סימן קד קיצור:

אסימן קד קיצור:

הנה אפילו להגש"ד והא"ש הנזכר בש"ע אאזמו"ר ז"ל סי' קפ"ז סקי"ג שבבדיקת שפופרת שלא נמצא דם כלל או ששמשה פעם אחת אח"כ ולא ראתה נתברר הדבר שבא הדם מן הצדדים והלכך כל מה שתראה אח"כ מחמת תשמיש טהורה וא"צ שבעה נקיים נראה שבנד"ז יודו דצריך ז' נקיים כיון שלא ראתה מ"ת ג"פ רצופים אמרינן וסת הוא דלית לה ולעולם הדם מן המקור:

באך לדברי התוספות רפ"ט דנדה אפילו ברמ"ת פעם אחת אמרינן שבודאי היה התשמיש סבה ליציאת הדם מדלא חזאי קודם כו':

גואפילו לפ"ז ג"כ לא אמרינן דהתשמיש שלא ראתה יהיה בירור על שהדם שרמ"ת פעם אחת היה מהצדדים דלעולם אימא לך שהיה מהמקור ומה שלא ראתה עכשיו מ"ת היינו משום שהרי לא הוחזקה כלל ג"פ רצופים שתראה מ"ת. ומהרי"ו ס"ל כהד"מ והש"ך הנזכר בדברי אאזמו"ר ז"ל:

דובענין לתלות בבעל שמוצא כתמים תמיד על חלוקו סמוך לאמתו. הרי אפילו כתם אין תולין בכתם כש"כ שבדיקת עד אין תולין בכתם ואם משום דכתמים שלו הן עדיפי משאר כתמים שנמצאים לעולם במקום אחד ודמי להדין הנזכר בש"ע סי' קפ"ז ס"ז. עכ"ז י"ל דאין תולין אפילו בכה"ג:

הבס"ט סי' קצ"א משמע להקל בכה"ג ברמ"ת אך אין דבריו מוכרחים ואולי כוונתו לא לטהר הדם בלי ז' נקיים רק שתהיה מותרת לבעלה אחר ז' נקיים. ועוד שהניח בצע"ג:

ושיעשה הבעל כיס שיתברר עי"ז שיוצא דם מאמתו אז תוכל לתלות בו:

זובענין השאלה השנית נידון אשר נהגו השו"ב לבקוע הסירכא ולקלוף אח"כ הדלדולים בנחת מאין יצא להם היתר זה. בספר בית אפרים סי' ל"ט סעיף קכ"ו הביא מנהג זה וז"ל בהרבה מקומות נהגו הבודקים שממשמשין בסירכא ומותחין אותה כקרום ואח"כ אוחז בצפרניו ומושך וקולף אותה בנחת מעל הריאה וקולף והולך בנחת עד שלא נשאר ממנה כלום על הריאה ואז בודקין בנפיחה ושמין רוק או פושרין על מקום הסרכא (ר"ל על כל מקום הנקלף) ואם אינו מבצבץ מכשירין אותה ואם נשאר שום דלדול בריאה שא"א לקולפו אם לא בחוזק יד מטריפין אותה וגם כי רוב פעמים הוא מבצבץ ע"י כך. והמנהג הזה נתפשט בדורות שלפנינו בין הבודקים ואע"פ שלא היה רוח חכמים נוחה מהם לא מצאו אנשי חיל ידיהם לבטל המנהג ואמרו הנח להם לישראל (מוטב שיהיו שוגגים כו' כעין מ"ש הב"ח סי' ל"ט סט"ו) כו' ואולם עריבים עלי דברי דודי מ"ו הגאון מוהר"ס שאמר שהמנהג יש לו על מה שיסמוך לפי שכיון שהוא נקלף מעל פני הריאה זה האות כי לא קלטה הסרכא בקרום הריאה רק מחמת הליחות שמבחוץ התחיל להתקרם כמו מלבוש על הריאה וכמעשה שהביא הט"ז סי' ל"ה ס"ק י"ד בעובדא דריינוס שנתפשט קרום ונעשה כמו מלבוש לריאה וקלפוה בנחת מעליה ונמצאת הריאה שלימה והכשירוה ובודאי הלבוש הזה לא נתקרם בפעם א' כ"א מעט מעט עד שהוא מתעטף ע"פ כל הריאה. וא"כ מה לי כולם מה לי מקצתה כל שנקלף בנחת הרי שאין לסרכא שרש בקרום הריאה ומבחוץ בא ונדבק לשם וכשר. אבל אם נשאר איזה דלדולי' (ר"ל אפילו מה דלחוץ שטח עובי הסירכא) א"כ שורשה פתוח אל הריאה וטריפה. אע"פ שביארנו כי מה שנהגו להקל ע"י קליפת הצפורן ובדיקה הם דברים של טעם יראה לי שאין להקל בזה כ"א כשהסירכא הוא מן הריאה לדופן שיש לה מתירים מגדולי המורים ע"י בדיקה בפושרין אפי' לחתוך הסירכא וכדאי הם לסמוך עליהם להתיר ע"י קליפת הסירכא ובדיקת הפושרין. אבל אם נסרכה לשאר מקומות שבחלל הגוף אפילו למקומות שאין הנקב פוסל בהם ואין צ"ל אם הסירכא בריאה מאונא לאונא או לאומא או לשאר מקומות שבריאה שלא כסדרן אין ראוי לנהוג היתר כ"א במקומות שיש הפסד בדבר אבל במקומות שאין הפסד אין ראוי להם לזוז ממה שנת' למעך בלבד עכת"ד. העתקתי כולו לפי שאין הספר מצוי. והנך רואה קצת סמך למנהג ואעפ"כ אינו מתיר שלא במקום הפסד רק בריאה הסרוכה לדופן ולעד"נ שאפילו במקום הפ"מ אין להקל כ"א בריאה הסרוכה למקומות שאין הנקב פוסל בהם כגון לשומן הלב וכה"ג. דלהרבה מגדולי הראשונים יש לה היתר בבדיקה כמ"ש אאזמו"ר נ"ע בתשובתו. ולכן כדי להעמיד המנהג י"ל דאע"ג דלא קיי"ל כוותייהו מ"מ כדאי הם לסמוך עליהם להתיר ע"י קליפת הסירכא ובדיקת הפושרין אבל כשהסירכא הם ב' קצוותיה בריאה קשה מאד להקל ע"י הקליפה שהרי כאאזמו"ר נ"ע בתשובתו לברדיצוב כ' וז"ל כי מעולם לא עלה על דעתי להתיר ח"ו לקלוף הסירכא בידים כו'. גם שארי מחברים צווחים על המנהג הזה ככרוכיא כמ"ש בספר לבושי שרד סס"י ל"ט בתשובתו שם ג"כ על השאלה דברדיצוב הנ"ל בשגם כי הגם דגברא רבא אמר מלתא ה"ה הגאון מוהר"ס וגברא רבא מסהיד עליו ה"ה הגאון בבית אפרים. מ"מ תורה היא כו'. ואם לדין יש תשובה. דממעשה דרינוס אין ללמוד היתר לפמ"ש הט"ז סס"י ל"ט דהתם בתולדה כך היתה ובודאי נולד ונתהוה בפעם אחד ומאין לנו לומר שמתקרם מעט מעט כו'. ועוד דלדבריו שהסירכות הנקלפים דשכיחי טובא הן הנה התחלת קרימת המלבוש הנ"ל א"כ למה אין מלבוש הנ"ל כעובדא דרינוס נמצא כלל על הריאה אפילו בין מאה בהמות שנמצא בהם התחלת הקריאה דהיינו ענין הסירכות הנ"ל וכידוע לכל דעובדא הנ"ל לא שכיחא כלל וכלל. ולכן מסתבר יותר שהסירכות אינן מעין המלבוש כלל. וגם אין לומר דמ"מ יש להתיר זה כמו זה. דאין הנדון דומה לראיה דהתם כיון שהמלבוש ע"פ כל הריאה י"ל דמראים הדברים שברייתה כך משא"כ כשהיא רק במקום אחד מהריאה וכעין מ"ש הרשב"א בענין דבוקה שאם כל גג האומא דבוק בשדרה כשרה שכך מראים הדברים שזו כך ברייתה. בד"א בשכל הגג כולו דבוק כו'. ומשם יש ללמוד חילוק במכ"ש בין נ"ד לעובדא דרינוס. ובר מן דין הנה אף את"ל דבעובדא דרינוס נמי י"ל שלא נעשה כך בתולדה כמ"ש בראש אפרים סי' ל"ה ס"ק קמ"ט בשם ימין משה מ"מ בעובדא דרינוס נמי דעת הר"ץ להטריף בסרוכה למקום אחר. א"כ כ"ש בנ"ד. ואף שהשמ"ח חולק עליו מ"מ היינו דוקא בכמו עובדא דרינוס ממש ולא בסירכות ממש שיש ספק רחוק מאד אם הוא מעין עובדא דרינוס או לא ודאי דקשה מאד ללמוד בזה קולא מעובדא דרינוס. הלכך נלע"ד שאין להקל ע"י הקליפה בנחת אלא בסרוכה למקום שאין הנקב פוסל עכ"פ כדלעיל. וכן שמעתי מהשו"ב דקהלתנו שהוא ואביו שהיו שו"ב בק' לאזני לפני כאאזמו"ר נ"ע נוהגים כן שלא לסמוך ע"ז בסירכא שב' קצוותיה הן בריאה. וגם שמעתי משאר שוחטים נוהגים כן. ואם יאמר האומר הלא בסירכא שב' קצוותיה הן בריאה יש ג"כ צדדים להקל אם אין הסירכא מאונה ראשונה לשלישית והוא ע"פ דעת רש"י שבטור רס"י ל"ט ודעת הרמב"ם לפמ"ש הלחם משנה פ"ח מה"ש דס"ל דמאונא לאונא שאצלה נקרא כסדרן אף מחיתוך לגב. וא"כ נסמוך בזה ג"כ על הקליפה בנחת. ע"ד שאנו סומכים בסרוכה למקומות שאין הנקב פוסל. אף אתה אמור לו דלא דמו להדדי. דהא התם דעת רש"י והרמב"ם נמי לא ברירא כ"כ להקל בזה. והר"ן והב"י נסתפקו בדבריהם. ושאר פוסקים רובם ככולם וגם הגאונים שדבריהם דברי קבלה מטריפין הלכך אין לסמוך להקל על סברא זו כלל. משא"כ בסרוכה למקומות שאין הנקב פוסל שיש מתירים בזה להדיא מגדולי הראשונים וכן יראה מתשו' כאאזמו"ר נ"ע שבסרוכה למקומות שאין הנקב פוסל יש לצדד להקל יותר וכ"ה משמעות רמ"א בד"מ סי' ל"ט. הלכך בזה אפשר לצדד זכות לענין המנהג שכבר נהגו. אבל כשב' קצותיה הן בריאה יש להתנהג בענין המיעוך כמבואר בש"ע ואחרונים:

חוהנה אף גם בענין המיעוך הנהוג מקדם יש ב' מנהגים. הא' והוא המבואר בשמ"ח סי' ל"ט סעיף ל"ו ל"ח יעו"ש. וביאר דבריו היטב בספר לבושי שרד שם בהג"ה וז"ל כללא דמיעוך ומשמוש כך הוא. אם הסירכא דבוקה שני צדדים להריאה אזי צריך למשמש בשני הדבוקים שיגלגל הסירכא בין האצבעות אפי' הרבה רק שהגלגול יהי' בנחת ואזי אם הוא ריר בעלמא תסתלק הסירכא מעל הריאה ואם לא נסתלקה מהריאה אלא נתפרקה לשנים ונשאר עדיין מעט מהסרכא דבוק אל הריאה ימשמש עוד בהנשאר עד שתסתלק מהריאה ואפי' אם חוט דק נשאר עדיין מכל הסירכא ומחובר בהריאה צריך למשמש בחוט המדולדל ההוא עד שיפול ויסתלק מהריאה ע"י גלגול האצבעות וחלילה לו שיקלף רק שתסתלק הסרכא מעצמה מעל הריאה ע"י הגלגול באצבעות (והיינו ממש כמ"ש אאזמו"ר נ"ע בת' הנ"ל וז"ל כי מעולם לא עלה ע"ד להתיר ח"ו לקלוף הסרכא בידים רק שע"י הגלגול בין האצבעות אפי' בנחת עי"ז היא מתקלפת מאליה מהריאה ומתנתקת מעט מטה מטה עד כלותה כו' דהיינו ממש כמ"ש הלבושי שרד שתסתלק הסרכא מעצמה כו' ע"י הגלגול כו') ואם לא נסתלקה מע"ג הריאה ע"י גלגול האצבעות יטריפנה כי היא סרכא גמורה וכשנסתלקה ע"י הגלגול יבדוק בפושרין. ככה יעשה בשני צדי הסרכא. ואם הסרכא דבוקה מהריאה אל שאר מקומות שאין נקב פוסל שם א"צ למעך רק בצדה הדבוק לריאה ויעשה ככל האמור ואם אחר שנסתלק כל עובי הסרכא מעל הריאה ע"י המשמוש נשאר עוד דלדולים כעין קרומים או חוטין להלאה משטח עובי הסרכא א"צ למשמש בהם ולא לקולפם וא"צ להשגיח רק שמקום שטח עובי הסרכא ישאר נקי בלי שום דלדול (וכ"כ אאזמו"ר נ"ע בשם מורו הוא רבינו הגדול הרב המגיד נ"ע ממעזיריטש ולזה הסכים הוא נ"ע ג"כ. וזהו כל כוונתו בתשובתו הנ"ל וכ' שגם דעת השמ"ח י"ל כן ע"ש במ"ש ואף גם בשמ"ח אין הדבר מוכרח כ"כ כי י"ל ג"כ דכוונתו אינה אלא על מקום יציאת הסרכא ובליטתה מהריאה כו' ע"ש. והנך רואה שכן פי' ג"כ הל"ש בדעת השמ"ח) ואם אירע שקלף אותן קרומים ואח"כ בצבץ שם להלאה משטח עובי הסרכא אין לאסור (וזה הי' השאלה דברדיצוב שהתיר אאזמו"ר נ"ע ומחו' הגאון ז"ל מברדיצוב ע"ש) וזה הוא יסוד המיעוך עפ"י דרכו של הת"ש. המנהג הב' הוא נז' בפמ"ג במשבצות סי' ל"ט ס"ק י"ג דכשניתקת גוף הסרכא באמצעיתה ע"י גלגול אצבעות בנחת נמי מהני. וביאר זה הלבושי שרד בתשובתו הנ"ל אות ט"ז וז"ל מנהג שני במחוזין אחרים שממעכין בגלגול אצבעות כדרך רמ"א ז"ל וכאשר ניתק ע"י המיעוך (באמצע) קולפין השאר בנחת מעל הריאה ובודקין בפושרין. והמדקדקין שבהם ממעכין בגלגול עד סמוך לריאה ומה שנשאר עוד מגוף הסרכא דלדולים קצרים שאין בהם כדי אחיזה וגלגול באצבעות הם קולפין בנחת ובודקין. עכ"ד. וההפרש בין המדקדקים האלו ובין המנהג שבת"ש הוא דאילו להת"ש אפילו הדלדול הקצר צריך שיעבור ע"י גלגול אצבעות כיון שהוא מגוף הסרכא עדיין וכמש"ש הל"ש ואפילו אם חוט דק כו' וה"ה דלדול קצר כו' ואם א"א להעבירו הרי היא טריפה מספק. משא"כ להמדקדקים לפי מנהג השני כשר כה"ג ואין צ"ל לאותן שאינן מדקדקים שיש חילוק רב בין מנהג זה למנהג של הת"ש. והנה כאאזמו"ר נ"ע בתשו' הנ"ל נראה דדעתו דשפיר דמי לסמוך על המנהג זה השני והביא לו סמיכות מתשו' שבו"י ומתשו' חינוך בית יהודה וכ"כ הלבושי שרד שם. רק שבאיכות המיעוך כ' השבו"י שם שבתחלה יפשט הסרכא עד שיהיה כעור דק ואח"כ ימשמש בו דאי לא"ה אינו מתפסקת הסרכא כלל ע"י המשמוש דאדרבה ע"י גלגול נעשה חזק כחבל. ולפעד"נ דזהו דייקא ע"פ מנהג השני דמהני אם נפסקה הסרכא באמצעיתה לבד. וכדי שתפסק ותנתק באמצעיתה מוכרח שבתחלה יפשט אותה כו' דאי לא"ה אינה מתפסקת באמצעיתה. אבל למנהג הת"ש שצריכי' שתסתלק ע"י המיעוך מעל הריאה ממש והיינו כמ"ש אאזמו"ר נ"ע שהיא מתקלפת מאליה מהריאה כו' אין אנו צריכים למותחה ולפושטה תחלה כעור אלא אם ימשמש ויגלגל אותה בין האצבעות כמו שהיא תוכל להתקלף מאליה מהריאה כו'. וחילוק זה מושג בחוש שיש חילוק בין ניתוק באמצע לקילוף וניתוק מהריאה אם היא שם הפשטת ליחה לבד:

טונמצינו למידים שיש בידינו ג' מנהגים בענין המיעוך. הא' מנהג הת"ש. הב' מנהג השבו"י והפמ"ג. הג' מנהג הבודקים עתה. רק זאת כ' הל"ש והבית אפרים שלמנהג הג' והוא הקולפים בנחת צריכים הם לקלוף הכל אפי' כל מה דלחוץ עובי שטח הסרכא עד כלותם ושיהי' נקלף דוקא בנחת. ואם באיזה מקום אי אפשר שיקלוף בנחת הרי נתברר שהיא סרכא וטריפה וכמדומה בבירור שכך מנהגם שהרי כך הדין בעובדא דרינוס. עכ"ד הל"ש. ועתה אומר אני מה שנלע"ד להתנהג בענין הסרכות. כי הנה בסרכות יש ג"כ חילוקים. הא' והוא אם נסרכה למקומות שאין הנקב פוסל בהם. וכבר נת' שבזה יש לנו בהכרח להעמיד מנהג שלנו ולסמוך על מנהג הקולפים בנחת כנ"ל. אלא מיהת נת' שם שכ' הבית אפרים שבמקום שאין הפסד אין לנהוג כן רק בסרוכה לדופן. המין הב' בסרכות הוא כשב' קצוותיה הם בריאה שלא כסדרן דהיינו מאונא לאונא או לאומא שאצלה מחיתוך לגב או מגב לגב. ובזה נ"ל שבמקום הפסד גדול יש להן לסמוך על מנהג השבו"י דדי שתנתק באמצעיתה. ואף שדעת השמ"ח אינו כן מ"מ כיון דיש קצת צד כל שהוא להקל בסרכות אלו משום דעת הרמב"ם ורש"י כמו שהבינו הטור והלח"מ בדבריהם. ואע"ג דכל שאר הפוסקים חולקים עליהם וכן ההלכה. מ"מ צד מיהו הוי להקל בענין המיעוך לסמוך ע"ד השבו"י והחב"י ושאר האחרונים נגד דעת השמ"ח. ומ"מ במקום שאין הפסד גדול אין להקל נגד דעת השמ"ח. אמנם אם הסרכא היא שלא כסדרן מאונא לאונא השלישי' וכן בסרכות דוורדא שבזה היא טריפה מדינא דגמ' לכ"ע באין חולק כלל. רק שאנו סומכים על המיעוך. והרבה פוסקים חולקים על המיעוך כידוע. א"כ עכ"פ בזה יש לשמוע אל הת"ש שהוא המחמיר בענין המיעוך. וכן נלע"ד מתשו' כאאזמו"ר נ"ע דהנה בתשובתו להגאון דבריסק נראה שהחמיר בכל סירכא שהיא בב' קצוות הריאה להתנהג כדעת הת"ש אפי' מחיתוך לגב. ואף דאח"כ סד"ה הנה אחרי שובי נחמתי כ' דהסומך על שבו"י אין מזחיחין אותו י"ל דאין מזחיחין אותו לבד אבל ראוי להחמיר עכ"פ כשב' קצוותיה הן בריאה ומש"ש לחומרא בעלמא החמרתי כן היינו בלהלאה ממקום הסרכא דבהא הת"ש נמי מודה כמש"ל בשם הלבושי שרד. והנה מ"ש להחמיר עכ"פ בסרוכה מא' לג' או בוורדא כהת"ש יש לי קצת ראי' לזה ממ"ש רמ"א בד"מ סק"ך ובהג"ה סעיף י"ג שיש מקומות שמחמירי' שלא למעך בסרכות הוורדא. ולכאורה קשה מ"ש וורדא משאר סרכות שבריאה שלא כסדרן אלא שהוא הדבר אשר אמרתי. כי הנה הרמ"א כ' שם בד"מ שלדעתו חומרתינו שנהגו להטריף כל סירכא אף במקום שהוא כשר מדינא גרמה קולא זו שנהגו למשמש ולמעך. ולפיכך י"ל שנהגו למעך בסרכות שיש מכשירים אותם בלא"ה מדינא דגמ' והיינו בסרוכות לשומן הלב וכה"ג או אפי' בשני אונות שנסרכו מן הראשונה לשני' מחיתוך לגב שדעת רש"י והרמב"ם להקל בזה לפי הנראה מפשוטן של דבריהם כמו שהבין הטור. משא"כ בוורדא הרי רש"י עצמו כ' בפי' דכולהו לגבה דידה שלא כסדרן הוא א"כ אין צד להקל בזה מדינא דגמ' ולכן לא סמכו על המיעוך לבד בזה. וא"ת א"כ למה לא כ' ג"כ שלא נהגו למעך בסרוכה מאונא א' לג'. י"ל דזהו מילתא דלא שכיחא ולא שייך בזה כ"כ מנהג. משא"כ בוורדא דשכיחא קצת שתסתרך לאיזה מקום שיהיה וכולהו לגבה שלא כסדרן. וכיון דנשמע שעכ"פ יש להחמיר יותר בסרכות הוורדא או מאונא א' לג'. א"כ הגם שכתבו הב"ח והש"ך שמנהג שלנו למעך בכל הסרכות. מ"מ יש לנו להחמיר בענין המיעוך גופא בסרכות דוורדא או מאונא א' לג' כמנהג הת"ש:

סיומא דפסקא. בסרכות שמאונא א' לג' או בסרכות דוורדא יש להחמיר בענין המיעוך כמ"ש השמ"ח. ומ"מ יראה מדברי אאזמו"ר נ"ע שהסומך על שבו"י אין מזחיחין אותו. בשאר סרכות שלא כסדרן וב' קצוותיה בריאה י"ל ג"כ כהשמ"ח. אלא שבמקום שנהגו כשבו"י יחזיקו במנהגן. בסרכות מריאה למקום שאין הנקב פוסל יש לסמוך במקום שנהגו על הקילוף בנחת ובדיקת פושרין והיינו בהפ"מ ובשלא בהפ"מ אין לסמוך על זה אלא כדעת הת"ש. אא"כ הסרכא מריאה לדופן: