סימן פז

אסימן פז

הנה מ"ש רומע"ל לדמות זה לדין שבח"מ סי' פ"א ס"ל המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריווח בכל שנה ולבסוף טוען שלא היה ריווח כו'. אינו נ"ל כלל לדמות זה לזה דשם נתן בתורת ריווח ואמר שהרוויח. וכאן בעת שנתן לה הכת"י על הקרן וריווח ל"ה רו"כ כשימכור הפשתן הרי ידוע שעדיין לא הרוויח כלל. כי העיסקא דאלף רוכ"ס ידוע שהוא הפשתן שקנה. והפשתן עדיין לא נמכר א"כ הוא קרוב לשכר וקרוב להפסד. לכן אין זה ענין כלל לדין דסי' פ"א ס"ל הנ"ל. ומסתמא בעת שהיו מתריזים זע"ז שהיא בקשה ממנו מאה רוכ"ס כפי השטר העיסקא שנצרך ליתן ריוח מאה רו"כ להפטר מהשבועה והוא רי"ב לא רצה בשום אופן ליתן עד שנתפשרו ממאה על ל"ה. מסתמא בתוך טענותיו עמה הי' מבואר שאין שום ריווח כלל דאל"כ שהי' מודה שיש ריווח על חלקה שלשים וחמשה רו"כ א"כ יש ריווח שבעים רוכ"ס. ודאי היה הדרך ארץ שיתן עכ"פ השבעים רו"כ בשלימות כדי להפטר מהשבועה וכדרך כל מקבלי מעות על עיסקא בהיתר כפי התיקון שלפעמים מפסידים ממעותיהם ונותנים כל שיש היתר ליתן. כדי שילוו לו מעות בעיסקא להבא כו' שמזה פרנסתו כו'. א"כ כיון שלא נתן כת"י על ריווח רק על שלשים וחמשה רו"כ ע"כ לא הודה כלל שיש ריווח על חלקה כן. כ"א ודאי הי' טוען שאין ריווח כלל או אפשר גם הפסד. אלא שאעפ"כ רוצה להיות ישר. ולכן הוא חסד ממנו שנותן ל"ה רו"כ ריווח. כן נראים הדברים. וא"כ אין זה ענין כלל להדין שבח"מ סי' פ"א ס"ל. דהתם הטעם שכבר נתן בתורת ריווח והודה שיש ריווח. ואיך יהי' נאמן לחזור ולהוציא. וזה נוגע לדין דהנך גינאי בפ"ק דגיטין (דט"ו ע"א). משא"כ בנד"ז לא הודה כלל כ"א שנתפשר ליתן אף שאין מגיע ממנו. וגם ידוע ברור שעדיין לא ידוע עכ"פ שיש ריווח. שהרי לא נמכר הפשתן. וגם עדיין לא נתן הריווח ולא הקרן. רק נתן כת"י:

קיצור. שדין זה שנתפשר ליתן ל"ה רו"כ ריווח. ולא ידוע עדיין שיהי' ריווח. אינו ענין כלל לדין דסי' פ"א ס"ל. ולכן אם באנו להמשיך הדין רק משם הי' הדין נותן בנד"ז שישבע ויפטור מהריווח. כדין שאר כל מקבל עיסקא. ואם יביא עדים שהיה הפסד. וזה העסק הוא ממעות שקיבל מחותנה המנוח ז"ל היה הדין לנכות חלקה בהפסד:

באך מ"ש מעל' לדמות זה לענין מקבל עיסקא שבזמן כלות העיסקא רוצה לקנות חלק פלגא ריווח מהנותן. היינו מחצה מריוח שיהי' בהפשתן וקנה חלקה בסך שלשים וחמשה רוכ"ס. וסבר שירויח בזה והוא הפסיד. הרי הוא כשאר הקונים דעלמא שקנו פשתן וסברו שירויחו ואח"כ הפסידו היעלה על הדעת שיוכלו לחזור אח"כ מהמקח. כיון שההפסד פחות מכשיעור אונאה ושהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו לכן אחר שקנה חלקה בקגא"ס אפילו לכשיברר בשני עדים שהפסיד בהפשתן לא יועיל לזה וכן מבואר בתשו' מהר"ם לובלין סי' קל"ה אות באות ממש זת"ד רו"מ. ולפע"ד זה הדין נכון אך תנאי יש בדבר. היינו אם בעת שהושווה עמה על הריווח כנ"ל. היה העסק קרוב לשכר היינו שעכ"פ לפי השער הקצוב אז על פשתן היה אפשר שיהי' בהפשתן ריוח והיה עכ"פ רחוק מהפסד. אזי הדין נכון כמ"ש רו"מ. אכן אם בעת שהושווה עמה היה רחוק משכר וקרוב להפסד. היינו אם לפי השער הקצוב של פשתן בשעת ההשוואה היה עומד להפסד. א"כ הרי אין זה דומה כלל לקונה פשתן מחבירו דהכא לפי העיסקא יש לה להפסיד בהפשתן. וזה המקבל העיסקא שקונה ממנה חלקה ופוטרה מההפסד וגם נותן לה ריוח ל"ה רוכ"ס הוא רק מפני טובת ההלוואה ומפני שנתחייב בהשט"ע ריוח מאה רוכ"ס. ומפני זה הוכרח להשוות על ל"ה רו"כ. כי זילא ליה למיקם בדינא ודיינא שעי"ז לא ילוו לו עוד מעות כנהוג. וא"כ י"ל שאין המקח כלום. שהרי לפי השער יש הפסד. והוא נותן לה גם ריוח. ה"ז רבית ונשך. אך אם היה התנאי שתמתין לו משך זמן רב עד שיתעלה השער אזי י"ל דה"ל כדין טרשא רס"י קע"ג הגם דשם מבואר בשומתו ידוע אסור ע"ז י"ל כאן אין שומתו ידועה כ"כ. וגם אפ"ל בעיסקא יש להקל קצת עיין טור סס"י קע"ז המקבל עיסקא והפסיד ולא הודיעו אלא נתעסק ומילא הקרן כו'. אבל אם היא התנה עמו שימכור מיד י"ל יש בזה דין רבית אם היה ידוע להנותן והמקבל שיש הפסד בהפשתן. והוא מקבל ריוח. ואף אם זהו רק א"ר כמשי"ת לקמן מ"מ אין הקנין כלום:

גאך מ"ש הרב ר"א נ"י דזהו ר"ק. והצעטיל שנתן לה הוא שטר שיש בו רבית קצוצה שכלל את הקרן עם הרבית. ג"כ אינו נכון כלל דר"ק אינו אלא אם קצץ לו רבית בשעת הפסיקה משא"כ הכא הפסיקה היה בהיתר גמור. שהנותן מקבל פלגא באגרא כו'. רק בשעת הסילוק שהיה עומד הפסד ואעפ"כ גמר שלא יפסיד הנותן וגם שיתן לו ריוח. א"כ כיון בשעת הסילוק נתן לו רבית זה ולא בשעת הקציצה אין זה רבית מדאורייתא כלל וכמ"ש הב"י סי' ק"ס קרוב לסס"י בד"ה אי אוזיף מאה דבתר מעיקרא אזלינן ולכן אם אוזיף מאה במאה ובשעת הסילוק המאה עולים ק"כ דיש כאן נשך ורבית אעפ"כ כיון מעיקרא בשעת הפסיקה לא היה בזה רבית כלל. אין זה נשך מדאורייתא כלל. וה"נ אף אם נאמר שבשעת הסילוק יש כאן רבית גמור דומיא דמאה בק"כ. כיון דמעיקרא בשעת הפסיקה היה בהיתר אין זה כלל רבית דאורייתא. והא דגבי משכנתא בלא נכייתא י"א דהוה ר"ק אע"ג דלא קץ ליה הרבית עיין בגמרא (דס"ז ע"א) דמשמע בגמרא ב' דיעות בזה. התם שאני דעכ"פ בשעת הפסיקה היה איסור היינו שיאכל הפירות משא"כ הכא שהפסיקה היה בהיתר גמור כנ"ל אין בזה ר"ק לכ"ע אף אם בשעת הסילוק נתן לו ריוח. ולכאורה י"ל דיש לו דין רבית מאוחרת. דאע"פ שנותן לו מעות ומפרש בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי אין זה רבית גמור כמ"ש במשנה ס"פ א"נ. מיהו זה אינו דהתם מיירי כשנתן לו אחר שהחזיר לו מעותיו אבל אם נותן לו כן בשעה שחייב לו המעות אינו נק' רבית מאוחרת כמ"ש הטור סס"י קס"ו א"נ י"ל דלא מקרי רבית מאוחרת כו' ע"ש. ובב"י שם. ומ"מ י"ל דנהי דאינה רבית מאוחרת אינה ג"כ ר"ק כ"א אבק רבית כמש"ש הטור אסור. אך בב"י רס"י ק"ס בד"ה ולא רבית שבשעת הלוואה כתב דאילו בעוד שמעותיו בידו רבית ממש היא. משמע קצת דה"ל כמו ר"ק. מיהו אף לו יהי כן הכא שאני דשם [נתן] לו מעות ממש בשביל ההלואה אבל כאן שנותן לה בשביל חלקה בריוח. אף שבאמת אין ריוח כ"א גם הפסד. מ"מ הרי א"א לו אא"כ יברר בשני עדים ושישבע ש"ח. וכל זמן שלא רצה לברר בעדים יש לה טו"ת עליו על מאה רוכ"ס. א"כ מה שנתן לה אין זה נשך ממש. ולכן לכל היותר אין זה רק אבק רבית לבד:

דאך אם נחליט עכ"פ שזהו אבק רבית א"כ אע"ג שעשו קגא"ס אינו כלום דה"ל נעשה באיסור א"ר וגבי א"ר לא מהני אא"כ כבר נתן הלוה להמלוה ומדעתו ורצונו. אבל כל שלא סילק עדיין אף שקבל קנין לסלק לאו כלום הוא כמבואר בב"י סי' קס"א בד"ה כתוב בסה"ת דכל א"ר דבשטר מנכה ליה ולא מגבינן מיניה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. וכ"כ הרי"ף. וכ"ש בקנין לבד. ועוד ראיה דהטור שם כ' דהראב"ד ס"ל דאבק רבית אף שסילק הלוה למלוה אם חזר ותפש הלוה משל המלוה אין מוציאין מידו ונהי דהרא"ש שם חולק עליו. דהיינו דכיון דכבר נתן לו מדעתו ה"ל כשלו. אבל בנד"ז שקבל רק קנין לסלק הא"ר פשיטא דלא דמי לכבר נתן לו. ולכן אין מוציאין מהלוה. וכה"ג אמרינן בגמרא וכי מותר ללוות סאה בסאה במקום שקנו מידו (פ"ק דב"מ דט"ו ע"א) הביאה הרשב"א בתשו' הובאה ב"י סס"י קע"ב. ואם כן מה שמעל' סילק המעות שהושלש תח"י להמלוה נ' דהדין נותן שמוציאין בחזרה מהמלוה ללוה כמ"ש בב"י סי' קס"א שם בד"ה כתב הרא"ש. ובשם הריב"ש סי' ש"ה שכתב אין ספק שאם הגבו ב"ד האבק רבית מן הלוה למלוה לא עשו ולא כלום כו' וחוזרין ומוציאין כו' וכבר דנתי כן הלכה למעשה עכ"ל הריב"ש שם בב"י. ולכן אם בשעה שנתן לה הצעטיל על הקרן וריוח שלשים וחמשה רוכ"ס. היה ידוע שהעיסקא עומדת להפסד וידוע שמעות שקבל בעסקא הניח בעסק הפשתן. א"כ קרוב לומר דה"ל אבק רבית ואף שי"ל כיון שהיה מחוייב להביא עדים שיש הפסד ולא הביא אפשר לומר שלא היה ניכר הא"ר. מ"מ אם יביא גם עכשיו עדים שבשעת ההשוואה היה עומד הפסד בהעיסקא א"כ איגלאי מלתא שבהצעטיל הי' א"ר וא"כ הקנין לא מהני. וא"כ איך יוציאו ממנו בעל כרחו אבק רבית מחמת הצעטיל והקנין זה ודאי לא נהירא כלל. ולכן מה שפסק מעל' שאם הי' עם הצעטיל קגא"ס אזי אף אם יברר רי"ב בעדים שהיה לו הפסד אין לו דבר לתבוע מאתה. אין הפסק אמת לפע"ד היינו שאם יברר גם עכשיו שגם בעת הפסיקה והצעטיל הי' העיסקא עומדת להפסד לפי השער של פשתן אז. דא"כ איגלאי מלתא שזהו אבק רבית. ולא מהני ע"ז שום קנין ושטר להוציא מהלוה. שמאחר שיש הפסד והוא טוען שזהו נשך ותרבית איך יוציאו ממנו בע"כ מחמת צעטיל וקנין:

האח"כ השגתי תשו' מהרמ"ל סי' קל"ה שכ' רומע"ל שמבואר בו אות באות כדברי רומע"ל. ולפע"ד אין הנדון דומה כלל דשם איתא בהשאלה שבשעה שקנו מקבלי העיסקא מראובן השליש ריוח שלו בשלשים זהובים. היה נראה בעיני מקבלי העיסקא שיעלה ריוח יותר ויותר משלשים זהובים לחלק ראובן הנותן. וא"כ אף שאח"כ נשתנה הדבר והיה הפסד בהסחורה אינו כלום וע"ז פסק סוף תשובתו אבל בנ"ד שהביאו הסחורה לביתם וראו בה והעריכו אותה שכשימכרו אותם יהיה להם ריוח גדול והלכו וקנו מהנותן חלקו כו' אפילו אם היה להם עדות ברורה שהיה אח"כ הפסד בהסחורה כו' מה לו להמוכר בכך עכ"ל. לא כן בנד"ז שעל כרחך בעת שנתן לה הצעטיל על ל"ה רו"כ ריוח הי' ידוע שאין העיסקא עומדת לריוח דאל"כ מדוע הניחה לו ששים וחמשה רו"כ שהרי היה צריך ליתן לה ריוח מאה רוכ"ס לפי כתיבת העיסקא. ומדהניחה לו שני שליש מהריוח. ע"כ צ"ל שהי' ידוע שהעסק גרוע מאד וא"כ לא דמי כלל לנדון דמהרמ"ל דשם ליכא שום חשש רבית. כיון שהעיסקא היתה במעלה עליונה והם ראו שיש להם ריוח בזה נגד חלק שליש ריוח שלו כו' ע"כ מה שקיימו ליתן לו שלשים זהו' כפי הפסיקה אין בזה חשש דחשש רבית כלל. וכיון שקנו ממנו בקנין והקנין הוא בהיתר גמור אין לאחר קנין כלום א"כ מה שנשתנה אח"כ אין זה שייך להמוכר. אבל בנד"ז שבשעת הפסיקה אחרונה היתה העיסקא גרוע מאד עד שלכן מחלה לו שני שלישי הריוח מחלקה. א"כ כיון שניכרים הדברים שהעיסקא נשתנית לגרעון לכן אם יברר בעדים עכשיו שבשעת פסיקה הנ"ל היתה העיסקא עומדת בגרעון כ"כ עד שעומד להפסד מהקרן ולא לריוח כלל. א"כ מה שמחל לה הפסד שלה וגם עוד נתן לה צעטיל ע"ס ל"ה רוכ"ס זהו כעין רבית עבור ההלואה. ונהי שאמרנו לעיל שאין זה ר"ק עכ"ז אינו דומה כלל לנדון דתשו' מהרמ"ל שהקנין היה בהיתר גמור כנ"ל משא"כ כאן איגלאי מלתא שהקנין היה על נתינת אבק רבית ואין מוציאין מן הלוה למלוה והצעטיל והקנין לאו כלום הוא להוציא עי"ז אבק רבית. ואם הוציאו בהכרח הלוה בלי רצונו מדעתו כ"א ע"פ דיינין. לא עשו ולא כלום כמ"ש הריב"ש כנ"ל:

ואך אף מתשו' מהרמ"ל אין ראי' אפ"ל עוד צד זכות כיון בשעת הצעטיל אף שידוע שהיה עומד להפסד עכ"ז אם רצה לסלק הרבית ל"ה רו"כ אין כאן איסור. אף א"ר. שהרי צריך לברר בשני עדים שיש הפסד. וכ"ז שלא יברר ולא ישבע מחוייב לסלק. א"כ רשאי לסלק לה בשלימות וגם ליתן ריוח. וכיון שהיה רשאי ליתן ריוח י"ל גם קנין וחיוב מהני. ואף שעכשיו יברר בעדים ואיגלאי מלתא דהוה א"ר. מ"מ כיון בשעת הקנין נתחייב על דבר שהי' מותר לו אז י"ל מהני הקנין. ומ"מ אין זה מוכרח דהרי עכשיו נתגלה שהוא א"ר א"כ א"א להוציא ממנו מחמת קנין (ועוד אם הם ידעו ג"כ שיש הפסד. לא הי' צריך עדים דלא איברו סהדי אלא לשקרי כו') שנתן שלא רצה לברר והרי עכשיו מברר וידוע שזהו א"ר:

מ"ש רו"מ בתשובתו פעמיים שבתשו' מהרמ"ל סי' קל"ה מבואר אות באות כדברי רו"מ. במח"כ זהו שלא בהשגחה דשם הפסיקה שהברירה בידם ליתן לו שליש ריוח או שלשים זהובים. וכשאח"כ בחרו ונתנו שטר ליתן שלשים זהובים אז היה העיסקא במעלה עליונה שהיה נראה להם שיעלה הריוח שליש שלו יותר ויותר משלשים זהובים. וע"ז פסק דמה שאחר הקנין נשתנה הדבר אינו כלום כמ"ש בסוף תשובתו אבל בנ"ד כו' ריוח גדול והלכו וקנו מהנותן חלקו כו' אח"כ הפסד כו' יעו"ש. לא כן בנד"ז שעל כרחך בעת שנתן לה הצעטיל על ל"ה רוכ"ס ריוח היתה העיסקא של הפשתן גרוע דאל"כ מדוע הניחה ומחלה לו שני שלישי הריוח מהפסיקה ראשונה שהיה מאה רוכ"ס ועכשיו מחלה ס"ה מהמאה. והושוו רק על ל"ה. אין זה אלא מפני שראו שאין העיסקא עומדת כלל לריוח. וא"כ לא דמי כלל להא דמהרמ"ל. דהא הכא יש לחוש שלא היתה העיסקא עומדת כלל לריוח כ"א גם להפסד שלכן מחלה סך רב מהריוח. ומה שאעפ"כ הסכים ליתן ל"ה. זהו מחמת ההלואה ומפני שמחלה לו שני שליש ריוח. לכן אין ללמוד נדון זה כלל מתשו' מהרמ"ל. ותמיה בעיני על רו"מ שידמה דבר לדבר שאינו דומה כלל. וא"כ אם יברר מקבל העיסקא ע"פ עדים שגם בעת שנתן הצעטיל על ל"ה רו"כ ריוח היה הפשתן רחוק משכר וקרוב להפסד לפי השער הקצוב לפשתן בזמן ההוא. א"כ זה שיחייבוהו לשלם לה הקרן בשלימות וגם ריוח ל"ה רו"כ. זהו ודאי אבק רבית עכ"פ. ואיך יוציאו ממנו זה והוא טוען שאינו רוצה. ואם משום הצעטיל והקגא"ס שנתן זה אינו כלום. דבאבק רבית לא מהני שום שטר וקנין עד שיתן לו המקבל מדעתו ורצונו. כמבואר בב"י סי' קס"א בד"ה כתוב בסה"ת וגם מובן כן ממ"ש הטור שם מחלוקת הראב"ד והרא"ש. לכן מה שפסק מעל' בסכינא חריפא וז"ל שבאם שיבורר שהיה קגא"ס אזי אף אם יברר מקבל העיסקא שהיה לו הפסד אין לו דבר לתבוע מהנותן עכ"ל. אין זה נכון כי אם יברר שגם בעת שנתן הצעטיל והקגא"ס היתה העיסקא עומדת להפסד לפי השער הקצוב אז. וא"כ מה שיחייבו אותו לשלם כפי הקגא"ס הוא לכל הפחות אבק רבית. ועל א"ר ג"כ לא מהני שום קנין כלל כנ"ל. ומה שהוציאו ממנו אף ע"י ד"ת י"ל שאינו כלום כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' ש"ה שהובא בב"י סי' קס"א בד"ה כתב הרא"ש וז"ל אין ספק שאם הגבו ב"ד הא"ר מן הלוה למלוה לא עשו ולא כלום כו' וכ"פ בש"ע שם [ע' מפתח]: