סימן קנא

אסימן קנא

ע"ד שאלת הקרטין הנז"ל (סימן קמ"ט) הנה נידון אם תמצא קרטין על השערות מבחוץ אם תוכל לתלות בזה גם מה שתמצא על העד כי בס"ט סימן ק"צ סעיף ל"ט ס"ק ס"ז נזכר השאלה כשיש שם כנים. אבל בנד"ז שאינה מוצאת כנים רק קרטין יש ספק אם תוכל לתלות:

הנה לכאורה ודאי יש לחלק דבשלמא כשנמצאים הכנים שם שפיר יש לתלות בהן וע"ז יש שני טעמים. הא' מ"ש בתשו' שב"י סימן ל"ח (דנ"ו ע"א) בד"ה אך כגון זאת וז"ל ואותן כנים הם קרובים לבשר הפנימית וע"י קינוח של הבדיקה נדבק הדם או קרטין בהעד כו' יש לתלות כו' וכמ"ש הט"ז בסימן ק"צ ס"ק כ"ג ויש מקום לתלות כו' כיון שלא הרגישה עכ"ל. רק דמהט"ז ומתשו' שב"י הנ"ל משמע דאין להקל רק בשלא הרגישה ע"ש. ואמנם עוד יש תשו' בשב"י סימן ל"ט מה שהשיב הגאון מהר"ר שמואל כהן להשב"י ושם סוף התשובה בד"ה סוף דבר התיר אפילו תהיה לה קצת הרגשה במה שזב ממנה ליחה לבנה ומוצאת קרטין עם הליחה כו'. ולכשיעויין בדבריו י"ל דלא פליג אהט"ז ושב"י הנ"ל. כי הוא מיירי בענין שאין ספק שהגיע העד במקום הכנים ולא סגי בלאו הכי כמש"ש בתחלת התשובה וז"ל והיא מוצאת אותן כנים באותו מקום אפילו במקום בדיקת העד ושממש א"א לבדוק עצמה בעד אם לא שתגיע בעד דרך מקום הכנים כו' וגם נתברר דע"י חיכוך בכנים מוציאים דם א"כ ה"ל כיש לה מכה וידוע שמוציאה דם וביש לה מכה אין חילוק בין תראה ע"י הרגשה או לא עכת"ד. ולפ"ז בנדון דהשב"י והט"ז שאין ברור שהגיע העד בהכנים רק שיש לתלות שנגע י"ל דאין לטהר רק בדלא ארגישה דוקא ולא מטעם דה"ל דרבנן כי יש חולקים ע"ז אלא משום דמדלא ארגישה רגלים לדבר דלאו מגופה קחזיא וכמ"ש אאזמו"ר רבינו ז"ל בשולחנו הט' סי' ק"צ סעי' ל"ד ס"ק ס"ה בשם הב"י וכ"כ ס"ק ס"ו בדינו דהט"ז ע"ש. משא"כ בדארגישה כו':

קיצור. מהרשש"ך התיר אפילו יש קצת הרגשה בהליחה והשב"י משמע התיר משום דלא הרגישה וי"ל דלא פליגי כי בנדון מהרשש"ך ה"ל כידוע שיש לה מכה המוציאה דם:

בוכ"ז כשנודע לנו עכ"פ שיש כנים סמוך לאותו מקום שהרי יש במה לתלות וה"ל כמו נדון דהט"ז סימן ק"צ ס"ק כ"ג הנ"ל. אבל בנד"ז שאין שום כנים כלל בהשערות רק הקרטין לבד א"כ איך תתלה בזה דאדרבה י"ל שגם הקרטין האלו שיש בהשערות באו לשם מהמקור כיון דלא אתברר לנו שנולדו כאן כמו כשיש כנים דאז ברור שהקרטין דשם נולדו מהכנים ע"כ יש במה לתלות משא"כ כאן שאין שום כנים א"כ גם על הקרטין הנמצאים בהשערות יש לספק שמא באו מהמקור ואף שי"ל ג"כ שנולדו כאן מבקעים שבשם מבחוץ כדמשמע בתשו' אאזמו"ר הגאון ז"ל שבתחלת הל' נדה שכ' אשר הן מהכנים כו' וגם מבקעים שבעור לפעמים עכ"ל. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שמא באו מהמקור וא"א לתלות בהן הקרטין שמוצאה בעד שבודקת בו דהא אפילו בכתם קיי"ל דאין תולין כתם בכתם כדאיתא בפ"ט דנדה (דף ס' ע"א) ובש"ע סימן ק"צ סמ"ג וע"ש מ"ש אאזמו"ר נ"ע ס"ק פ"ו בשם רש"י דהטעם משום דלא ידעינן בבירור שמגופה אתא לה הכתם כו'. וה"נ אם לא ידעינן בבירור דהקרטין שנמצאו על השערות מבחוץ נולדו שם ממש א"א לתלות בהן כו'. ואף דיש לחלק דהתם אין תולין הכתם בהאשה מחמת הכתם. אבל הכא תולין בהקרטין עצמן ומה נ"מ מאיזו מקום באו עכ"פ יש קרטין על השערות לכן תלינן בהן אבל זה אינו דכיון שיש לספק שהקרטין שעל השערות הן עצמן באו מן המקור א"א לתלות בהן כמו שאין תולין כתם בכתם אע"ג דג"כ יש ספק קרוב דמגופה חזיא הכתם הראשון כדאמרינן ריש נדה (ד"ג ע"א) בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתיא כו'. ואפ"ה אין תולין בו אפילו כתם אחר כמ"כ אין לתלות הבדיקת עד בהקרטין שעל השערות כשי"ל שהקרטין באו מן המקור אע"פ שקרוב יותר שנולדו בחוץ כל שאין זה דבר ברור ממש. ומה שהקיל רבינו ז"ל ע"י השפשוף מבחוץ אם תמצא קרטין כו' ולא הצריך מציאת כנים לברר שהקרטין נולדו מהכנים י"ל דמן הסתם ודאי הקרטין נולדו מהכנים מאחר שרגילות הוא כן בכל הנשים שיש להם קרטין על השערות שהן מהכנים אזי גם זו מהסתם היא כמותן. אבל כשנבדקה ולא נמצא כנים כנד"ז י"ל שיש לחוש שמא באו מהמקור כנ"ל. ועי' כה"ג בשב"י סי' ל"ט בתשו' הגאון מהרשש"ך דע"כ לא כ' הט"ז כ"א כו' ואינה יודעת ג"כ שמכתה אינה מוציאה דם כו' (דאז תלינן שגם היא כשאר נשים כו' ע"ש) אבל האשה הלז כו' א"כ נתברר כו' ע"ש דדומה לחילוק זה שחילקתי בין הנדון זה לנדון שבתשו' רבינו ז"ל:

קיצור. שמ"מ בנד"ז שידוע שאין כנים רק קרטין לבד י"ל דה"ל כדין אין תולין כתם בכתם:

גאכן אם יאמרו הנשים דברור שקרטין אלו שעל השערות אינן באים מהמקור אז י"ל דיכולין לתלות בהן וכמ"ש רמ"א בהגה' ש"ע סימן קפ"ז ס"ו אם אומרת ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת אך בס"ט ס"ק י"ט הביא שתשו' פ"י סי' ו' חולק ע"ז. וגם רמ"א ממהרי"ו ל"ק רק כשמרגשת שבא הדם ממקום אחר. ומ"מ יש עוד עצה להבחין זה היינו עפמ"ש בס"ט סימן ק"צ ס"ק ס"ז ליקח בגד פשתן רך ולחכך בא"מ ור"ל למעלה מבית התורפה כו' וע"י חכוך נתמלא הבגד טפין כו' עכ"ל. והיינו משום דלמעלה מבית התורפה לא חיישינן שבאו לשם הטפין וקרטין מן המקור וכדקיי"ל לענין כתמים בסימן ק"צ סעיף י"א על בשרה למעלה מאותו מקום טהורה מטומאת כתמים ורק על חלוקה בעינן מהחגור ולמעלה כו' משום דכל שהוא למטה מהחגור פעמים שבא כנגד בית התורפה כמ"ש רבינו ז"ל שם ס"ק ל"ב אבל על בשרה מיד למעלה מבית התורפה טהורה. וא"כ אם ע"י חיכוך ימצא שם קרטין ה"ל כאילו נתברר שהקרטין באו ונולדו שם ואע"ג שע"י אזדקרה יכולין הקרטין לבוא מהמקור למעלה מבית התורפה רק בכתמים לא חיישינן לזה משא"כ הכא לתלות הקרטין שבעד בזה צ"ל חזקה ודאית שהקרטין נולדו כאן. ע"ז י"ל דהא גם בדאורייתא ממש יש כמה אמוראים דלא ס"ל לחששא דאזדקרה כדאיתא בפכה"י די"ז י"ח ע"א לחד לישנא דאביי דבתר חזקה אזלת ולא בתר חששא ולרמי בר שמואל ורב יצחק בר יהודה וכן לר' חייא ע' רש"י ד"ה בקרקע פרוזדור. וגם למה דקיי"ל מן הלול ולחוץ ספיקו טמא וחיישי' לחששא אימור שחתה י"ל דהיינו משום דאיכא רוב ומצוי דמהחדר אתא אבל הכא אדרבה רגילות הוא דהני קרטין יולדו שם בהשערות מהכנים ומבקעים שבעור ואין רגילות שמהמקור יבואו לשם י"ל דלכ"ע לא חיישינן היכא דא"א שיבואו לשם אא"כ אזדקרה. אפילו בדאורייתא מחזקינן להו במקום שנמצאו שכאן היו ונולדו. ועוי"ל אזדקרה שייך לגבי דם שהוא לח וע"י שאזדקרה ילך לשם. משא"כ בקרטין יבשים י"ל לא שייך כן ולכן גם הקרטין שבשערות שסביבות בית התורפה מסתמא נולדו שם במקומן ולא ניחוש דהני באו מהמקור ע' שב"י סימן מ"א שהביא מהגמ' דב"ב דכ"ד. ואי איכא רברבי בהדייהו כו' אמרינן גם בהקטנים כן דשניהם באו ממקום אחד:

קיצור. אך כיון שהקרטין נמצאו למעלה מבית התורפה לא חיישינן כלל שבאו מן המקור וא"כ גם אותן שלמטה ג"כ לא באו מהמקור כ"א התהוותם שם:

דומעתה יש לתלות הקרטין שנמצא על העד הבדיקה בקרטין הנ"ל שבהשערות ואין חילוק אפי' נמצא על אמצעית העד כי ודאי הקרטין שבשערות הם קרובים לבשר הפנימית וחזר דין זה כמו הדין שבשב"י סימן ל"ח הועתק לעיל דכ' שיש לתלות ולא הטיל תנאי באיזה מקום בעד ימצאו הקרטין. ומה שרבינו ז"ל כ' ולכן מוצאה אותן על צדדי העד י"ל דאין ה"נ דבכה"ג הוי הוכחה טפי דבאו מהקרטין שמהכנים אבל מ"מ גם במוצא' באמצע העד אפשר לתלות. כדמשמע מהשב"י סי' ל"ח. וכיוצא בזה יש בגמ' ופוסקים שכ' ועוד טעם ואעפ"כ גם היכא דלא שייך הועוד מ"מ יתירו וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל נ"ב סימן ה' וז"ל ומעתה ידעו ועוד שכתבתי לחזק הדבר בטל מ"מ האשה מותרת משאר טעמים שכתבתי עכ"ל וממנו נקיש לנד"ז. מה גם כשנצרף לזה דלסברת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והטוש"ע שפסקו דשמואל ס"ל דהרגשה בעי' מדאורייתא אלא דכשמוצאה דם בבדיקת העד אע"פ שלא הרגישה אמרי' אימור ארגישה אלא דטעתה וכסבורה הרגשת עד הוא כמ"ש במשמרת הבית דקע"ח ע"א. אבל בהני קרטין צידד בס"ט סי' ק"צ סס"ק ס"ז לומר דלא חיישינן להכי אם מצד קטנותן ושינוי מהותן מדם ממש לא שייך לומר ע"ז חזקת הדם שבא בהרגשה אם משום שדרכן של הני קרטין לבוא שלא בהרגשה כו' וכיוצא בזה כ' בתשו' שב"י סימן ל"ח ל"ט ואע"פ דלשטת רש"י לא בעי שמואל כלל הרגשה כמ"ש בתשו' שב"י סימן ל"ו וסימן מ"א ובס"ט סס"י ק"צ ובמה"ב מרבינו ז"ל מ"מ צד גדול הוי להקל לסמוך ע"ד הרמב"ם ותוס' וסיעתם בשעת הדחק הגדול שלא להוציא אשה מבעלה. ולהקל ולתלות בהקרטין שבשערות כשתמצא בהם על ידי שפשוף אם אי אפשר לה להיטהר כלל בענין אחר:

קיצור. שאפילו נמצאו הקרטין באמצעית העד יש לצדד להקל. בצירוף הדעה דהרגשה בעינן והכא לא הרגישה כלל:

הויש לצדד עוד כיון דהקרטין נמצאין בה מבחוץ הרבה א"כ אפילו אם נחוש שמא הוציאה העד מבפנים יש לומר שמא מבחוץ הוליכה העד לפנים והוציאה אח"כ. ועמ"ש מזה לקמן סעיף יו"ד. ולעמוד על החקירה בזה יש להקדים הסוגיא בגמ' די"ד א' אהא דתנן נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אות יום טמאין וחייבין בקרבן. פריך וניחוש דילמא דם מאכולת הוא (כינה ואמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת דדילמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו). ומשמע מלשון רש"י דהקושיא היא אפילו מנמצא על שלה אמאי טמאין ודאי להוי ספק כו' וכ' התוספות (ד"ה וליחוש) לבאר שטה זו וז"ל אבל על שאר בדיקות דמטמאין לה אם מצא דם לא פריך דדילמא חומרא היא אבל הכא פריך אמאי חייבין בקרבן דלמא מייתי חולין בעזרה עכ"ל. ובחי' הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל וליחוש כו' פרש"י ז"ל דעל עד שלו פריך ומיהו ה"נ קושיא לעד שלה ולפיכך הקשו מקצת המפרשי' א"כ אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקה. וי"ל בעלמא ודאי לא חיישינן משום דלא שכיח אבל מתוך שבדקה מיד לפני תשמיש ומצאה טהור יש לספק. ולא מחוור. וי"ל שלא בשעת בעילה ממש ודאי אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת שהוא סתום מלכנוס ואם נכנסה מתה היא ואין דמה יוצא ממנה. אבל כאן יש לחוש שמא בשעת בעילה דחקה ונכנסה והשמש הרגה ושפך דמה עד עקבו א"נ שמא על השמש היתה מאכולת ועמו נכנסה. ופריק דחוק הוא ואין מאכולת שעל השמש נכנסת עמו וכ"ש בפני עצמה עכ"ל. נמצא להרמב"ן בבדיקה דשלא אחר בעילה טמאה ודאי אפילו להמקשן ולא שייך לחוש שמא דם כינה הוא כי אותו מקום סתום מלכנוס בו כינה וגם אם נכנסה מתה כו' וסברת המקשן וליחוש הוא רק בבדיקה שלאחר תשמיש. ולהתוספות בכל הבדיקות י"ל וליחוש. ובחי' הרשב"א ז"ל כ' עוד ליישב בדרך אחר וז"ל עוד י"ל דהכא שאני כיון דנמצא על שלו ולא על שלה או על שלה ולא על שלו איכא לספוקי דלמא דם מאכולת היא דאי מגופה הוא איבעי ליה לאישתכח בין על שלו בין על שלה עכ"ל:

וצריך להבין לכל הפרושים דהא בגמרא ר"פ הרואה כתם (דנ"ז ע"ב) אוקימנא מתניתין דמיירי בדארגישה בדם. וא"כ מאי מקשה וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. למה ניחוש לזה כיון דהרגישה. גם מלשון התוספות ורמב"ן ורשב"א דלעיל משמע דמפרשים דהקושיא היא אפילו בדארגישה דאל"כ מאי מקשו משאר בדיקות והרמב"ן ז"ל אמר אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקה נימא דתטמא בבדיקה בדארגישה ובדלא ארגישה הוי רק ספק. א"ו הקושיא וליחוש דלמא כו' היא אפילו בדארגישה. והטעם י"ל כדאמרינן בגמרא שם אהא דנמצא על שלה לאחר זמן דטמאין רק מספק ופטורין מן הקרבן דמיירי בדארגישה בדם בשעת תשמיש ואפ"ה לא מטמאינן לה ודאי כיון שיש לספק שמא בא הדם לאחר זמן מועט. ואין לוקחין שום ראיה מההרגשה דאמרינן אימור הרגשת שמש הואי. ולאחר אחר זמן מטהרין הבועלה לגמרי אע"ג דארגישה וגם נמצא דם על שלה מה"ט דתלינן ההרגשה בטעות מהרגשת שמש והדם בא אח"כ. אע"ג דלכאורה לא מראים הדברים כן דכיון דנמצא דם סמוך להרגשה שהרגישה בדם מסתבר לכאורה שלא לתלות בטעות ונאמר שהדם היה מקודם מעט. ואפ"ה לא מספקינן כלל ע"ז וי"ל משום דאשה בחזקת טהרה עומדת אע"ג דדם נדה עכשיו לפניך וע' חי' הרמב"ן ריש נדה מכ"ש שי"ל כן כשיש לתלות הדם במאכולת ואין כאן דם נדה כלל דשפיר פריך הש"ס ניחוש כו' ואין ליקח ראיה מההרגשה כי י"ל הרגשת שמש היא:

וראיתי בס"ט סימן ק"צ ס"ק ס"ז ד"ה תו קשיא לי. וז"ל ואי דמיירי בהרגישה מה"ת לתלות במאכולת ולומר שטעתה בהרגשה כו' דבשלמא בנמצא לאחר זמן י"ל אע"ג דהרגישה יש לתלות בטעות לפי שאין דרך דם להתעכב כ"כ בביה"ח עכ"ל. ולא הבינותי דבריו מכמה טעמים. הא' הא אפילו למאן דלא בעי הרגשה והמשנה איירי בדלא ארגישה עכ"ז לאחר זמן טמאין מספק ולא מטהרינן לה לפי שאין דרך דם להתעכב כו' אלא דבזמן מועט כזה מספקינן מדאוריי' אלמפרע אפילו לא הרגישה מקודם כלל. וא"כ כיון דאפי' לא הרגישה מספקינן אלמפרע היה ראוי לומר שכשניתוסף עוד רגלים לדבר שראתה למפרע היינו כשהרגישה ממש בשעת תשמיש יעשו מזה טומאה ודאי'. או קרוב לודאי. דמה"ת לתלות ההרגשה בטעות. ומ"ש לפי שאין דרך דם להתעכב כו' הלא עם טענה זו היה מ"מ ספק אלמפרע מדאורייתא וא"כ אמאי אין לוקחין ראיה מההרגשה להוסיף החומר. אעכצ"ל דכיון דאפשר לתלות בטעות תלינן (בלי שום טענה דאין דרך דם כו' דטענה זו כבר פעלה שלה לעשות ספק) מצד חזקת טהרה כנ"ל וא"כ ה"ה ממש גם במאכולת ואדרבה כש"כ הוא דהכא י"ל שהאשה טהורה גם עתה ולא אתרעי חזקתה כלל וכנ"ל. (ועד"ז נדחו ג"כ דבריו באשה שראתה במ"ר דג"כ בלא צד ההרגשה טמאה לר' מאיר אע"פ שאין דרך כו' ע"ד הנ"ל וא"כ אמאי אין הרגש' מוסיף חומרא גם ביושבת). הב' לא מובן לי מ"ש שאין דרך דם להתעכב כ"כ בביה"ח מי הגיד לו שנתעכב הדם בביה"ח דלמא מיד יצא הדם לכותלי ביה"ר ובין השפתות רק שהיא לא בדקה עד לאחר זמן. ואם תאמר א"כ היה לה להרגיש הלחלוחית שבשפתות י"ל דהא גם מקודם ארגישה ותלינן בהרגשת שמש וה"נ ודאי ארגישה לחלוחי' מפליטת ש"ז ובגמרא דף סמ"ך ע"ב דאמרינן אם איתא דהוה דם מאן עכביה מיירי שלא בשעת תשמיש ולא הרגישה שום לחלוחית. וזהו מאן עכביה אמאי לא הרגישה לחלוחי' (וגם בר פדא י"ל דלא ס"ל לדשמואל דבעינן הרגשה וא"כ מיירי בדלא ארגישה מקודם כלל דאי ארגישה מקודם י"ל דלא שייך הקושיא מאן עכבי' והוא דהיה לה להרגיש לחלוחי' דכיון דעכ"פ כבר הרגישה מקודם יציאת הדם בפרוזדור י"ל דהרגישה גם לחלוחי' שאח"כ וטעתה וכסבורה דהרגשה קמייתא היא שם בתחלת הפרוזדור. ומיהו אפשר שזה אינו שייך שתטעה מהרגשה דמקודם אעכשיו אך עכ"פ הכא אין שייך הקושיא מאן עכבי' דהיינו שהיה לה להרגיש לחלוחית דהכא אחר תשמיש בלא"ה ודאי הרגישה לחלוחית מהזרע ואעפ"כ טומאתו ספק בבדקה לאחר שיעור וסת). משא"כ בנד"ז דודאי הרגישה לחלוחית. וא"ת דכוונתו שאין דרך הדם להתעכב אכותלי ביה"ר והיה לו ליפול לארץ זה לא שמענו מעולם. היוצא מזה דלפי פשט הסוגיא דר"פ הרואה כתם י"ל דאפילו בדארגישה מקשה וליחוש שמא דם מאכולת הוא. ומה שכתב הס"ט דסוגיא דשבועות די"ז פליגא אסוגיא דר"פ הרואה. עכ"פ דברינו לפי סוגי' דר"פ הרואה גם ד' הב"י צ"ע דגבי עד שהוא נתון תחת הכר כ' מדלא ארגישה. ובש"ע רס"י קצ"א גבי האשה שהיא עושה צרכיה פסק אפילו הרגישה וזה כפי סוגי' דגמ' הנ"ל ר"פ הרואה ולשם מבואר דגבי עד נמי מיירי בדארגישה. וצ"ע:

עוד צריך לבאר מ"ש רש"י בפי' וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. אמאי טמאין ודאי להוי ספק ולהביא אשם תלוי כו'. דמבואר דלטהרה לגמרי א"א אפילו היינו מספקין בדם מאכולת משום דה"ל ספיקא בדאורייתא ולחומרא וספק כרת ומביא אשם תלוי. ומ"ש מהא דתנן ר"פ המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. ורבי יהודה פליג ואמר בין כך ובין כך טמאה. ואוקים ר' יוחנן פלוגתייהו בשהפילה ואינה יודעת מה הפילה אם היתה החתיכה מארבעה מיני דמים הטמאים או משאר מראות. דר' יהודה סבר רוב חתיכות של ד' מיני דמים הן ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתי' של ד' מיני דמים הם וכ' בחידושי הר"ן ז"ל שם וא"ת ואכתי להוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה לגמרי י"ל משום דהעמד אשה על חזקתה עכ"ל. וי"ל משום דהכא אפילו אי מספקינן במאכולת אינו ספק שקול רק בצירוף חזקת טהרה וכעין מ"ש התוספות די"ז סע"ב והביאם רבינו ז"ל סי' קפ"ג. מיהו במ"א נת' שיש מחלוקת הפוסקים אם להקל על ידי החזקה בספק שקול:

ואמר ר' זירא אותו מקום בדוק הוא (דודאי אין שם מאכולת ודם ודאי מגופה אתיא) אצל מאכולת. ואיכא דאמרי דחוק הוא אצל מאכולת (שאין מאכולת יכולה ליכנס לשם). מאי בינייהו איכא בינייהו דאשתכח מאכולת רצופה. (מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת) להך לישנא דאמר בדוק הוא הא מעלמא אתאי (ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקינוח ומאכולת מעלמא הואי התם בעד שהיא רצופה. ס"א ומאכולת לאחר בעילה אתאי עליו). והנה מה שכתב רש"י ומאכולת מעלמא הואי התם בעד. פי' שהיתה שם רצופה קודם שבדקה העד וצ"ל דאף על פי שבדקה העד מ"מ י"ל שהיה בו מאכולת ולא עיינה כ"כ ע"ז כי בודקת העד שלא יהיה בו דם אבל משארי דברים אין נותנת לב כ"כ לבודקו היטב לכן תלינן דהואי בו המאכולת מקודם כיון דא"א לומר שבא מאותו מקום דאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. ולכן אתי שפיר דלא חיישינן דכשם דהואי המאכולת רצופה על העד קודם שבדקה העד ולא השגיחה ע"ז כמ"כ נחוש דהדם הוא ג"כ מהמאכולת דהיינו שבא עם המאכולת מעלמא על העד. ולא השגיחה ע"ז כמו שלא השגיחה על המאכולת. דזה א"א לחוש דהא עכ"פ בדקה העד ועיקר בדיקת העד הוא שלא יהיה בו דם א"כ מסתמא השגיחה ע"ז בטוב ובודאי לא היה שם דם. משא"כ מאכולת י"ל דהואי התם ולאו אדעתה כ"כ. אך לפי' הס"א ומאכולת לאחר בעילה אתאי עליו והיינו בענין נמצא על עד שלו דם ומאכולת רצופה בו וכמש"ל בשם הרמב"ן ורשב"א ור"ן דלרש"י קאי הפירכא בין אנמצא על שלו ולא על שלה בין אנמצא על שלה ולא על שלו כו'. ופי' זה דלאחר בעילה אתאי עליו שייך אנמצא על שלו. ולפי' זה יש להבין שני קושיות. הא' כיון דלאחר בעילה אתאי עכ"פ מאכולת עליו א"כ דלמא אתאי מאכולת חיה ונמעכה שם ע"י קינוח העד. ב' דלמא אתאי מתה עם דמה שהיה סמוך לה ומשם באו יחד עליו ואמאי לא חיישינן ומטמאינן להו ודאי ומחליטין שהדם מן המקור והמאכולת אתאי עליו מתה ובלי דם. ולקושיא ראשונה י"ל עפמ"ש בחי' הרמב"ן ואין קנוח העד נמי ממעך מאכולת והורגה עכ"ל. ע"כ אין לתלות שבאה חיה עליו דא"כ ע"י מה נתמעכה גם י"ל שאין מאכולת חיה באה על האבר המלוכלך מש"ז כדלקמן בשם הרמב"ן. ולקושיא שניה י"ל דמש"ה פרש"י שהדם רחוק קצת מן המאכולת ואם איתא שבאה עם דמה ממקום אחר ה"ל להיות סמוכים. גם בלא"ה י"ל שאין לחוש לב' חששות אלו עפמ"ש הרמב"ן וז"ל אבל עדיין אני תמה על עד שלו דלא יהבו לי' רבנן שיעורא אלא אף על פי שיהיה אחר בעילה זמן מרובה קודם קנוח טמאין ואמאי ליחוש שמא מאכולת הוא שבאה עליה אחר שבעל שהרי אינו אלא ככתם בעלמא. ויש לדחוק ולומר שכל קודם קנוח כיון שעדיין שכבת זרע לחה אין המאכולת באה עליו. ואין לחוש שמא נרצפה על הסדין וממנו נתקנח בו שדם מאכולת מועט הוא ואינו מתקנח מן הסדין אלא נבלע הוא בו מהכ"ש שא"א לו להתקנח במקום ששוכבת עליו לזה עכ"ל. ופי' שמא נרצפה על הסדין אין ר"ל העד שלו דהא העד הוא בדוק אלא על סדין ממש ששוכב עליו וה"ה לחלוקו וע"ז אומר שאינו מתקנח עליו מן הסדין כו'. וממילא נשמע דכ"ש שאין לחוש לפ"ז לב' חששות הנ"ל דאם לא חשו לזה אפי' לאחר זמן רב כ"ש שאין לחוש לזה מיד וגם מכיון שהדם רחוק קצת מהמאכולת כנ"ל. מיהו קשה כיון דעכצ"ל דלאחר בעילה אתאי עליו א"כ שמא גם קודם בעילה אתאי על אברו והשמש הכניסה לאו"מ והרגה דהא דאמרינן אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת אבל מנ"ל שלא יוכל להכניס מאכולת שעליו לשם. ולפירוש הרמב"ן י"ל דגם לאחר בעילה לא תלינן דאתאי עליו כ"א על העד שבדק א"ע בו. ולס"א בפרש"י צ"ל דמ"מ גם הוא לא יוכל להכניס המאכולת שם. מיהו כ"ז בנמצא על שלו מאכולת רצופה אז שפיר הטעם דכיון דא"מ בדוק הוא ושגם השמש לא יכניס ע"כ עכצ"ל דעל העד היתה לפי' הרמב"ן וי"ל שהיתה קודם בדיקתה העד ולא השגיחה ע"ז כי השגיחה רק לבודקו מדם. או דאתאי על העד אחר בדיקתה את העד. ואיך שיהיה ודאי אתאי מעוכה ובלא דם דאל"כ קינוחה לא היה ממעכה ומש"ה טמאה נדה. וכן לס"א בפרש"י עכצ"ל לאחר בעילה אתאי מעוכה עליו ובלא דם כנ"ל. אבל בנמצא על שלה ומאכולת מעוכה קשה אמאי טמאה נדה דבדיקה בעד בא"מ שפיר י"ל שהיה ממעך מאכולת דמ"ש מבטחתו ביריכה וגם בודקת בחורין וסדקין בכח קצת ול"ד לקינוח כו'. וכיון דעכצ"ל דאע"פ שהעד בדוק מ"מ באה עליו מאכולת שמא באה חיה בין קודם בדיקתה העד או אח"כ והעד הכניסה בא"מ. דל"ד לנמצא על שלו שעד שלו לא היה בא"מ רק שקינח בו ועי"ז לא נתמעך כנ"ל. וצ"ל דאותו מקום בדוק הוא שגם ע"י בדיקת העד לא תוכל המאכולת ליכנס לתוכו. והרא"ה ז"ל בבד"ה פי' דהשמש בדוק הוא אצל מאכולת לכ"ע ולמ"ד אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת היינו שאין מאכולת חיה נכנסה לשם דבדוק הוא ממאכולת חיה. ומאכולת זו הרצופה עכצ"ל דמתה נכנסה שם ע"י השמש שאפשר שהיתה קרובה לשם ומתוך שהיתה מתה נגררה שם על ידי השמש עכ"ד. קיצור. דלמ"ד א"מ בדוק הוא אצל מאכולת אפי' נמצא מאכולת רצופה על העד שלה והדם רחוק ממנה קצת טמאי' נדה ודאית. ומאכולת הואי על העד קודם בדיקה ולא השגיחה אותה. אבל דם ודאי מגופה אתאי ואילו היה מקודם היתה רואה אותו. וכן הדין בנמצא על עד שלו טמאה ודאי והמאכולת הואי על העד קודם ולא הדם כנ"ל. גם עוי"ל בנמצא על עד שלו דמאכולת מתה לאחר בעילה אתאי עליו ולא חיישינן שהדם בא עמה שדם מאכולת מועט הוא ואינו מתקנח ממקום שהוא למקום אחר וגם כיון שהדם רחוק קצת מהמאכולת נראה שהדם בא בפני עצמה מגוף האשה:

זכתב הב"י סימן ק"צ גבי בדקה א"ע בעד הבדוק לה ולמחר מצאה עליו דם כל שהוא. וז"ל אף על פי שפרש"י רצופה מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת דמשמע מדבריו שאם היתה רצופה על הדם תלינן במאכולת הפוסקים לא חילקו בכך ובפירוש כ' הרשב"א דנמצא מאכולת רצופה על הכתם טמאה. ואפשר לומר דרש"י נמי לא מפליג בהכי אלא כדי לשרוף התרומה ולחייב קרבן ודאי ללישנא דבדוק הוא שאלו היתה רצופה על מקום הדם לא הוו משוי ליה ודאי אבל לענין שתהא טמאה אפילו רצופה על הדם טמאה עכ"ל. ולכאורה לפמש"ל (אות ד') בנמצא על שלה תלינן דמאכולת מעלמא הואי בעד קודם שבדקה א"ע בו. א"כ אי אפשר שיהיה דם הבא מגופה אח"כ ע"י הבדיקה יהיה על העד גם במקום שתחת המאכולת שהרי המאכולת חוצצת מש"ה פרש"י דהדם רחוק קצת מן המאכולת. שאז שפיר י"ל שדם זה בא אח"כ מגופה. שאילו היה המאכולת רצופה על הדם ממש לא אפשר לומר כן. וא"כ ההכרח שדם זה בא מן המאכולת. ולשון אאזמו"ר הגאון ז"ל בסימן ק"צ ס"ק ס"א בשם הפרישה ובודאי מעלמא אתאי מאכולת זו על העד והיתה מעוכה כבר קודם שנפלה עליו עכ"ל. י"ל דמפרש דיוכל להיות דאתאי על העד מעלמא אחר הבדיקה לפ"ז ודאי אפילו המאכולת רצופה על הדם י"ל כן גם לפי' הרא"ה ז"ל אין לחלק וכש"כ בנמצא על שלו דתלינן דמעלמא אתאי מעוכה על אברו אין לחלק. רק מ"מ כיון שהיא רצופה על הדם לא משוי ליה ודאי כיון שנראה קצת שהדם בא מהמאכולת כמ"ש הרב"י:

חלהך לישנא דאמרת דחוק הוא אימור שמש רצפה (וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא תמעכה) וכ' בחידושי הרשב"א וז"ל וכיון דלא אפסיקא הלכתא כחד מינייהו מהני לישני נקטינן לחומרא אפילו נמצא מאכולת רצופה טמאה נדה עכ"ל ונראה מלשונו דלהך לישנא דדחוק הוא היינו מטהרים בנמצא מאכולת רצופה. רק דכיון דלא איפסקא הלכתא כו' נקטינן לחומרא. דאת"ל דלהך לישנא נמי הוה ספק כדמשמע לכאורה מלשון רש"י איכא לספוקי כו'. רק דללישנא דבדוק הוה טמאה נדה ודאית ולהך לישנא דדחוק טמאה נדה מספק א"כ אין שייך כ"כ לומר דנקטינן לחומרא כלישנא דבדוק כיון דללישנא דדחוק נמי טמאה עכ"פ מאי נפ"מ כ"כ. וכן משמע בה' המגיד פ"ד מהא"ב הלכה י"ח שכתב וק"ל לחומרא דאפי' נמצא על העד מאכולת מעוכה טמאה ואין אומרים דם מאכולת מעוכה היא ועד זה מעכו וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל. הרי לא הזכיר רק דטמאה ואין אומרים כו' לטהר. ולא דטמאה ודאית א"כ משמע דללישנא דדחוק יש לטהר לגמרי בכה"ג וזהו מאי בינייהו איכא בינייהו שיש נפ"מ ממש ביניהם דלזה טהור ולזה טמא. ומ"ש רש"י איכא לספוקי כו' י"ל דכיון דאיכא לספוקי מטהרינן מחמת זה הספק וכמו בעד הנתון תחת הכר כו' והיינו משום חזקת טהרה. ומיהו כ"ז בנמצא מאכולת על העד אבל בלא נמצא מאכולת פשיטא דגם להך לישנא דבדוק הוה טומאה ודאית. ובתוספות (ד"ה דחוק הוא) די"ד ע"א משמע דאפילו נמצא מאכולת מעוכה לא שייך להתיר ללישנא דדחוק הוא אלא בנמצא כן לאחר תשמיש ע"ש במ"ש דאינה נכנסת בשום פנים כו' עד שהשמש מכניסה ומרצפה עכ"ל:

קיצור. ללישנא דדחוק יש לטהר בנמצא מאכולת על העד והתוספות ס"ל דדוקא בנמצא כן לאחר תשמיש ולא בשאר בדיקות מיהו אנן קי"ל לחומרא דטמאה אפילו נמצא מאכולת מעוכה על העד:

טאמנם אח"כ ראיתי בב"י סימן ק"צ פי' דלפ"ד רש"י דגם ללישנא דדחוק הוא היינו דבמאכולת רצופה אין שורפין ע"ז תרומה ואין חייבין בקרבן אבל מ"מ טמאה היא מספק דכיון דבדקה בו קרוב הדבר שבא מגופה הלכך טמאה מספק עכ"ל. ואין זה מוכרח (דגם) דמה בכך שבדקה בו הרי הב"י בעצמו כתב גבי עד הבדוק דמפני שקנחה בו לא נניח לתלות במה שאפשר לתלות וגם כן מוכח מדין עד הבדוק שטחתו ביריכה דבפחות מכגריס תולין אף שלא נמצא על העד מאכולת. וה"ה אע"פ שלא טחתו ביריכה כיון דנמצא עליו מאכולת זהו עדיף מטחתה ודוקא למ"ד בדוק הוא ההכרח לומר דמאכולת מעוכה בלא דם אתיא מעלמא אף שזהו דוחק מ"מ מאחר שא"מ בדוק הוא. אבל למ"ד דחוק הוא דאפשר לתלות למה אין תולין במאכולת שלפנינו. ולהב"י אפ"ל דהנה הב"י סיים דמפני שקנחה בו לא נניח לתלות במה שאפשר לתלות כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה. אבל דין המשנה נמצא על שלה או על שלו אוקימנא בגמרא רפ"ח דמיירי בדארגישה ממש. ומש"ה ס"ל להב"י דגם למ"ד דחוק הוא אין תולין לטהר ממש כיון דארגישה. אבל בלא ארגישה ממש י"ל דמודה הב"י ג"כ דתולין לטהר לגמרי למ"ד דחוק הוא. ומה שהוכיח הב"י כן מדפרש"י גבי וליחוש דילמא דם מאכולת הוא. היינו לומר אמאי טמאים ודאי כו'. אין זו הוכחה דודאי כי לא אשתכח מאכולת כלל אפילו להקס"ד דמקשן א"א לטהרה לגמרי. ומש"ה הוכרח רש"י לפרש דהקושיא היא אמאי שורפין. אבל להאיכא בינייהו דאשתכח מאכולת רצופה שפיר י"ל דלמ"ד דחוק הוא טהורה לגמרי. וגם הב"י לא כ"כ רק לפרש"י אבל לפ"ד שאר מפרשי' דהקושיא וליחוש היינו לתלות במאכולת ולטהרה לגמרי ודאי יודה הב"י דכי מתרץ איכא בינייהו כו' היינו דלמ"ד א"מ דחוק הוא טהורה לגמרי וכן מוכרח בחי' הרשב"א בד"ה בדקה בעד הבדוק במ"ש ותדע לך דהא לעיל פרכינן וליחוש וכו' והלכך כו' תלינן והרי שם ר"ל תלינן לטהרה לגמרי א"כ מכלל דמפרש פירוש הקושיא וליחוש כו' ג"כ כן דאל"כ מאי מייתי ראי' מקושי' זו לטהר לגמרי. ומאחר דמפרש כן ממילא מובן דהאיכא בינייהו היינו ג"כ עד"ז דלמ"ד דחוק הוא ולא בדוק כיון דאפשר לתלות במאכולת שלפנינו טהורה לגמרי. ובחי' הר"ן כ' ג"כ כמו בחי' הרשב"א להביא ראי' מן הקושי' וליחוש לטהר לגמרי בפחות מכגריס גבי טחתו ביריכה מכלל דס"ל ג"כ כנ"ל. ועי' בס"ט סס"ק סמ"ך שכתב די"ל דהרא"ש ס"ל כלישנא דדחוק וע"ש דמשמע ג"כ כנ"ל דאל"כ לא יתורץ למה לא הביא הרא"ש נפ"מ זו עיין שם:

יומעתה נשובה לנ"ד דבהנך קרטין לא שייך לומר אותו מקום בדוק הוא ולא דחוק הוא לשלא יבואו לשם הקרטין ע"י איזו סבה. דדוקא במאכולת חיה שייך לומר כן כמ"ש התוספות שאינה באה כלל סמוך לרחם מפני הזוהמא כו' או דאינה נכנסת בשום פנים מאיליה כו'. אבל הנך קרטין שידוע שמתהוים שם על שפתות הרחם מבחוץ סמוך לאותו מקום ממש א"כ פשיטא דאינו שייך לומר שאינה באה כלל סמוך לרחם כו' דאדרבה ברור להיפך כו' מיהו מ"מ י"ל איך יכנסו לפנים וי"ל שהעד יוליכם מחוץ לפנים ומלפנים לחוץ. א"כ לכאורה אפילו ניחוש כיון שהם נמצאו על אמצעית העד א"כ נראה שהקרטין באו מבפנים היינו מכותלי בית הרחם דמ"מ יש טעם לטהר משום דיש לתלות שמהקרטין שיש הרבה מבחוץ נכנסו לפנים. וכיון שיש בזה ספק שקול עכ"פ א"כ יש לטהר מחמת החזקת טהרה דאשה וכמו להך לישנא דדחוק הוא דמחמת דאיכא לספוקי מטהרינן לגמרי כמש"ל אות ט' באריכות. וגם י"ל דגם שלא נכנסו לפנים מ"מ נמשכו על העד מבחוץ ועיין בתשובת ב"ח החדשות סימן ל"ו בתשו' הגאון מהר"א עפשטיין שכ' אקרטין אלו שי"ל מעלמא אתו כו' והובא בתשו' בית אפרים חי"ד סי' מ"ט. ומה גם לפמש"ל (סוף אות ב') דלכמה גדולי פוסקים י"ל דבהנך קרטין כיון דלא ארגישה הוי רק דרבנן כו' א"כ לפ"ז פשיטא דאין לטמא כשיש ספק טוב דמבחוץ אתו על העד כנ"ל ומה גם לפי' התוספות ברש"י דהקושיא וניחוש דלמא דם מאכולת הוא דבכל הבדיקות י"ל כן אלא דהוה ניחא לי' דמטמאינן לחומרא ותירץ לו דאותו מקום בדוק או דחוק הוא ולא שייך ליחוש כו'. ובנד"ז שעל קרטין אלו לא שייך תירוץ זה דאף דנימא דאותו מקום בדוק מהם. מ"מ יש לחוש שהעד נתלכלך מהקרטין מידי עברו על כותלי בית הרחם מבחוץ. וא"כ אף אם יהיה חשש רחוק אין כאן רק טומאת ספק כמו בליחוש דלמא דם מאכולת הוא מקודם שידע התירוץ דאותו מקום בדוק כו' דג"כ החשש רחוק ואפ"ה פריך וליחוש וה"ל טומאת ספק כו' ואם כן לפ"ז בנד"ז אם בהקרטין הוה רק איסור דרבנן יש להקל בספק זה אפילו יהיה הספק רחוק. אלא דא"צ לכ"ז די"ל דהוה ספק טוב ויש לטהר לכ"ע כנ"ל: