סימן סג

אסימן סג

הנה בתמורה (דל"א א') גרסינן מלא תרווד רימה הבאה מאדם חי ר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין ופירש"י דאפילו בחייו של האדם נמי מטמא ר"א דאבר מן החי מטמא במגע ובמשא ובאהל כאבר מן המת בהעור והרוטב דקכ"ח. ומשמע ודאי דהלכה כחכמים וכ"פ הרמב"ם פ"ג מהט"מ ה"י. ובגמרא עד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא ברימה דפירשא בעלמא הוא. אבל ביצה דמגופא דתרנגולת הוא אפילו רבנן מודו. היינו דמודו שביצת טרפה אסורה. כמו דר' אליעזר מחשיב אפי' רימה הבאה מאדם כאבר האדם עצמו לכן כמו כן גבי ביצה הנולדה מהטרפה אפילו רבנן מודו דכגוף (הבהמה) [התרנגולת] חשיבא. ואיכא למידק דבפרק שור שנגח את הפרה (דף מ"ז ע"א) אמר רבא עצמו שהוא מרא דשמעתא דתמורה הנ"ל. פרה שהזיקה גובה מולדה מאי טעמא גופא הוא. תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא. ופירש"י דבר המופרש ממנה. הרי דגם ביצה נקרא פירשא בעלמא וא"כ איך אמר רבא בתמורה דרבנן לא פליגי עליה אלא ברימה דפירשא בעלמא הוא. אבל ביצה דמגופא דתרנגולת הוא כו'. הרי גם ביצה נקרא פירשא בעלמא לגבי התרנגולת ולא גופה. ויש לתרץ דהא כבר הקשו התוספות שם אסוגיא דפרק שור שנגח הנ"ל דאומר דביצה נק' פירשא בעלמא מהא דחולין (דנ"ח סע"א) דאמרינן גופה היא. ותירצו דהתם בב"ק מיירי בביצים גמורות דלא אגידי בגופה. ומ"ש בחולין (דנ"ח) דגופה היא היינו דוקא אותם שמעורות בגידין שנמצאו אדומות במעי תרנגולת כו'. ומ"מ לענין טרפה אפילו אותם שנולדו מיד אחר שנטרפה אסורות מגזירה דרבנן כמו שאסרו ביצה דתרנגולת נבלה כו' וכ"כ עוד התוספות בחולין פא"ט (דנ"ח סע"א) וכ"כ בחי' הרשב"א שם. ובהר"ן פא"ט שם משמע דפליג על התוספות והרשב"א וס"ל דאפילו מעורות בגידין לאו גופה היא מדאוריי' אלא דכיון דאגידה בה דמיא לגופה. ולדבריו צ"ל דביצת טרפה היא רק מדרבנן. וכן יש ב' שיטות אלו דתוס' והר"ן בשט"מ בב"ק (דמ"ז) שם. וע"ש דמ"מ ספיקה אסורה גם לשטה זו דהר"ן. ועכ"פ לפ"ז א"ש ג"כ דלק"מ מסוגיא דתמורה דאמרינן אבל ביצה דמגופה כו' מסוגיא דב"ק הנ"ל כמו דלק"מ אסוגיא דחולין פא"ט (דנ"ח) כנ"ל. וגם להר"ן הרי פי' דדמיא לגופה כו':

קיצור ישוב מ"ש בתמורה (דל"א) דביצה היא מגופה דתרנגולת דלק"מ מהא דאיתא בפ"ה דב"ק (דמ"ז) דביצה נק' פירשא. דכבר ישבו זה התוספות בב"ק שם ובחולין (דנ"ח א') וגם להר"ן פא"ט שם אע"ג דפליג על התוס' והרשב"א ע"ש. מ"מ אתי שפיר:

בויש להקשות לפ"ז על סוגיא דס"פ א"ט דאסרינן דרני שהם תולעים שנמצאים בבהמה בין עור לבשר ואמרינן הטעם משום דבהמה בשחיטה הוא דמשתריא (ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא אהני לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן) והני מדלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן. (ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל בבהמה תאכלו נפקא לן לקמן אבל הכא באיסורייהו קיימי. עכ"ל הגמ' ופירש"י שם דס"ז סע"ב). והרי בתמורה (דל"א) נתבאר דרימה נקרא פירשא בעלמא. ובפירשא בעלמא מוכח בהדיא בבכורות (דף ז' ע"ב) דלא שייך איסור אבר מן החי. וכמו שנתבאר שם באיסור דכל היוצא מן הטמא טמא. דמ"מ אינו שייך בדבר שהוא פירשא בעלמא דהיינו דין עור הבא כנגד פניו של חמור דמותר מה"ט. ובספר המכריע בסופו סס"י צ"ב התיר מי רגלים של סוסים וגמלים מה"ט דאע"ג דאיכא למימר דמתמצים מגופם שרו משום דלא שתו להו אינשי והוו להו כפירשא בעלמא כעור שעל פני החמור. וכ"כ המרדכי בשבת פרק שמונה שרצים סי' שפ"ג. משא"כ מי רגלים של חמור כיון דשתו להו אינשי לירוקנא לא נק' פירשא בעלמא. ובזה מסולק קושיית המגיד פ"ד מהמ"א הלכה כ' על הרמב"ן אם לא שהרמב"ן אוסר גם במי רגלים דסוסים וגמלים ואין לפני הלכות בכורות להרמב"ן. וא"כ כמו שהוא לענין איסור דהיוצא מן הטמא. כך או כ"ש באיסור דאמ"ה שהוא מינא דטהור דבמה שהוא פירשא בעלמא ליכא למיסר משום אמ"ה. וכ"כ הב"י סי' פ"א סד"ה חלב בהמה וז"ל ועי"ל דבמי רגלים מודה ה"ר אליעזר דלא מיתסרא משום דאתי מחי משום דפירשא בעלמא נינהו משא"כ במי חלב עכ"ל. ודבריו מוכרחים מדין חלי דיחמרתא דאע"ג דזרעא דאילא הוא אמאי שרי לה"ר אליעזר מ"ש ממי חלב. אעכצ"ל משום דפירשא בעלמא הוא. וכ"כ הב"י בהדיא סד"ה יאלי וכ"כ בלבוש שם וכ"כ הב"ח והמעד"מ. אמנם בכנה"ג סי' פ"א בהגהת ב"י אות ל"ב השיג ע"ז וס"ל דא"צ בזה לטעמא דפירשא הוא דבלאה"נ לא הוו אבר מן החי כיון דאינן ביצים שלו רק זרע שלו לא שייך בזה איסור אמ"ה ושכן משמע בערוך ערך חלי. אמנם דבריו יתכנו רק לדעת הטור גבי מי רגלים ומי חלב דטהורה. אבל לדעת ה"ר אליעזר דאוסר במי חלב עכצ"ל בטעם היתר דיאלי משום דפירשא בעלמא הוא כמ"ש הב"י. וכיון שכן קשה על סוגיא דספא"ט איך אמרו דדרני משום דלא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימי דהיינו מאיסור אמ"ה הרי הם נק' פירשא בתמורה (דל"א) דהיינו רימה היינו דרני. אמנם לסברת הכו"פ סי' פ"א בפליתי סק"ו דמחלק בענין שליא דאע"ג שבבהמה טהורה דאיכא איסור אבר מן החי היא אסורה אע"ג דהיא פירשא מ"מ בבהמה טמאה דליכא איסור אמ"ה שריא. הרי ס"ל דהיתר דפירשא אע"ג דמהני לגבי היוצא מהטמא אינו מהני לגבי איסור אמ"ה לפ"ז יש ליישב הסוגיא דספא"ט דאע"ג דדרני נק' פירשא אעפ"כ אסירי משום אמ"ה. רק אעפ"כ ס"ל לרבנן בתמורה דאינו מטמא כאמ"ה ממש כיון דאינו גופה. אבל לגבי איסור אמ"ה שפיר אסור אע"ג דהוא פירשא. אך באמת במחכ"ת אין לזה שחר כלל להקל באיסור דהיוצא מהטמא יותר מאיסור היוצא מאמ"ה דכל מה דלית תקנתא לאיסוריה בשחיטה חמור יותר כדאיתא בפרק בהמה המקשה (דס"ט ע"א). וכן השיגו הפמ"ג בשפ"ד סי' פ"א ס"ק י"א:

קיצור יש להקשו' מאחר שבתמו' (דל"א) מבוא' דתולעי' דהיינו רימה פירשא בעלמא הוא א"כ איך אמרו ספא"ט דדרני אסירי משום אמ"ה הא בבכורות (ד"ז ע"ב) מבואר דבפירשא ליכא משום היוצא מהטמא טמא וה"ה משום אמ"ה וכמ"ש בב"י סי' פ"א סד"ה חלב ודלא כהכו"פ סי' פ"א סק"ו דאזיל בתר איפכא:

גאך דעכ"ז צ"ל דהנה גבי שליא דבהמה טהורה מבואר בהדיא בגמרא ס"פ כל הבשר (דקי"ג ע"ב) דהיא פירשא בעלמא ולכן א"צ קרא להוציא את השליא לגבי איסור בשר בחלב. ועכ"ז משמע בהדיא במשנה וגמרא ס"פ בהמה המקשה (דע"ז סע"א) דיש בה איסור אבר מן החי. וכמו שפירש"י ולא אמרינן אמ"ה הוא שגם היא ניתרת בשחיטת האם. וקשה מ"ש מהא דבכורות (ד"ז ע"ב) דעור הבא כנגד פניו של חמור דמשום דפירשא הוא מותר לגמרי. ועכצ"ל כמ"ש הפר"ח סי' פ"א ס"ק י"ב. דמאי דקרי לשליא פירשא ר"ל שאינו בשר אבל לא הוי פרש גמור כפרש וטיט מאחר דבמחשבה שחישב עליה משוי לה אוכל אלמא דלא הוי פירשא גמור. ומש"ה שליא שיצתה אסורה מאיסור אמ"ה. וכ"ה בהדיא במגיד משנה פ"ה הי"ג. ושליא דחמור דמותרת היינו משום דמאיסה טפי משאר שליות. וכ"מ בגמרא ס"פ בהמה המקשה דעור החמור מאיס משא"כ שאר עור בהמה. א"כ מסתמא עד"ז שליא דחמור גריעא משאר שליא דבהמה. וה"ל פירשא לגמרי. וא"כ עפ"ז י"ל ג"כ דהני דרני אע"ג שהם פירשא אינם כפרש וטיט ממש וכעור פני החמור הנ"ל אלא דה"ל כמו ערך פירשא דשליא בהמה טהורה וע"כ באיסורייהו קיימן מצד אמ"ה וכמו בשליא ג"כ הדין כן דשליא שיצתה אפילו בלא הולד אסורה באכילה מצד איסור אמ"ה כנ"ל ואין תימא שהקרא יבוא לאיסור כזה דהוא פירשא דהא גם בשליא אתא קרא דכל בהמה תאכלו לרבות את השליא. לכן בדרני כה"ג אתא קרא לאיסורא והיינו מצד איסור דאמ"ה. ועפ"ז הי' מקום לדון בענין תולעים שבקנוקנות הכבד עד אין מספר עד שא"א לחטט אחר כל הקנוקנות אם לא להטריף הכבד שבאם נסמוך על מה שאומרים העולם דנראה ממה שמעורבים ומליאים בדם סמפונות שנבראו שם. א"כ יש לדון ולהתיר הכבד אף שבהכרח יתערבו בו התולעים כנ"ל. דהא כ' בהג"א ס"פ בהמה המקשה גבי שליא אינה מטמאה טומאת אוכלין וז"ל מכאן היה דן רבי יואל הלוי על שליא של נבלה או של טרפה שנתבשלה עם בשר כשרה שאין אוסרת הואיל דלא מטמאה טומאת אוכלין משום דלא חשובה אוכל שמע מינה דפירשא בעלמא הוא אע"פ דע"י מחשבה אית לה טומאת אוכלין מיהו הואיל ומעיקרא פירשא הוא שרי דלא חזי לאדם וראייתו באורך עכ"ל. והסכים לזה הפר"ח שם אף שהעלה דשליא יש בה משום איסור אמ"ה דלאו פירשא גמור הוא. וע"ש שהביא ראיות לזה. ולדעתי אין לך ראיה מפורשת יותר מלשון המשנה ס"פ המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה. ופירש"י ולא אמרינן אבר מן החי הוא שגם היא ניתרת בשחיטת האם עכ"ל. הרי מבואר שיש בה משום איסור אבר מן החי רק ההיתר משום שהיא ניתרת ע"י שחיטת הבהמה. מ"מ כיון דאיכא רובא דהתירא סגי באסורה ולא בעינן ששים. הרי קיל טובא משאר איסור אפילו מחצי שיעור ואפילו איסור דרבנן צריך ששים דייקא משא"כ הכא. וא"כ כמ"כ אין לחוש למה שי"ל דהני תולעים הם בריה דמ"מ יהיו בטלים בששים עכ"פ מאחר דהם פירשא כשליא. דודאי הא דבריה אינה בטילה לא חמיר מאיסור ששים בשאינו בריה. ואדרבה י"ל איסור ששים חמור דטעם כעיקר מדאוריי' משא"כ הא דבריה אינו בטל הוא מדרבנן. כ"ש דבלא"ה רבינו שמשון והרשב"א ס"ל דבריה בטלה בתתק"ס והכא ודאי יש תתק"ס נגדם. ואע"ג דלא קיי"ל כוותייהו. מ"מ הכא שהבריה היא כאיסור שליא ודאי יש לסמוך על זה. ולא דמי לשאר תולעים נמלים דאע"ג דמאיסי והם פירשא כמ"ש בטוש"ע סס"י ק"ד ואפ"ה כל שלא נמחה גופן כי אם הבריה שלימה קיי"ל דלא בטילא. ועיין בתשובות חות יאיר סי' ק"ב. דהתם הטעם ע"ד מ"ש הפר"ח סי' ק"ג סק"א דאע"ג דמאיסי נינהו הכי אסרינהו רחמנא. ור"ל דכיון דנבלה סרוחה היא מעיקרא דהוי עפרא בעלמא ואעפ"כ אסרינהו רחמנא בגזרת הכתוב. וא"כ חשיבות בריה עלה כמ"ש בגמרא גבי גיד הנשה עץ הוא והתורה אוסרתו. ואינו בטל משום דה"ל בריה. אבל הכא בהני דרני לא אסרתן התורה בגזרת הכתוב כמו שאר נמלים רק התורה גילתה דלא מהני להו שחיטה ומשום הכי באיסורייהו קיימן כמ"ש בהדיא בגמרא ספא"ט. וא"כ י"ל דאיסורם זה היינו כשליא דבהמה טהורה דג"כ נקרא פירשא ומ"מ לפי שאינו פרש לגמרי אסור. אבל אינו אוסר תערובתו. ועד"ז י"ל בהנהו דאסורין בפ"ע ואין אוסרין תערובתן. משא"כ בנמלים ושאר בריות אפילו המאוסים כפירשא אוסרים תערובתן כל שהם שלימים משום דהתורה אסרתו בהדיא. ואף לדברי הפליתי סי' ק"ג סק"א שחלק על הפר"ח במה שחלק על המ"מ מ"מ זהו רק לענין סירחון דאתי להו מעלמא כו' אבל בסירחון דידהו יודה דיש לחלק בין נמלים לנדון זה דדרני ע"ש שמחלקותם אינו נוגע לנד"ז כלל:

קיצור. ולפמ"ש בגמ' גבי שליא ספ"ד וספ"ח ולפירש"י שם מוכרח דיש שנקרא פירשא ועכ"ז אינו פרש גמור ושייך בו איסור אמ"ה וכ"כ הפר"ח סי' פ"א ס"ק י"ב ולכן י"ל דדרני דספא"ט הם פירשא ג"כ עד"ז וא"כ אם א"א לבוררם מהבהמה אם לא לאסור בשרה י"ל דבטילי אע"ג דהם בריה וכמ"ש בהג"א ספ"ד גבי שליא דאינה אוסרת תערובתה ול"ד לנמלים דג"כ מאיסי וה"ל פירשא לגמרי ואעפ"כ לא בטילי כלל דהתם שאני דה"ל כגיד הנשה דאמרינן עץ הוא והתורה אסרתו. אבל הכא לא חידשה בהן התורה לאסור אותן באיסור פרטי כ"א שאין השחיטה מתרת אותן משום דיש להם חיות בפני עצמן וממילא נשארו באיסורן. וא"כ ערך חומר איסורן וביטולו ה"ל כאיסור דשליא שיצתה:

דמיהו מאחר שמצינו בגמרא בב"ק (דמ"ז) שנקרא גם ביצת תרנגולת בשם פירשא בעלמא הוא. אע"ג דהיא אוכל טוב ומשובח. אלא דפי' פירשא בעלמא היינו כדפרש"י שם דבר המופרש ממנה. ור"ל רק שאינו מגוף התרנגולת כ"א דבר בפ"ע. וא"כ שמא עד"ז יש לפרש מ"ש בתמורה דל"א גבי רימה דפירשא בעלמא הוא ר"ל שאינו כגוף האדם כלל. ועד"ז י"ל ג"כ בשליא מ"ש בגמ' (דקי"ג ע"ב) פירשא בעלמא הוא דלאו גדי נינהו כדפירש"י שם. אלא דמ"מ אמת הוא דשליא אינו אוכל ונופל עליו ג"כ שם פירשא כפשוטו. אבל גבי דרני שמא י"ל דאוכל גמור נינהו וכמו ענין ביצה שנק' פירשא כנ"ל. ועד"ז פי' הרא"ה בבד"ה (דנ"ב ע"ב) גבי כשרה שינקה מן הטרפה וע"ש במ"ה. ועכצ"ל כן לדעת הראב"ד פ"ה מהמ"א הי"ג דס"ל דשליא מפני שנק' פירשא אין בה שום איסור אמ"ה. א"כ עכצ"ל דדרני הם אוכל ולא פירשא. ומ"ש בתמורה פירשא הוא צריך לפרש דהיינו כענין פירשא דבב"ק (דמ"ז). אלא דגבי פירשא דשליא לא משמע ליה לפרושי הכי מדאמרינן בגמ' פכ"ה (דקי"ג ע"ב) דם לאו גדי הוא שליא פירשא בעלמא הוא. מכלל דר"ל פירשא ממש דאל"כ היינו לאו גדי הוא כמו דם. ולכאורה משמע כן לדעת הפוסקים החולקים על הרשב"א וש"ע סס"י ק"ד כמו שהביאם הב"ח היינו מהר"ם והרא"ש ושאר גאונים שאסרו הזבוב שנפל לקדרה עד ששים. ואף שרמ"א בש"ע סס"י ק"ז כ' שאין לשנות המנהג להקל וכ"כ הט"ז סס"י ק"ד. איברא דהש"ך סס"י ק"ז כתב דרבו האוסרים. מיהו אף להרמ"א וסיעתו יש לחלק בין זבוב ובין תולע כמבואר בש"ך סי' פ"ד סס"ק למ"ד ושגם דעת הרשב"א כן ובכנה"ג סס"י ק"ד בהגהת הטור הקשה דברי הרשב"א אהדדי ותירץ דלא כתבו הרשב"א וסיעתו דתולעת מאיס ונ"ט לפגם אלא בתולעת הבא מחוץ כלומר שלא נתהוה שם כגון תולעת וכיוצא בו שנפל לקדרה ולכל דבר האוסרו אבל תולע שנתגדל עם הפרי שנתהווה מלחלוחית הארץ אותו התולע בפרי שנתגדל בו אינו נ"ט לפגם אלא לשבח כו' וה"ה נמי תולעים המתהווים בפירות כו' עכ"ל. ובשם הדרישה כ' דה"ה תולעת שבבשר ודגים. וא"כ לפ"ז צ"ל דדרני שהם בהבשר עצמו נ"ט שם לשבח וכ"מ ממ"ש (אביי) [רבינא] ספא"ט אבלע לי ואנא איכול. והגם דפירש"י שלא אראה ואקוץ בם מ"מ י"ל דאע"פ שקץ בם כשרואה. אבל יש בהן טעם. ולכאורה זה ראי' לפרש"י בע"א (דס"ח ע"ב) גבי עכברא דמאיס כו' דאין ר"ל נטל"פ. ואף להתוס' שם דפי' דהתם ר"ל נטל"פ מ"מ כאן דאומר ואנא איכול לא משמע כן אלא דמשום דאנינא דעתו ההפך מנפש היפה שבמשנה ס"פ בהמה המקשה אמר אבלע לי כו'. מיהו במשמרת הבית בית ד' סוף שער א' (דקי"א ע"א) משמע בהדיא דס"ל דכל תולעים כיון דבדילי אינשי מינייהו ה"ל מאיסי כעכברא. אך א"כ לדבריו י"ל בהפך מאחר דדרני ג"כ מאיסי ואעפ"כ אסירי הדר הוה אינהו כנמלים ושאר בריות ואע"ג שהן פגומין ומאוסין חידשה התורה לאוסרן ואינן בטלים כשהם שלימים כשאר בריה. וא"כ ממ"נ יש להחמיר בהן [ע' מפתח]:

קיצור. י"ל מה שנק' פירשא היינו דלאו מגופה אבל נ"ט לשבח ועכצ"ל כן לדעת הפוסקים המצריכים ששים אפי' נגד פליטת טעם דזבוב וכ"ש בתולע עש"ך סי' פ"ד ססק"ל וגם לפמ"ש בכנה"ג בהגהת הטור סס"י ק"ד י"ל כן בנד"ז וגם למ"ש במ"ה דקי"א יש להחמיר:

הולענין למכור הכבד לב"נ שפמ"ג סי' פ"ד במשבצות ס"ק כ"א ובשפ"ד ס"ק מ"ב כתב דדרני אסור להושיט לב"נ דעובר על לפני עור. לכאורה יש להשיב דלא שייך איסור זה לבני נח. דלישראל הוא דאסירי משום דלא מהני להו שחיטה ור"ל דשחיטת הבהמה לא מהני לדידהו כיון שיש להם חיות לעצמן כדפירש"י. וגם בהן עצמן לא שייך בהו שחיטה כ"כ הט"ז סי' פ"ד ס"ק כ"ב. לכן ממילא קיימא באיסורייהו. וה"ל איסור זה כעין מ"ש בגמרא (דס"ט א') בעובר שהוציא ידו כו' לית לי' תקנתא לאיסוריה בשחיטה או כמ"ש (דע"ה ב') בולד הבא מבן פקועה שבא על בהמה מעליתא למ"ד חוששין לזרע האב דלב"נ לא שייכו איסורים ההם מאחר דא"צ שחיטה. וה"נ נימא כיון איסור הדרני דלא מהני להו שחיטת הבהמה. א"כ מה"ט גופא נימא דכשמתים הדרני בטל איסור אמ"ה שבהן לב"נ. משא"כ לישראל אסירי משום דבאו מדבר הטעון שחיטה והני לא מהני להו שחיטה. אע"ג דבחייהם י"ל דאסירי לב"נ ול"ד לשאר שקצים דלית להו איסור אמ"ה כמ"ש בסנהדרין (דנ"ט). מ"מ כאן מאחר דבאו מבהמה שיש בה איסור אמ"ה י"ל שכמ"כ גם הם אסורי' כיון שיש להם חיות. אכן אם מתו אמאי לא יהיו מותרין לב"נ. ואיך יהיו הם חמורים לב"נ יותר מהבהמה עצמה. ולא דמי לבשר שפירש מהבהמה חיה דאסור לב"נ אף לאחר שמתה הבהמה. דשאני התם שהוא אח"כ כמו שהוא בעת שפירש מהחי. משא"כ הנך דרני כשפירשו הם חיים ואח"כ כשמתו יהיו מותרים כדין הבהמה עצמה. אלא שי"ל דא"כ גם לישראל אמאי אסורים משום אמ"ה אף כשמתו כדמשמע מפירש"י לא יהיו אסורים לישראל רק משום אינה זבוחה דהיינו נבלה. ומאחר דלישראל אסורים משום אמ"ה א"כ ה"ה לב"נ. ויש לחלק דנבלה זהו בדבר שיש תקנתא לאיסוריה ע"י שחיטה רק שלא נשחטו משא"כ דרני דלית להו תקנתא בשחיטה ליכא בהו איסור נבלה כדוגמת מינין טמאין שאין שחיטה מועלת בהן דכתב הרמב"ם רפ"ד מהמ"א דאינו לוקה עליהן משום נבלה אלא משום בשר טמאה. וה"נ הני דרני כיון דמעיקר התהוותם לית להו תקנתא בשחיטה נשארו באיסורן הראשון שהיה עליהם בחייהם דהיינו איסור אמ"ה. דאיסור אמ"ה שבהם הוא איסור מוחלט כמו בשר טמאה במינים הטמאים ול"ד לשאר איסור אמ"ה שיש לו תקנתא ע"י שחיטה. וכ"ז לישראל דייקא. משא"כ לב"נ דגם לבהמה א"צ שחיטה א"כ גם דרני יש תקנתא לאיסור אמ"ה שבהם ע"י מיתתם. אך באמת זהו דוחק דגם לישראל אע"ג דלית להו תקנתא בשחיטה מ"מ האיסור אמ"ה שבהם אמאי לא יהיה לו תקנה ע"י מיתתם. ולכן אם לישראל נשארו באיסור אמ"ה גם במיתתם ה"ה לב"נ. אכן אפשר לומר דמ"ש בגמרא ופירש"י באיסורייהו קיימן אין ר"ל שגם במיתתם נשאר עליהם איסור אמ"ה. רק דהוו להו דוגמת שקץ האסור כיון דבאו מאיסור אמ"ה ואי אפשר שיהיו נתרים לישראל משום דלא מהני להו שחיטה ה"ל כמין שקץ דלא מהני ליה שחיטה. וה"ל כמין טמא. וכן משמע בהדיא לפמ"ש בירושלמי דתרומות בפרק האשה שהיתה אוכלת בתרומה ר' חייא בשם רבי יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה שקץ אסור באכילה מה טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו אמר רבי יונה רבי הושעיא בעי מה בינה לבין זיזים שבעדשים ליתושים שבכליסים לתולעים שבתמרים ושבגרוגרות (מיני תולעים הגדילים בעדשים ושבכליסים מין קטניות שהם מותרים אם לא פירשו וחזרו) תמן בגופיהן הן ברם הכא אינו בגופו. עוד שם בירושלמי אבא בר רב הונא השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה ורבי יונה אמר אסור באכילה מה טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו עכ"ל. והנה מקודם נבאר קצת דברי הירושלמי. הנה המפרש' שם הרב הגאון מהר"א כ' תמן בגופיהון הן תמן בעדשים עצמן הן גדילים משא"כ שקץ בבהמה מעלמא הגדילים בבשר עצמה אינו חייב אף בבהמה ואפילו מותרים הם עכ"ל. ור"ל דטעם איסור התולעים שבבהמה הוא משום דאמרינן דמעלמא אתו כמ"ש בגמרא שלנו ספא"ט גבי קוקאיני. והגדילים בבשר הבהמה מותרים שם. וא"כ ר' יוחנן ס"ל כרב שישא בריה דרב אידי לפירש"י שם ספא"ט. והנה מלבד שהתוס' שם הקשו ע"ז. עוד קשה טובא מה צריך קרא ע"ז ולא שקץ בבהמה אלא ודאי משמע הקרא דדומיא דבהמה בבהמה תאכלו בכה"ג ממש שקץ בבהמה לא תאכלו. והיינו בדנתהווה בבהמה ממש. וכן פי' המפרש הנ"ל בעצמו אח"כ גבי ולא שקץ בבהמה דגבי חזיר ועוף וז"ל ור' יוחנן דס"ל נמי לעיל שקץ אסור היינו שאין לו ג"כ פרסות כעוף דגבי עוף מודה ר' יוחנן כדאיתא בריש בהמה המקשה עכ"ל. הרי דדרשא ולא שקץ בבהמה מיירי לר' יוחנן ג"כ אפילו כשנתהווה בגוף הבהמה. וא"כ תולעים שנתהוו בבהמה מחיים דאסירי מה"ט דולא שקץ בבהמה משמע ודאי דאסורים גם כשנתהוו בגוף הבהמה. ובכנה"ג סי' י"ג בהגהת הב"י אות למ"ד כ' דלא כן היא גירסתם בירושלמי דבמקום מאי דגריס הוא ורבי יונה אוסר כלומר שרבי יונה אוסר החזיר אנן גרסינן יונה אסורה כלומר אם מצא בה דמות יונה אסורה באכילה וכן הוא גירסת רבינו ירוחם נט"ו אות ה'. וכ"כ הת"ש סי' י"ג ס"ק כ"א שכן הגירסא האמיתית בירושלמי. והובא ירושלמי זה ג"כ בחי' הרשב"א ר"פ בהמה המקשה ובתה"א (דנ"ו ע"א). והנה לפי הירושלמי דאיסור תולעים שבבהמה הם באיסור אחד דומיא דדמות יונה שבבהמה. א"כ אינן שייכים כלל לאיסור אמ"ה רק דה"ל כמין שקץ. וא"כ אין שייך כלל איסור זה לעכומ"ז. ואולם ש"ס דילן י"ל דלא ס"ל כהירושלמי. דהא התוספות ספא"ט הקשו וא"ת דתיפוק ליה דאסירי מידי דהוה אשוחט הבהמה ומצא בה דמות יונה כו' וי"ל דשאני עובר כו'. א"כ ס"ל לתוספות דלש"ס דילן לא דמי דרני לאיסור דמות יונה ודלא כירושלמי. ובתורת כהנים יליף מואת נבלתם תשקצו להביא את היבחושים שסיננן י"ל דהיינו כהירושלמי דאילו תולעים שבבהמה ילפינן מבהמה בבהמה כנ"ל. אך הרי הרשב"א ורבינו ירוחם שהביאו את הירושלמי משמע דס"ל דלא פליג על ש"ס דילן. אלא דהש"ס דילן יהיב טעמא לאיסורם משום דגדלו באיסור אמ"ה ושחיטה לא מהני להו וה"ל כמין שקץ כמ"ש בירושלמי. וכאיסור דדמות יונה. ואף להתוספות מאחר שבגמרא אמרו בהדיא דטעם האיסור הוא רק משום דלא קא מהני להו שחיטה עכצ"ל דלגבי ב"נ שאין לו איסור שחיטה ומיתה מתרת לו איסור אמ"ה כמו שחיטה. א"כ לא שייך אצלו איסור זה. ואע"ג דלישראל נאמר שהאיסור משום אמ"ה אע"ג דמתו. ע"כ צ"ל דלפי דאיסור אמ"ה זה לא דמי לשאר אמ"ה דמהני לי' שחיטה. משא"כ הכא לא מהני ליה שחיטה משום הכי גם מיתה לא מהני ליה ונשאר באיסור אמ"ה לעולם. משא"כ לב"נ דגם באמ"ה גמור דבהמה אית לי' תקנתא שלא ע"י שחיטה. א"כ גם הני דלא קא מהני להו שחיטה מסתלק מהם איסור אמ"ה ע"י מיתתם:

קיצור. ולב"נ י"ל שריא דרני כיון האיסור רק משום דלא מהני להו שחיטה והם אינן מצוים על השחיטה ולכן מיתת הדרני מבטלת איסור אמ"ה ול"ד לבשר הפורש מהחי דאסור לב"נ אף שמת החי דשא"ה דהבשר שנק' עליו איסור אמ"ה לא נשתנה. משא"כ הכא בדרני חיותן אוסרן וכשמתו יהיו מותרים כמו אילו הי' שחיטה מועלת להם. והא דלישראל משמע דאסורים גם במיתתן משום אמ"ה צ"ל משום דלא דמו לשאר אמ"ה כיון דלית להו שחיטה. ודוחק. אך י"ל דגם לישראל באיסורייהו קיימן לא משום אמ"ה כי זה בטל במיתתן רק כיון דלא אישתרו בשחיטה ה"ל כמין אסור וכ"מ בירושלמי פ"ז דתרומות ומשמע בהרשב"א ורי"ו די"ל דלא פליגא אש"ס דילן. ולהתוספות ספא"ט משמע קצת דש"ס דילן לא ס"ל כהירוש'. מ"מ גם לפ"ז מאחר דהאיסור משום דלא קא מהני להו שחיטה משמע דלא שייך לב"נ:

וויש למצוא כה"ג איסור אמ"ה שאסור מדאורייתא לישראל ואעפ"כ לא שייך כלל לב"נ. והוא מ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א הי"א דהוציא העובר את ידו ומתה הבהמה וחתכו אח"כ היה לוקה משום אמ"ה. דנלע"ד מוכרח דלב"נ ליכא איסור מאחר דמקור איסור אבר שיצא חוץ למחיצתו הוא מפסוק ובשר בשדה שאין שייך לב"נ וכמו טרפה. אע"ג דלרבי יוחנן ס"פ גיד הנשה (דק"ב ע"ב) איסור בשר מן החי ג"כ נלמד מפסוק זה. ובהדיא מבואר בגמרא פרק העור והרוטב (דקכ"א ע"ב) דאסור לב"נ וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' מלכים הי"א. אך כבר עמדו ע"ז בחידושי הרשב"א והר"ן ס"פ העור והרוטב ותירץ בשם הרמב"ן דבב"נ מודה ר' יוחנן דמפסוק לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ג"כ במ"ה ע"ש הטעם. ובחי' הר"ן משמע דגם במ"ה נלמד מפסוק אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וזה כמ"ש הלח"מ. והכ"מ והלח"מ שם אשתמיט להו דברי הרשב"א גם להכו"פ סי' ס"ב סק"ג. ועכ"פ כ' הרשב"א בהדיא דפסוק ובשר בשדה לישראל נאמר ולא לב"נ. וכיון שכן אבר שיצא לא שייך כלל לב"נ. דל"ד לבשר הפורש מן החי דאסור להם מלא תאכל הנפש דהא הכא לא נפרש כלל עד שמתה הבהמה. ואין האיסור [משום] אמ"ה רק משום ובשר בשדה דמיני' ילפינן יוצא. ופסוק זה לא לב"נ נאמר. ואין להקשות דאם איסורו רק משום ובשר בשדה איך היה לוקה עליו משום אמ"ה אע"כ הטעם משום דמיתה עושה ניפול וכמ"ש המגיד דהיינו כאלו נפל מחיים וכדפירש"י במשנה (דקכ"ז ע"ב). וא"כ גם לב"נ ליתסר משום אמ"ה. דהא ודאי הא דמיתה עושה ניפול עיקרו אמרו גבי אבר המדולדל דכיון שהאבר נתלש ואי אפשר לו להעלות ארוכה ע"ז אמרו דמיתה עושה ניפול משא"כ באבר שלם או אפי' נתלש רק שיכול להעלות ארוכה אין שייך ענין עושה ניפול אלא דבאבר העובר שיצא ס"ל להרמב"ם דמיתה עושה ניפול כמו באבר המדולדל ואע"פ שהוא שלם. והיינו ודאי משום דיצא ולא מהני ליה שחיטה ומשום דמרבויא דקרא חד נפקי מובשר בשדה טרפה. וא"כ כיון דפסוק זה לא נאמר לב"נ ולא שייך להם איסור יוצא כלל ה"ל אבר זה כאילו הוא בפנים ומיתת העובר מתירתו מדין איסור אמ"ה ולא שייך בזה מיתה עושה ניפול כלל מאחר דאבר מחובר הוא בשלימות. ועוד נלע"ד די"ל דדין מיתה עושה ניפול ג"כ לא שייך לב"נ דהא שחיטה אינו עושה ניפול רק מיתה עושה ניפול. ובב"נ י"ל דמיתה ג"כ אינו עושה ניפול כמו שחיטה לישראל שהרי הא דמיתה עושה ניפול למדו בחולין (דף ע"ד א') ממקרא הנאמר בויקרא י"א וכל אשר יפול. ופסוק זה לישראל נאמר ולא לב"נ וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א בפסוק ובשר בשדה. ולפ"ז גם באבר המדולדל דאיתא בגמ' (דף ע"ד א') דאם מתה הבהמה לוקה על האבר וכדפסק הרמב"ם פ"ה מהמ"א ה"ו י"ל ג"כ דבב"נ ליכא לאו מאחר דהטעם משום דמיתה עושה ניפול. וזה י"ל דלא שייך להם כלל מטעם הנ"ל. והפמ"ג רס"י י"ד לא כתב כן בכ"ז. והיוצא מכ"ז מאחר דמצינו איסור גמור דאמ"ה לישראל שאין בו שום איסור לב"נ כמו הדין דהרמב"ם פ"ה הי"א. גם הדין דהלכה ו' לפ"ד התוס' והרשב"א דאבר המדולדל שריא לב"נ. א"כ מעתה לא יפלא אם בדרני ג"כ אף אם לישראל אסירי משום אמ"ה משום דלא מהני להו שחיטה דלב"נ דאין מצוים על השחיטה ליכא שום איסור כלל כנ"ל:

קיצור. וכה"ג מ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א הי"א ואם מתה כו' היה לוקה משום אמ"ה נ' דאינו שייך לב"נ אף דהטעם משום מיתה עושה ניפול מ"מ היינו באבר היוצא ואיסור אבר היוצא נלמד מפסוק ובשר בשדה דלישראל נאמר ולא לב"נ כמ"ש בחה"ר ס"פ העור והרוטב. ואפשר גם מ"ש הרמב"ם שם ה"ו כאילו נפל מחיים לפיכך היו לוקין עליו משום אמ"ה ג"כ אינו שייך רק לישראל כי הפסוק שממנו למדו בחולין (דע"ד א') דמיתה עושה ניפול לישראל נאמר כמו פסוק ובשר בשדה. וא"כ לא יפלא אם גם איסור אמ"ה דדרני הוא כה"ג:

זוהן אמת שיש תשו' (כת"י) מאאזמו"ר הגאון נ"ע זי"ע דס"ל שאין לחלק בין דרני חיים למתים. וז"ל [בסי' ט"ו] (התשובה לא"נ הרבני המופלג חריף ושנון מוה' פנחס נ"י) מהודענא אודות התולעים שבריאה לא החלטתי לאסור לאחרים כ"א להחמיר לעצמי (ר"ל שמחמיר על עצמו דאסור למוכרה לעכומ"ז ולאחרים אינו מחליט לאסור למכור לעכומ"ז. אבל פשיטא דאסור להן בעצמן. כ"נ מוכרח מכל התשובה). מפני שאינני סומך על שיקול הדעת להתירן מסוגיא דתמורה (דף ל"א) דפירשא בעלמא הוא ע"ש בתוספות דגם למסקנא קאי הכי (וע' בכורות דף זיין ע"ב וטוש"ע י"ד סי' פ"א ס"ג דבפירשא בעלמא אין בו משום אמ"ה). וע"כ צ"ל כמ"ש רש"י ור"ן ס"פ כ"ה (דקט"ז ע"ב) דאע"ג דפירשא בעלמא הוא אינו כפרש ממש אלא דלאו גופה הוא. וה"נ רימה אינו כגוף האדם והבהמה ול"ד לביצה ע"ש בתמורה. ובבכורות (דף ו') דיוצא מן הטמא נפקא לן מאת הגמל. וא"כ אין לאסור לב"נ היוצא מאמ"ה. אבל לפ"ד הרי"ף ס"פ כ"ה דלא ס"ל כרש"י שם לא אתי שפיר תירוץ זה וא"כ אפשר דסוגיא דחולין ס"ל דלאו פירשא הוא אלא כגוף הבהמה. ואילו חתך בשר חי מגופה אע"ג שמת הבשר אח"כ כגון ריאה בחתיכת הקנה חולין (ל"ג א') ע"ש דעומד באיסורו וה"נ תולעים שבכבד ספא"ט אין איסורם מן אמ"ה בחיות עצמן שהרי אמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף ותולעים שלא פירשו מותר לאוכלן חיין אי לא משום בל תשקצו אלא איסורן משום שנפרשו והובדלו מגוף הבהמה במה שהן חיין לעצמן. שלכך אין שחיטת הבהמה מתירתן. משא"כ אם לא היה להן חיות לעצמן היו ניתרין בשחיטתה כיון שלא היו נבדלים ממנה אבל חיותן גורם להיות כאילו מנחי בדיקולא וכריאה בדף ל"ב ב' ע"ש. ואף שמתים אח"כ מאי מהני כיון שכבר נבדלו ומונחים בדיקולא בשעת שחיטה. וגם אם היו מתים בשעת שחיטה לא מהני מאחר שכבר הובדלו פעם אחד במה שהיו חיים שעה אחת. דדמי לחותך מן הטחול ומן הכליות שהם ג"כ מתים כבר בשעת שחיטת הבהמה (וע' רמב"ם פ"ה מהמ"א דין ט' ורש"י פא"ט דנ"ה ע"א ד"ה מן הטחול) ולא ידעתי מקום לחלק לב"נ בין תולעים חיים למתים מאחר שאמ"ה אינו נוהג בתולעים כלל ע' סנהדרין נ"ט א' למשרי שרצים כו' ואם יש להתירן מתים יש להתירן ג"כ חיים והכי מסתברא מסוגיא דתמורה וממ"ש התוספות ספא"ט ע"ש. ומיהו ודאי לר' אליעזר המטמא רימה באמ"ה פשיטא דאסורין לב"נ אף במיתתן דאנן לא קיי"ל כדיחוייא דמדחי התם משום דמחיים אקרי רימה. דהא קיי"ל ביצת טרפה אסורה כו' ואפרוח ה"ט משום דאימת קא גביל כו'. ואין לחלק בין אמ"ה לבמ"ה לב"נ כמבואר בגמ' (דל"ג ע"א ודף קכ"א ב') וכ"פ הרמב"ם בהלכות מלכים וכ"כ בחי' הרשב"א ס"פ העור והרוטב עכ"ל תשו' אאזמו"ר הגאון נ"ע:

חוהנה הגם כי כשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין כך גבהו דרכיו מדרכנו עכ"ז ראיתי לישא וליתן בדברי קדשו. דהנה הוא ז"ל דימה תולעים חיים שבכבד דספא"ט לדין חתך בשר חי מגופה. ולכאורה יש לחלק דהתם אין נולד איסור אמ"ה בהבשר כי אם כשמת הבשר דהיינו כשנחתך מהחי משא"כ כל זמן שהבשר חי דהיינו שהוא לא נפרש מהבהמה אין בו איסור אמ"ה דגם באבר המדולדל כיון שמחובר קצת אין בו רק מצות פרוש. וריאה בחתיכת הקנה ה"ל כמתה וכן חותך מן הטחול ומן הכליות. ולפיכך כיון שאיסור אמ"ה או במ"ה חל עליהם כשמתו מהיכן ישתנה אח"כ ואף שמתה הבהמה או נשחטה אח"כ מ"מ האבר והבשר לא נשתנו ואסורים משום אמ"ה מחמת שנפרשו מהבהמה כשהבהמה חיה. אבל הכא נהפוך הוא שלא נאסרו משום אמ"ה רק משום שיש להם חיות. והחיות לא ניתר רק בשחיטה ושחיטה לא מהני להו. וא"כ לב"נ דמיתה כשחיטה הרי חיות זה יש לו היתר ע"י מיתה. ואע"ג שרבינו ז"ל נתכוין לדחות חילוק זה באומרו וה"נ תולעים שבכבד אין איסורן מן אמ"ה בחיות עצמן. שהרי אמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף. ותולעים שלא פירשו מותר לאוכלן חיין אי לא משום בל תשקצו אלא איסורן משום שנפרשו והובדלו מגוף הבהמה במה שהם חיין לעצמן ואין שחיטתן מתירתן כו' ואף שמתים אח"כ מאי מהני כיון שכבר נבדלו ומונחים בדיקולא בשעת שחיטה עכ"ל. ופי' דבריו דלא שייך לומר שמיתת הבעל חי מתיר איסור אמ"ה ובמ"ה שיש בו אלא כשהאיסור אמ"ה שהי' בהבעל חי הוא מצד חיות עצמו כמו בהמה חיה ועוף. ע"כ כשמת חיות זה בטל איסור אמ"ה ובמ"ה דהא עכשיו אינו חי. משא"כ בתולעים שבבהמה שמצד חיות עצמן לא שייך שום איסור אמ"ה. א"כ הם חיים ומתים שוים. לכן לא שייך שמיתתן יתיר איסור אמ"ה שבהן כיון שאין זה שינוי שגם כשהיו חיים הם מצד עצמן נידונין כמתים. ואע"ג שמ"מ חיותם גרם ליאסר משום אמ"ה היינו רק משום חיות הבהמה והיינו שעי"ז שהם חיים ה"ל כנפרשו והובדלו כו'. אבל אין החיות גורמת עצמיות האיסור ולכן גם כשמתו אח"כ נשארו באיסור אמ"ה. ולא ידעתי מנלן דע"י שהם חיים נמשך רק דה"ל כאילו נפרשו והובדלו. נימא דחיות זה ה"ל כאיסור אמ"ה לפי שחיותם בא מדבר שיש בו איסור אמ"ה. ולא דמי לשאר שרצים ותולעים דאין בהן איסור אמ"ה דהני שאני כיון שלידתן והתהוותן מדבר שיש בו איסור אמ"ה. דאלת"ה אע"ג שע"י חיותן ה"ל כנפרשו והובדלו אמאי יהיו אסורים משום אמ"ה מ"ש משאר שרצים דלית להו איסור אמ"ה כמ"ש בסנהדרין (דנ"ט א') למשרי שרצים כו'. דבחייהם ה"ל כמתים. אע"כ צ"ל דל"ד לשאר שרצים כיון דגדלו מדבר שיש בו איסור אמ"ה. וא"כ מעתה י"ל דמה"ט גופא אין נידונים חיים כמתים עד שע"י מיתתם מסתלק מהם איסור אמ"ה. דיש חילוק בהם בין חיים למתים לא כבשאר שרצים. הגם שיש לומר דהחילוק שבהן בין חיים ובין אילו לא היה להם חיות זהו רק לענין שעי"ז שהם חיים ה"ל כמונחים בדיקולא. אבל אין החיות גורמת בהן איסור אמ"ה דה"ה אילו לא היה להם חיות היה בהם שייכות איסור זה ולא כשאר שרצים והיינו מפני שגדלו מדבר שיש בו איסור אמ"ה רק אילו לא היה להם חיות בפ"ע היו ניתרים בשחיטת הבהמה ועכשיו שיש להם חיות אין שחיטת הבהמה מתרת אותן משום דזה גורם דה"ל כנפרשו והובדלו מהבהמה וכאילו מנחי בדיקולא. וכיון שאין החיות גורמת האיסור אמ"ה אין מיתתם מתרת אותם. כך י"ל בכוונת רבינו ז"ל. והכריחו לזה לומר דאין החיות גורמת האיסור משום שבשרצים ליכא איסור אמ"ה מצד עצמו כנ"ל. א"כ עכצ"ל דהחיות רק גורמת לומר דה"ל כנפרשו והובדלו. ולפע"ד אין הכרח לסברא זו משם כיון דסוף סוף הני תולעים לא דמו כלל לשאר תולעים ושרצים ששאר שרצים ותולעים אין בהם איסור אמ"ה לא בחייהם ולא במותן. ובאלו רצונך לומר שאפילו במותן יש בהם איסור אמ"ה והיינו מפני שנידונין כבשר הבא מדבר שנוהג בו איסור אמ"ה ולא כשאר שרצים. וכיון דעל כרחנו לא דמו לשאר תולעים א"כ י"ל שיש בהם חילוק ג"כ בין חיים ובין מתים כמו הדבר שבאו ממנו. הגם שמצינו בפ"ח דפרה יש דברים שהם חמורים מן הדבר שבאו מהם. וזהו ענין מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. מ"מ היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר מנלן לומר כן. והיותר מכריח לזה הוא מ"ש הגמרא והני מדלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן וכבר כתבתי דהט"ז סי' פ"ד ס"ק כ"ב פי' דר"ל דלא שייך בהן שחיטה ולכן קיימו באיסורייהו. משמע שחיותן גורמת האיסור ממש. דאל"כ שהם נידונין חיים כמתים ממש לענין אמ"ה א"כ לא שייך כלל לשון דלא מהני להו שחיטה. שאינן בגדר זה כלל. א"ו משמע דחיותם חשוב איסור אמ"ה בחיות עצמן לפי שבאו מבהמה שנוהג בה איסור אמ"ה. ואילו היה שייך בהם שחיטה היו ניתרים עי"ז. משא"כ עכשיו אסורים משום דלא מהני להו שחיטה וא"כ לב"נ דא"צ שחיטה הם מותרים וכמש"ל אות ה' באריכות. ושוב ראיתי שזה אינו ראיה כלל דהא רש"י פי' בהדיא דר"ל דשחיטת הבהמה לא אהני לדידהו. ולא כפי' הט"ז. וי"ל דהיינו משום שהם כמנחי בדיקולא. אבל מ"מ י"ל דבחייהם קרויים מתים לענין אמ"ה וה"ל כבשר שנפרש מהחי. דאע"ג דהבשר כמת נוהג בו איסור אמ"ה. וה"נ הם כמתים רק דחיותם גורמת דה"ל כנפרשו. מיהו הרי רש"י כ' הטעם דשחיטת הבהמה לא אהני לדידהו היינו משום שיש להם חיות לעצמן. וא"כ מנלן לחלק בין הפרקים לומר דהחיות גורמת רק כאילו מנחי בדיקולא אבל לא לענין שתהא סילוק החיות מתרת האיסור. מאחר דסוף סוף לא דמי לשאר שרצים הגם שי"ל הטעם כדלעיל מאחר דאיסור אמ"ה שבהן אינו מצד חיות עצמן דהא אין דמן חלוק מבשרן ע' סנהדרין (נ"ט ב') וא"כ אין המיתה מתרת האיסור מ"מ אין זה מוכרח דהא גם בשרצים יש חילוק בין חיים ובין מתים שעיקר טומאה דח' שרצים אינו אלא במותם וגם לענין אכילה בחייהם בכזית ובמיתתם כעדשה כדאיתא במעילה (די"ו ע"ב) רק לענין איסור אמ"ה הקילה התורה שגם בחייהם אין בהם איסור אמ"ה. אבל ללמוד להחמיר משם שגם מיתתם לא תבטל איסור אמ"ה בתולעי' שבבהמה אין ראי' משם דמ"מ הא לא דמי מת לחי. אלא איסורן רק משום דלא מהני להו שחיטה. וז"ש רש"י ספא"ט ואע"ג דשליל כו' משמע דאיסורן דומה לשליל אילו לא הי' בשליל לימוד מכל בבהמה והי' איסורו לא משום אמ"ה (כך) [רק] משום שלא נשחט. וכך הוא בדרני. וזהו מ"ש בגמ' מדלא קא מהני להו שחיטה דאף לפירש"י דהיינו שחיטת הבהמה. משמע הא אם א"צ שחיטה רק מיתה כמו לב"נ דסגי לי' ע"י שמתה הבהמה מהני גם לתולעי' והיינו כיון שהם ג"כ ימותו. (וכמו דרני שבבהמה טמאה י"ל מותרים לב"נ ע"י מיתת הבהמה והתולעים וכן בבהמה טהורה לב"נ). רק שחיטה לא מהני להו. אלא דצ"ל מנלן דצריכי' שחיטה דהא הם תולעים שאין שייך בהם שחיטה כלל. ואע"פ שגדלו בדבר הטעון שחיטה מ"מ מאחר שאין במינו שחיטה י"ל שאין שייך להצריכו שחיטה רק דשייך בהם איסור אמ"ה וכיון שאיסור זה מסתלק ע"י מיתתם יהיו מותרים גם לישראל אלא משמע דאין מיתתם מבטלת מהם איסור אמ"ה. ואפשר אין זה מוכרח דאע"ג שאין במינו שחיטה כלל כיון שבאו מדבר הטעון שחיטה אסור ולית לי' תקנתא אף שנסתלק איסור אמ"ה. ומהא דאיתא במשנה פרק בהמה המקשה (דף ע"ב) בן שמונה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה אין ראי' לזה דאף שאינו במינו שחיטה עכ"ז לית לי' תקנתא אף דלית בי' איסור אמ"ה אחר שנשחט. דלא דמי ענין אין במינו שחיטה דשם לכאן. שהרי שם יש לו קנה וושט כשאר הבהמות וחל עליו חיוב שחיטה. וגם נקרא יש במינו שחיטה אגב אמו בגמרא (דף ע"ד א'). משא"כ התולעים ה"ל כמו בשר הפורש מהחי שלא חל עליו חיוב שחיטה כלל רק איסור אמ"ה ואם האיסור מסתלק ע"י מיתתו ראוי שיהי' מותר לגמרי. ומיהו אף שאין ראי' משם מ"מ י"ל דריבוי ואת נבלתם תשקצו דמרבה דרני היינו רק מה"ט דיש להם חיות ובא מדבר הטעון שחיטה ואין שחיטת הבהמה מתרת אותם. וע"כ צ"ל כה"ג לפי הירושלמי פ"ז דתרומות המובא לעיל אות ה' דאוסרו באיסור שוה עם יונה שנמצא בבהמה דביונה ודאי אין איסורה משום אמ"ה אלא דה"ל איסור כמין טמא ודכוותה תולעים ה"ל כשקץ. ועד"ז גם לש"ס דילן כיון שנתהוו מדבר הטעון שחיטה ולכן א"א להתירם בלי שחיטה וכיון שאין במינם שחיטה כלל אפילו אגב אמם ה"ל כמין אסור. ואף לסברת התוספות ספא"ט דלעיל אות ה' י"ל כן:

קיצור. מה שדימה רבינו ז"ל דרני לחותך מן הטחול ומן הכליות לכאורה אינו דומה כמש"ל אות ה' דלא דמי לבשר הפורש מן החי כו' ע"ש. אך סברת רבינו דכיון שאיסורן באיסור אמ"ה אינו בחיות עצמן לכן לא שייך שמיתתן יתיר איסור אמ"ה שבהן מצד התהוותן מחיות הבהמה כיון שאין שינוי בין חייהם למיתתם לגבי איסור אמ"ה. רק שחיותן גורם דה"ל כנפרשו מן הבהמה וכמנחי בדיקולא. מיהו י"ל שאין זה מוכרח כיון דסוף סוף לא דמו לשאר שרצים באיסור אמ"ה. א"כ י"ל דנפ"מ ג"כ בין חייהם ובין כשמתו כמו בדבר שנוהג בו איסור אמ"ה. ולכאורה יש להכריח כן ממ"ש בגמרא מדלא קא מהני להו שחיטה. אך ז"א לפירש"י ודלא כפי' הט"ז סי' פ"ד ס"ק כ"ב. ומ"מ אין ראי' מפירש"י להפך כי י"ל כיון שאין שחיטת הבהמה מתרת אותם להכי אע"ג שמתו אסורים לא משום אמ"ה רק משום דבאו מדבר הטעון שחיטה ואין במינן שחיטה וה"ל כעין מין אסור וכמש"ל אות ה' בשם הירושלמי. ועד"ז י"ל ג"כ לש"ס דילן רק לש"ס דילן הטעם משום שאין במינן שחיטה:

טועיין בתה"א בית שני ש"ג דנ"ב ע"ב בענין הוציא העובר את ידו מהו לגמוע חלבו כו'. ונ"ל דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה אלא איסורו מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן ע"י שחיטה והרי כל הבהמה כבשר המונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי עכ"ל. ובמשמרת הבית שם כ' וזה מן האיסור כו' שיש בו משום אמ"ה ומשום איסור טרפה ואפילו לאחר שחיטה עכ"ל ור"ל דל"ד לשאר איסור אמ"ה שבבהמה בחייה שהחלב הבא ממנה נק' בא מן הכשר כיון שע"י שחיטה יהי' כשר. משא"כ חלב הבא מאבר זה נק' בא מן האיסור כיון שגם לאחר שחיטה ישאר טרפה משום שאין לו סימנים כו'. נשמע דבחיי העובר יש על האבר איסור אמ"ה וע"י השחיטה אע"ג שאין לו סימנים מ"מ מאחר שאינו חי בטל איסור אמ"ה ונשאר באיסור טרפה. וכ"כ עוד בחידושיו בפ' בהמה המקשה (דף ס"ט) וכ"כ הר"ן שם ר"פ שהוא כאבר מן החי כו' עד אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית עכ"ל. ומ"מ נראה הפי' דר"ל דלאחר שחיטה ג"כ אסור משום שאין לו סימנים להתירו בהן וה"ל כלא נשחט בטוב דאסור משום טרפה. אבל אין ר"ל דגם אז איסורו משום אמ"ה דזה אינו סברא כיון דנשחט הולד הזה י"ל ודאי עי"ז יוצא ונפקע ממנו איסור אמ"ה רק שאין השחיטה כשרה להתירו בה ודומיא דשמוטה למ"ד דהא דאין לה היתר בשחיטה לא משום שהיא טרפה רק משום שאין שחיטה בסימנים עקורים דבודאי מ"מ אחר שחיטה אין בה איסור אמ"ה ועיין בפר"ח סי' י"ד ס"ק י"א דמדמה אותם ממש זל"ז. ואמנם הפמ"ג במשבצות רס"י י"ד כ' דלאחר שחיטת אמו אף דלא החזיר האבר טיהר בשחיטת אמו ולא הוי אמ"ה אף לאכילה כ"א בשר טרפה עכ"ל. ולפע"ד לא משמע כן מהרשב"א והר"ן הנ"ל כי מדבריהם משמע בהדיא כשהולד חי האבר אסור ממש משום אמ"ה רק אחר שנשחט העובר אז דייקא אין על האבר איסור אמ"ה כ"א דה"ל טרפה כנ"ל. משא"כ כשהולד חי אמאי החותך אבר זה ממנו לא יהי' עליו איסור אמ"ה דאף דכל הולד הוא כבשר המונח בדיקולא מ"מ מאחר שבאמת הוא חי אלא דה"ל כמונח בדיקולא לענין הדין א"כ אבר זה שגם מהדין אינו כמונח בדיקולא י"ל דה"ל אמ"ה ממש. דהא לב"נ י"ל דודאי אסור משום אמ"ה ממש לרב אחא בר יעקב דלית ליה מי איכא מידי דלישראל שרי כו' וא"כ כיון שהולד חי (ודין דכל בבהמה תאכלו נאמר לישראל) אמאי לא יהי' אסור משום אמ"ה. וא"כ ע"כ מודים אנו דיש בו חיות לענין אמ"ה. אלא דלמדנו ממ"ש כל בבהמה תאכלו דה"ל כמונח בדיקולא לענין הדין. אבל בהאבר שנשאר גם מדין כחי ממש י"ל אסור משום אמ"ה. וכן משמע יותר בבד"ה להרא"ה שם דנ"ב ע"ב וז"ל הכא והכא כל זמן שהיא חיה מיתסרא היא כאבר מן החי ואפ"ה שרייא רחמנא לחלב וכיון שכן מה לי אי חד אבר בהאי איסור קאי באבר מן החי ולא פקע מה איכפת ליה לענין חלב עכ"ל. הרי פירש בהדיא שהאבר קאי באיסור אבר מן החי. ועוד ראיה ממ"ש בגמ' ספ"ק דבכורות (די"ב) אין פודין בשחוטה ובבן פקועה ס"ל לרב אשי דפודין אע"ג דה"ל כבישרא בדיקולא כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל שה קרינא ביה. וכ"פ בש"ע סי' שכ"א ס"ד. א"כ אנו רואין אותו כחי אף דלענין שחיטה ה"ל כמונח בדיקולא. וא"כ בהאבר שאינו כמונח בדיקולא י"ל דאסור משום אמ"ה ממש. רק כשנשחט הבן פקועה אז פקע גם מהאבר איסור אמ"ה. והפמ"ג בנה יסודו עמ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א הי"א ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה. אלמא דאין בו לאו דאמ"ה כלל. ולא דמי כלל דהרמב"ם מיירי שנחתך האבר מהעובר בעוד שהעובר עדיין בבטן אמו. ולא יצא העובר לאויר העולם עדיין. מש"ה אינו נחשב עדיין כחי ממש. וכדמשמע מהגמרא דבכורות הנ"ל כיון דרהיט ואזיל שה קרינן ביה. משא"כ קודם שיצא לאויר העולם. ועיין בגמרא דחולין (דף ע"ד סע"א) ה"מ היכא דיצא לאויר העולם כו' ובתוס' דע"ה סע"א סד"ה לדברי המתיר. דאפילו לרבי יוחנן כו' לאויר העולם כו' ובתוס' דף ק"ג ע"א בד"ה דאיסור חלב כו'. אבל כשיצא הולד לאויר העולם וחי י"ל דמודה הרמב"ם להרשב"א והר"ן דהאבר אסור משום אמ"ה. וא"כ איסור דרני יש לדמותו ג"כ לדין איסור אבר היוצא הנ"ל דכשהולד יצא לאויר וחי אע"ג דהוא כמונח בדיקולא עכ"ז כיון דרהיט ואזיל האבר אסור משום אמ"ה וכשנשחט או מת פקע ממנו איסור אמ"ה ונשאר באיסור טרפה כנ"ל. כמ"כ כשהדרני חיים אסורים משום אמ"ה. משום דבאו מדבר הטעון שחיטה ואין שחיטת הבהמה מתרת אותם כמו שאינה מתרת אבר היוצא וכיון שהם חיים אע"ג שאין חיותם חיות גמור לענין איסור אמ"ה מצד עצמם דבשרצים אין נוהג איסור אמ"ה. ה"ז כמו הולד דג"כ אע"ג דרהיט ואזיל הרי באמת הוא כבשר בדיקולא ועכ"ז חיות זה גורם דהאבר אסור משום אמ"ה וכשמת בטל איסור אמ"ה וה"נ בדרני הנ"ל אע"ג שמצד עצמם אין חיותם חיות גמור לענין אמ"ה עכ"ז מאחר שבאו מדבר הטעון שחיטה יש בהם משום אמ"ה והיינו דייקא כשהם חיים ואין לחיות זה תקנה להיות ניתר כיון דאין לו שחיטה ומ"מ כשמתו נפקע איסור אמ"ה ונשארו באיסור כמו מין אסור והיינו ענין מין איסור אמ"ה דלית ליה תקנה בשחיטה כמו אבר היוצא ממש. דמ"מ כשנשחט הולד או מת פקע איסור אמ"ה ונשאר באיסור טרפה:

קיצור. ולכאורה דומים לדין אבר היוצא וכל העובר בן פקועה דאע"ג דכל העובר כבישרא בדיקולא עכ"ז מאחר דרהיט ואזיל יש על האבר דין אמ"ה ובמיתת העובר נפקע איסור אמ"ה מהאבר ונשאר באיסור טרפה משום דאין לו סימנים שיתירוהו בשחיטה ודלא כהפמ"ג דס"ל דגם בחיי העובר אין על האבר איסור אמ"ה. וא"כ ה"נ דכוותה דאע"ג דמצד עצם חיות התולעים אם לא נתהוו מדבר הטעון שחיטה אין חיותם חיות ליאסר משום אמ"ה. מ"מ עכשיו שנתהוו מהבהמה חיותם גורם ליאסר משום אמ"ה. ולכן כשמתו נפקע איסור אמ"ה ונשארו באיסור דאין להם שחיטה המתרת אותם וכמו האבר הנ"ל במות העובר:

יומ"מ אין להעמיד יסוד על סברא זו להתירם מה"ט לעכומ"ז וכן משמע בראב"ן בחולין סי' רס"ז וז"ל וכן תולעים הנמצאים בראש הבהמה אסורין דמעלמא אתו לה דרך חוטמה. וכן תולעים הנמצאים במעי הבהמה אסורין דאין ניתרין בשחיטת הבהמה והיו אבר מן החי והנמצאים בתוך דגים כגון באותן דגים קטנים הנקראים גוביונש מותר דלא בעו שחיטה ובהיתר גדלו עכ"ל. ונראה דהנמצאים בראש זהו פירושו לקוקיאיני שבגמרא וכדפירש"י דרך חוטמה. והנמצאים במעי היינו דרני. והרי פירש שהם אסורים משום אבר מן החי. מיהו י"ל להפך דמדאמר והיו אבר מן החי. ולא קאמר והם אבר מן החי. א"כ י"ל בחייהם היו אבר מן החי וכשמתו נפקע זה אעפ"כ אסורים משום דאין להם שחיטה המתרת וכנ"ל. ובבה"ג הביא ג"כ דין זה בה' דגים ששם ביאר דיני תולעים שם הביא דין דרני אסירי. ולא הביאו בהלכות אבר מן החי שכתב אח"כ משמע לכאורה דכשמתו נסתלק איסור אמ"ה ונשארו אסורים משום שקץ היינו שלא נשחטו. ובערוך ערך דרן דרנין שבראש הבהמה פי' תולעים שבראש הבהמה עכ"ל [ע"כ מצאנו]:

הלכות בשר בחלב