סימן ע

אסימן ע

בגמ' דע"ז (ס"ט א'). איבעיא להו נפל לגו חלא מאי (מי אמרינן החומץ טעמו קשה ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם) א"ל רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההוא אימרטוטי אימרטט (לחתיכות דקות קטנות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דלמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ) ועיין בנדה (דנ"ו ע"ב) גבי אימרטוטי אימרטט משמע כן ועיין בחולין פג"ה (דף צ"ב סע"ב) גבי רבה ממרטט לי' ופירש"י משרש אחריו וכתב הר"ן ההוא אימרטוטי אימרטט פירש"י ז"ל ושרץ שיעורו בכעדשה דחיישינן דלמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ ובודאי דהכי אמרינן במעילה (פ"ד דט"ז ע"ב) בשרצים המובדלים דהיינו בשמונה שרצים שאיסורן כטומאתן. אבל תימא הוא למה הוצרך לכך דהא אף בשאר איסורין יש לחוש לפחות מכזית. דהא קיי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דיומא (דע"ג) דחצי שיעור אסור מן התורה. ותו קשיא עליו אי משום הכי אמאי אסריה רב כהנא ליעבריה במסננת ולשתרי. לכך פירשו ההוא אימרטוטי אימרטט שהוסר צמרו (ונראה שזהו דוגמת מה שהביא בערוך ממ"ש בשבת פ"ד (דמ"ט ע"א) ממרטא דביני אטמי. ופירש"י מצמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה כו' להכי קרי לי' מרטא דלאו בר גיזה הוא וכן פ"ה דב"מ (דס"ח) ואת הרחלות מפני שגוזזות ושוטפות ומורטות) וכיון דחזינן דשהה טובא איכא למיחש דלמא חורפא דחלא מהדר ליה לטעמא לשבח ואע"ג דחלא ושכרא צונן בצונן הוא כיון דשהה טובא הוה ליה כבוש שהוא כמבושל. (ור"ל שמזה שהוסר צמרו ניכר ששהה טובא תוך החומץ ועל כן יש לחוש דלמא חורפא דחלא מהדר ליה לטעמא לשבח) והראב"ד ז"ל פי' שאין העכבר פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו משביח ולא נהירא כלל עכ"ל. והמרדכי כתב הביאו באו"ה כלל ל"ב סי' ט"ו וז"ל אם אימרטוט ונחתך בענין שאין יכול לבררו ולהוציאו אסור הכל דדלמא חתיכה כעדשה נשאר בו והוי בריה וע"י שסיננו במסננת של בגד שרי דמה לי אפקי' שלם ומה לי אפקי' נמרט ובלבד דאפקי' כולה ואם נימוח בתוכו לגמרי אז בטל בששים עכ"ל המר'. וכ' או"ה וז"ל ודוקא במשקה לפי שאפשר לסננו ה"ל כדשיל"מ (במאכל נראה חסר קצת) ובד"מ סי' ק"ד סק"ב כ' בשמו וז"ל אבל במאכל מותר אפילו יש לחוש שנשאר בו איסור גם במשקה אין לחוש רק בשרץ דיש לחוש שמא ישאר בו כעדשה שהוא שיעור טומאתו הואיל ותחלת ברייתו הוי כעדשה מקרי בריה ואינו בטל. משא"כ בשאר איסורין עכ"ל הד"מ. הנה מבואר דס"ל דשאר איסור שאינו בריה בטל אפי' בחומץ שיכולים לסננו וח' שרצים די"ל דכעדשה מהן הוי בריה אינן בטלים בכה"ג. אבל במאכל שא"א לבררן בטלים. והנה הר"ן חולק ע"ז בודאי וס"ל דבמשקה גם שאר איסורין אף שהן פחות מכזית אינן בטלים. אך במאכל לא נתבאר בהר"ן איך דעתו בזה. ועמ"ש לקמן בזה בשם הרשב"א בתה"א. והגר"א סי' ק"ד סק"ו כ' אבל דעת רש"י כמ"ש התוספות בזבחים (פ"ח דע"ב א') ד"ה וליבטלו ברובא דכל דבר שאסור פחות מכזית הוי בריה כשיעור איסורו כמו גיד ול"ק מנמלה דמובדלין דוקא כו' והוי כמו נמלה שלימה ודעת רש"י נכון עכ"ל. ובאמת מ"ש דכל דבר שאסור בפחות מכזית הוי בריה אינו כן בתוספות אלא וז"ל אע"ג דלית ביה כזית אלא כל שהוא בעלמא כו' דטעמא דבריה משום דהוי כאילו פירש בין גדול ובין קטן כו' וא"כ הכא כיון דשיעורן בכעדשה עכ"פ א"כ י"ל דלא הוי בריה דבריה משמע בין גדול בין קטן אפילו מכעדשה. אך לפמ"ש הט"ז רס"י ק' חשיבות דבריה שלא תהיה בטלה דכיון דמן התורה יש חשיבות דהיו לוקין על אכילתן אפילו הוא פחות מכזית כו' ע"כ החמירו רבנן בתערובות שלהן עכ"ל וכ' הפמ"ג שהוא מאו"ה כלל כ"ה ד"ב. א"כ לפ"ז הרי גם כאן יש חשיבות דהיו לוקין על אכילתן בפחות הרבה מכזית דהיינו בכעדשה. ואף שיש להן שיעור עכ"פ אינו בערך השיעורים של רוב איסורי תורה. אמנם הט"ז עצמו כאן סי' ק"ד כ' בפשיטות דכעדשה דשרץ לא חשיב בריה ושכ"כ באו"ה כלל כ"ה ד"ב דלא עדיף מכזית מן הנבלה דלא חשיב בריה. ואפילו כזית משמנה שרצים הנ"ל לא חשוב בריה וסיים שם באו"ה נמצא שאין קרוי בריה עד שיהיה בו ג' דברים בריית נשמה ונוצר באיסורו ושיחלק ואין שמו עליו עכ"ל. ועיין בהרא"ש בחולין פג"ה סס"י ל"ג. וקשה דהאו"ה סותר א"ע למ"ש כלל ל"ב סי' ט' דדלמא חתיכה כעדשה נשאר בו והוי בריה עכ"ל והובא לעיל. ובסה"ת סי' נו"ן משמע כמ"ש באו"ה כלל כ"ה ד"ב שכ' ומורינו רבינו מפרש דכל דבר ששמו עליו כו'. שוב ראיתי בתפל"מ סי' ק' שיישב דברי או"ה דלא סתרי אהדדי דבכלל כ"ה ד"ב מיירי שאין הכשיעור עדשה שלם אף דלענין מלקות אין חילוק מ"מ לא חשיב בריה כו' מ"מ הוא עצמו נוטה לדברי האומרים דאינו חשוב בריה. ושאפילו אברים שלהן שאיסורן בכל שהוא כמ"ש בתה"א דק"י ע"ב ובתוספות דפ"ד דמעילה (דט"ז ע"ב) אפ"ה י"ל דלא חשיב בריה ע"ש. וכ"ד המנ"י בכלל פ"ה סעיף י"ז ס"ק י"ז וז"ל דמשמעות כל הפוסקים דכה"ג לא חשיב בריה וכמ"ש המ"כ ח"ב פ"ג. ויותר היה נ"ל דכוונת רש"י וסיעתו דאף דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה. מ"מ כיון דאיכא רק איסור בעלמא ואינו מושבע עליו מהר סיני כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' שבועות ובש"ע י"ד סי' רל"ח וע"ש בש"ך סי' רל"ט ס"ק י"ט על כן לא גזרו כולי האי שמא יבוא לפגוע באיסור עצמו בשאר איסורים כיון ששיעורן בכזית. משא"כ בשרץ דאיכא למיחש שיבוא לפגוע באיסור ששיעורו בכעדשה והוא איסור דאורייתא גמור לכן חששו וכ"מ קצת בש"ג פב"ת דע"א עכ"ל המ"י. ובזה יש ליתן טעם לתרץ דברי או"ה ממה שהקשה עליו הרמ"א בד"ה סי' ק"ד סק"א במה שחילק בין משקה למאכל דמשמע מדבריו דבמאכל מותר ומתבטל אפילו יש לחוש שנשאר ממנו כעדשה כו' וכן בת"ח כלל פ"ה סוף דין י"ז כ' על או"ה ואע"ג דהוא חילק בין אם נפל למאכל או למשקה אין חילוקו נראה וכ"נ מדברי הב"י עכ"ל. ולפמ"ש מאחר דאין ע"ז דין בריה ממש רק משום דהוי איסור מדאורייתא גמור כמ"ש המ"י. ע"כ בשנתערב במאכל אין לחוש לזה כיון שא"א לבררו ולהוציאו מן המאכל מתבטל וכמו כזית מן הנבלה דג"כ מתבטל בששים זיתים מן הכשרה. וכענין מש"ש האו"ה כלל ל"ב דין יו"ד אבל אם נאבד עד שאינו מכירו להוציאו אפילו בכזית מהשמונה שרצים בטל שפיר כשאר איסורים בששים אחרי שאינו שלם כדאי' לעיל בתשובה חילוקי דברים שאינן מתבטלים עכ"ל ור"ל כמ"ש בכלל כ"ה ד"ב וזה דלא כהתפל"מ. וע' בכלל ל"ב ד"ו משמע בהדיא ג"כ לא כפירושו דשם א"א לומר דתיבת שנתרסק קאי ג"כ על כשיעור עדשה מח' שרצים דא"כ קאי ג"כ על כזית מנבלה ע"ש. וזה אי אפשר. וא"כ כשנתערב במאכל ה"ל כמו נאבד עד שאינו מכירו להוציאו לכן בטל מאחר שאינו עכבר שלם. ורק במשקה כיון שאפשר לסננו ולהוציאו אינו בטל אף שעכשיו אינו ניכר מ"מ כיון שיש לחוש שיבלע חתיכת שרץ בהדי חומץ והחומץ הוא משקה א"כ אפשר אינו מבטל השרץ כי אוכל ומשקה הן ב' דברים. ולא דמי לציר שע"ג הירק פב"ת דיומא (ד"פ סע"ב) דמצטרפין משום דאכשורי אוכלא הוא משא"כ הכא. אבל במאכל שפיר מתבטל כיון דאין לו דין בריה ממש. ומ"ש הרשב"א בתשו' סי' ק"א הובאה ב"י סס"י ק"ד אהא דתנן רפ"ח דתרומות והובאה בגמ' פ"ח דנדה או שטעם טעם פשפש כו' דחיישינן שמא פשפש עומד בפיו בפני עצמו ואי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה עכ"ל. הרי אף שהוא עם המאכל בתוך פיו אינו בטל כלל כשעומד בפני עצמו. צריך הבנה דהא הרשב"א עצמו כ' בתה"א הובא ב"י סי' קט"ו אעפ"י שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפ"ע בטלים בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור כו'. ואפ"ל כונתו עומד בפני עצמו שעומד שלם ולא נתרסק שאז אפילו הוא מעורב אינו בטל כדין בריה. וכ"נ מדברי הרשב"א בתה"א בית ד' ש"א דק"י ע"ב שכ' וז"ל ומיהו לאו דוקא בשרצים המובדלים שאפילו בשאר האיסורים שנתערבו ביין ושמן וחומץ וכיוצא בהן יש לחוש אפילו לפחות מכזית שהרי חצי שיעור דאורייתא דקיי"ל כר' יוחנן דאמר הכי כו' הלכך ליעבריה במסננת ולישתרי עכ"ל. הרי ביאר דדוקא שנתערבו ביין ושמן וחומץ וכיוצא בהן והיינו כדמסיים ליעבריה במסננת. אבל בשנתערבו תוך מאכל מתבטלים אף משרצים המובדלים. אלא שבזה חולק על או"ה ע"פ פירש"י והיינו שגם בשאר איסורים יש לחוש לכה"ג דהיינו אפילו בחצי שיעור כיון שנתערבו במשקים יין וחומץ כו'. וכ"כ בתה"ק שם וז"ל עכבר שבבתים וכיוצא בהן מאיס אלא שחשו לו חכמים בזמן שנפל לתוך השכר או לתוך החומץ שמא משביח וצריך ששים לבטלו ולבטל גם פליטתו עכ"ל. הרי כתב וצריך ששים לבטלו משמע דגופו ג"כ בטל בששים והיינו ודאי בשנחתך אלמא דמתבטל. וצ"ל דמיירי בשא"א לעברו במסננת כגון שנתערב במשקה ובמאכל:

קיצור. נתבאר ב' שטות. א'. או"ה ומשמעות המרדכי דחתיכה משמונה שרצים שנפלו למשקין צריכה סינון מספק שמא נשאר כעדשה דהוי איסור גמור דאורייתא. משא"כ בשאר איסורים אין חוששין כ"כ דחצי שיעור אין חוששין מספק כזה. ובאוכלין שא"א לברר הכל בטל. ב'. הרשב"א ס"ל דגם שארי איסורין במשקין צריכין סינון ובדבר עב הכל בטל. מ"ש הגר"א דכעדשה מן השרץ חשוב בריה אין משמע כן מהתוספות וכ"ד המנ"י דמשמעות כל הפוסקים דכה"ג לא חשיב בריה:

בורבינו ירוחם סוף נתיב ט"ו אות כ"ט דף קי"א ע"ב בדפוס קאפוסט עכבר או שום שרץ שנפל לתוך חומץ כו' ואם נמוח השרץ אפילו תוך מעל"ע משערים בששים כו'. ודוקא בחומץ ובשכר דחיישינן דלמא אשבוחי משבח אבל ביין ושמן ושאר משקין נטל"פ הוא ומותר אפילו אם שהה זמן מרובה ומשליכו אם הוא שלם והשאר מותר. ואם נמוח מעבירו במסננת כו'. וכמ"כ במבושל כו' ואם נמוח משערים אותו בכולו בס' עכ"ל. הנה לא הזכיר כלל הדין דאם נתחתך בענין שאינו יכול לבררו הכל אסור ולא מהני ס'. והנה התוספות דס"ט ע"א כתבו יש לתמוה עכשיו כו' והלא רגלי הדבורים מעורבים בדבש כו' וכ"כ הרא"ש שם סי"א והיינו אימרטוטי אימרטט ואפילו יפגום הדבש השרץ מיהא אסור והתירוץ כי הם ע"ד עצמות החמור מותרים. וכ' התפל"מ בסי' ק' אף דדבורה אינה משמונה שרצים וא"כ מהו הקושיא. וצ"ל דס"ל להתוספות והרא"ש דאין הטעם משום בריה וכמ"ש הרשב"א והר"ן וה"ה חצי שיעור אלא משום שניכר בתוכו כמ"ש הדרישה וט"ז עכ"ל. ומ"מ אפשר לומר משום דדבש אינו מאכל אלא משקה אף שנקרש כמ"ש במס' טהרות פ"ג מ"ב וצ"ע בא"ח סי' קנ"ח [ע' מפתח]. עכ"פ מזה ראיה דס"ל להתוספות דאף ברוטב עב אינו בטל אף חצי שיעור. מיהו הש"ך בנקה"כ תירץ דהתוספות שם מקשין דעינינו רואות שרגלי הדבורים מעורבים בדבש ואוכלין הדבש עם רגלי הדבורים. ור"ל כיון דעינינו רואות לא שייך ביטול כלל. והטור כ' ואם נתחתך בענין שאינו יכול לבררו הכל אסור ופי' הב"י וז"ל קאי אמאי דכ' ברישא שאם יכול לסננו במסננת טעמו בטל בס' והשתא קאמר שאם נתחתך בענין שאינו יכול לבררו כגון שהי' השכר או החומץ מעורב במאכל עב שא"א לסננו הכל אסור עכ"ל וכ"כ הד"מ דלהטור אפילו נתערב במאכל אינו בטל וכ' דהיינו דוקא בח' שרצים הנ"ל. וכ"כ הב"ח וז"ל ואם הי' השכר מעורב במאכל עב שא"א לסננו הכל אסור ומיהו דוקא בח' שרצים המובדלין דאיסורו כטומאתו. אבל בשאר איסורין אם אינו יכול לבררו שרי והיינו דכ' רבינו בסתם בסי' ק"א דאם נתרסקו בטלי דתו לא חשיבי דבכל ענין שרי אם נתרסקו ואפילו נפל לרוטב עב וא"א לבררו עכ"ל. אבל היש"ש פג"ה סי' מ"ט כ' וז"ל ואם נתחתך בענין שלא יוכל לבררו הכל אסור כו' ואפילו פחות מכעדשה מ"מ חצי שיעור אסור מן התורה ואין היתר אלא בנמוח לגמרי עכ"ל. מדאסר אפילו בחצי שיעור א"כ ה"ה בשאר איסורים. וזה דלא כהפר"ח סק"ג שהשוה דעת מהרש"ל לדעת רמ"א והב"ח. ומהתוספות והרא"ש פב"ת דע"א (דס"ט) הנ"ל משמע כמ"ש מהרש"ל. וצריך להבין דזהו נגד או"ה וגם נגד הרשב"א דס"ל דבמאכל מתבטלים וא"א לומר דלא קיי"ל כהרשב"א דהא קיי"ל בבריה שאם נחתך ממנה אבר מתבטלת במאכל כמשנ"ת בסי' פ"ד גבי עבר ובישל תוך יב"ח דפסקו שם הטוש"ע כהרשב"א. ואין לומר משום דהתם הספק שמא נמוח לגמרי דא"א לומר כן דהא גם הסה"ת העומד בשטת התוס' כ' סי' נ' והני מילי כשהוא שלם ואז קרוי בריה כדאמרינן ריסק ט' נמלין ואחד חי דדוקא אחד חי והיינו שלם ואפילו מת קרוי בריה. אבל מקצתן חתוכין אפילו ישנן עם ההיתר בטלים בששים עכ"ל. הרי דאפילו הוא אינו נמוח רק שנחתך קצתו בטל בס' במאכל מיהת וכ"כ שאר הפוסקים כמ"ש בטור וב"י סי' ק'. וא"כ מ"ש רוטב עבה שמעורב במאכל אמאי לא יבטל המאכל את החתיכות שרץ. ואין לתרץ דהתם מיירי במאכל שהוא כעין הבריה והוי כמו מין במינו אבל שאר מאכלים שאינן דומים להבריה אין מבטלים כלל הבריה אפילו נחתך ממנה קצת משום דכיון שאין דומין זל"ז הרי אין מבטלים זא"ז דא"א לומר כן שהרי א"א לצייר במאכלים דהיתר שיהיה דוגמת זבוב או נמלה. והנה הרשב"א במשמרת הבית דק"ה כ' דאפילו עכבר ממש מתבטל גופו כשהוא נתערב במאכל ואינו מכירו בין המתבשלין והבד"ה כ' דא"א שלא יכירו אבל בבריה קטנה דאינה מכירה יודה דשייך בה ביטול לולי דבריה אינה בטלה אבל כשנחתך אבר בטלה וכמש"ל. והש"ך בנקה"כ תירץ דהכא שנתערב במשקה גזרו שמא יפגע בגוף האיסור. והביא ראיה מריא"ז בש"ג וזוהי השטת או"ה שנת"ל אך אינו מספיק דהם מיירי במשקה דוקא דאז אין שייך ביטול [דהא הוי] יבש בלח ממש הלכך חששו מספק שמא יפגע כו'. משא"כ במשקה שיש בו מאכל דא"כ נתבטל החתי' שרץ ממש וא"כ מ"ש משאר איסורים גמורים של תורה דכשמתבטלים כדינן בס' או ברוב אין חוששין שמא יפגע כו' עס"י ק"ט:

קיצור. נת' הטור כ' דכשא"א לסננו אסור ופי' הב"י כגון שכר המעורב במאכל וס"ל לרמ"א וב"ח דדוקא בח' שרצים הדין כן. ומהרש"ל ס"ל דה"ה אפילו בשאר איסורים. ויש להקשות על כולם מדקיי"ל בריה שנחתך ממנה אבר בטלה ואפילו בריה ממש בטלה בתתק"ס לרשב"א. ותי' הנק"כ דחוק דבמאכל שאני דראוי שיתבטל לגמרי:

גאך הפר"ח פי' דמיירי שנפל לרוטב עבה שהרוטב הזה דין לח יש לו אע"פ שהוא עבה וא"א לסננו (ולא מיירי ברוטב שיש בו מאכל דא"כ החתיכה שרץ מתבטלת במאכל מדין יבש ביבש) והחתי' שרץ יש לו דין יבש. ולכן אינו מתבטל שהרי ע"י מישוש ידים ירגיש בממשו של איסור ויכירנו וה"ל איסור הניכר ואין לו ביטול עכ"ד. וע"כ צ"ל דהיינו אפילו א"א לבררו ולהוציאו מ"מ נאסר דכיון דשייך בי' הכרה ע"י משמוש ידים אע"פ שא"א לברר כולו באמת אוסרים הכל. והט"ז כ' ג"כ כעין זה. והנה באמת יש ראיה לשטה זו מלשון ואסר רב כהנא דאילו להרשב"א דהיינו עד שיסננו לא שייך איסור דה"ל למיתני תקנתא כדאמר רפ"ק דעירובין ימעט ובדאורייתא נמי תני תקנתא. אבל לפי' זה א"ש דמיירי שהחומץ היה עב ביותר כעין שמרי חומץ. וכ"מ מהתוס' גבי רגלי דבורים וישוב נקה"כ ע"ז הוא דוחק. אך הט"ז הקשה לעצמו מהרשב"א בתה"א בית ג' ש"ו דף פ"ו ב' גבי קום הובא ב"י סי' קט"ו שאע"פ שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה בטל במיעוטו שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב עם הרוב כו' אלא אע"פ שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע בטלין בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברר דבר מתוך דבר אילו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל כו'. כש"כ בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה דרוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה עכ"ל. והרי קום בחמאה הוא לח ביבש ומכירו ואעפ"כ מתבטל כיון שא"א להפרישו אין אוסרין הרוב מפני המיעוט כו' ותירץ דבעכבר יש לחוש שמא יאכל חתיכת האיסור בפ"ע בשלמא יבש ביבש נהפך האיסור להיתר כו' וג"ז דחוק דממ"נ כמ"כ כאן נהפך האיסור להיתר כיון דמתבטל ברוב כה"ג לפ"ד הרשב"א. גם הרשב"א לא ס"ל כמ"כ אפי' במין במינו הא דנהפך כו'. וצריך להבין להט"ז הא דמבשא"מ יבש ביבש בטל אעפ"י שהן מובדלין בעצם. וי"ל דשאני התם דמיירי שא"א להכירן כלל לכך אע"פ שמובדלין בעצם הם מתבטלים משא"כ הכא כ' שיכולים להכירו כו' לפ"ז אם א"א להכירו בטל לכ"ע אע"פ שהוא מבשא"מ ובכך יש ליישב ההיא דבריה שנחתך ממנו קצת דבטל דמיירי כשא"א להכירו. ועדיין צ"ע מקמח חטים בקמח דשעורים דבטל ובביצה פ"ה (דף ל"ח ב') משמע חטים בשעורים מתבטלים אע"פ שיכולים להכיר בין קמח חטים לקמח שעורים וכ"ש בין חטים לשעורים ולהרשב"א א"ש דא"א לברר:

קיצור. נת' הפר"ח ס"ל יבש ברוטב עבה אע"פ שא"א לברר אינו מתבטל. וקשה מקום בחמאה דהוי לח ביבש ובטל לרשב"א ותירץ ט"ז דשם כשאוכל ורואה קום זורק הקום והכא יש לחוש שיאכל החתי' בפ"ע וג"ז דוחק דעכ"פ כשיאכל החתיכה עם הרוטב אין איסור דבטל. ולהט"ז ופר"ח ג"כ כשא"א כלל להכיר האיסור עכצ"ל דבטל אע"פ שמובדלין בעצם כמבשא"מ:

דהנה אף להרמב"ם גבי קום נראה דשרי דהב"י כ' התם דוקא משום שהקום ניכר. משא"כ הכא שא"א להכיר הבריה וע' סה"ת סי' נ' די"ד סע"ד מקצתן חתוכין הרי אינו דומה למאכל ומ"ש מיבש בלח כו' עכצ"ל לכאורה לא כהפר"ח. ועיין בש"ע אזמו"ר בה' פסח סי' תס"ו ס"ט לפי שהוא דומה לתערובות יבש בלח כו' ובסעיף יו"ד כ' שאינו דומה לתערובות יבש בלח כו' ונראה שזה תולה במ"ש עוד מזה בי"ד בסוף השו"ת ד"ה מ"ש בש"ך י"ד סי' ק"ט. וז"ל ולפ"ז י"ל שגם יבש בלח אינו מתבטל לעולם אף אם אין האיסור ניכר כלל אפילו ע"י משמוש ידים וכמ"ש במ"כ ס' התערובות ח"ב פ"ג בתירוץ הב' ודלא כמ"י שחלק עליו והסכים למ"ש הט"ז ופר"ח סי' ק"ד כתירוץ הא' שבמ"כ שם דהאיסור ניכר ע"י משמוש ידים ע' פר"ח. וממ"ש הש"ע סי' ק' ס"ג מבואר דדוקא משום בריה אסור עכ"ל. וזהו חומרא גדולה כי המרדכי ואו"ה והרשב"א ורי"ו כולם מפרשים בפנים אחר. וגם הש"ך וט"ז מחולקים בזה ואיך נתפוס חומרא יותר מהט"ז. וכ"ש לפי' הרשב"א והר"ן בהא דאימרטוטי אימרטט אין מוכרח כלל כל הדין דיבש בלח רק לפירש"י והתוס' הדין זה יש לו שרש. אבל לא להחמיר כ"כ ונגד הש"ע סי' ק' וע' בתשו' חו"י סס"י ק"ב. והמ"י כלל פ"ה סעיף י"ז ס"ק נ"ז בהפ"מ מיקל אף כהש"ך נגד פר"ח וט"ז אף היכי דניכר האיסור אלא שא"י לבררו לא אסור רק בשמנה שרצים ולא בשאר איסורין וע"ש בכלל כ"ב דין יו"ד ס"ק כ"ג. ועמ"ש לקמן סעיף חי"ת:

ע"פ הנ"ל אפשר להתיר ענין הקרוט שבדקוהו מתולעים כנהוג ורחצוהו ועשוהו ואח"כ נודע שיש מין תולעים דקים מאד כמראה הקרוט ממש וצריכי' בדיקה. דעכ"פ עכשיו א"א להכיר בינם ובין הקרוט וא"כ בטל מדאורייתא. רק החשש משום בריה. וע' כו"פ סי' ק' המציא י"ל מילבען אינם ברי' כיון שאין אסורין מתחלת ברייתן רק אח"כ כשפי' כמ"כ כאן את"ל דלא קיי"ל כשמואל בדין קישות שהתליע באיביה. ב' חיזק דעת האומרים דבאלף בטל. ג' שמא נימוחו או ימוחו בבישול. ומ"מ בזה צ"ע. אך במה שאינו בריה י"ל כנ"ל:

הולענ"ד נ' כמה ראיות דהדבר מתבטל אפילו אם ניכר קצת כל שאי אפשר לבררו או אפילו רק טורח גדול. הא' שנינו רפ"ב דכלאים כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט. וכ' הר"ש רובע הקב הוא אחד מכ"ד לסאה שהסאה ששה קבין. ימעט אותו מין אחר המעורב עד שיפחות מרובע ויתבטל בתוך הסאה ומותר לזרוע ולא מיתסר משום זורע כלאים. עוד כ' הר"ש ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או יפחות מרובע. לא כן אמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן כל האסורין שריבה עליהן שוגג מותרין מזיד אסור. ומשני תמן אתה מרבה לבטל איסור תורה. ברם הכא אתה מרבה לבטל מפני מראית העין. ופי' הרא"ש שם פ"ב סי' א' דמדאוריי' חד בתרי בטיל כיון דלא ערבו כדי לזרוע וא"צ למעט אלא מפני מראית עין כו'. והתוי"ט הקשה וז"ל ותמיהא לי מלתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין. דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ"פ בש"ע י"ד סי' ק"ט ובת"ח רס"י ל"ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין. וכ"ש בתבואה וקטניות דמתניתין דלקמן ונ"ל כו' אלא שחכמים כו' ע"ש. ולא משמע כדבריו מלשון הרא"ש שכתב הטעם דחד בתרי בטל. אבל ביטול חד בתרי מיהו צריך מדאורייתא. וא"כ איך יקרא זה ביטול כיון שהן ניכרים. וכן משמע מדברי הרשב"ם פ"ו דב"ב (דף צ"ד ע"א) שבד"ה סברוה. כ' חשוב הוא מן התורה ולא בטיל וכו' ואח"כ במסקנא בד"ה כרובע דהכא דמי. שניהם בטלים מן הדין. הרי שמדין ביטול ברוב נגעו בה. ויש להקשות על הירושלמי איך מקשה מדין שמרבה ומבטל במזיד יותר ה"ל להקשות דאין כאן ביטול כלל. כיון שניכר המין ואפשר לבררו שהרי ר' יוסי אומר יבור. אעכצ"ל דמ"מ כיון שטורח גדול הוא לברר ע"כ חשוב ביטול לענין כלאים. גם שנינו רפב"ת דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר כו' ונראה דאף שטרפן זה בזה אפשר להכיר ולברור כמה חלקים צמר גמלים בפ"ע מצמר רחלים. ועכ"ז חשוב ביטול. וגדולה מזו מבואר בירושלמי שם הובא בטוי"ד רס"י רצ"ט מי שנתערב לו צמר עם פשתן מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן כו'. ועיין במרדכי פכ"ש שר"ת הביא ראיה מדין משנה זו לדין ביטול חמץ קודה"פ ע"ש סי' תקנ"ה. והנה גם בפ"ק דסוכה (ד"ט ע"ב) גבי בשחבטן. ופירש"י וסכך כשר רבה עליו ומבטלו דמדאורייתא כל מילי ברובא בטיל כו' וכבר הקשו הר"ן והריטב"א שהרי אפשר להסיר האיסור. שהאיסור הוא אילן מחובר וסכך הכשר הוא התלוש. ואעפ"כ חשוב ביטול. ומה שתירץ הר"ן הביאו המג"א סי' תרכ"ו סק"ג משום דשם מדינא בפלגא כשר סגי אינו מובן דהא אפשר שגם פלגא לא יהיה המשל כשהכשר הוא ד' חלקי עשרה מכל גג הסוכה והפסול שני חלקי עשרה או ג' חלקי עשרה א"כ הוא בטל ברובא ומצטרף להכשיר הסוכה לפ"ד רש"י ור"ת. והרי ליכא גם פלגא סכך כשר. וא"כ ע"כ מדין ביטול ברוב נגעו בה ואיך הוא בטל כיון שאפשר להסירו א"ו דכה"ג נמי חשיב ביטול. שוב ראיתי בש"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' תרכ"ו ס"ד וס"ט מ"ש ליישב זה. והריטב"א בחידושיו פ"ק דסוכה (ד"ט ע"ב) ד"ה אמר רבא כ' ואע"ג דבאיסור שאפשר להתכבד אינו מתבטל (ונ' שהוא ט"ס וצ"ל שאפשר להכירו) מכיון דמדינא כי מצמצמים ליה לא בעינן רובא אלא דחיישינן לסכך פסול שיהא עומד במקום אחד וכיון דמעורב ברובא סמכינן שמתערב בכל כאיסור הנופל ברוב לח בלח ומתבטל כיון שאין בו כדי צלתו מרובה מחמתו עכ"ל. וע' בחמד משה סי' תרכ"ו סק"ב האריך להשיג על המ"א וכ' ובדקדוק כ' רמ"א שם בהג"ה שאינן ניכרין כו' דאילו ניכר לא שייך ביה ביטול ואף כי מ"מ לא הוה ביטול מעליא. ר"ל מפני שאפשר להכירן כו' והביא מ"ש התוס' ד"ט ע"ב בד"ה הא. כיון דמינכרין ולא מערבין כו' וכ"כ דט"ו ע"ב ד"ה והא אפשר. כיון דאינן מעורבין זה בזה וניכר כל אחד בפ"ע כו' דכשחבטן דלעיל שעירבן ואינו ניכר הי ניהו פסול הי ניהו כשר עכ"ל. והרי עכ"ז אפשר להכירן תומ"י ע"י שיסיר הסכך וישאר האילן וענפיו עומדים בפ"ע ועכ"ז בטל וע' פמ"ג במ"א שם סק"ג דבאיסור כה"ג אינו בטל במכש"כ ממ"ש בש"ע יו"ד סי' צ"ח ס"ד בהג"ה וטבע החלב להקפיא כו' ע"ש. ולפע"ד דין זה דחבטן דומה להא דכל סאה שיש בה רובע כו' דבטל בפחות מרובע אע"פ שאפשר לבררו. וחנם נדחק התוי"ט ר"פ שני דכלאים. הן אמת שיש לומר שיש לחלק בין ביטול ברוב בשאר איסורים ובין איסורי מאכלות. אף שלפ"ד ר"ת במרדכי פכ"ש שהביא ראיה מכלאים לחמץ נראה דאינו מחלק. מ"מ מצינו גדולי הפוסקים מחלקים ביניהם כמ"ש במרדכי פ"ק דביצה סי' תרמ"ח בשם רשב"ם לחלק ביניהם לענין ביטול איסור לכתחלה. אך מהירושלמי רפ"ב דכלאים הנ"ל לא משמע כרשב"ם דא"כ מאי מקשה מהא דר' יוחנן דמיירי באיסורי מאכל להא דכלאים. וא"א לומר דכלאים ה"ל ג"כ איסור מאכל. שהרי כלאי זרעים מותרים באכילה כדאיתא במשנה רפ"ח דכלאים. ועכ"פ מזה נלמוד דגם באיסורי מאכל אין להחמיר כ"כ טובא. והיינו כשהאיסור מעורב תוך מאכל שאי אפשר לברר האיסור מן ההיתר. לכן אף שאפשר להכיר קצת מהאיסור כמו כשאין המאכלים שוים ממש י"ל דבטל כיון שא"א להסיר כל האיסור. דכיון דאשכחן באיסורי' אחרים בטל האיסור תוך ההיתר אף שהוא בענין שאפשר לבררו לגמרי ע"י טורח. כמו רפ"ב דכלאים הנ"ל ופ"ק דסוכה. א"כ גם באיסור מאכל יש לומר דבטל היכא שא"א להסירו כולו. אף שאפשר להכיר מקצתו ע"י מראית העין ע"י טורח כיון שא"א להסיר כולו. וכ"ש כשהוא בענין שא"א להכירו ע"י מראית העין כ"א ע"י מישוש ידים. וזה דלא כהט"ז ופר"ח. כ"א כדעת הש"ך בנקה"כ דלא החמירו בעכבר רק משום דכעדשה הוי שיעור מלקות:

קיצור. ראיה מרפ"ב דכלאים דאיסור מתבטל ברוב היתר אף שע"י טורח אפשר לבוררו. וכן רפב"ת דכלאים. ופ"ק דסוכה רק התם לא מיירי באיסור מאכל. אך גם באיסורי מאכל י"ל שעכ"פ אין להחמיר היכא שא"א כלל לברר האיסור מההיתר אף כשע"י טורח אפשר להכיר מקצת דמקצת מן האיסור. אבל א"א לברור ולהסיר כולו י"ל דבטל:

וועוד נ' ראיה לזה ממתניתין פ"ב דטבול יום מ"ג הובאה בגמרא פ"ג דפסחים (דף מ"ד ע"א) ובפ"ו דנזיר (דף ל"ו ע"א) המקפה של תרומה (תבשיל קפוי ועב של תרומה כגון דייסא. והשום והשמן הנתונין בו לתבלין היו של חולין. רש"י) ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן (דמקפה עיקר וטבול יום פוסל את התרומה. רש"י) המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו (וברש"י דנזיר שם כ' אית דאמרי דפי' במקצתן היינו בשום ושמן של תרומה. אבל לא במקפה דחולין דטבול יום שוויוהו רבנן שני ואין שני עושה שלישי בחולין. ואית דאמרי מאי במקצתן אפילו במקפה של חולין דכיון דערובי בחד מנא דמי ליה כמאן דנגע בתרומה עצמה עכ"ל). והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול הא בטלי להו תבלין ברובא (דקסבר דימוע מדרבנן הוא דאסור כלומר דמדאורייתא חד בתרי בטיל והא דתרומה בחד ומאה דרבנן הוא. תוספות בנזיר בשם רש"י דפסחים) ואמר רבה בר בר חנה (דימוע מדאורייתא הוא) מה טעם הואיל וזר לוקה עליה בכזית כו' וכ' התוספות בנזיר (וכ"ה בפסחים בקוצר) וקשה לר"ת דמדפריך ולבטול ברובא משמע שהשום והשמן אינו בעין. דדבר שהוא בעין אינו מתבטל. ולא משמע הכי דקתני ונגע טבול יום במקצתן משמע דאשום ואשמן קאי ולא אמקפה מדלא קתני במקצתה כו' לכן נראה לר"ת דאיירי שהשום והשמן מפוזרין על המקפה וניכרין כו'. עוד כ' התוספות בפי' הואיל וזר היה לוקה עליהן בכזית ולאו דוקא נקט לוקה דהא תרומת שום מדרבנן אלא ה"ק הואיל וזר לוקה עליהן בכזית אילו היתה תרומה דאורייתא דין הוא להחשיבה ולא יתבטל אגב המקפה. ולע"ד אין צורך לידחק דהא יש בה שמן ותרומת שמן הוא מדאורייתא. עוד כ' וא"ת לימא ר"ל יתרץ הואיל וזר לוקה בכזית אם היה מלקט וצובר משם כזית (ולעולם אין היתר מצטרף לאיסור. וגם א"צ לאוקמי בכזית בכא"פ) ואומר ר"י דאין דרך אכילתו בכך ומשום האי טעמא לית לן למימר דלא יתבטל אגב המקפה עכת"ד. וכ"כ התוספות בפסחים שם ד"ה לאו משום. ומשום אם היה מלקט כו' כיון שאין דרך אכילה בכך עכ"ל יעו"ש. ובשט"מ דנזיר שם כ' נראה לפרש דהכא מיירי בשום ושמן שהוא בעין מפוזרין על פני המקפה אבל אין מעורבין בתוכה כו' עכ"ל. אבל הר"ש בפי' המשנה פ"ב דטבול יום מ"ג האריך. ופי' וז"ל משמע שהשום והשמן מעורבין במקפה ואין מקומן ניכר דמקשינן התם אסיפא מקום מגעו אמאי פסל ופי' שם בקונטריס אמאי פסל הא בטלי להון תבלין ברובא וכו' משמע מתוך פירושו שאין השום והשמן בעין ודבר שהוא בעין אינו מתבטל ברוב כו' ור"ת וריב"א גרסי בפסחים מקום מגעו אמאי פסול הא לא הוי כביצה ומוקמי לה בשהשום והשמן בעין כו' ואי אפשר לקיים פי' זה כו'. ונלע"ד פשוט דאף לפי' ר"ש בפירש"י דמיירי שאין השום והשמן בעין היינו שאינן מפוזרין על פני המקפה מלמעלה. אלא מעורבין בתוכה. אבל בתוכה ודאי יש שום בעין רק שנידך. אבל ודאי מובדל הוא גם למראית העין מן הדייסא שהיא המקפה שכאשר נקח בכף מתוך המקפה יהיה ניכר ודאי קצת חתיכות שום. אלא שא"א לברר השום ולהסירו דא"כ תתקלקל הדייסא לגמרי. ולכן בכה"ג שפיר הוא בטל. ומ"ש ודבר שהוא בעין אינו מתבטל ברוב. זהו כשהוא בעין מפוזר על פני המקפה מלמעלה. שאזי אינו מעורב בתוכה כלל. אבל כשמעורב בתוכה אף שאפשר להכיר מקצתו ע"י הנ"ל בטל לגמרי. ודוגמת מ"ש התוספות בנזיר ובפסחים ואור"י שאין דרך אכילתו בכך ומשום ה"ט לית לן למימר שלא יתבטל כו' כנ"ל. וה"נ כיון שאין דרך כלל ללקוט ולברר השום מתוך המקפה. ע"כ לית לן למימר שלא יתבטל. וכ"ש הוא מדברי התוספות דהא התוספות כתבו כן אף לשטתם שהשום והשומן מפוזרים ע"פ המקפה והוא בעין. אעפ"כ כתבו כיון שאין דרך אכילתו בכך כו'. כ"ש וק"ו כשהשום והשמן מעורבין תוך המקפה ממש שללקט השום מן המקפה קשה מאד וגם יתקלקל ויופסד המקפה וגם א"א כלל ללקט כולו. דבכה"ג הוא בטל בודאי. ונלע"ד ראיה לזה ממשנה שלימה ספ"ו דנדרים (דנ"ג ע"ב). מן המקפה אסור בשום (של מקפה) ורבי יוסי מתיר. מן השום מותר במקפה. וע"ש בהרא"ש דהיו רגילין ליתן בכל מקפה שום. א"כ עכ"פ על כרחך אפשר לברור ולהכיר השום של מקפה מתוך המקפה. שהרי ר' יוסי מתיר בהשום של מקפה כשלא יאכל מן המקפה:

קיצור. מדאמרינן פ"ג דפסחים הא בטלי להו תבלין ברובא. אף דפר"ש שהשום אינו בעין היינו שאינו ע"פ המקפה ואין מקומן ניכר כ"א מעורב בתוכה. אבל [בתוכה] ודאי (הוא) [יש] שום. ואעפ"כ בטל כיון שא"א להסירו מתוך המקפה. וראיה ממשנה ספ"ו דנדרים:

זושוב מצאתי בחוות דעת סי' ק"ד סק"א הביא ג"כ ראיה זו ומ"ש דמיירי שהשום והשמן בעין רק א"א לברר השמן מהמקפה כו'. הנה אף שכוונתו אחד כמ"ש דר"ל שהם בעין אבל אין מקומן ניכר כ"א מעורבים בתוכה. עכ"ז לא ראה לשון הר"ש שפי' שזה נקרא שאין השום והשמן בעין כו'. ומ"מ המכוון של הר"ש ג"כ כמ"ש שממשו של השום בעין תוך המקפה ולא נמוח. וראיה דהא הגמרא מסיק דלוקה עליהן משום שיש כזית בכדי אכילת פרס. וגבי כבכא"פ אין לוקין עליו אא"כ יש טעמו וממשו פרק בתרא (דע"א דס"ו) ושם פירש"י ממשו שהוא בעין. לאפוקי חלב שנמוח נק' טעמו ולא ממשו ע"ש בפירש"י ס"ו ב'. גם הר"ש בטבול יום פ"ב שם גבי כזית בכא"פ כ' ועוי"ל דאפילו במינו נמי כבכא"פ דאורייתא דלא בטיל ברובא אע"ג דלא מינכר כו' דסתמייהו בחטים או בשעורין של תרומה איירי דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי אכיל כבכא"פ חייב ולא דמי למיעוט הנמוח ומתחבר עם הרוב מתבטל עכ"ל. וא"כ לפ"ז גם בשום שבתוך המקפה מסתמא ג"כ לחודיה קאי. הגם דהוא מין בשאינו מינו מ"מ לשון כבכא"פ משמע כה"ג. וכ"כ הפר"ח בה' פסח דלרש"י וסיעתו כל שהאיסור הוא מחוי ואינו בגופו מקרי טעמו ולא ממשו. וא"כ מאחר שכאן אמרו שהיה לוקה עליו משום כבכא"פ ע"כ היינו שאינו מחוי. ואעפ"כ היה מתבטל אם אין כזית בכא"פ. ע"כ צ"ל דבכה"ג נמי מתבטל האיסור. רק שאם הוא כבכא"פ אינו בטל. והחוות דעת למד מזה דכמ"כ אף שאין כלל כבכא"פ אלא שיש מהאיסור שיעור שלוקה עליו אם היה בפ"ע כמו עדשה מן השרץ לא בטיל. ואין הנדון דומה כלל. דכשיש כזית בכא"פ שאני. דבכה"ג האיסור אינו מתבטל בהיתר. אבל כשיש ששים מן ההיתר נגד האיסור. אלא שהאיסור יש בו כשיעור שלוקין עליו מה בכך. הרי כזית מן הנבלה בטל בששים של היתר. א"כ גם כאן י"ל דמתבטל. כיון דאי אפשר לברר האיסור מן ההיתר א"כ מתבטל. וזהו שטת או"ה והרשב"א דלעיל אות א' שבמאכל עב מתבטל אף כעדשה מן השרץ. ומכל מקום י"ל להחמיר בזה כהש"ך:

קיצור. עוד ראיה דענין השום שבמקפה מיירי שהוא בעין ולא נימוח לגמרי מאחר דהיה לוקה אכזית בכא"פ וצ"ל ממשו היינו שלא נמוח. דברי הח"ד שדימה שיעור כעדשה לכזית בכא"פ אינו דומה כלל. ומ"מ יש להחמיר בכשיעור:

חועוד ראיה ממשנה פ"ד דתרומות (מ"ח) ר' יהושע אומר תאנות שחורות מעלות את הלבנות כו' אע"ג שהאיסור ניכר מאד. וכ' הר"ש דמפרש הטעם בירושלמי משום דאם רצה טוחן ומתיר כלומר שאם דורסן מתערב הכל ועולה. ואף דרע"ק פליג מ"מ הרי מודה בשאינו ידוע מה נפלה כו' והכא שהאיסור כבר מעורב בהיתר וא"א להסירו עדיף טובא ויודה רע"ק דבטל. גם מה שפסק הרמב"ם כרע"ק אינו מוכרח דהא בנדרים פרק נערה (דע"ד א') דפליגי ר"א ור' יהושע ורע"ק כ' הר"ן שם דע"ה א' וכיון דקלסיה בן עזאי לרע"ק וזכנהו לר"א ור' יהושע בדינא דלא אהדרו ליה מידי נקטינא כוותיה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם סי' יו"ד. משמע הא לאו הכי היה הלכה כר' יהושע דהלכה כרע"ק מחבירו ולא נגד רבו בפרק הכותב (דף פ"ה). ומה שהעיר ע"ז אאזמו"ר הגאון ז"ל מדין אשה הדרא לקביעותא שבפ"ב דנזיר (דף י"ב ע"א) המובא בפר"ח סי' ק"י ס"ק י"ג. לא הבינותי כי הנה עיקר פי' קבוע היינו שהאיסור ניכר וידוע במקומו וגבי אשה כ' התוספות בנזיר שם ונהי דלא קבוע לגמרי מ"מ דמי קצת לקבוע. ולפע"ד א"צ לזה דשם י"ל דהוי קבוע לגמרי שהרי האשה עצמה יודעת שנתקדשה וא"כ היא יודעת שאחותה אסורה לזה. ואפשר עי"ז חשוב האיסור קבוע. ואף את"ל דזהו אינו וה"ל קבוע דרבנן כהא דאמרינן פ"ח דזבחים (דע"ג סע"א) גזירה שמא יקח מן הקבוע. אף שא"י האיסור ומעורב רק כיון דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי א"כ כיון דאינו בטל חשוב קבוע. ועיין מזה בסה"ת סי' נ"א ודוקא כי האיסור ניכר כו' שייך לומר כל קבוע כו' והא דמשני כו' גזירה כו' לאו דוקא כו' אלא כו' משום דבעלי חיים לא בטילי כו'. וכה"ג באשה דלא גרעא מבעלי חיים דלא בטלי לכן ה"ל קבוע. ומה ענין זה לדבר איסור שאינו חשוב ומתבטל אילו נתערב מין במינו. להכי גם כשנתערב מבשא"מ כיון דא"א לבררו ולהוציאו משם דומיא דמקפה ושום שפיר מתבטל. ומה ענין זה לאשה שהוא דבר שאינו בטל. ועוד זאת גם לדברי קדשו אין ללמוד מזה לחצי שיעור. דאשה פשיטא דדומה לאיסור שלם כמו כעדשה מן השרץ וחמור מיניה דחשוב בריה לדברי הכל. משא"כ בשנחתך האיסור לחתיכות פחות מחצי שיעור אין דומה לשם כלל. ועוד ראיה הנה בסה"ת סי' חמשים כ' אבל מין בשאינו מינו צריך ששים בהיתר אפילו בדבר יבש כו' ואם מכירו יסיר האיסור ואם אינו מכירו כגון שנחתך בחתיכות קטנות בטל בששים עכ"ל. והאי אם אינו מכירו כגון שנחתך כו' א"א לומר שהוא בענין שדומה לגמרי לשאינו מינו. דא"כ היינו מחוי שנזכר שם. אלא מיירי שנחתך כ"כ לחתיכות קטנות עד שא"א לברר כולו ושישאר המאכל מין מאכל כ"א יופסד. וכענין השום במקפה כנ"ל. וכן פי' באו"ה כלל כ"ג סי' ח' וז"ל והטעם (ר"ל למ"ש סה"ת דבעינן ששים) משום דמין בשא"מ חמור יותר מבמינו אף בדבר יבש שאין נ"ט זה בזה לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסור ולהסיר. ומ"מ בטל שפיר בששים דמאחר שהוא כ"כ מועט (ר"ל רק אחד מששים) ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה עכ"ל. ועי' בספר חמודי דניאל ה' תערובות סי' כ' מה שהקשה על הפר"ח סי' ק"ב סק"ח וסי' ק"ט ס"ק ד' כגון חתיכה שבלועה מחלב כו' מסוגיא דגמרא רפ"ח דזבחים (דף ע"ד) דחתיכה דבשר בחלב היה בטלה לולי שהיא חהר"ל. ולפמ"ש בשם או"ה לק"מ דהכא לא דמי כלל למכיר האיסור כיון שעתה אינו מכירו וא"א להכירו כ"א ע"י טורח גדול. ועיין בא"ח סי' תס"ו ס"ד ובח"י שם דהפירור יבש אינו מתבטל בקמח. ופי' אזמ"ו נ"ע דה"ל כיבש בלח. ובאמת מאחר ששם אחר הריקוד א"א להכיר האיסור בשום אופן אין להחמיר כלל. לולי מצד האומרים דחוזר וניעור. אבל עכ"פ יש ליתן ע"ז דין קמח חמץ שנתערב בקמח דפסח. ואינו ענין לדין יבש בלח:

קיצור. עוד ראיה ממשנה פ"ד דתרומות. שאינו ענין לדין אשה הדרא לקביעותא פ"ב דנזיר (י"ב). גם ראיה מסה"ת סי' נ' ואו"ה כלל כ"ג דין ח'. גם קצת ראיה מהקושיא שהקשה החמודי דניאל על הפר"ח סי' ק"ט סק"ד מזבחים ע"ד. לפ"ז אין להחמיר בדין הנזכר בש"ע א"ח סי' תס"ו ס"ד. ויש להתיר לאפותו קודה"פ: