סימן קיז

אסימן קיז

ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא. כ' בסה"ת סי' צ"ב והביאו בהגהמי"י פי"א מהא"ב דאשה שיש לה מכה באותו מקום ואין ידוע אם מוציאה דם או לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומוציאה דם או אם מרגישה כשהדם נופל מן הרחם טמאה ואין תולה במכה דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו יוצא דם משמע דוקא שיוצא הדם מן המכה תולה אבל אם ספק לה אינה תולה אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שהמכה מוציאה דם אין תולה בה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם. אמנם כתמים תולים בה בכל ענין עכ"ל וכ' הב"י דהרמב"ם חולק ע"ז שהרי כ' בפ"ח הי"ד וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם עכ"ל. הרי ס"ל לטהר אפי' בשעת וסתה שלא כמ"ש סה"ת והגמי"י אבל בשעת וסתה כו'. ולכן הסכים הב"י דעת הרמב"ם לדעת הרשב"א שכ' בסוף שע"ד מפני מה אמרו שתולה במכתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת אפי' הגיע שעת וסתה וסתות דרבנן והביא ראיה מפרק כה"י דט"ז ע"א כו' והוא מבואר באריכות בתה"א דקפ"א ע"ב. ולפע"ד אין מוכרח לומר דהרמב"ם חולק על סה"ת. דהנה הטעם שכ' הסה"ת דאל"כ לא תהא טמאה לעולם הוא דברי התוספות פרק כל היד דף ט"ז ע"א ד"ה וסתות דרבנן. נראה דדוקא במרגשת שבא דם זה מן המכה כו' אבל בשאינה מרגשת שדם זה בא מן המכה ואע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם לפעמים מ"מ טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה אפילו למ"ד וסתות דרבנן דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם מכה ה"ל וסתה עכ"ד התוס'. וזהו מ"ש סה"ת אבל בשעת וסתה כו' דאל"כ כו' ועכצ"ל דמיירי ג"כ בשאינה מרגשת שדם זה שהיא רואה עתה בשעת וסתה בא מן המכה רק שיודעת שמכתה מוציאה דם לפעמים דאילו במרגשת ממש שדם זה שרואה עתה בשעת וסתה בא מהמכה א"כ לא שייך טעם זה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם כמבואר בהדיא מדברי התוספות הנ"ל דבכה"ג לא שייך טעם זה דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש בשעת וסתה שדם זה בא מהמכה. וא"כ הרמב"ם דכ' וכן אשה שראתה דם מחמת מכה י"ל דמיירי במרגשת ממש שדם זה בא מן המכה כמ"ש התוספות בפי' הגמ' דט"ז ובכה"ג אפי' בשעת וסתה טהורה גם לסה"ת והגהמי"י כיון דלא שייך הטעם דאל"כ לא תהא טמאה לעולם כנ"ל. ושוב ראיתי שכ"כ הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ"ו שי"ל דהרמב"ם לא פליג על הסה"ת מטעם הנ"ל. אכן דעת רש"י שם נראה דלא מפרש כהתוספות שם שהרי בד"ה אפילו בתוך ימי נדתה סיים דתלינן במכה שבאותו מקום. ולשון דתלינן משמע שהדבר ספק אם הדם בא מהמכה וכמ"ש הכו"פ סי' קפ"ז סעיף ה' סק"ה דלשון ואם יש לה מכה תולה במכתה היינו אפילו אינו ידוע כלל שהמכה מוציאה דם. ואף להפוסקים דבעינן שיהיה ידוע שהמכה מוציאה דם. מ"מ כיון שאין ידוע שדם זה דעתה בא מן המכה שייך לומר דתלינן במכתה. אבל לפי' התוספות דמיירי שמרגשת שדם זה בא מן המכה. לא שייך כלל לשון דתלינן במכה שכ' רש"י. ואין לומר דכוונת רש"י דלא חיישינן שגם טפת דם נדה מעורבת בו אלא דתלינן כל הדם בהמכה. דלשון דתלינן במכה משמע שיש ספק גם על כל הדם שמא הוא דם נדה. אלא דתלינן במכה ורק בדברי רבי פי' דחיישינן שמא טפת נדה מעורבת בו משום דגם רבי לא פליג בהא על רשב"ג שיש לתלות בדם המכה. רק דמ"מ חייש שמא טפת נדה ג"כ מעורבת בו אבל בדברי רשב"ג הפי' דתלינן במכה אף שאינה מרגשת שבא דם זה מהמכה. וזהו ענין דתלינן דהיינו מספק וכמו לשון טהרותיו תלויות דאל"כ הכי הל"ל דתלינן שכל דם זה כולו בא מהמכה. והר"ן שם כ' וז"ל הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהורה דאע"ג דאמרינן תבדק הכא כיון דלא אפשר למבדק טהורה שאין דנין אפשר משאי אפשר דכיון דוסתות דרבנן לא החמירו אלא היכא דאפשר עכ"ל. נראה דזהו אף כפי' התוספות שמרגשת שבא דם זה מן המכה מ"מ הכא דהוה זמן וסתה הרי אף אם לא ראתה כלל אמרינן תבדק למ"ד וסתות דרבנן. א"כ אף שמרגשת שדם זה בא מהמכה לא עדיף מאם לא ראתה כלל דאמרינן תבדק ואהא מהני הכא כיון דלא אפשר כו' ומ"מ אין הכרח מדברי הר"ן נגד פרש"י והרשב"א דהא גם לפרש"י והרשב"א שאינה מרגשת שדם זה ממש בא מהמכה. מ"מ שייך הקושיא רק עד"ז דהא אמרינן תבדק וכ"ש הכא שראתה דם אף שיש לתלותו בדם המכה ליכא תבדק עכ"פ דהקושיא דא"כ לעולם לא תהא טמאה י"ל דלא ס"ל כמו דהרשב"א לא ס"ל קושיא זו כיון דוסתות דרבנן:

קיצור. (סה"ת והגמי"י ס"ל דאע"ג שיודעת שמכתה מוציאה דם מ"מ כשרואה בשעת וסתה טמאה אא"כ מרגשת שדם זה בא מהמכה והרשב"א פליג ע"ז והב"י הוכיח שהרמב"ם ס"ל כהרשב"א ואינו מוכרח די"ל דהרמב"ם מפרש פי' הרואה דם מחמת מכה כפי' התוספות שם. אך מלשון רש"י שם נראה דאינו מפרש כפי' התוספות ודברי הר"ן שם אין להם הכרע איך מפרש):

באמנם יש להקשות על דברי סה"ת שהרי התוספות כ' שזה למ"ד וסתות דרבנן. אבל למ"ד וסתות דאורייתא אפילו במרגשת שדם זה בא מהמכה אפ"ה אם זמן וסתה היא טמאה וצ"ל הטעם כדפרש"י שם חיישינן שמא טפת נדה מעורבת בו. והרי הב"י רס"י קפ"ד כ' בשם סה"ת דהא דצריך לפרוש עונה א' סמוך לוסתה הוא דאורייתא א"כ צ"ל דס"ל וסתות דאורייתא. וא"כ למה כ' הסה"ת בסי' צ"ב אבל בשעת וסתה כו' דאל"כ לעולם לא תהא טמאה דלפ"ז כשמרגשת ממש שדם זה בא מהמכה יש לטהר אפי' בשעת וסתה. ובאמת הא ליתא כיון דס"ל דוסתות דאורייתא ואמת שהב"י כ' דאפשר דמ"ש שהוא מדאורייתא לאו דוקא אלא שיש לה סמך מדאורייתא אכן לא משמע כן מלשון סה"ת סס"י צ"ג שכ' דהא מן התורה אסור מדכתיב והזרתם כו'. וכ"כ הט"ז סי' קפ"ז סק"י בשם תשו' מהרי"ל שחש למ"ד וסתות דאורייתא. ונלע"ד שי"ל דבפלוגתא אם וסתות דאורייתא או דרבנן שבגמ' דט"ז ע"א דהוא לענין אם לא בדקה א"ע בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאה א"ע טהורה דלמ"ד וסתות דאורייתא טמאה דאמרינן אורח בזמנו בא בזה י"ל דלא פליג סה"ת על התוספות שפסקו כמ"ד וסתות דרבנן ומ"מ פרישה סמוך לוסתה ס"ל דהוא מן התורה שהרי התוס' עצמן כ"כ ס"פ הבא על יבמתו. והטעם דודאי לכתחלה חיישינן מדאורייתא שמא תראה דהא הוחזקה כן ג"פ וה"ל כחזקת שור המועד ושא"ד דהוי דאורייתא ומיהו כשהגיע וסתה ולא הרגישה בדם אע"פ שלא בדקה א"ע לא חיישינן כלל מדאוריי' שמא ראתה ולאו אדעתה ואין חיוב בדיקה זו כלל מדאורייתא וזהו וסתות דרבנן דחיוב הבדיקה בשעת וסתה זהו מדרבנן דמדאורייתא אין חיוב לבדוק אלא כל שלא הרגישה בדם מסתמא לא ראתה. אבל מ"מ פרישה סמוך לוסתה הוי דאורייתא דחיישינן מדאורייתא שמא תראה ותרגיש כו' (אולם שא"פ ס"ל דאפילו פרישה הוי דרבנן דהחשש עצמו הוי רק דרבנן. ולכאורה משמע שם בגמ' כן דט"ו ע"ב גבי רבב"ח אמר כו' קסבר וסתות דרבנן ע"ש) ולפ"ז א"ש דלענין מרגשת שדם זה בא מהמכה אפילו הוא בשעת וסתה טהורה גם לסה"ת דלא חיישינן שמא טפת דם נדה מעורבת בו דזהו למ"ד וסתות דאורייתא שאע"פ שלא הרגישה בדם נדות חיישינן דאורח בזמנו בא. משא"כ לסה"ת לא חיישינן להכי דכיון דלא מרגשת בדם נדות אין לחוש לזה אפילו בשעת וסתה ומש"ה לא כ' רק אבל בשעת וסתה אפי' יודעת שהמכה מוציאה דם אין תולה בה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם עכ"ל. והיינו דוקא כששייך ענין תולה בה שאינה מרגשת עתה שדם זה בא מהמכה ואז שייך הטעם דא"כ לעולם לא תהא טמאה ומינה דבמרגשת שדם זה בא מהמכה טהורה היא אפילו בשעת וסתה וכמ"ש התוס' פכה"י. ושוב מצאתי כן בנו"ב סי' נ"ה שכתב כן דמה דאמרו וסתות דרבנן היינו דלא אמרינן שכבר ראתה בשעת וסתה משום דנגד חזקת אורח בזמנו בא יש חזקת טהרה אבל לענין לפרוש מאשתו שמסתמא תראה בשעת וסתה הוא דאורייתא. זהו תוכן דבריו. ולפע"ד אם אמרינן מדאורייתא שמסתמא תראה בשעת וסתה. לא הי' החזקת טהרה מועיל להתיר כמ"ש מהרי"ק שורש ע"ב גבי חזקה דממונא דאינה כלום נגד חזקה הבאה מכח סברא וטעם כגון חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כו' ע"ש. וה"נ אם מדאורייתא ה"ל וסתות חזקה שמסתמא תראה בשעת וסתה ולכן בעינן מדאורייתא פרישה סמוך לוסתה. א"כ היא חזקה הבאה מכח טעם וסברא ואין החזקת טהרה כלום כנגדה. אבל לפמ"ש א"ש דהכא לענין אם הגיע שעת וסתה ולא ראתה יש כמו"כ טעם וסברא להפך הסותרת חזקת הוסתה והוא מדלא הרגישה בשעת וסתה מסתמא לא ראתה נדה לכן מה"ט הוא שי"ל דאף לסה"ת דפרישה סמוך לוסתה הוא דאורייתא עכ"ז אם הגיע שעת וסתה ולא הרגישה הוא רק דרבנן והיינו בצירוף חזקת טהרה:

קיצור. (קושיא על סה"ת דמהתוספות נ' דלמ"ד וסתות דאורייתא אף שמרגשת שדם זה בא מהמכה טמאה והרי סה"ת ס"ל פרישה סמוך לעונה דאורייתא וי"ל דאע"ג דחיישינן מדאורייתא שמא תראה בשעת וסתה עכ"ז כשעבר הוסת ולא הרגישה מחזקינן לה מדאורייתא בחזקת טהרה):

גמיהו לשון סה"ת אינו כלשון הגמי"י אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם דלשון זה משמע שמ"מ אינה מרגשת שדם זה בא מהמכה. אבל לשון סה"ת הוא אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שדם יוצא מן המכה אינה תולה בה. ולשון זה אפשר לפרשו לכאורה שאף שמרגשת שדם זה יוצא מן המכה עכ"ז טמאה והיינו משום שס"ל וסתות דאורייתא. אך באמת זה אינו דאם ר"ל אפי' שמרגשת שדם זה כו' הל"ל שהדם יצא מן המכה דהוה משמע על דם זה. משא"כ ל' דם בלא ה' הידיעה ולשון יוצא ולא יצא משמע רק שהמכה מוציאה דם ועוד דאל"כ לא הל"ל אינה תולה בה דאם מרגשת שדם זה יצא מהמכה אין שייך לשון תולה כמ"ש לעיל אות א' ועוד דא"כ לא ה"ל לסיים הטעם דאל"כ לא תהא טמאה לעולם שהוא טעם חלוש ונאמר בתוספות רק למ"ד וסתות דרבנן ובשאינה מרגשת שדם זה יוצא מן המכה והרשב"א חולק ע"ז וגם להתוספות בשמרגשת שדם זה יוצא מן המכה י"ל לא שייך כלל טעם זה שהרי תהיה טמאה כשלא תרגיש שדם זה יוצא מן המכה. הרי עדיפא הל"ל כיון דוסתות דאוריי' אפי' בדקה ומצאה טהורה נמי טמאה כשלא בדקה א"ע כשיעור וסת כמ"ש בגמ' דט"ז ע"א וכ"ש הכא דלפחות ה"ל כלא בדקה א"ע כלל. ועוד דבסימני סה"ת סס"י צ"ב כ' בהדיא כמ"ש בהגמי"י וז"ל ואפי' כשיודעת בברי שזו המכה מוציאה דם אינה תולה דם בשעת וסתה דא"כ לעולם לא תהיה טמאה עכ"ל. הרי כ' רק שיודעת שזו המכה מוציאה דם אבל לא שיודעת שדם זה בא מן המכה. משמע דאם מרגשת שדם זה בא מהמכה אפי' הוא בשעת וסתה טהורה גם לסה"ת דלא חיישינן שמא טפת דם נדה מעורבת בו דזהו למ"ד וסתות דאורייתא שאע"פ שלא הרגישה בדם נדות חיישינן דאורח בזמנו בא. משא"כ לסה"ת לא חיישינן להכי דכיון דלא מרגשת בדם נדות אין לחוש לזה אפי' בשעת וסתה. ומש"ה לא כ' רק אבל בשעת וסתה אפי' יודעת שהמכה מוציאה דם אין תולה בה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם עכ"ל. והיינו דוקא כששייך ענין תולה בה שאינה מרגשת עתה שדם זה בא מהמכה ואז שייך הטעם דא"כ לעולם לא תהא טמאה ומינה דבמרגשת שדם זה בא מהמכה טהורה היא אפי' בשעת וסתה וכמ"ש התוספות פכה"י וכמש"ל:

קיצור. שמסימני סה"ת משמע דמצריך שיהיה מוציאה דם ולא שמרגשת ממש שדם זה יוצא מהמכה. אבל במרגשת שדם זה יוצא מהמכה י"ל אף בשעת וסתה טהורה:

דונשמע מזה דעכ"פ שלא בשעת וסתה ודאי תולה היא לסה"ת ג"כ אע"פ שאינה מרגשת שדם זה בא מהמכה רק שיודעת שמכתה מוציאה דם לפעמים ודלא כמ"ש בתשובת ושב הכהן סי' ל"ג בפי' דברי הגהמי"י הלקוחים מסה"ת דבעינן שתדע שדם זה בא מהמכה ודייק לה ממ"ש בהגמי"י משמע דוקא שיוצא הדם מן המכה בה"א הידיעה כו'. ובאמת זה אינו כי בסה"ת משמע דוקא שיודעת שיוצא דם מן המכה ולא כ' הדם בה"א הידיעה וגם נדחק בדחוקים להוציא הלשון דאל"כ לעולם לא תהא טמאה שאינו כפי' הלשון שבתוספות פכה"י. ויחיד הוא בפי' זה וכל האחרונים ממש לא עלתה על דעתם לפרש כן בסה"ת והגמי"י הש"ך והפ"י והכו"פ והס"ט ורבינו נ"ע ע"כ אין לחוש כלל לפירוש זה (מ"ש בושה"כ דגם שלא בשעת וסתה ס"ל להגמי"י דבעינן שתדע שמרגשת שדם זה הוא מהמכה דבריו דחויים) הגם שהח"ץ בתשובתו שבתשו' מע"צ סי' ס"ז כ' ג"כ וז"ל יש כאן מקום תימא על הסוברים דביש לה מכה באו"מ ומכתה מוציאה דם אף שאינה יודעת אם דם זה בא מן המכה תולה בה בלא עת נדתה כו'. ובאמת שבגמ' אין הכרח לדבר זה דלא אשכחן בגמ' רק אמר ואם יש לה מכה תולה במכתה אלא לרואה מחמת תשמיש דהתם טעמא רבא אית בי' דאין דרך דם המקור לבוא מחמת תשמיש אדרבה דם המכה שכיח טפי לבוא מחמת תשמיש או מחמת חיכוך האבר עצמו במכה או מחמת פגישת הזרע היורה כחץ ופוגע במכה והיא מתגלע ומוציא דם כו' עכ"ל. הנה עלה על דעתו ג"כ להחמיר כסברת ושב הכהן אלא שמ"מ אח"כ כ' ליישב דבריהם (הח"צ במע"צ עלה ע"ד מסברת עצמו להחמיר כמו ושה"כ. ומ"מ למעשה חזר בו). ובגוף מ"ש הח"צ שבגמ' אין הכרח לזה הלא תלמוד ערוך הוא די"א ע"ב גבי עד שתחי' המכה דבתולה אמר רב גידל אמר שמואל לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש. הרי אע"ג דחזרה וראתה ביום שלא מחמת תשמיש מחזקינן ליה בדם בתולים והא דבעינן שלא פסקה מחמת תשמיש הוא משום דא"כ כבר חייתה המכה והגם דהתם אין תולין רק יום ולילה שאחר הלילה דתשמיש ולא יותר זהו מפני דקים להו לחז"ל שאין הדם מבעילה אחת עלול להיות יותר מזמן זה (ואפשר סוגיא זו אתיא לשמואל דלא בעי נוחרת רק שלא פסקה לראות מחמת תשמיש. אבל לרב דבעיא ג"כ נוחרת י"ל דבאמת תולין אפי' יותר מיום ולילה כו'. אך בתוספות דס"ד ע"ב ד"ה כל זמן משמע דגם לרב אין תולין יותר מיום ולילה). אבל כיון שמצינו עכ"פ שתולין ראייה גמורה שלא מחמת תשמיש בדם המכה א"כ במכה גמורה המוציאה דם אין שום תימא על הפוסקים שאמרו דתולין בה ראייה ובדיקה אף שלא מחמת תשמיש (מהש"ס ראי' נגד הח"צ). גם בתשו' צ"צ סי' פ"ו לא היקל רק בצירוף שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה אין כן דעת כל הפוסקים. וראיה לדבריהם מצאתי בתוספתא דנדה פ"ג ספק דם החדר ספק דם המכה טהור עכ"ל. וא"כ במכה המוציאה דם כשמוצאת שלא בשעת וסתה אפי' באשה שאין לה וסת כלל בלא עת נדתה עכ"פ י"ל דזהו עכ"פ ספק דם החדר ספק דם המכה. גם בתוספתא משמע דענין נאמנת אשה הוא ענין בפ"ע ואינו שייך דוקא על רואה מחמת תשמיש ועמש"ל בשם שו"ת שער אפרים סי' ע"ו שפי' כן הסוגיא. וכ"ז לשטת סה"ת והגהמי"י (בצ"צ סי' פ"ו ס"ל באשה שאין לה וסת אין לטהר אפי' בידוע שמכתה מוציאה דם. ואין נ' כן מהתוספתא והפוסקים אף לפ"ד סה"ת והגמי"י):

האבל הרשב"א בתה"א שע"ד כ' מסתברא דאפי' אינה מרגשת שהדם שותת ויורד מן המכה כו' והבין הב"י דפליג על סה"ת והגמי"י וכ"כ בהגש"ד שבד"מ אות ו' דלהרשב"א תלינן במכה אע"ג דלא ידעינן דמכה מוציא דם וכן האריך הב"ח והפנ"י בתשו' סי' א' והש"ך סי' קפ"ז סקכ"ד והח"צ סי' מ"ו השיגו עליהם וס"ל דאין שום מחלוקת בין הרשב"א לסה"ת דלהרשב"א נמי צריכה לידע שמכתה מוציאה דם אלא שא"צ לידע שדם זה שראתה עתה בא מן המכה כו' וה"נ ס"ל לסה"ת והגהמי"י:

קיצור. (הב"י ס"ל דלהרשב"א א"צ שתדע שמכתה מוציא דם כלל וכ"ד הב"ח והפנ"י. אמנם הש"ך והח"צ ס"ל דלהרשב"א ג"כ בעינן שתדע שמכתה מוציאה דם):

ובתשובת ושב הכהן הביא ראיה דפליגי עכ"פ בפי' שממנה יוצא דם הנזכר בגמרא דסה"ת והגמי"י פירשו שזהו מדברי האשה והרשב"א כ' בפי' שאין האשה צ"ל כן ע"ש אלא דהוא פי' פלוגתא שלהם דלסה"ת והגמי"י בעינן שתדע שדם זה הוא מהמכה ולהרשב"א א"צ רק לידע שמכתה מוציאה דם. וכבר נתבאר שפירושו בסה"ת והגמי"י הוא נגד כל המפרשים וא"כ לפ"ז י"ל דלהרשב"א א"צ כלל לידע שמוציאה דם דאל"כ למה לא פי' כסה"ת דשממנה יוצא דם הוא מדברי האשה ויהיה קאי שמוציאה דם לפעמים. אך הח"צ בתשו' דחה הוכחה זו דהרשב"א הוצרך לזה מפני שגירסתו בגמ' היה הדם בה"א הידיעה ע"ש. אך בתה"ק שע"ד משמע יותר שא"צ כלל לידע שמכתה מוציאה דם שהרי ז"ל אם היא מרגשת בעצמה שיש לה מכה נאמנת לומר מכה יש לי במקור שאפשר שממנה הדם שותת ויורד עכ"ל דאם היות דשאפשר קאי על הדם שהיא רואה עתה מ"מ לא הזכיר כלל ולא התנה כמו שהתנה סה"ת והגהמי"י שתדע שמכתה מוציאה דם לפעמים אלמא דגם זה א"צ לידע וכן הסכים אאזמו"ר הגאון נ"ע בפי' דברי הרשב"א כמ"ש (בסוף) בקו"א דה' נדה. [וז"ל] והנה ל' הרשב"א בתה"א כו' ומיהו אפ"ה לדינא הדין אמת כמ"ש רמ"א עכ"ל:

קיצור. (מ"מ בתה"ק משמע יותר כסברת הב"י בהרשב"א):

וכ"ד הכו"פ להקל בזה באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה וכ"ד התשו' מע"צ סי' ס"ח וגם בח"צ עצמו סי' מ"ו נ' שאפשר להקל בכה"ג. ולכאורה התוספתא הנ"ל הוי סיוע להרשב"א אלא דהח"צ כ' דכשא"י כלל שהמכה מוציאה דם אין הספק שקול שהרי דרך המקור להוציא דם בודאי ודרך המכה ספק ונהי דשלא בשעת וסתה היה אפשר לומר דאין דרך המקור להוציא דם שלא בשעת וסתה ולכך יש לתלות לקולא. אבל הרשב"א ז"ל מטהרה אפי' בשעת וסתה כו' עכ"ל הח"צ. הרי באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה יש לומר לדידי' ג"כ דהוה ספק שקול ומוקמינן לה אחזקתה:

קיצור. (ואף הח"צ משמע דס"ל שיש לומר באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה אז אף אם המכה א"י שמוציאה דם הוה ספק שקול ולכן י"ל דמוקמינן לה אחזקת טהרה):

ואמנם הנה אאזמו"ר הגאון ז"ל בק"א דסי' קפ"ז סקכ"א חידש עוד סברא דכמו בעד שאינו בדוק מטהר הרשב"א אף שאין הספק שקול והיינו משום שנולד הספק בהעד קודם שבדקה א"ע בו כמו"כ י"ל במכה שא"י אם מוציאה דם כו' ע"ש בד"ה ומ"ש הח"צ דאינו ספק שקול כו'. ולפע"ד יש עוד ליתן טעם לזה דכבר לימדנו רבינו נ"ע מדהביא הרשב"א דין מכה בשער הכתמים אלמא דשייכי אהדדי. דהנה כבר כתבתי בתשו' א' בהא דאמר רע"ק דם ולא כתם. והקשה התוי"ט מ"ש משאר ספק דאורייתא ומה שתירץ משום דלא ארגישה אינו עולה לפרש"י דנ"ח דלרב אשי א"צ כלל הרגשה כמו שכ' בכמה תשובות ובס"ט ואעפ"כ אמרינן דם ולא כתם וצ"ל כמ"ש הס"ט והבית מאיר בתשו' סי' י"ג דגזה"כ הוא דכל שי"ל דמעלמא אתיא אינה טמאה מדאורייתא ואע"פ שאין הספק שקול מיהו היינו דוקא כשי"ל דמעלמא ממש אתיא. אבל כשרואה מגופה אמרינן שחזקתו מן המקור אבל כשיש מכה באותו מקום ה"ז מקום ספק כמו שי"ל דמעלמא אתיא כו' אלא דא"כ קשה מ"ט החמירו רבותינו מאד גבי לתלות בדם בתולים שמזה משמע כשאין הספק שקול אין להקל. ומ"מ באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה שיש לה מכה גמורה אע"פ שא"י אם מוציאה דם די"ל דהוה ספק שקול יש לצדד כשיש צירוף לזה מספק הרגשה כמ"ש כאאזמו"ר נ"ע בסי' קפ"ז סקכ"ג וע' בס"ט שם ס"ק י"ג ד"ה גם מה שכ':

קיצור. (עוי"ל אף אם אין הספק שקול כיון דהספק נולד קודם הראיה י"ל ע"ז דם ולא כתם. אך קשה ע"ז ממכת בתולים ומ"מ ביש לה וסת שלא בשעת וסתה י"ל דהוה ספק שקול ובצירוף ספק דהרגשה):

זוהנה צ"ע בתשו' הרשב"א שהביא הב"י סס"י ק"צ וז"ל דכיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם וכו' וכ"ש במסולקת דמים שאפי' הדם טהור עכ"ל. משמע דלטהר הדם דהיינו לומר שא"צ ז' נקיים הוא דוקא כשידוע שהמכה מוציאה דם. ולכאורה י"ל דאפי' בכה"ג דוקא במסולקת דמים וע"ז כ' שאפי' כו'. מיהו אפשר זה אינו שאפי' קאי אדלעיל דכיון שידוע שהמכה מוציאה דם אפי' הדם טהור וכ"ש כו' א"כ נשמע מזה דלהרשב"א ג"כ אין להתירה בלא ז"נ רק כשידוע שמכתה מוציאה דם והא דמשמע מיניה לפי' רמ"א וב"ח דאפי' בשא"י שהמכה מוציאה דם יש להקל יש לומר זהו רק להתירה לבעלה שלא לאוסרה עולמית ע"י שרמ"ת לענין זה תלינן במכה כזו ג"כ. אבל צריכה ז"נ. וכדמשמע לכאורה בתשו' זו דמחלק ביניהם מדכ' שאפי' הדם טהור כו' וכ"ש האשה. מיהו זה אינו דהפי' שהדם טהור בכי הא לכ"ע ר"ל אפי' לרשב"ג דאם דם המכה הבא מן המקור מטמא טומאת ערב הכא שאני שבא מהאיש כו'. ומ"ש וכ"ש האשה היינו שא"צ ז"נ שע"ז היה השאלה אם להחזיקה בספק נדה כו' ומ"מ גם לפ"ז משמע דבעינן מכה שידוע שמוציאה דם. וצ"ע על הש"ך והפ"י שלא הביאו מזה ראיה. וע' בש"ע סי' ק"צ ס"ך ובדברי הגאון אאזמו"ר ז"ל שם ס"ק מ"ז ובדברי הס"ט שם ס"ק מ"ד ואפ"ל דכיון שאין המכה בהאשה ממש רק בהאיש הגם שהיא תולה בבנה ובבעלה י"ל דוקא במכה המוציאה דם אבל בשא"י שהמכה מוציאה דם אף אם היא תולה בה אינה תולה בבעלה בכה"ג:

קיצור. (מתשובת הרשב"א שבב"י סס"י ק"צ וש"ע סעיף כ' משמע דאינה תולה אא"כ ידוע שמכתה מוציאה דם וקשה על שטת הב"י בהרשב"א הנ"ל אות ה'. ויש לתרץ דהתם שאני שהמכה בבעלה ולא בה ממש):

והנה בתה"א תחלת שע"ד דף קע"ה ע"ב כתב וז"ל ועוד היקלו ברואה ודאי מגופה אלא שהוא קרוב שלא בא מן המקור וכעושה צרכי' ונמצא דם בספל וכרואה דם מחמת מכה עכ"ל הובא בב"י רס"י ק"צ סד"ה ודע שהרמב"ם. ומדכתב שהוא קרוב שלא בא מן המקור כו' כרואה דם מחמת מכה עכ"ל משמע ג"כ לכאורה דהיינו כשידוע שהמכה מוציאה דם לפעמים דאל"כ איך הוא קרוב כו' דמשמע שהספק יותר נוטה שבא מהמכה וכמו באשה שהיא עושה צרכיה דהתם ודאי נחשב חזקה שלא בא מהמקור כ"א עם שביל המים בא. אך קשה דבשעת וסתה קרוב ודאי יותר שבא מהמקור ואעפ"כ מטהר הרשב"א ובהקדמה לשער ד' כ' שיש לה מכה במקור שאפשר שממנה הדם שותת ויורד עכ"ל. ואפשר לתרץ ע"פ מ"ש לעיל סעיף ב' לתרץ דברי סה"ת משום שלא הרגישה בשעת הוסת דם המקור: