סימן עט

אסימן עט

(משנה דכ"ט ע"ב). נודות העובדי כוכבים ומזלות. (פירש"י נודות של עור עכ"ל. ובשופטים סי' ד' י"ט את נאוד החלב. פי' המ"צ שם כלי מה. ובש"א סי' י"ו כ' ויקח ישי חמור לחם ונאד יין. וביהושע סי' ט' ד' ונאדות יין בלים ומבוקעים כו'. משמע שהם של עור לכן שייך בו לשון בלה. ובתלים סי' קי"ט פ"ג כי הייתי כנאד בקיטור פירש"י כנאד של עור המתייבש בעשן. והמתורגמן כ' דתרגום נאד זיקא. ובתלים ת"י שם זרנוקא. והערוך בערך זק. השלישי. וז"ל בסוף גמרא דפרק ר' ישמעאל דמסכת עכומ"ז (דף ס' ע"א) זיקא בין מליא בין חסרא שריא. ובמשנה פ"ט דמקואות משנה ה'. ועל של זקקין אינו חוצץ פירוש נודות. והרע"ו במקוואות שם פי' זקקין נושאי נאדות של עור. וכן בערוך ערך זרנקא הביא הש"ס ס"פ חזקת (דף ס' סע"א) זרנקא אמר לכו פי' חמת עשוי מעור למלאות בה מים מן הבור וכן פירש"י שם). וקנקניהן (חרס). ויין של ישראל כנוס בהן (הכניס בהן יין לקיום) אסורין ואיסורן איסור הנאה. דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. והלכה כחכמים וכמ"ש הרמב"ם פי"א מהמ"א הט"ו נודות העובדי כוכבים ומזלות וקנקניהן שהכניסו בהן העכומ"ז יינן אסור ליתן לתוכן יין עד שיישנן י"ב חדש כו' ואם נתן לתוכן יין קודם שיטהר אותם ה"ז אסור בשתייה עכ"ל. וכ' המ"מ שם נודות כו' וחכמים אומרים כו' וידוע דהלכה כחכמים עכ"ל וכ"כ הלח"מ שם. וצריך להבין שיש חילוק בין פרש"י ובין הרמב"ם דרש"י פירש ויין של ישראל כנוס בהן שהכניס בהן יין לקיום. משמע הא אילו לא הכניסו לקיום אין הדין כן. והרמב"ם כתב ואם נתן לתוכן יין. ולא התנה שהכניסו לקיום משמע אע"פ שאינו לקיום הדין לחכמים דאסור בשתייה:

קיצור. דרש"י פי' שהכניס יין לקיום. והרמב"ם כ' אם נתן לתוכן יין:

בועיין מזה בהרא"ש סי' כ' והביאו הטור סי' קל"ז וז"ל ומיהו כתב א"א ז"ל אם הוא כלי שאינו מכניסו לקיום לא נאסר אא"כ עומד בו יינו של ישראל כ"ד שעות. אבל בדבר שמכניסו לקיום יראה מלשון רש"י שנאסר בו היין מיד עכ"ל (ע' בהרא"ש שם דכונתו דאם הכלי הוא שמכניסו לקיום אפילו נתן בו ישראל יין לפי שעה נאסר. ואם הכלי אינו מכניסו לקיום וישראל הכניס בו יין לקיום י"ל ג"כ נאסר אף שהוציאו אחר שעה. דכל שיש בו צד מכניסו לקיום נאסר מיד). והב"י בד"ה ומ"ש אבל בדבר שמכניסו לקיום. כ' וז"ל ומ"מ כ' הרא"ש שאין לשונו של רש"י מוכיח לפרש כן בדבריו דאם הכניס בהן יין לקיום נאסר לאלתר ולפיכך כתב רבינו יראה מלשון רש"י דיש צד לומר שסובר כן. אבל אינו מוכרח בדבריו עכ"ל הב"י:

קיצור. אם הכלי אינו מכניסו לקיום וגם הוא לא הכניס היין לקיום אינו נאסר היין אפילו בשתייה אא"כ עמד בו היין כ"ד שעות אז אסור בשתייה ומותר בהנאה ואם הכלי מכניסו לקיום אפילו לא הכניסו בו יינו אלא לפי שעה י"ל דנאסר מיד בשתייה ואינו מוכרח. ואפשר דה"ה אם הכלי אינו מכניסו לקיום רק זה האיש הכניס בו יינו לקיום:

גוהר"ן כ' וז"ל ויין של ישראל כנוס בהן כתב רש"י ז"ל הכניס בהן יין לקיום ולא ידעתי למה כתב כך. אפשר דס"ל אפילו לר' מאיר אין יין שבתוכו אסור בהנאה אא"כ הכניסו לתוכו לקיום. ומלשון כנוס דאיק לה עכ"ל. משמע דס"ל דלחכמים דרק אסור בשתייה ולא בהנאה אפילו לא הכניסו לקיום הדין כן. וקשה דהרא"ש דקדק מלשון רש"י שאין היין נאסר לאלתר. אלא שלא פירש לנו הגבול ויראה לומר שצריך שישהה בתוכו מעת לעת. ואם הוה ס"ל להר"ן כן לא היה קשה לו על רש"י למה כתב כך. ומ"מ יש לדחות כי פי' הכניס בהן יין לקיום מורה על זמן רב ולא על מעת לעת לבד ע"כ ע"ז כתב ולא ידעתי למה כתב כך. ואע"פ שברבינו ירוחם נתיב י"ז תחלת חלק שלישי משמע דכששהה מעל"ע חשוב מכניסו לקיום. כי ז"ל שלא נאסר היין כי אם במכניסו לקיום כלומר ששהה בתוך הכלי מעת לעת עכ"ל. ובאגודה פרק אין מעמידין סי' כ"ג כתב וז"ל נודות הכותים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה. וחכ"א אין איסורן איסור הנאה פירש ר"י דמיירי דליכא ששים וטעמא דרבנן דלא החמירו כל כך בפליטת הכלי כיון דבלוע הוא בתוכו עכ"ל. משמע ג"כ דמיירי כששהה היין בתוך הכלי עד כדי שיפלוט הבלוע בתוכו. מ"מ לשון מכניסו לקיום משמע ודאי זמן נכון וכמו כל ששהה שלשים יום באדם נתברר שהוא בן קיימא בפירש"י פי"ט דשבת (דקל"ה סע"ב). וכל שלא שהה שלשים יום עדיין י"ל שמא אינו בן קיימא. משמע פי' קיימא הוא שיתקיים כן זמן רב. ועיין בספר ג"פ רס"י קכ"ו לענין כותב בדבר של קיימא משמע ג"כ ענין של קיימא שיתקיים כן זמן רב. ובמסכת פאה פ"א מ"ד שנינו כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה. והובא בפסחים ספ"ד (דנ"ו ע"ב) ופירש"י ומכניסו לקיום שמתקיים ימים רבים. ובנדה פרק בא סימן (ד"נ ע"א) פירש"י ומכניסו לקיום שאדם יכול לאוצרו. וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה בפאה שם וז"ל ופירוש מכניסו לקיום ר"ל אפשר בו להיות אצור וכמוס באסמי' להוציא מכללו הירקות כולם שאין לנו לחייב בפאה אלא דבר הנאצר כגון החטה והשעורה כו' עכ"ל. א"כ מכ"ז נשמע דשהייה מעל"ע אינו חשוב כלל מכניסו לקיום. א"כ י"ל דהר"ן שכתב על רש"י למה הצריך מכניסו לקיום לא יחלוק עמ"ש הרא"ש דאינו נאסר בשתיה בפחות מעת לעת. רק שא"צ מכניסו לקיום. ובתשו' הרמב"ם לחכמי לוניל הובאה בכ"מ פי"א מהמ"א הי"ח כ' וז"ל אינו מכניסו לקיום אפילו נשתהה בו יי"נ יום או יומיים כו'. וזה כמ"ש דמכניסו לקיום היינו זמן רב:

קיצור. לכאורה משמע מהר"ן דמיד שהכניס ישראל לתוכו יין נאסר בשתייה. ומיהו אינו מוכרח. דתמיהתו רק שא"צ מכניסו לקיום. דמשמע ימים רבים. כענין ומכניסו לקיום פ"א דפאה מ"ד ודלא כרי"ו. אבל לעולם צריך שישהה עד שיפלוט הכלי לתוך היין וכ"כ באגודה:

דאך קצת קשה על הרא"ש דהא בחד סגנון תני נודות וקנקניהם. והקנקנים הם של חרס. ופירש"י (דל"ג ע"א) דאע"ג דנודות שהן של עור בכניסת יין זמן מועט לא בלע עור. אבל כלי חרס בלע לאלתר. א"כ אפ"ל כמ"כ לענין פליטה דכלי חרס פלט ג"כ מקודם מעל"ע. וא"כ מדגבי קנקנים א"צ שיהיה היין כנוס בהן מעל"ע י"ל כמ"כ גבי נודות דהא בחד דינא כלל להון. והנה נודות יש בהן ב' דיעות דרבינו אליהו בתוספות דל"ב סע"ב ס"ל דנודות הן כלי שמכניסין בו יין לקיום. ור"ת הקשה לו מן ההלכות גדולות שפירשו הני מילי נודות שאין מכניסין לקיום. ומתניתן נודות העובדי כוכבים ע"כ מיירי בשהן אסורים משום שנשתמש בהן העובד כוכבים ביין כמבואר בדברי הרמב"ם פי"א הט"ו ובטוש"ע רס"י קל"ז ולכן לדברי רבינו אליהו מיירי אפילו נשתמש בהן רק פ"א כיון שצריכים מלוי וערוי. משום שהם כלי שמכניסין בו יין לקיום א"כ נק' כלים אסורין. ואם כנס ישראל לתוכן יין נאסר לר"מ בהנאה ולחכמים בשתיה. ומ"מ צ"ע כיון דמ"מ ליכא שום בליעת יין בהכלי. וי"ל דמ"מ אסור מדרבנן למר בהנאה ולמר בשתייה. ולדברי האומרים דנודות אינן מכניסן לקיום. וגבי כלי שאין מכניסו לקיום. אם נשתמש בהם יין סגי בשכשוך והדחה. א"כ ע"כ צ"ל דמתניתן מיירי שנתן לתוכן הישראל יין קודם הדחה. וכן פירש הר"ן פב"ת במתניתן נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור והאי אסור בהנאה נמי קאמר דאי לאוסרו בשתייה למה לי עכבת יין אפילו אין בו עכבת יין נמי אסור בשתייה שכיון שמשפך זה היה צריך הדחה ולא הדיחו ודאי שאוסר היין בשתייה אלא לענין איסור הנאה קאמרינן ומש"ה דוקא כי אית ביה עכבת יין הא לאו הכי לא עדיף מנודות העובדי כוכבים וקנקניהם שאין אוסרין יין הכנוס בהם בהנאה אלא בשתייה לדברי חכמים עכ"ל. הנה מובן מפירושו דמפני שהכלי היה צריך הדחה ולא הדיחו אסור היין בשתייה. אך ק"ל ע"ז דא"כ מ"ט דר"מ דכאן אוסר בהנאה והתם גבי משפך מצריך עכבת יין לאסור בהנאה. ע"כ נראה לכאורה דהכא לא מטעם שלא הודח הוא כ"א מצד פליטת הכלי כמ"ש בשם האגודה וכ"כ הר"ן כאן בפירוש המשנה. עכ"פ לדברי הר"ן שם משמע דהטעם בנודות הוא מפני שלא הודחו ע"כ אסור היין שכנס בהם בשתייה. ולפ"ז נאסר מיד ולא בעי מעל"ע ודלא כהרא"ש דלעיל מאחר דטעם האיסור שכיון שלא הודח חיישינן למעט מזעיר יין שנשאר על דופני הכלי מבפנים אף שהכלי נגוב. ואין בו עכבת יין. א"כ א"צ שיעור כלל דמיד שהכניס בו הישראל יין כשר נתערב בו הבעין מעט יין של העובד כוכבים ונאסר:

האך עוד כ' הר"ן שם ואחרים אומרים דהאי אסור בשתייה קאמר דכי לית ביה עכבת יין אפילו בשתייה שרי שאע"פ שהוא מחוסר הדחה כיון שהוא כלי שאינו מכניסו לקיום מכיון שיבש יי"נ שעליו אם נשתמש בו אינו אוסר את היין אפילו בשתייה. וכ' הרמב"ן ז"ל שאין זה נראה אלא במשפך שאין היין מתעכב בו. אבל בכסי וכיוצא בהן לא עכ"ל. א"כ לפ"ז קשה גבי נודות של העובדי כוכבים כיון שהוא כלי שאינו מכניסו לקיום מכיון שיבש יי"נ שעליו אם כנס לתוכן ישראל יין היה הדין שאין אוסר אף בשתייה ומ"ט דחכמים דאסרי בשתייה. הן אמת דלפמ"ש בשם הרמב"ן שאין זה נראה אלא במשפך כו' יש לחלק בין נודות למשפך. אך הב"י סי' קל"ז כ' וז"ל כתב רבינו ירוחם כלי שאין מכניסו לקיום שנשתמש בו עובד כוכבים ונתייבש ואח"כ נשתמש בו ישראל בלא הדחה מותר. ומ"מ לכתחלה צריך הדחה כך דקדקו המפרשים מהך דמדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים כו' וכבר כתבתי כן בסימן קכ"ו בשם קצת מפרשים עכ"ל הרב"י. ע"ש סד"ה י"א דנצוק. ותמיהני ששם לא הביא רק דברי הר"ן בשם הרמב"ן שאין זה נראה אלא במשפך. והרי רי"ו אומר כלי שאינו מכניסו לקיום כו' ולא משפך בדוקא. והוא ברי"ו ני"ז ח"ג:

ע"כ נראה העיקר דהכי גבי נודות וקנקנים שבמשנה פלוגתא דר"מ ורבנן אינו שייך כלל לענין משפך דהתם רק משום היין שע"ג דפנות המשפך מבפנים הוא החשש. אבל הכא החשש משום הבלוע בתוך הכלי והיין שנתן בו ישראל ג"כ עמד שם משך מה עד שבלע מפליטת הכלי כמש"ל בשם האגודה וכ"כ הר"ן במשנה נודות העובדי כוכבים. וז"ל וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה שאין איסור בלוע שבהם אוסר יין שלנו בהנאה ודיו ליאסר בשבילם בשתייה עכ"ל:

קיצור. גבי נודות י"א דחשיבי מכניסו לקיום וי"א דאין מכניסו לקיום. וכן עיקר. ולדיעה ראשונה הן נאסרין מיד. ולדיעה שנייה צ"ל הטעם משום שלא הודח הנוד. והעיקר אפילו הודח רק דמיירי שהכלי בלוע מיין. כי מכניסו לקיום הוא זמן רב ביותר. אבל בלוע הוא ע"י יום או יומיים:

ווהנה מבואר בגמרא (דל"ב ע"א) דר"ג שתה בעכו יין של ישראל הכנוס ברוקבאות של עובדי כוכבים ורוקבאות היינו נודות. כדפירש"י תרגומו של חמת רוקבא והוא של עור. וכ"כ הרשב"א בתה"א בית חמישי שער ששי דקנ"ג ע"א וז"ל ורוקבאות היינו נודות כו'. והקשה בתה"א שם וז"ל וא"ת אם הדבר כן שאין מכניסין את הנודות לקיום כו' מפני מה נחלקו על ר"ג כל סיעתו ששתה יין הכנוס בתוכם. כלומר אחר שכשוך. וי"ל דסיעתו סבורים דנודות מכניסן לקיום הן. ולפ"ז קיי"ל כר"ג דמעשה רב כו' ולפי האיבעית אימא בגמרא שם לדברי תנא אחד הודו לו כל סיעתו עכ"ד. אבל הרמב"ם ושא"פ פסקו כסתם מתניתן. ומיירי שנשתמשו בהן עד שבלועים מיין אף אם אינן מכניסן לקיום וכנ"ל סעיף ד' ממכניסו לקיום דבמסכת פיאה. ולקמן (דל"ג ע"ב) כובי הוה אינו מכניסו לקיום ובב"מ פא"נ דף ס"ד סע"ב כגון דארו עבדי דמרקד בי כובי פירש"י ליצן היה ומרקד בחנויות לשתות יין. משמע דדרך היין לעמוד בחנויות בכובי ואפ"ה לא חשיב מכניסו לקיום. וע' עוד מענין כובי בפרק במה טומנין דמ"ח ע"א ובפרק אלו מציאות (דכ"ה ע"א) פרש"י כובא גיגית ולקמן ס"פ ר' ישמעאל (ד"ס ע"א) משמע שהוא כלי גדול פתוח שדרך היין לעמוד בו. ועיין פרק אע"פ (דף ס"א סע"א) מנחא ליה אפומא דכובא. וע' לקמן (דנ"ז סע"ב) הוה יתיב חמרא בדוולא כו' שדייה לדנא אפ"ל כמ"כ כובא הוא כענין דוולא דהכי איתא שם (ד"ס ע"א) עובד כוכבים אדנא וישראל אכובא כו'. ודוולא היינו דלי כמבואר ממ"ש בב"מ פרק האומנין (דף ע"ז ע"א) האי מאן דאוגר אגורי לדוולא כו':