סימן קלג

אסימן קלג

תוכן השאלה מבואר לקמן בהתשובה אות ז'. לדין הנזכר בב"י סי' קפ"ח בד"ה וכ' עוד בתה"ד אע"ג דהרגשה דאורייתא היא כדמוכח בפ' הרואה כתם (דנ"ז ע"ב) ה"מ היכא דליכא למתלי ההרגשה במידי אחרינא. אבל כשמצאה לחלוחית דלובן על העד אמרי' דההיא טפת לובן הוא דארגשה כו'. ובד"מ שם סק"ב כ' שצ"ע דלא אמר הרגשה דאורייתא היא אלא במצאה כתם עם הרגשה כו' אבל בלא"ה ל"מ שם דטמא. ובש"ע סי' ק"צ ס"א הביא בשם יש מי שאומר וז"ל ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה עכ"ל ופי' הכו"פ שם דאף להתה"ד דס"ל דאם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום שהיא טמאה אינו אלא דוקא אי לא בדקה תיכף כשיעור וסת. משא"כ אם בדקה תוך שיעור וסת טהורה. וראייתו מוכרחת מהש"ס דט"ז ע"א דאף למ"ד וסתות דאורייתא הדין כן והתה"ד לא מחמיר רק לדמות הרגשה כמו למ"ד וסתות דאורייתא יעו"ש. וכיון שכן מוכרחים לומר דבבדקה א"ע ומצאה מראה לבן דטהורה היינו אף שבדקה א"ע אחר שיעור וסת להרגשה שהרי התה"ד ביאר בפירוש דאע"ג דאם לא מצאה כלום היא טמאה. אבל אם מצאה מראה לבן היא טהורה ומאחר שגם בלא מצאה כלום אינה טמאה להתה"ד ג"כ אלא אם היה הבדיקה אחר שיעור וסת. א"כ בכה"ג גופא היא טהורה כשמצאה מראה לבן. אלא שהחוות דעת לא ס"ל כהכו"פ וס"ל דבבדקה א"ע ולא מצאה כלום אף שהבדיקה היה תוך שיעור וסת לא מהני וטמאה היא. וא"כ לפ"ז גם בבדקה ומצאה מראה לבן דטהורה היינו רק כשבדקה א"ע תוך שיעור וסת וכ"כ בח"ד רס"י קפ"ח. אבל לא ראה דברי הכו"פ ונדחק בסוגיא דגמ' דט"ז א' לומר דרנב"י פליג על אוקימתות הראשונות בזה ג"כ. ואין דבריו נכונים. והנה לשטתו בבדקה ומצאה מראה לבן בעי' תוך שיעור וסת כ"כ רס"י קפ"ח. וג"ז אינו נכון. קיצור. הכו"פ מפרש דהתה"ד שבש"ע סי' ק"צ סס"א מיירי בלא בדקה א"ע בתוך שיעור וסת אלא לאחר שיעור וסת. והח"ד פי' דמיירי בבדקה א"ע תוך שיעור וסת ופי' הכו"פ עיקר:

בונלע"ד ראיה להכו"פ מלשון התה"ד עצמו סי' רמ"ו וז"ל אשה שהרגישה בעצמה שנפתח מקורה והלכה ובדקה א"ע מיד ומצאתה על העד לחלוחית לבן עכ"ל. ותיבת והלכה הוא שפת יתר וידוע שהתה"ד בעצמו המציא השאלות כדי לבאר התשובות. א"כ למה כ' והלכה והל"ל ובדקה א"ע מיד. אלא ודאי לומר שאם היות שהיה הבדיקה מיד אעפ"כ נשתהה יותר מכשיעור וסת אחר ההרגשה דהיינו עד"מ שהיתה בין הנשים והוצרכה לילך מהם לחדר אחר ובדקה א"ע שם וזה מורה כפי' הכו"פ. ובהכי אתי שפיר מ"ש התה"ד שם בפשיטות הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה עכ"ל. ואת"ל דמיירי כשבדקה א"ע תוך שיעור וסת הרי בכה"ג מפורש בגמרא שם דגם למ"ד וסתות דאורייתא טהורה. ומ"ש הח"ד דרב נחמן בר יצחק לא ס"ל כן אין דבריו מוכרחים כלל ומנ"ל לאפושי מחלוקת חדשה חנם. ועכ"פ ה"ל להתה"ד לפרש כן ואיך יאמר בפשיטות נגד המפורש בגמרא ופרש"י א"ו מיירי שבדקה א"ע אחר שיעור וסת. ועוד הא מוכח בגמ' שם נ"ז ע"ב שאע"פ שהרגישה תלינן אימור הרגשת עד הוא. כש"כ הכא דתלינן ההרגשה במראה לובן אף שבדקה א"ע לאחר שיעור וסת:

קיצור. שמלשון תה"ד הלכה ובדקה מורה כפי' הכו"פ:

גאך הס"ט סי' ק"צ ס"א סס"ק ד' כ' וז"ל ודע דאף מה שנראה מדברי התה"ד שם וכן דקדק בש"ע כאן שכ' ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום. הא אילו מצאה שום מראה טהורה היא יכולה לתלות הרגשתה בזה עדיין יש לספק עד כמה יכולה לתלות בהא דהא ודאי אין סברא דאם הרגישה ואחר זמן רב בדקה א"ע ומצאה מראה טהורה דאינה יכולה לתלות הרגשה זו בהא. דא"כ אם איתא דהוה מעיקרא בשעת הרגשה מאן עכביה עד השתא והיה לו לצאת אע"ג דלחומרא לענין קדשים תלינן דנתעכב בביה"ח עד מעל"ע מ"מ לענין חולין הא קי"ל דדיה שעתא מהאי טעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא אתיא וכמו דאמרינן בריש מכילתין וע' בתוס' דף ס' ע"ב בד"ה בעלה פטור וכו'. א"ו צ"ל דתיכף להרגשה בדקה א"ע ומצאה המראות הללו בהא תלינן להרגשה זו. וא"כ עדיין ספק עד כמה מקרי בהא מיד דהא מסקינן שם לכ"ע דכל שבעלה פטור טהרותיה טהורות ולא חיישינן דמקמי הכי הוי דם ומכ"ש דלא תלינן בזמן כזה להקל. ואפשר לחלק וצ"ע עכ"ל. ובאמת מאחר שכבר נתבאר דהתה"ד מיירי שבדקה א"ע אחר שיעור וסת. א"כ ע"כ צריך לחלק דמאחר שמוכרח לומר דבבדקה א"ע ומצאה מראה לבן אין צריך תוך שיעור וסת ממש. א"כ יש לומר דגם לאחר אחר זמן ג"כ תלינן דאין לחלק רק כל שנקרא סמוך ממש לההרגשה. וזהו השיעור ב' או ג' מינוטין. נראה שיש להקל. והגם דללישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי פרש"י ד"ג ע"ב ד"ה ולזו אין שוליים ואי הוה דם מאתמול בבית החיצון הוה נפיק ונפיל. וא"כ הרי מוכח דמחמת טעם זה לא חיישינן אלמפרע כלל דמ"ש רש"י מאתמול ע"כ לאו דוקא דהא ס"ל דיין שעתן. והלל ג"כ מודה לזה מדינא כמש"ש אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוי אתי. ומיהו עשה סייג לדבריך. אלמא דלולי סייג לא חיישינן אלמפרע י"ל הטעם משום דמוקמינן טהרות אחזקתייהו. וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו גבי טעמא דהעמד אשה על חזקתה דאף דהלל לא ס"ל להך חזקה כלל. מ"מ בחולין אע"ג דאיכא למיחש במלתא כיון דלא מכרעא מלתא דטומאה מוקמינן טהרות אחזקתייהו או משום כל ספק טומאה לא מטמאינן למפרע אלא משום מעלה דקדשים וא"כ ה"נ לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי והוה נפיק ונפיל י"ל דמשורש הדין אין זה נחשב לודאי גמור שלא בא רק לגבי אתמול. או עכ"פ לגבי שעה שלימה. אבל לשנאמר מהאי טעמא דודאי רק רגע זו בא אינו מספיק ואעפ"כ לא חיישינן מדינא אלמפרע לחולין מטעמים הנ"ל. ולהתוס' שם דלא ס"ל כהרמב"ן אלא ס"ל דאוקמא אחזקת טהרה להאשה לחולין אף להלל כמש"ש בדבור הראשון. י"ל דה"נ גם לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי צריכים לטעמא דחזקת טהרה לגבי ענין שלא לטמא למפרע אפילו כרבע שעה מקודם או פחות דע"ז י"ל שבאמת אינו מספיק כלל טעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי והוה נפל די"ל דזמן מועט יוכל להתעכב ולהסתרך על שפתי כותלי בית הרחם אלא דע"ז מהני החזקה. וכ"מ בתוספות ד"ג ע"א בד"ה ואיבעית אימא נ' דלהאי לישנא נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה כו'. אלא שבגליון תוספות לא ס"ל כן. ואפ"ל דלהלל לא מהני טעם זה לבד דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי בלי צירוף החזקה רק בדם מרובה שע"ז שפיר י"ל אפילו אזמן מועט מאד דהוה נפיק ונפיל. אבל על דם מועט רק כמו משקה טופח שאין בו כדי להטפיח י"ל ודאי צריך בהכרח לצירוף טעם החזקה. שוב ראיתי בחידושי הר"ן ד"ג ע"ב גבי אי אתה מודה בקופה ס"ל בהדיא דלהלל צריך כאן ג"כ לטעמא דחזקת טהרה דמש"ה הכא רק תולין ובקופה טמאות ודאי ועוד כ' שם מתחלה דהא בשוכבת אפרקיד ולא נתהפכה דל"ל אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי אעפ"כ טהורה לשמאי. וכ"כ בתוספות ד"ג ע"א ד"ה מרגשת והיינו משום דלא פלוג רבנן. וקשה איך מחמת לא פלוג יטהרו ספק דאורייתא. אלא עכצ"ל משום חזקת טהרה או מטעם של הרמב"ן. א"כ אין ראיה דטענה דאם איתא דהוה דם כו' היא ראי' וטענה מוכרחת מדאורייתא ממש. וקצת ראי' ממ"ש בגמרא פ"ב דט"ז ע"א טעמא דראתה ופרש"י דכיון דבדיקה ראשונה מצאתה טמאה כו' בשעת וסתה נמי הוי משכחא עכ"ל. לכאורה משמע דעל דם זה גופא שמצאה עכשיו קאמר שהיתה מוצאה אותו ג"כ בשעת וסתה וכמ"ש התוספות בפ"ק ד"ג ע"ב סד"ה לאביי. ועוד דדומיא דחוששת לראייתה מעל"ע. דהיינו ודאי על דם זה שמצאה עכשיו חוששת שמא הוא עצמו היה מעל"ע מקודם כמ"ש התוס' הנ"ל. א"כ כמ"כ פי' חוששת לוסתה היינו ג"כ על דם זה וע' תוספות ד"ה וחוששת דמקולקלת ג"כ למנינה אלמא חששא גמורה היא. ע' בגמרא פ"ק ד"ו ע"א ובפרש"י שם ד"ה ואינה מקולקלת. אך הרמב"ם פ"ח מהא"ב דין י"ג ס"ל דאינה מקולקלת למנינה:

קיצור. שאע"פ שבדקה א"ע אחר ב' או ג' מינוטין ומצאה המראה לבן יש להקל גם לתה"ד ולתלות ההרגשה בזו. ולא אמרינן דא"כ מאן עכביה עד השתא משום דיוכל להיות שיתעכב קצת ערך זה. והא דאמרינן אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי זהו משום אשה בחזקת טהרה עומדת והכא מה"ט הוה סיוע להיפך לומר דנתעכב קצת:

דועוד שהרי הרמ"א והרדב"ז חולקים על סברת התה"ד באמרו דהרגשה סברא דאורייתא הוא. והאריך הרדב"ז ח"א סי' קמ"ט וכן בדין שלא יגזרו על ההרגשה שיש כמה מיני מאורעות שמא תבוא הרגשה לאשה ואינה פתיחת הקבר הלכך לא חששו לה כלל דהא אפילו היכא דאיכא דם אמרינן בגמרא דתלינן בהרגשת מי רגלים ובהרגשת עד ובהרגשת שמש וכ"ש היכא דליכא דם דתלינן בכל דהו ולא מטמאינן לה אפילו מדרבנן. כללא דמילתא דאם הרגישה בשעת וסתה בלאו הכי אסורה לשמש כל עונת הוסת ואם הרגישה שלא בשעת וסתה יש לחוש כ"ז שלא בדקה אבל אם בדקה א"ע יפה אינה חוששת כלל עכ"ל. ועכ"ז לא פירש אם הבדיקה תומ"י. אך כיון שנתבאר דגם להתה"ד אם בדקה א"ע תוך שיעור וסת ולא מצאה טהורה א"כ ע"כ הרדב"ז דחולק עליו וס"ל דהרגשה לחוד לא דמי כלל לדין וסת למ"ד וסתות דאורייתא. א"כ ממילא מובן דאף שבדקה א"ע אחר שיעור וסת ולא מצאה כלום טהורה. ולכאורה מהדין שבש"ע סי' ק"צ סל"ו גבי בדקה א"ע בעד שאינו בדוק ולשמואל ע"כ מיירי בהרגישה ואעפ"כ טהורה בפחות מכגריס. משום דתלינן פחות מכגריס שהיה בעד מקודם. וקשה דא"כ יהיה טמא מצד שהרגישה ועל כרחך יצא ממנה דבר מה. או עכ"פ מזה נכריח דהפחות מכגריס יצא בשעת ההרגשה. א"ו מוכרח דלא חיישינן מצד ההרגשה וא"כ כ"ש כשלא מצאה כלום. ואין לדחות דהתם היינו טעמא דתלינן שהרגשת עד היה מה שהרגישה. להכי אין מטמאין מחמת ההרגשה. כי דבר זה אינו מוסכם כלל רק להפך שאם הרגישה י"ל שאעפ"כ טהור כשיש לתלות משום אימור הרגשת עד הוא. אבל להחמיר ולומר שאף שלא הרגישה י"ל דהרגישה רק שסבורה הרגשת עד הוא. אף שכן כתב במשמרת הבית דקע"ח אין זה מוסכם כמ"ש בתשו' שב יעקב. ואעפ"כ הכא על להקל י"ל טעם זה וא"כ אין ראיה מכאן. (וע' תשו' פמ"א ח"ג סי' י"ג). ואפשר להרמ"א והרדב"ז דין הרגשה לא חמור מוסתות למ"ד וסתות דרבנן והתם קיי"ל דאף שלא בדקה א"ע כ"א זמן אחר הוסת נמי טהורה וע' בהרמב"ם פ"ג מהל' שגגות דין ה' משמע לכאורה אפילו לאחר ימים בדקה א"ע. מיהו ממ"ש אח"כ ואם מצאה א"ע טהורה כשבדקה אחר הוסת אפ"ל דמשמע כשבדקה א"ע סמוך אחר הוסת ובפ"ח מהא"ב דין י"ג משמע בהדיא שאפילו לאחר ימים בדקה ומצאה טהורה. ה"ז בחזקת טהורה. גם ממ"ש הר"ן בפ"ב דשבועות ולמה ניחוש שיהיו דמים מצויים בה שלא בשעת הוסת מפני שלא בדקה בשעת הוסת כו'. מוכח דאף למ"ד דצריך בדיקה היינו אפילו אחר ימים מהוסת סגי. ולכן ר"ל דמה"ט להרי"ף והרמב"ם א"צ בדיקה כלל וכמ"ש בב"י וש"ע סי' קפ"ד ס"ט בשמו ולכן אם נדמה דין הרגשה שהרגישה לדין וסתות למ"ד וסתות דרבנן י"ל דסגי אפי' בדקה א"ע אחר כמה שעות מההרגשה ולא מצאה כלום דטהורה וחומרת הב"ח וש"ך סי' קפ"ד ס"ט לחוש להספר יראים לא ס"ל כלל לכל האחרונים. כמ"ש הגאון אזמו"ר ז"ל שם ס"ק כ"ט בשם ב"י ט"ז כו"פ דלא כב"ח עכ"ל. וכן דברי הס"ט שם ס"ק י"ב. וכ"כ בס' תפארת צבי על הלכות נדה בסי' קפ"ד ס"ט. וע' ס"ט שם שאף להס"י טעם החומרא דחוק במאד:

קיצור. לפ"ד הרדב"ז י"ל אף אם בדקה א"ע אחר זמן מההרגשה ולא מצאה כלום טהורה. וכמו שהדין כן בוסתות למ"ד וסתות דרבנן. וגם הרמ"א בד"מ סי' קפ"ח סק"ב נוטה לדעת הרדב"ז:

האך יש לחלק דהתם גבי וסתות יש עוד טעם חזק כיון שלא הרגישה כל זמן הוסת זהו ראיה שלא ראתה דהא י"א שזה לבד די כמבואר בש"ע סי' קפ"ד ס"ט ע"כ הגם דקי"ל שצריכה בדיקה מ"מ מה"ט אף שאיחרה הבדיקה מהני. אבל הכא גבי הרגשה אף את"ל דהוה כמו וסתות דרבנן י"ל שאם לא בדקה בסמוך אף שבדקה אח"כ ולא מצאה כלום אינה טהורה. וע' בספר פתחי תשובה בסי' קפ"ד ס"ק י"ח בשם החוו"ד דדוקא משום שלא הרגישה כו' ולפ"ז אם בדקה א"ע בעד ונאבד העד דליכא ראיה מהא דלא הרגישה כו' וכמ"כ אם בשעת וסתה הטילה מים ג"כ טמאה כשעבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה דאימור ארגישה וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא כו' וצ"ע. ופשוט דכ"ז אפי' בדקה עצמה אחר הוסת ומצאה טהורה ג"כ טמאה כיון דחיישינן דבשעת וסתה ראתה על העד כו' ומש"כ אהטלת מים י"ל דלא דמי כי אין דרך הדם לבוא עם מ"ר כו'. וכבר נת' לעיל ס"א שהחו"ד החמיר שם יותר. עכ"פ לפ"ז אף אם נאמר דהרגשה ה"ל כוסתות דרבנן ולא כתה"ד וכמו שחלק עליו הרדב"ז עכ"פ הכא ליכא ראיה כמו בוסתות דשם יש ראיה מדלא ארגישה משא"כ כאן. ע"כ י"ל שאין להקל אם איחרה הבדיקה זמן רב אף שאח"כ בדקה ולא מצאה כלום. אבל אם מצאה מראה לבן יש לצדד להקל דכיון שמצאה אף לאחר זמן עדיף לתלות ההרגשה בזה משנאמר שנאבד הדם דלא דמי לוסתות כשליכא ראיה מהרגשה. וגם לא בדקה עד אחר זמן א"כ א"א לטהר רק משום שלא ראתה כלל ע"ז יש לחוש כנ"ל כיון דהוחזקה אבל הכא לתלות שלא נפל הלובן הוא סברא ע"כ יש לתלות אף שלא בדקה כ"א אחר שיעור וסת. ואפי' זמן מה יותר. ולא כהס"ט סק"ד שכ' דהא ודאי כו' אחר זמן רב כו' דהוא כ"כ לשטת תה"ד דס"ל דהרגשה ה"ל כוסתות דאורייתא. אבל כיון שחלק עליו הרדב"ז וגם שארי אחרונים הקילו ע"כ יש לתפוס כוסתות דרבנן. לכן נ' להקל בכה"ג גם מלשון הרדב"ז יש לחוש כ"ז שלא בדקה כו' משמע קצת דס"ל דקיל מוסתות אף למ"ד וסתות דרבנן דהתם עכ"פ הוחזקה חזקה גמורה וגם כן דרך כל הנשים והוא דבר טבעי רק משום שיש לנגד זה חזקת טהרה הוי רק מדרבנן. אבל לגבי הרגשה כיון שכ' שיש כמה מאורעות שתבוא מהם ההרגשה ואשה בחזקת טהרה עומדת ה"ל ספיקא. ובהצטרף לזה שבדקה ולא מצאה כלום אף שלא בדקה מיד אין להחמיר. ויש להעיר מדין בדיקת שפופרת שלא מצאה כלום דג"כ מטהר מדין חזקה דרמ"ת רק משום דמסתבר יותר לתלות מהצדדים. א"כ ה"נ גם בלא מצאה כלום אחר שיעור וסת יש לתלות יותר שלא ראתה כלל מראתה ונימוק. והרגשה י"ל דלא חמירא מחזקה דרמ"ת:

קיצור. שיש לחלק בין וסתות דשם גם בלא הבדיקה יש ראיה מדלא הרגישה. משא"כ כאן ליכא ראיה זו ע"כ אם לא מצאה כלום י"ל שאין להתיר אא"כ היתה הבדיקה סמוך לההרגשה אף שהיה יותר מכשיעור וסת דהיינו ערך ב' מינוטין לההרגשה יש לטהר אבל אם מצאה מראה לבן י"ל שיש להקל אפי' איחרה הבדיקה יותר משני מינוטין. מ"מ למעשה צ"ע:

ווכ"ז בדין הרגשה דפתיחת המקור. אבל אם רק הרגישה זיבת דבר לח כ' בס"ט סק"ג סד"ה עוד כתב מ"מ מספיקא כו' מסתבר למיתלי כו'. וסד"ה בשו"ת אמ"ו דתלינן במצוי בכ"מ וכיון דשכיח כו' דדוקא בפתיחת כו' משא"כ בהרגשה כו'. ועי' בגמרא רפ"ח דנדה אם רוב ימיה כו' ובתוספות ובפסקי הרשב"ץ שם. א"כ אם בדקה א"ע אפי' אחר ב' מינוטין בערך ומצאה מראה לבן ודאי יש להקל בפשיטות אפי' לפ"ד התה"ד דלעיל ועמש"ל סעי' ג'. וזהו אף באשה שאינה רגילה בליחה לבינה אבל נשים שרגיל בהם ליחה לבינה ומוחזקת בזה נ' ודאי דאף אם לא בדקה כלל תליא ההרגשה בליחה לבינה דהא ה"ל רובא וחזקה לקולא וגם ליכא ריעותא. ול"ד למוצאה דם במי רגלים דמטמא ר' מאיר בעומדת וכ' הר"ן בתשובה סי' מ"ט משום דחייש למיעוטא דעכ"פ התם יש ריעותא. אבל הכא ליכא ריעותא דמסתמא י"ל היה ליחה לבינה ועוד הא אף כשמצאה דם ממש תלינן במכה ומהכ"ת לא יחשב גירוי הנ"ל כמכה ואדרבה י"ל דה"ל כמכה המוציאה דם. ועי' בש"ע סי' קצ"ו סעיף יו"ד דתולין גם בספירת ז"נ אף תוך ג' ימים וע"ש בס"ט ס"ק ל"ד. ואף גם במכה שא"י אם מוציאה דם ס"ל לרמ"א סימן קפ"ז ס"ה דתלינן במכה כשיש ס"ס כו'. וה"נ הוי ס"ס כהא דרמ"א ספק בא מהצדדים ספק מן המקור וגם אם מן המקור י"ל הוי ליחה לבינה כיון שרגילה בליחה לבינה כו'. ושוב ראיתי כן בחכמת אדם כלל צ"ט ס"ג וז"ל ונ"ל דה"ה נשים שרגיל בהם ליחה לבינה ומוחזקת בזה אפי' הרגישה זיבת דבר לח ולא בדקה טהורה כיון שמוחזקת בכך ורגילה בכך תלינן במצוי עכ"ל. הביאו הפתחי תשובה סי' ק"צ סס"ק ג'. אלא שהחכ"א לא הביא ראיה לדבר. ולפע"ד יש ראיה ברורה לזה מהא דתלינן במכה כנ"ל:

קיצור. שאם ההרגשה היה רק זיבת דבר לח יש לצדד להקל טפי ובאשה שרגיל בה זיבת ליחה לבינה י"ל אפילו לא בדקה א"ע כלל טהורה:

זועתה נבוא לענין שאלותיו וז"ל אשה שמוחזקת לראות כמין ליחה לבינה ואין לה וסת קבוע כלל אם הרגישה (היינו זיבת דבר לח) ולא בדקה אם יכולה לתלות הרגשה בליחה הנ"ל לפחות שלא בימי ליבונה עכ"ל. הנה כבר כתבתי שבחכ"א כלל צ"ט ס"ג פסק בהדיא דטהורה דתלי' במצוי. וכ"מ בס"ט סי' ק"צ סק"ג בסד"ה בשו"ת אמ"ו שכ' דתלינן במצוי. אלא שלא הביאו ראיה ברורה לדבריהם. ולפע"ד יש ראיה ברורה מהא דתלינן במכה. דהתם אע"ג שמצאה דם ממש תלינן שמהמכה הוא ובמכה שידוע שמוציאה דם תולין לכל הדעות אף באשה שאין לה וסת וגם במכה שא"י אם מוציאה דם עי' ברמ"א סי' קפ"ז ס"ה דלפעמים תלינן. וא"כ הכא לענין הרגשת זיבת דבר לח לתלות בליחה ה"ל כדין מכה הידוע שמוציאה דם מאחר שמוחזקת בליחה לבינה הרי ידוע שיוצאה ממנה זיבת דבר לח. וראיה לזה ממ"ש בב"י סס"י ק"צ כתב הרשב"א בתשובה מי שיצא ממנו דם דרך פי האמה בהרגל פעם או פעמים בחודש כו'. גם לאחר תשמיש כשהאיש מקנח וחוזר ומקנח מוציא טפות דם כו' דכיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם כו' עכ"ל. הרי כה"ג חשוב ידוע שמכתה מוציאה דם. וכן פסק בשו"ע סי' ק"צ סעי' כ'. וה"נ אשה שמוחזקת לראות כמין ליחה לבינה לגבי הרגשת זיבת דבר לח. ה"ל כשיש לה מכה ידוע המוציאה זיבת דבר לח כו':

ומ"ש מעל' עוד ובכל מקום שצריכה אשה הנ"ל בדיקה מיד או אם אינה מוחזקת לראות ליחה לבינה והרגישה אז בודאי צריכה בדיקה מיד אם יש לסמוך דבתוך שיעור ב' מינוטין בערך חשוב מיד או לא דכיון דאינה מרגשת מן המקור אלא למטה סמוך ליציאה אין הדם שוהה לצאת לחוץ עכ"ל. הנה מ"ש ובכל מקום שצריכה אשה הנ"ל בדיקה מיד אם כוונתו דהיינו בימי ליבונה אין נראה כן דגבי מכה שידוע שמוציאה דם פסק רמ"א בסי' קצ"ו ס"י דתולה אפילו תוך ג"י מכ"ש בכל ז"נ. ואף הט"ז וש"ך שם לא חלקו על רמ"א רק לענין תוך ג"י ולא בשאר ימי הספירה שאחר ג' ימים. ואף שהס"ט החמיר במוצאה דם ע"י בדיקת עד משום דספורין לפנינו בעינן אין כן דעת האחרונים אלא דבספורין מוחזקין סגי. ואף שכ' דגם למ"ד בספורין מוחזקין יש לפקפק הנה והנה מ"מ בנ"ד שאינה רואה דם ממש רק הרגשת זיבת דבר לח אין להחמיר כ"כ. ועכ"פ בזה ודאי יש להקל כשבודקת א"ע ומצאה ליחה לבינה דסגי אף שנשתהה מההרגשה עד סוף הבדיקה ערך שני מינוטין:

קיצור. באשה שרגילה בזיבת ליחה לבינה יש להקל אפילו בימי ליבונה. ואף באינה רגילה אם הרגישה זיבת דבר לח. ובערך שני מינוטין מההרגשה בדקה א"ע ומצאה ליחה לבינה. יש להקל כמשנ"ת למעלה. ועמ"ש מדין זה דהתה"ד ג"כ בתשובה המתחלת בדין בדקה א"ע בעד שאינו בדוק יעו"ש סעי' ה'. מש"כ ואף באינה רגילה כו' זה צ"ע:

מש"ל תחלת סעיף ג' בשם הס"ט סי' ק"צ סס"ק ד' ויש לחלק וצ"ע עכ"ל. י"ל כוונתו באומרו ויש לחלק היינו שני חילוקים. האחד בענין מה שהביא מהתוספות פב"ת דף סמ"ך ד"ה בעלה פטור. שם אם נאמר שאחר שיעור וסתה בא הדם אין אנו צריכים להוסיף שום מעשה. אבל כאן אם נאמר שליחה לבינה זו באה אחר שיעור וסת ולחוש שמא בתוך שיעור וסתה היה דם טמא נצטרך להוסיף שהיה עוד מעשה. היינו שבתחלה מעט קודם ליחה לבינה זו זב ממנה דם טמא וזב לחוץ עד שלא נשאר ממנו שום רושם כלל ואח"כ מיד באה ליחה לבינה זו. והכל בזמן מועט ערך שני מינוטין י"ל כולי האי לא חיישינן. אלא קרוב הרבה לומר שליחה לבינה זו שנמצאת עתה היא היא שזבה ממנה מן החדר בשעת ההרגשה. החילוק השני דשם דף סמ"ך ע"ב החזקת טהרה של האשה מסייע לומר שהדם הנמצא אחר שיעור וסת לא הי' מקודם שיעור וסת כ"א עתה בא דספיקא מיהו הוי ובספק י"ל מעמידין אחזקה לענין למפרע עכ"פ. אבל הכא החזקת טהרה של האשה מסייע להפך לומר שליחה זו הנמצאת עתה ע"י בדיקה זו שבדקה א"ע אחר שיעור וסת היא שזבה בשעת ההרגשה ולא היה דם אחר כלל מקודם. מה גם בהצטרף שני טעמים אלו יחד: