם בחזקת טומאה להכי בעי ר"א המיקל נגד ר"י ורע"ק ג"כ בדיקה ביום א' וז' להחזיקן עי"ז בטהרה. כן ס"ל לר' חנינא ורב דמיקל דסגי בתחלתן אע"פ שאין סופן דעי"ז אוקמינא אחזקייהו דבדיקה זו דיום א'. כדאמרינן דס"ט ע"א. והיינו אחר הפסק טהרה. והנה אמרינן שם דסופן כשאין תחלתן ל"ל הכי ואפ"ה מיקל רב דמשום בדיקת סופן מחזקינן כל ששה שלפניו בטהרה לזה ס"ל להפוסקים דהיינו דוקא כשהפרישה בטהרה סמוך ממש להתחלת ז' ימי הספירה. דמהני בדיקה זו לימים אלו שאח"כ. משא"כ כשהפסק טהרה רחוק מן הז"נ אפי' יום א' ס"ל דלא סמיך רב אבדיקת סופן לחוד להחזיק עי"ז כל הששה ימים שלפניו שהם בחזקת טומאה כנ"ל אא"כ בדקה א"ע בתחלתן ממש דאז אוקמינהו אחזקייהו אע"ג דבדיקת ההפסק רחוק קצת כנ"ל או אף בסופן לחוד כשבדיקת ההפסק היה סמוך ממש. כנלע"ד לבאר דבריהם:

קיצור. עוד טעם לזה משום דקיי"ל ימי הזב והזבה הרי אלו בחזקת טומאה. והיינו אף שהפרישו בטהרה ולא כהרשב"ץ ספ"ד דנדה. ע"כ אינן בחזקת טהרה ע"י שהפרישו בטהרה אלא ע"י הבדיקה ביום השביעי לז"נ הסמוכים ממש להפסק טהרה:

ומצאתי ראיה לדברי דמשום ההרחקת ההפסקה בטהרה אתינן עלה דהאי דינא דלא בדקה עד יום הח' וכו' ממ"ש בפסקי הרשב"ץ סוף נדה וז"ל ואם בדיעבד לא בדקה אלא הראשון או ז' בלבד קרינן בהו ז"נ. ואם הפסיקה בטהרה ואח"כ עברו ז' ולא בדקה ביום ח' ומיום ח' ואילך קרוב לומר שאין מתירין אותה אא"כ בדקה בכל יום ויום. וצ"ע אי מהני באותן ימים תחלתן או סופן כמו בשבעה ימים של ספירה ובז' ראשונים אם לא בדקה לא תחלתן ולא סופן ובדקה באמצעיתן הראב"ד כ' דמהני כו' עכ"ל. ונ' דט"ס הוא מ"ש ולא בדקה ביום ח' וצ"ל ובדקה ביום ח' ומיום ח' ואילך כו'. הרי מובן ומבואר מדבריו דחוכך להחמיר דבשבוע השניה בעינן בדיקה בכל יום ולא מהני תחלתן כו'. א"כ לא נפלאת ולא רחוקה הדבר לאמר דאפילו רק נכנס יום א' לחוד מהשבוע שניה דהיינו שלא בדקה א"ע עד יום ח' לא סמכינן אבדיקת סופן לחוד מהטעם שנת"ל ולא משום דבעינן שתתן דעתה כו' שהרי מסתפק לומר דהימים מצד עצמן גרועים דלא מהני אפי' תחלתן כנ"ל. מיהו לדבריו דמחמיר דבעי בדיקה בכל יום צ"ל דלאו משום ריחוק בדיקת ההפסק טהרה לחוד אתי עלה רק משום שהימים עצמן חושש בהן יותר לפי שקרובים לעת נדותה. ואיך שיהיה גם לפי טעם זה יש לחוש כל שנכנס יום א' מן השבוע שניה וכנ"ל. ועכ"פ מדבריו נלמוד דלא ס"ל מ"ש הס"ט סי' קצ"ו סקח"י. דלעולם מהני הבדיקה בשביעי של נקיים אף אם לא התחילה למנות מיד ממחרת של יום ההפסק טהרה כו' הובא לעיל אות ו' דהרי הרשב"ץ כ' בפירוש דבשבוע השניה לא מהני אפי' תחלתן וכ"ש סופן א"כ אפשר דה"ה אפילו הרחיקה ב' או ג' ימים מההפסק טהרה שהרי יהיו כלין ימי הספירה בשבוע השניה (גם מ"ש הס"ט טעם לזה דכיון שהפסיקה בטהרה היא בחזקת טהרה לעולם דבריו מרפסין איגרי דמשנה שלימה שנינו אבל ימי הזב והזבה כו' הן בחזקת טומאה כדלעיל) ומיהו לשאר הפוסקים פשיטא להו דבדיקת סופן לא מהני רק ביום הז' דוקא ומטעם הנ"ל:

קיצור. ועוד ראי' מהרשב"ץ דס"ל דבהרחיקה ז' ימים התחלת הז"נ מההפסק טהרה לא מהני אפי' בדיקת תחלתן וסופן:

עפ"ז היה נ"ל ליישב קושיית התוספות דס"ט ע"א לרב דס"ל סופן אע"פ שאין תחלתן. וכל זבה צריכה הפרשה ביום שפוסקת בו כמו נדה ואמאי קתני במתניתין שבדקה עצמה יום ראשון הא כבר בדקה עצמה מאתמול והפרישה בטהרה ואי הוה אומר דלא בעינן הפרשה ביום ג' הוה ניחא עכ"ל. ור"ל דאי הוה אמרינן דכשבודקת א"ע ביום א' וביום ז' אפילו לא הפרישה בטהרה מאתמול ע"י בדיקה רק שהרגישה בפסיקת הדם סגי הוה ניחא דכשלא בדקה א"ע ביום א' רק ביום ז' לא סגי בהכי רק אא"כ הפרישה בטהרה ע"י בדיקה דאז בדיקה זו עולה במקום בדיקה דיום א' וזהו הקולא שהקיל רב וכמש"ל סברא זו אות וא"ו. אבל מכיון דאנן פוסקין שכל זבה צריכה הפרשה בטהרה א"כ קשי' זהו כוונת התוספות. ולפי הנ"ל א"ש די"ל בבדיקה תחלתן וסופן אז לא איכפת לן אם ההפסק טהרה רחוק יום או יומים מהז"נ. משא"כ כשבודקת א"ע בסופן לחוד אז בעינן שיהיה סמוך להן ממש ואין לומר א"כ מדלא משני התוספות הכי מכלל דלא ס"ל האי דינא אלא ס"ל כהס"ט דאפי' כשבודקת א"ע בסופן לחוד לא איכפת לן שיהיה ההפסקה בטהרה סמוך לז"נ דזה אינו ראי' מכמה טעמים. הא' משום דבלא"ה משני שפיר אקושייתם. הב' משום די"ל בהפך דס"ל כמש"ל בשם הרשב"ץ דאפשר אפי' בדיקה תחלתן וסופן לא מהני רק בשבוע ראשונה של ספירה דהיינו סמוך ממש להפסקה בטהרה. אבל בימים דשבוע שניה בעינן בדיקה בכל יום כנ"ל. מיהו לכאורה זה אינו מספיק דמ"מ אם התחילה למנות מיום השני שאחר ההפסקה בטהרה כגון שהפסיקה בשבת ובדקה א"ע ביום ב' והוא הראשון למנין הז"נ ולא בדקה א"ע כל שבוע זו עד יום א' שאח"כ. ודאי לכאורה מהני אפילו להרשב"ץ דשבוע קמייתא עד שבת מתחזקי' בטהרה ע"י בדיקה דיום ב' דהא קיי"ל תחלתן אע"פ שאין סופן ויום א' דשבוע שניה מתחזק בטהרה ע"י בדיקה שבו. משא"כ כשלא בדקה א"ע רק בסופן דהיינו ביום א' לא מהני כנ"ל משום דבדיקת ההפסק רחוקה יותר יום א' מהראוי כנ"ל. וא"כ אכתי ה"ל לשנויי דמשום אופן זה תנא במתני' שבדקה א"ע ביום א' וביום ז' וכו'. אך י"ל דזהו שינוייא דחיקא דמשום הפלגת יום א' אינו כדאי כ"כ לשנות בדקה א"ע ג"כ ביום א' כו' ומוטב היה להשמיענו הרבותא דבדיקה א' סגי בסוף הז' וכשסמוכים לההפסק טהרה. א"נ אפ"ל דהתוספות לא פסיקא להו האי דינא שכ' הפוסקים דאם לא בדקה א"ע עד יום ח' לא מהני שהרי מצאתי בהרמב"ם פ"ג מהל' מחוסרי כפרה ה"ג דפסק להדיא להקל בזה. וז"ל אפילו בדק ביום הטומאה עצמו ומצאו טהור ופסק הזוב ולא בדק למחר בתחלת ימי הספירה ובדק בז' או בח' ומצא טהור עלו לו ימי הספירה וה"ז בחזקת טהרה עכ"ל. והכ"מ והלח"מ תמהו ע"ז מה שהקיל אפילו לא בדקה א"ע עד יום ח' שהוא נגד כל הפוסקים. והנה לד' הס"ט שאין טעם לדין זה רק משום דבעינן שתתן דעתה לספירה כו' אין שום תימא אם הרמב"ם לא ס"ל הכי ואדרבה על המצריכים זה קשה מאין לקחו זה דבגמ' לא משמע הכי כמ"ש הס"ט בעצמו כנ"ל אות ד'. אך לפמשנ"ת אצלנו דהטעם משום דבעינן שלא יהיה בדיקת הסוף רחוק מן ההפסק טהרה יותר. לפ"ז י"ל דשפיר תמהו על הרמב"ם דלכאורה הכי משמע בגמ' דבעינן שיהיה סמוך מדקדוק לשון סופרתו כו' כמש"ל אות ה'. אך עכ"ז אינו מהקושיא אם הרמב"ם לא ס"ל דקדוק זה. ואפשר גם התוספות לא הוה ברירא להו כ"כ דין זה מש"ה לא נקטו האי תירוצא. והנה הגם דאנן נקטינן ביום ח' לא מהני בדיקה היינו משום שההפסק טהרה רחוק כו' והגם דאם בדקה א"ע בתחלתן וסופן י"ל דלא איכפת לן בזה. מ"מ בסופן יש להחמיר טפי וע"ז יש ראי' מהתוס' דכ' ואי הוה אומר דלא בעי הפרשה ביום ג' הוה ניחא. ופירשנו לעיל דר"ל דהוה אומר דלא בעי בדיקה רק הרגשה שנפסק הדם ע"ד שכ' הרז"ה בהשגותיו על בעה"נ שער הספירה ע"ש. והנה בבדקה א"ע בסופן אמר רב בפירוש דלא מהני אא"כ בדקה א"ע כשהפרישה בטהרה. אלמא דניחא להו להתוספות דיש להחמיר טפי בענין אופן ההפסקה בטהרה כשבודקת א"ע בסופן לחוד מן כשבודקת א"ע בתחלתן דבזה צריך בדיקה בשעת ההפסקה ובזה א"צ כ"א סגי ביום ראשון ויום שמיני. וצ"ל הסברא משום דבעינן שהבדיקה תעלה במקום תחלתן כו' כנ"ל. א"כ גם לדידן דנקטינן דלעולם צריך בדיקה בשעת ההפסק טהרה אף אם בודקת א"ע בכל יום מן הז"נ. מ"מ לענין זה יש לחלק דכשבודקת א"ע בסופן לחוד צ"ל הבדיקה דהפסק טהרה סמוך ממש לז"נ כדי שתהי' דוגמת תחלתן. משא"כ כשבודקת א"ע בתחלתן ממש ג"כ י"ל שאין להחמיר כ"כ וכנ"ל באריכות:

קיצור. בזה יתיישב קושיית התוס' על המשנה לל"ל ביום ראשון ומה דלא תירצו התוס' כן יש ליישב מהרמב"ם שהקיל בבדיקת שמיני מוכרח דלא ס"ל דבעינן ספירה ואע"ג דלא קיי"ל כהרמב"ם זהו טעם אחר:

טוהנה כבר נת"ל סעיף א' מהתשוב' מע"צ והס"ת נתנו שני טעמים על דבעינן שתתן דעתה לספירת ז"נ. הא' כפשטה דקרא וספרה לה. הב' משום דחיישינן אולי כיון שלא נתנה דעתה לספירה לא הקפידה אף אם הרגישה קצת לבדוק נפשה. ולפע"ד על טעם זה השני יש למצוא סתירה מפורשת מהמשנה והגמרא פכה"י די"ג ע"ב החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקנות אותן. והתם לא שייך שתתן דעתה. והגם דבחולין דל"א ע"ב אמרינן כוונה דחברתה כוונה מעליא היא לענין טבילה. וא"כ י"ל כמ"כ לענין ספירה זה מהני רק להסיר החשש הטעם הראשון לומר דיש כאן ספירה. אבל מ"מ ממשנה זו מוכרח דלא חיישינן כלל להטעם השני דהמע"צ דטעמא רבה נמי איכא להדא מלתא דבעינן שתתן דעתה משום דאולי כל שלא נתנה דעתה לספרן לנקיים לא הקפידה אף אם הרגישה קצת לבדוק נפשה ואף אם תאמר עתה שלא הרגישה מתחלה לא מהני והוא בכלל כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה עכ"ל. וכ' ע"ז הס"ט שם הנה הטעם הזה הוא פשוט ועמש"ל בשם שו"ת צ"צ. ור"ל דהצ"צ ס"ל ג"כ לענין בדיקה דאמרינן דלא בדקה שפיר משום דלאו אדעתה. וממשנה הנ"ל נ"ל דחששא זו דהמע"צ שמא הרגישה כו' לא חיישינן לה כלל שהרי חרשת ושוטה יוכיחו דפקחות מתקנות אותן אף שיש לחוש שמא הרגישו וראו. דא"א שהפקחות תהי' ידיה בין עיניה תמיד א"ו אין בודקות אותן רק פ"א ביום ובחולין דל"א שם פרש"י מתקנות אותן בודקות אותן בשעת וסתן ואמאי לא חיישינן שמא ראתה עם סילוק ידיה אעכצ"ל כל שהוחזקו בחזקת טהרה ע"י הבדיקות אין אנו חוששין לשמא ראתה. ודוחק לחלק דדוקא בבדקוה כל יום הוא דלא חיישינן דודאי הא דתנן הזב והזבה שבדקו א"ע ביום א' מיירי בכל זב וזבה אפילו חרשת ושוטה דרפ"ב שבדקוהו אחרים ול"ח שמא ראו וכדתנן הרי הם בחזקת טהרה (אם לא לחלק דהיכא דלא אפשר שאני אך מהכ"ת להחמיר דליכא שום ראיה ע"ז). ועוד א"כ אף אם בדקה א"ע בכל יום פעמים אם הטעוה יום ג' אחר בדיקת שחרית ופשטה הלבנים עד יום ד' קודם מנחה שלבשתה ובדקה נחוש ג"כ כיון דלא נתנה דעתה מעל"ע וחצי שמא הרגישה כו'. וזה ודאי אינו מתקבל כלל כמ"כ י"ל דלא חיישינן לחששא זו גם בנדון של המע"צ. אף שהיה יום א' בלי בדיקה כלל. וא"כ נדון דהמע"צ לא גרע מחרשת ושוטה ולכן כיון שהיה בדיקת יום ראשון ויום שביעי ועוד כמה בדיקות אין לחוש וכ"ש שאומרת שלא הרגישה כלום נ' דעלו לה ז"נ. שכיון שלא נשאר החשש רק מטעם א' של המע"צ כיון שאין החשש שמא ראתה רק שאין הספירה בשלימות יש לסמוך על כל הפוסקים רובם ככולם דפסקו כבתרייתא דרב. ואף לר"ח י"ל כן דאין הקפידא רק על הבדיקות שיתחזקו עי"ז בטהרה וכנ"ל:

קיצור. שיש סתירה מבוארת לטעם השני של המע"צ שכתב עליו וטעמא רבא נמי איכא. והוא מהדין המבואר בטוש"ע סי' קצ"ו ס"ח מהמשנה פכה"י ונשאר רק הטעם הראשון שאינו רק חשש שמא ראתה לכן יש לסמוך בו על רוב הפוסקים. דעכצ"ל דהם לא ס"ל חשש זה כלל:

אך עכ"ז עדיין יש לומר דבניתי היסוד דלבתרייתא דרב דסופן אע"פ שאין תחלתן א"צ ספירה כלל כמ"ש הס"ט ד"ה והן אמת מברייתא דטועה דלרב לא בעינן שתתן דעתה לספירה דאל"כ מאי קושיא דלמא ש"ה דלא היו לה ספורים כלל. לכאורה אינו נכון דהא בלאה"נ קשה הא התם נמי לא הפסיקה בטהרה וזה ודאי מעכב לרב. אעכצ"ל כתי' מהרש"א דס"ט ע"א דלגבי בעלה הוא שצריך הפרשה בטהרה. אבל לענין טבילה בזמנה מצוה אינו כן. וא"כ נאמר כמ"כ דלבעלה צריך ספירה רק לענין טבילה בזמנה מצוה א"צ ספירה. ויש לחלק דאם איתא דבעינן ספירה שיהיו ספו"ל א"כ היכא שלא נתנה דעתה לספירת ז"נ גם לענין טבילה בזמנה מצוה אין לחלק כדמוכח כל הסוגיא ד"ל ודס"ט דלמ"ד דבעינן ספו"ל כשלא היו ספו"ל אין טבילה בזמנה מצוה כלל:

יומ"ש הס"ט בסי' קצ"ב ססק"ב ראיה מדברי הרא"ש פב"ת דנדה סי' ד' דס"ל כהמע"צ מדכ' גבי ברתי' דר"ח ויש מן הגדולים שכתבו שאין צריכה (ר"ל מי שתבעוה לינשא ונתפייסה) לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחלתן ולא בסופן אלא כל שהמתינה ז"נ אחר התביעה ה"ז טובלת וטהורה כו' וסעדו את דבריהם מעובדא דרבינא כו' עד ורב חביבא לא צוה לבדוק את בתו כו' ואעפ"כ כנסה. ואינה ראיה כלל דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כאן כלל ומה תועלת יש בהמתנת דימים כיון דרב חביבא סבר דבקטנה לא חיישינן לחימוד עכ"ל הרא"ש. וע"ז כתב הס"ט וז"ל מבואר דס"ל להרא"ש כיון דלא כיוונה לספירת נקיים דלא עלתה כלל אלא דבעינן שתכוין דעתה לספירה וכו' דאל"כ לא היה מקשה מידי על הגדולים אלו דלמה כ' שאין כאן אפי' ישיבת ז' אי לא בעינן כוונה כלל דהא ס"ל להגדולים אלו שא"צ בדיקה כו' עכ"ד. ולפע"ד מאחר שנת"ל בראיות נכונות מפשט הגמרא דטועה דא"צ כלל שתתן דעתה לספירה כו' דהטועה לא כוונה כלל שהרי מסופקת שמא הראייה היה היום ואעפ"כ הוי טבילה בזמנה אם היו ז' נקיים והרא"ש עצמו פסק כברייתא זו כמבואר בדבריו פב"ת דנדה דלכך פסק כרב דאמר סופן כו' א"כ אין לבדות מלבנו ב' פירושים שלא נתנו להאמר. ומ"ש אפי' ישיבת ז' אין כאן. נ"ל דה"פ דהנה הגדולים האלו שבהרא"ש נקטו בלשונם ג"כ דבעינן שהמתינה ז' נקיים רק שא"צ בדיקה וצ"ל כיון שא"צ בדיקה במה יודע שהם נקיים. וצ"ל דס"ל כעין מ"ש הרז"ה בשער הספירה וז"ל וכבר ראינו למקצת מן החכמים דס"ל דכל לבעלה לא בעי' בדיקה כללא הוא וכל הבדיקות לענין טהרות נאמרו. אבל לבעלה דיה בהרגשה בטומאתה בטהרתה והם מסייעים דבר זה ממעשה דרבינא דאיעסק לבריה ביה רב חביבא כו' עכ"ל. הנה החכמים אלו ס"ל דלבעלה א"צ שום בדיקה כלל אפי' בימי הז"נ רק דיה בהרגשתה שהם נקיים ומביאים ראיה ממעשה דרבינא דס"ל ג"כ דברתיה דרב חביבא לא בדקה א"ע כלל ואעפ"כ חשוב ז"נ בהרגשתה שהן נקיים והיינו ממש כדעת יש מן הגדולים שכ' הרא"ש. רק החילוק ביניהם דהגדולים שבהרא"ש אינן מקילים רק בתבעו לינשא ונתפייסה ולא ברואה ממש ולא כהחכמים שהביא הרז"ה. והשתא א"ש מה שהשיב עליהן הרא"ש דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כלל ר"ל מאחר שגם הם בעו שיהיו נקיים רק דס"ל שא"צ שיתברר הנקיות ע"י בדיקה דוקא רק די בהרגשה הרי הרגשה ג"כ לא שייך רק כשנותנת לב לידע שהן נקיים. וברתי' דר"ח לא נתנה לב ע"ז כלל מאחר דס"ל דבקטנה ל"ח לחימוד א"כ אפילו לא נתנה לב כלל טהורה לבעלה. והגם דודאי לא הרגישה עכ"פ שיצא ממנה דם. מ"מ ס"ל להרא"ש דהאי דלא הרגישה כשלא נתנה לב לא סגי ואין סברא כלל לחשוב עי"ז לנקיים אפי' לסברתם כיון דלא בדקה בכל הז' וגם לא נתנה לב אם תרגיש כו'. ודאי באשה טהורה הוא סגי כיון דבלאה"נ בחזקת טהרה עומדת. משא"כ בזו שאינה בחזקת טהרה וצריכה ז"נ אין סברא אלא ע"י בדיקה בתחלתן או בסופן. שזהו המעמידה בחזקת טהרה או עכ"פ להגדולים צריכה שתתן לב שלא תרגיש כו'. ועי"ז הנתינת לב היא יוצאה לחזקת טהרה אבל בזו דלא זה ולא זה לא היו אין כאן ז"נ להביאה לחזקת טהרה אפי' לשטתם זהו דעת הרא"ש והגדולים י"ל דס"ל דנהי שלא נתנה לב אתורת ז' נקיים מ"מ ה"ל כסתם אשה טהורה דמסתמא נותנת לב אם תרגיש כדאמרינן רפ"ק דנדה אשה מרגשת בעצמה כו'. והלל ל"פ רק אלמפרע ומשום דדם לפניך. וכיון דהכא רק חששא שמא מחמת תאוות חימוד ראתה דם סגי בהמתנת ז' דכל אשה המעותדת לינשא נותנת לב כו'. וממוצא דבר נשמע דאין ראיה כלל דהיכא שבודקת א"ע בסופן וגם קודם תחלתן כשפוסקת בטהרה שיהיו צריכין ג"כ שתתן דעתה בכל יום לספירה דוקא ואם לא נתנה דעתה שנחוש שמא ראתה ולאו אדעתה זה אינו מוכח כלל מדברי הרא"ש דכאן דהא דבעי הכא שתתן לב כו' היינו משום דלא היה שום בדיקה הלכך זה במקום בדיקה עומדת ואין לומר א"כ בנתנה לב בסופן סגי י"ל הרי באו אחר ז' וליכא סופן ג"כ. ועוי"ל דס"ל להרא"ש דכיון דאינו כבדיקה ממש בעינן שתתן לב בכל הז"נ. אבל כשיש בדיקה ממש א"צ שתתן דעתה לספירת ז"נ כו'. דהא דמשמע מהרא"ש דס"ל דבעינן שתתן דעתה כו' היינו כשאינה בודקת א"ע כלל ושיעלה לה זה במקום בדיקה לדעת הגדולים כנ"ל:

קיצור. ראיית הס"ט מדברי הרא"ש במ"ש דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כאן כלל דהיינו מפני דלא כוונה דעתה לספירת ז"נ. זהו רק בלא בדקה א"ע כלל. אבל כשבדקה א"ע שתי בדיקות א"צ שתתן דעתה לספירת ז"נ: