סימן קכה
אסימן קכה
אם יש שרש למ"ש הב"ח סי' קפ"ח שנהגו הנשים שלא לילך למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילתה:
משנה פ"ב דנדה די"ט ע"א חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור כו' ובגמרא ושחור זה לא מתחלתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר. משל לדם מכה לכשנעקר הוא משחיר. ופרש"י לכשנעקר מן הגוף לוקה ומשחיר. ויש להבין פי' אלא כשנעקר הוא משחיר אם ר"ל כשנעקר מן המקור וירד לבית החיצון שם בבית החיצון הוא משחיר או ר"ל דתומ"י כשנעקר מן המקור הוא משחיר אף קודם שהגיע לבית החיצון דהיינו מן השיניים ולפנים. או אפילו אפשר קודם היינו כשנעקר מגידי המקור שבהם כנוס הדם וכשנעקר מהם להמקור לוקה ומשחיר והיינו כמו דם המכה כשנעקר מגידי וורידי הדם הוא משחיר. ומ"ש רש"י לכשנעקר מן הגוף זה קאי על דם מכה. ולכאורה י"ל דאריכות לשון הגמ' ושחור זה לא מתחלתו כו' מורה כפי' הראשון. כי לכאורה הגמ' מכוון לתרץ בזה מאחר דדם אדום לבד הוא טמא כדכתיב אדומים כדם. א"כ זה הדם השחור אף שמתחלתו היה אדום עכ"ז כיון שנשתנה מראיתו לגמרי למראה אחרת הטהור דהיינו שחור שאינו ממראות הטמאים בעצם. א"כ מדוע יטמא. אם נשתנה כן קודם שבא לכלל טומאה דכל הנשים מטמאות בבית החיצון. וכשנשתנה בעודו במקור או בין השיניים ולפנים ונהפך מראיתו ממראה הטמאה למראה אחרת שאינה טמאה א"כ בהגיעו לבית החיצון שאזי מטמא הרי אז אינו דם הטמא. ומה בכך שהיה מתחלה אדום הרי עכשיו נהפך לשחור והתורה לא מטמא רק דם אדום. וכמו שמצינו במראות נגעים כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן כו' וטהר הכהן כו' הרי מהני מה שנהפך ממראה טמא למראה טהור. כמ"כ הכא אם נהפך הדם ממראה טמא למראה אחרת קודם שנטמאה האשה י"ל דראוי שלא יטמא עוד. וע"כ האריך הש"ס ושחור זה לא מתחלתו הוא משחיר אלא כשנעקר כו' משל כו' ור"ל לכשנעקר לבית החיצון אזי הוא לוקה ומשחיר. אבל בתחלת ביאתו לבית החיצון היה אדום וע"כ נטמאה האשה כשהיה אדום קודם שנהפך מראיתו וכן משמע שפי' הב"ח בתשו' סי' פ"ד ובחיבורו סי' קפ"ח דפי' לכשנעקר הוא משחיר היינו אחר שהיה אדום בבית החיצון ואפשר עוד דמפרש לכשנעקר מן הגוף לגמרי הוא משחיר וע"ש:
באך קשה דא"כ מדוע מטמאים דם שחור בטומאה ודאית ולא חיישינן שמא נשתנה לשחור בבית הפנימי עדיין. ולכן אפשר לומר דאפ"ה טמאה ואף שנשתנה קודם בית החיצון. מ"מ כיון כשנעקר הוא משחיר הנה עקירה זו אתחלתא דהנחה הוא כדאמרינן בכתובות פרק אלו נערות דף ל"א ע"א הזורק חץ כו' שעקירה צורך הנחה היא וכ"פ הרמב"ם פ"ג מהל' גניבה ה"ב ור"י בתוס' פרק מרובה ד"ע ע"ב ד"ה לענין וע' תוס' דגיטין דנ"ב סע"ב. ולכן אע"פ שבשעת עקירה עדיין לא נטמאת כיון שעקירה זו אתחלתא דטומאה היא ע"כ כיון שהיה אדום אז אע"פ שהשחיר קודם שנטמא ממש הוא טמא. וכיוצא בזה מצינן פי' נעקר לפי' הרמב"ן פרק יוצא דופן דף מ"ב סע"ב גבי יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידה טמאה דפרש"י ונעקר לבית החיצון. והרמב"ן בחידושיו הקשה ע"ז וכתב דאיכא לפרושי דנעקר לאו לבית החיצון משמע אלא הרגשה בעלמא שנעקר מן המקור אע"פ שהוא בין השיניים ולפנים טמאה מיהו הר"ן בחידושיו שם הקשה על פי' הרמב"ן והעלה כפרש"י וסיים כל שהוא בבית הפנימי לא מקרי נעקר כלל וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהל' מטמאי משכב ומושב ה"ג ונעקר כו' ויצא חוץ לבין השיניים כו'. ועוד קשה דהנה הרמב"ן שם לפי פירושו דנעקר היינו אפילו בפנים הוכרח שם לומר דמ"ש הנדה והזבה כו' והיולדת כולן מטמאים בפנים כבחוץ דבפנים כבחוץ דקתני ביולדת לאו דומיא דנדה וזבה אלא אינהו בבית החיצון דוקא ויולדת אפילו בבית הפנימי. כמבואר בחידושי הר"ן משמו ובחידושיו. וקשה דלמה הוצרך לדוחק עצום זה. והרי לדברינו דעקירה אתחלתא היא א"כ י"ל דאף שעדיין אינו מטמא כ"א בבית החיצון והוא לא בא לבית החיצון אלא אחר טבילה ואז אינו מטמא עכ"ז כיון שנעקר היה ראוי ליטמא בתר עקירה אזלינן וכדלעיל גבי דם שחור. אעכצ"ל דס"ל להרמב"ן דלא אזלינן כה"ג בתר עקירה כיון שאז בשעת עקירה אין שום טומאה עדיין כלל. ומיהו זה אינו כמו שאבאר דהנה בגמרא שם דמ"ג א' בעי רבא נכרי שהרהר וירד וטבל מהו את"ל בתר עקירה אזלינן הנ"מ לחומרא אבל הכא דלקולא לא. או דלמא ל"ש תיקו. ועיין בהרמב"ם ספ"ה מהל' אה"ט הי"ח דהרי זה ספק טמא. והנה הרמב"ן בחידושיו שם הקשה אמאי קאמר לה באת"ל ולא פשיטא להו מילתא דבתר עקירה אזלינן מדאמרינן לעיל ונעקר ממנה דם בירידתה טמאה כו' וכ' בחידושי הר"ן על זה וז"ל וקושיא זו אינו אלא דרך פירושו ז"ל שפירש ונעקר ממנה דם בבית הפנימי. אבל לפי פרש"י ז"ל שפי' ונעקר ממנה ויצא לבית החיצון לא קשיא כלל דכיון שמטמאה מבפנים כבחוץ הרי הוא כאילו נגמרה יציאתו עכ"ל. ולכאורה אפי' לפי' הרמב"ן שם דנעקר היינו לבית הפנימי ג"כ לק"מ כלל דהא א"כ ס"ל דיולדת מטמא גם בבית הפנימי כמו נדה וזבה בבית החיצון כנ"ל וא"כ הרי הוא כאילו נגמרה יציאתו ואיך יפשוט מזה הגמ' לשכבת זרע שאינה מטמאה עד שתצא לחוץ. אעכצ"ל דהרמב"ן כאן ס"ל דגם יולדת אינה מטמאה אלא בבית החיצון כמו נדה וזבה. וע"ש לעיל בד"ה יולדת לטמוי בפנים כבחוץ הן שוין. אבל בשיעור מקומן הא כדאיתא והא כדאיתא. צריך לדחוק לפ"ז לומר לא שביולדת מטמא ממש בבית הפנימי. אלא דמהני מה שנעקר לשם לשיטמא אח"כ בבית החיצון אפילו לא יבא לשם כ"א אחר טבילה. וא"כ לפ"ז מוכח אדרבה דאזלינן בתר עקירה. אלא בחידושי הר"ן שם חילק דהתם דלענין טומאת הדם בלחוד אם טמא טומאת ערב או לא אזלינן בתר עקירה אבל הכא דמדין ראייה הוא י"ל דלא אזלינן. עכ"פ משמע בגמ' דמ"ג א' די"ל דבתר עקירה אזלינן אף להקל וכ"ש לחומרא. א"כ גבי שחור אדום הוא אלא שלקה י"ל בודאי בתר עקירה אזלינן:
גוהא דלא הביאו מכאן לפשוט האיבעיא דשם אם בתר עקירה אזלינן. י"ל משום דלא ברירא דבבית הפנימי השחיר. ושמא אינו משחיר כ"א כשכבר בא לבית החיצון. א"נ משום דאורחיה הוא ר"ל כיון שדרך האדום להשחיר כשלוקה ה"ז כאילו עודו אדום דבכה"ג אמרינן בגמרא דכ"א ב' דאע"פ דהרואה דם בשפופרת טהורה משום דהוי חציצה בין דם לבשרה עכ"ז א"ש הא דאמר ר' יוחנן משום רשב"י המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור טמאה משום דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה ע"כ אינו חציצה. וכך י"ל כיון דרך דם האדום להשחיר ה"ל כאילו הוא אדום. אך קשה ע"ז ממ"ש בגמ' די"ט סע"א ואיבעית אימא כו' ה"נ מילקא הוא דלקי וכן די"ט ב' והא אפילו מילקא לקי מ"מ כיון דלאו אורחיה כ"כ כמו בשחור א"כ אין מטמא אם נלקה כן קודם בית החיצון את"ל דלא אזלינן בתר עקירה. וי"ל דב"ש ועקביא ס"ל דה"נ אורחיה הוא. ואעפ"כ ממ"ש בגמ' גבי לא מתחלתו הוא משחיר אלא כשנעקר כו'. מוכח דאם מתחלתו משחיר לא היה טמאה אע"פ שאורחי' של אדום להשחיר ע"י לקותא. מ"מ עכ"פ איך שיהיה אין לו מראה דם אדום. ולא דמי להא דרשב"י דהתם דהטעם רק משום חציצה שפיר י"ל כיון דאורחיה בכך אינו חוצץ. אבל הכא שנשתנה לגמרי ממראה דם הטמא י"ל דלא מהני מה שאורחיה בכך ועוד דלאו אורחי' בהכי כ"א ע"י לקותא אלא הטעם משום דאחר שנעקר הוא לוקה ובתר עקירה אזלינן מיהו זה אינו ראיה דהא הוצרך לומר ולא מתחלתו כו' לומר דלא מעיקר הווייתו היה שחור דאל"כ לא היה טמא רק מ"מ ממ"ש וכשנעקר מוכח כנ"ל:
דוהנה הב"ח סי' קפ"ח כ' בשם הר"ר יעקב מרגליות שקיבל מפי הרב מהר"ד לנצהוט שהאשה שיצא ממנה סמיכת לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו שנים ושלש שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה ותלינן דדם נדה הוא וטמאה מספק. ונראה שע"פ הוראה זו נהגו הנשים שלא לילך למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילה והוא שחששו פן תראה דם ויתלבן לאחר הרחיצה והיא לא ידעה עכ"ל. והט"ז רס"י קפ"ח חלק ע"ז וכתב וז"ל ודברים תמוהים הם שלא נמצא בתלמוד ופוסקים רמז לזה כו'. ובגמרא אמרינן על מראה שחור שהוא אדום אלא שלקה ואם איתא לסברא זאת הי' לו לומר רבותא טפי דאפילו בלובן אשכחן לפעמים שלקה כו'. אלא דבר זה חומרא יתירה היא עכ"ל. מבואר מדבריו דעיקר טעמו שחולק עליו משום שאינו מודה לו כלל בחידוש זה שהמציא שדרך הדם להתלבן ע"י רחיצה. ולפע"ד י"ל שאף אם היינו מודים לו דאפשר להיות כן אין שום טומאה מדינא דהא גם לדבריו ע"כ נתלבן קודם שנעקר. שהרי אמר שיצא ממנו כו' לאחר שרחצה במרחץ כמו שנים ושלש שעות ומהעקירה עד יציאתו מהגוף אין שוהה כלל כמ"ש בגמ' רפ"ק דנדה ד"ג סע"א דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי כו' וע' די"ד א' ואח"כ מטמאה מעל"ע ואינה מטמאה את בועלה כו' וע"ש בפרש"י ובגמ' ד"ס ע"ב כל שבעלה פטור כו' וכיון שכן שנתלבן קודם שנעקר וכשנעקר כבר היה לבן י"ל שאין שום טומאה כלל כיון דאין בו מראית דם כלל וכמשנ"ת לעיל דאף בשחור ה"ט דטמאה משום דכשנעקר הוא משחיר משא"כ הכא שנתלבן קודם שנעקר. ואף את"ל דבשחור טמאה אפילו השחיר קודם שנעקר י"ל שאני התם משום דדרך האדום להשחיר. משא"כ הכא דאין דרך דם האדום להתלבן מעצמו כ"א ע"י רחיצה י"ל דודאי אין שום טומאה אם נתלבן קודם שנעקר. ואין לחוש שמא יתלבן אחר שנעקר כי אם נעקר אדום אזי בין תחלת עקירתו עד סוף יציאתו כיון שאין בזה שהיית זמן כלל כנ"ל לא הי' מתלבן כ"כ שלא יהיה בו שום מראית דם לפחות כמו דם שנתערב במים ויש בו מראית דם. ועוד דהא גם מהר"י מרגליות ג"כ לא קאמר רק כשיצאה ממנה סמיכות לבן ועב. ור"ל דבכה"ג דוקא יש לחוש שהוא היה דם יען כי הדם הוא סמיך ועב כמ"ש בגמ' פ' המוציא יין דע"ז א'. ולכן אף שכעת הסמיכות הזה לבן ואין בו מראית דם חושש שמא נתלבן ע"י הרחיצה. אבל במשקה לבן וצלול גם למהרי"מ אין לחוש ולבדות כלל שמא היה דם כיון דג"כ אינו עב כדם. וכיון שכן בסמיכות לבן ועב ודאי אין לחוש שנתלבן אחר שנעקר דא"כ היה נשאר בו רושם אדמומית עכ"פ. א"ו גם למהרי"מ אין לחוש רק כשי"ל שנתלבן מאיזו משך זמן דהיינו קודם שנעקר וכמבואר בדבריו. וא"כ י"ל דבכה"ג אפילו נודע לו שנתלבן מחמת רחיצה אין שום חשש כיון כשנעקר כבר היה לבן וכמו שמוכח ממ"ש בגמ' ושחור זה לא מתחלתו הוא משחיר אלא כשנעקר כו' כנ"ל:
הועוד ראיה מסוגיא דהרואה דם בשפופרת דאמרינן בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת ופרש"י דם יהיה זובה בבשרה שיצא דרך כותלי הרחם ואין מפסיק כו'. הרי למדנו דכשאין מתקיים כדכתי' דם בבשרה טהורה ואע"פ שהוא דם נדה ממש כ"ש בכה"ג כשנתלבן כבר הדם שא"כ אינו דם נדה שטימאתו התורה ועיין רש"י די"ט סע"א ד"ה דמיה. אבל שלמטה מהן לאו דם הוא ואף דמשמע שם בגמרא דמ"מ נקרא דם טהור כמש"ש בענין בין דם לדם כו' ועמוד ב' דם ירוק כו' מ"מ כוונת רש"י דאינו דם נדה שטימאתו התורה. וא"כ ליכא דם יהיה זובה בבשרה כי בשעה שזוב בבשרה אינו דם כלל. ולכאורה לפ"ז ראוי שנאמר שאף אם כשנעקר מהרחם היה אדום אלא שבבית הפנימי נתלבן ובתחלת בית החיצון כבר היה לבן ג"כ י"ל דטהור כמו גבי הרואה דם בשפופרת דמבואר בהרמב"ם פ"ה הט"ז שהכניסה השפופרת בפרוזדור כו' טהורה. הרי דאף כשנעקר מהמקור נגע בבית הפנימי בלי שום חציצה רק החציצה היא בתחלת בית החיצון טהורה א"כ לא אזלינן בתר עקירה בכה"ג שיש חציצה אח"כ. וכ"מ מפרש"י דכ"א ב' בד"ה שפופרת הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם. משמע שא"צ להכניס השפופרת עד המקור ממש. וא"כ כש"כ בדם שנתלבן שא"כ אינו דם כלל וגרע מחציצה שי"ל דלא אזלינן בתר עקירה. ולפ"ז גם מ"ש בגמ' גבי שחור לכשנעקר הוא משחיר צ"ל ג"כ שבתחלת בית החיצון היה אדום. מיהו י"ל שחור שאני כיון דאורחי' הוא ל"ד לשפופרת אכן גבי לבן ודאי י"ל דלא גרע משפופרת. מיהו אאזמו"ר הגאון נ"ע בסי' קפ"ח פי' דלהר"ש והרא"ש והטוש"ע גם בשפופרת אינה טהורה אא"כ הכניסה השפופרת עד המקור ממש שאז דוקא שייך לומר שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות יעו"ש סס"ק ט'. וא"כ לפ"ז אם נדמייה מה שנתלבן הדם לשפופרת ג"כ אינה טהורה אא"כ כשנעקר מהמקור היה לבן ועכ"פ אם הי' לבן קודם שנעקר עד שבשעה שנעקר מהמקור כבר הי' לבן ודאי לכ"ע טהורה. וכבר נת' שזה שנחוש שנעקר אדום ואח"כ בדרך יציאתו הלבין כ"כ עד שלא נשאר בו רושם אדמומית רחוק מאד ולכן י"ל שאין מקום להחמיר לקיים המנהג שכ' הב"ח שלא לילך למרחץ כו' דאדרבה הנה אם עי"ז יתלבן הדם קודם שנעקר ודאי טוב ויפה לטהר אשה לבעלה עי"ז וכה"ג איתא בגמ' פ"ט דנדה דס"א סע"ב בקשו לגזור על בגדי צבעונין אמרי הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן. ואף דהתם היינו רק בכתמים שהן מד"ס והכא הוא ראייה מ"מ התם הכתמים הן טמאים מדינא לולי הבגד הצבוע כו' והכא הראייה היא ראייה טהורה לגמרי. ושנחוש שיתלבן אחר שנעקר זהו חששא רחוקה מאד: