סימן נה

אסימן נה

בדבר השאלה ששחטו אווזא כהוגן ושהתה למות והלכה מעל"ע. ואח"כ מתה. ושהתה עוד שני ימים בלא מליחה ומעת שנשחטה שהה הבשר בלא מליחה ג' ימים מעל"ע האם מותרת לבישול ע"י מליחה והעירו מעלתם להתיר מהש"ס גיטין פרק מש"א (דף ע' ע"ב). שחט בו שנים או רוב שנים כו' חי הוא כו'. וכ"ה פב"ת דיבמות (דק"כ ע"ב). ומהש"ס חולין פרק השוחט (דל"ג ע"א) וממתין לה עד שתצא נפשה כו' עכ"ל:

יפה העירותם. הגם דלכאורה יש להעיר להחמיר ממ"ש בגמ' חולין שם (דל"ב ע"א) שחט את הקנה כו' כמאן דמנחא בדיקולא דמיא. ופרש"י כמו שניטלה כולה מן הבהמה ומונחת בסל כו'. צ"ל דזהו רק לענין שלא מיטרפא הבהמה אח"כ בנקיבת הריאה. אבל לעולם ודאי חשיבה חיה עדיין ולא מתה כדמוכח בהדיא שם דל"ג א' בגמ' ורש"י ד"ה לדבריו דרבא. ואינה יוצאה להן מידי אבר מן החי עד שתמות כו' ולישראל דיוצאה מידי אבר מן החי ע"י שחיטה היינו רק לאוכלה אחר שתצא נפשה. אך הרשב"א בתה"א בית שני שער שלישי (דף ל') כתב ואילו נשחטו כל הסימנין אע"פ שחתך בני מעיים ופרשו לגמרי קודם שתצא נפשה מותרת משום דכמתה גמורה שויא רחמנא להתירה באכילה הרי ס"ל דכשנשחטו שני הסימנין חשיבא כמתה גמורה אף קודם שתצא נפשה. וצ"ל הא דאסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה אינו שייך לדין אבר מן החי אלא דלא תאכלו על הדם זהו ל"ת בפ"ע בסנהדרין פרק ארבעה מיתות (דס"ג ע"א) וכמ"ש התב"ש סי' כ"ז סק"ד. ולכן ס"ל דלבן נח שרי להאכילה אף קודם שתצא נפשה כו'. א"כ מבואר דע"י שחיטת שני הסימנים או רובם יצתה לגמרי מדין חיה והחותך ממנה אבר או בשר אין כאן שום איסור משום אבר מן החי וחשיבא מתה גמורה. א"כ לפ"ז י"ל לנ"ד ג"כ דכיון דחשיבא מתה גמורה א"כ גם לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה מונין מן לאחר שחיטה אף שעדיין לא יצתה נפשה. וכן משמע לכאורה עוד מהש"ס פ"ק דחולין (דף כ"א ע"א) גבי הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת. ופירש"י דאע"פ שמפרכסין אין זה חיות. ומבואר בגמרא שם דפי' הותזו ראשיהן היינו שנשחטו שני הסימנין כולן או אפילו רק רוב שנים לחד מ"ד. וכ"כ הר"ש פ"ק דאהלות (מ"ו) והרא"ש לשם. ומסוגיא זו הקשה הכ"מ ספ"א מה' טומאת מת על הרמב"ם שם שכתב אפילו נשחטו בו שני הסימנים אינו מטמא עד שתצא נפשו כו' ונדחק שם לתרץ זה. אבל באמת י"ל דלק"מ דבאדם ודאי חשוב חי אפילו נשחטו הסימנים עד שתצא נפשו כמבואר בגיטין פמש"א (דף ע' ע"ב) ופב"ת דיבמות (דק"כ ע"ב) דאמרינן בהדיא חי הוא אלא שסופו למות וכמ"ש בטוש"ע אה"ע סס"י קכ"א סעיף ח'.ובזה מיירי הרמב"ם ספ"א מהט"מ. אבל גבי בהמה וחיה כיון שהתורה אמרה דאחר שחיטת שני הסימנים שריא באכילה ע"כ דאינו חשוב אז חיה כ"א מתה כנ"ל בשם הרשב"א ובזה מיירי הש"ס דחולין (דכ"א ע"א) הנ"ל:

קיצור. לכאורה יש להחמיר ממ"ש כמאן דמנחא בדיקולא דמי. מיהו זה רק לענין שאינה נטרפת ע"י נקב אבל עדיין חשיבא חיה. מיהו מהרשב"א משמע דכמתה ממש חשיבא והאיסור לאכול עד שתצא נפשה אינה כלל משום אמ"ה כמ"ש הת"ש. וכ"מ פ"ק דחולין (דכ"א ע"א) דכשנשחטו שני הסימנים חשוב הותזו ראשיהן. והרמב"ם ספ"א מהט"מ דס"ל דחשוב חי וכ"מ בגיטין פמש"א זהו באדם. אבל בבהמה שהתורה התירה לאוכלה אחר שחיטת שני הסימנין מבואר דחשיבא אז מתה ולא חיה:

באבל באמת קשה לומר כן דהא גם בבהמה מצינו בהדיא שאף אחר שחיטת שני הסימנין כולן חשובה חיה לכל דבריה וכמבואר בהדיא בגמרא פרק השוחט (ד"ל ע"א) וז"ל וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה משמע דאף בכל שחיטה איירי ואף בשחיטה כשרה. ואף שנת' לעיל דע"י שחיטה כשרה יצתה לגמרי מדין אבר מן החי. זהו גזה"כ לענין היתר אכילה. אבל לעולם חשיבא חיה לכל דבריה כמו לענין העמדה והערכה וכמו באדם דחשוב חי אף לענין גרושין וכנ"ל. אך התוספות שם כתבו אין המשנה כן בשום מקום אלא דדייק לה מן המשנה דהעור והרוטב. וא"כ מיירי בשחיטת בהמה טמאה. והדין הוא משנה מפורשת פ"ט דחולין (דקי"ז ע"ב) השוחט בהמה טמאה לא"י כו' אבל לא טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה כו' ובגמ' שם (דקכ"א ע"ב) פליגי חזקיה ור' יוחנן. לחזקיה כששחט בה שנים או רוב שנים יצתה מכלל חיה ואין חייבים עליה משום אבר מן החי. ואעפ"כ לכלל מתה לא באה והיינו מתניתין הנ"ל דאינה מטמאה טומאת נבלות. ולרבי יוחנן היא בכלל חיה שחייבין עליה משום אבר מן החי. ואמרינן שם נקוט דרבי יוחנן בידך שאבר הפורש ממנה כאבר מן החי. וכן הדין כששחט א"י בהמה טהורה כמש"ש בגמרא מבואר דאף שנשחטו בה שני הסימנין היא כחיה לכל דבריה עד שיתיז את ראשה ממש. ופירש"י במשנה דקי"ז ע"ב דה"ל גיסטרא ונבלה היא דחשובה מתה ואפילו מפרכסת. מבואר דכאן פי' שיתיז את ראשה לא שחיטת שני הסימנין ואפילו כולן דהא בהדיא אומר הש"ס (דקכ"א ע"ב) דבשחיטת שני הסימנין ומפרכסת היא כחיה. א"ו עד שיתיז את ראשה היינו התזת הראש ממש לגמרי. וכן פירש"י ר"פ השוחט (דכ"ז ע"א) לענין דלא לשווייה גיסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ואע"ג דשם בד"ה מניין לרבות פי' דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז ע"ש מ"מ גיסטרא אינו אלא כשחתך גם המפרקת וכן פירש"י בפ"ק (דכ"א ע"א) בד"ה עשאה גיסטרא שחתכה לרחבה או בצווארה כולו או בשדרה עד החלל כל דבר החלוק לב' קרוי גיסטרא עכ"ל. הרי דוקא כשחתכה בשדרה עד החלל נק' גיסטרא מפני ששם היא חלוקה לשנים שהרי יש שם חלל גדול וכדאיתא במשנה ס"פ רביעי דעדיות וב"ה אומרים אדם חלל הוא וכ' הרע"ו שם. ואע"פ שבני מיעיו לתוכו חלל שבתוך הגוף חשוב חלל טפח עכ"ל ולכן נק' גיסטרא. אבל כשחתכו בצווארו אף שחתך שני הסימנים כולם אין זה נקרא גיסטרא עד שיחתוך הצוואר כולו. ועכ"פ כאן א"צ ראי' דודאי פי' עד שיתיז את ראשו לאו היינו שחיטת שני הסימנין כ"א התזת כל הראש. וכמו ענין מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה במשנה ג' פ"ז דסנהדרין. וע"ש בגמ' (דנ"ב ע"ב). וכיון שלמדנו דבשחיטת שני סימנין עדיין אסורה משום אבר מן החי. הרי יצא לנו הדין ברור דחשיבא חיה לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה דאין מונין לו כ"א משעה שתצא נפשה ותמות:

קיצור. דר"פ העור והרוטב מבואר בהדיא דגם בבהמה כששחט בה שני סימנין חשיבא חיה לכל דבריה היינו בישראל ששחט בהמה טמאה לא"י או א"י ששחט בהמה טהורה הא"י חייב עליה משום אבר מן החי עד שיתיז את ראשה לגמרי או עד שתמות. וא"כ ממילא גם בבהמה טהורה ששחט ישראל לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה אין מונין כ"ז שהיא מפרכסת אלא משעה שתצא נפשה:

גועדיין יש לומר דמ"מ בבהמה טהורה ששחט ישראל כיון דיצתה מידי אבר מן החי לגמרי. שמא חשיבא כמתה לגמרי וכן משמע בתוספות רפ"ו דחולין (דף פ"ד ע"א) ד"ה בעינן ס"ל להר"ר שמעיה לחלק בין טהורה לטמאה דמ"ש רפ"ט דחולין דמפרכסת חשיבא כחיה עד שתמות אע"פ ששחט בה שנים או רוב שנים זהו בטמאה. אבל בבהמה טהורה כיון שנשחטה בה רוב שנים אינה חשיבא כחיה (ומ"ש בו הפמ"ג פי' אחר הוא דוחק). ובזה א"ש הגמרא חולין (דכ"א) דבשחיטת שני סימנין חשוב הותזו ראשיהן די"ל דמיירי בבהמה טהורה כו' ועוף הטהור כו' וא"ש דעת רש"י ד"כ סע"ב דבשני סימנין חשוב מתה. דז"ל רש"י שם ד"ה וכי מתה עומד ומולק. דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני עכ"ל. א"כ ה"ה בהמה בשני סימנין חשוב מתה. וקשה דהא אמרינן שחט בה שנים הרי היא כחיה לכל דבריה ולדברי הר"ר שמעי' דיש חילוק בין טמאה ובין טהורה אתי שפיר. וא"ת בטהורה ג"כ איך יתכן לומר דחשוב כמתה הרי אע"פ ששחט בה שנים אסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה. אך באמת רש"י שם (דף קכ"א ע"ב) ד"ה וממתין כ' דאסמכתא דרבנן בעלמא הוא. וכ"כ בהדיא (דקכ"א ע"א) בד"ה השוחט בהמה טמאה לעכו"ם. וז"ל והא דאמרינן דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מדרבנן הוא כו'. ואף שהרמב"ם פ"א מה' שחיטה דין ב' כ' שעובר בל"ת והיינו דמדאורייתא הוא רק שאינה לוקה עליו משום דה"ל לאו שבכללות. והלח"מ שם הביא ראיה לדעת הרמב"ם מהסוגיא דפרק השוחט (ד"ל ע"א) מ"מ גם להרמב"ם אינו משום אבר מן החי. כ"א משום לא תאכלו על הדם. כ"כ הת"ש סי' כ"ז סק"ד. וכ"מ בהדיא בהרמב"ם פ"ט מה' מלכים דין י"ב אסורים לבני נח משום אבר מן החי. משמע אבל לישראל ליכא משום אמ"ה. דאם היה אסור לישראל משום אמ"ה. לא היה פעולה מה שימתין עד שתצא נפשה. וגם על מה שאסרה לב"נ משום אמ"ה השיגו עליו הרשב"א והכ"מ מהא דליכא מידי דלישראל שרי ולא"י אסור. עכ"פ יצא מזה דישראל ששחט בהמה טהורה לכ"ע ע"י שחיטה יצא מדין אמ"ה וא"כ אינה חשיבא עוד חיה כמ"ש התוס' רפ"ו דחולין הנ"ל. וא"כ שמא נאמר לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה ג"כ יש לחשוב משעת שחיטה מאחר דמאותו זמן לא חשיבא עוד חיה. אגב נאמר מ"ש הת"ש סי' כ"ז סק"א ומי הכריחו לרש"י נלע"ד דהלח"מ פ"א מה' שחיטה תירץ זה מדהקשה על הרמב"ם דלדבריו אמאי מטמאה טומאת אוכלין כו'. א"כ זה הכריחו לרש"י לפרש כן ולא כמ"ש הת"ש ממרחק ממתני' דביצה (דכ"ה) כ"א ממקומו מהמשנה דר"פ העור והרוטב. ומטמאה טומאת אוכלין כו'. שוב ראיתי כן בפמ"ג במשבצות רס"י כ"ז:

קיצור. שמא נאמר לחלק דישראל ששחט טהורה שאני דכיון דע"י השחיטה יצאה לגמרי מדין אמ"ה. תו אינה חשיבא חיה כלל וכמ"ש התוספות רפ"ו דחולין. והאיסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה אינו שייך כלל לדין אבר מן החי. דאל"כ אף לאחר שתצא נפשה היה אסור באכילה:

דמיהו באמת סברא רחוקה היא זו דמאחר אם הא"י שחט בהמה טהורה חשיבא חיה ולא מתה אף ששחט בסכין טוב ויפה. ואף אם שחט כל שני הסימנין איך נאמר דאם שחטה ישראל שחיטה כזו ואפילו רק רוב שני הסימנין ולא כולן חשיבא כמתה. הלא לגבי דבר התלוי בטבע החיות הבעל חי דהיינו ענין נטילת החיות ממנה ע"י שחיטת השני סימנין קנה וושט. א"א להכחיש החוש שאין הפרש בין אם השוחט ישראל או א"י. דממ"נ אם הענין שע"י שחיטת שני הסימנין עדיין אינו יוצא כל החיות כ"ז שמפרכסת. כך לי אם שחט ישראל או א"י. אעכצ"ל דמ"ש בתוספות רפ"ו דחולין לחלק ביניהן היינו רק לענין העמדה והערכה. וכמו שביאר זה הפמ"ג במשבצות רס"י כ"ז וז"ל ועיין תוספות חולין (דף פ"ד) ד"ה בעינן שכתבו בשם ה"ר שמעיה דבטמאה הוה כחיה לא בטהורה ה"פ כיון דהתורה התירה לאכול מיד ויצא מידי אבר מן החי א"כ תו ודאי לא הוה בכלל העמדה ג"כ. אבל לומר בטהורה הוה מתה מיד בשחיטת רוב שני סימנים. זה לא ניתן להאמר כלל דאטו טהורה כיפי תלו לה כו' עכ"ל. וכ"ד הת"ש סי' כ"ז סס"ק ה' שכתב אבל בהדיא מבואר בגמרא דאינו קרוי מתה אחר שחיטת ב' הסימנים כו'. וכן בחידושי הרשב"א רפ"ו דחולין משמע דרק לענין העמדה והערכה חשיבא כמתה כשנשחטה הטהורה שחיטה כשרה. ולכן פ"ק דחולין דף כ' בד"ה אמר ליה אביי ותיקשי לי כ' וז"ל ובהמה נמי אפילו נשחטו בה שנים או רוב שנים כו' הרי היא כחיה לכל דבריה כו' ע"ש. והקושיא שנת' לעיל מהא דהותזו ראשיהן פ"ק (דכ"א) דמשמע דהיינו בשחיטת שני סימנים לבד כבר תירץ ע"ז בכ"מ ספ"א מהט"מ. וביש"ש פ"ק דחולין סס"י מ"ג כ' דאיירי בנחתכה המפרקת בלא רוב בשר עמה דהוי נבלה אפילו ברוב שני סימנים לרב אשי. אבל שחיטת סימנים בלא מפרקת אפילו שחט כל שני סימנים בבהמה טמאה כו' אינה מטמאה משום נבלה כו' עכ"ל. עכ"פ לדברי היש"ש אין מהסוגיא הנ"ל שום סתירה לדין הפסוק דבשחיטת שני סימנין לא חשוב כמתה. הן אמת בחידושי הריטב"א רפ"ו דחולין כ' אבל בישראל בטהורה כו' חשיבי כמתה עכ"ל. לכאורה משמע דמפרש דברי הר"ר שמעיה כפשטן דחשיבא כמתה ממש אך זהו דוחק גדול כנ"ל בשם הפמ"ג. ואף אם נאמר כן עכ"ז לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה יש טעם להקל אף ע"פ דבריו כיון דאינה חשובה מתה רק מגזה"כ. דהא כששחט א"י טהורה חשיבא כחיה. א"כ לא שייך לומר שנתקשה הבשר לענין דלא מהני ליה מליחה. דהא ע"ז ליכא גזה"כ. וא"כ ודאי לא שייך ענין נתקשה בשרה שלא יצא דמה ע"י מליחה רק אם שהה ג"י אחר שתצא נפשה ממש. ועוד דגם בישראל בטהורה כיון דאסורה עכ"פ עד שתצא נפשה אף שאין חייבין עליה משום אבר מן החי. מ"מ עכ"פ זה האיסור ג"כ משום קצת חיות שיש בה. וכדמשמע בת"ש סי' כ"ז סק"ד. ועוד דאף אם האיסור משום לא תאכלו על הדם. א"כ עדיין לא שייך שיתחיל להתקשות דמה כו'. כיון שנקרא אז על הדם. ועוד דאפילו אם נאמר שזהו כענין שאמרו בגמרא פרק העור והרוטב (דקכ"א ע"ב) לחזקיה יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה יעו"ש. וכיון דלכלל מתה לא באה יספיק שלא לחוש לאיסור ג' ימים בלא מליחה דסגי בו הדחה תוך ג"י. כ"ש זה שעדיין לא באה לכלל מתה עדיף טובא מהדחה. וכ"ז אף לפ"ד הריטב"א דבשחוטה חשוב כמתה אבל לדעת רוב הפוסקים חשיבא כחיה ממש רק לענין העמדה והערכה לא חשיבא כחיה. וזהו עיקר. ע"כ פשיטא דאין שום חשש כלל לענין ג"י בלא מליחה. וכן הביא בספר פתחי תשובה סי' ס"ט ס"ק כ"א בשם שו"ת ברית אברהם חלק יו"ד סי' כ"ט וז"ל על דבר עוף השוהה למות אחר שחיטה כמה שעות ונשתהה ג' ימים בלא מליחה מאיזה זמן מונין השלשה ימים אם משעת שחיטה או משעה שתצא נפשה וכ' מתחלה לחלק לענין הבני מעיים דהוי כמנחא בדיקולא ראוי למחשב הג"י משעת שחיטה משא"כ שאר הבשר והאריך בזה והעלה להקל גם בבני מעיים דיש לחשוב משעה שתצא נפשה עכ"ל: