סימן מב

אסימן מב

דין נקב בטחול בצד הדק שבעב. משנה ר"פ בהמה המקשה (דף ס"ח א') חותך כו' מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. ופרש"י והרע"ו ולהכי נקט טחול וכליות משום דמידי דלא מיטרפא בהו והקשה התוי"ט עליהם ומהרש"ח בתו"ח תירץ דלמסקנא י"ל המשנה מיירי בקולשיה. וכמ"ש הר"ן. ואפ"ל דהנה בתשו' הרשב"א רס"י צ"ח כ' ועל זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה סמכו להוסיף בסג"ר ושב שמעתתא. א"כ במשנה אין מבואר טרפות זו. לכן פרש"י כפשטיות המשנה זו דנקט טחול וכליות משום דמידי דלא מיטרפא בהו. ולהכי אמרו בגמרא (דף נ"ה ע"ב) ולית הלכתא כרב עוירא משום דשני התירוצים שתירצו המשנה לדבריו שניהם דחוקים. ע"כ דחו דבריו מכח משנה זו רק עכ"ז אמרו דבסומכיה טרפה. משום דבכה"ג אין קשה כ"כ מהמשנה. וסמכו על זה הכלל כל שאין כמוה חיה. ובזה יש ליישב דעת הרמב"ם פ"י מה' שחיטה דין יו"ד גבי עוף דפסק שאין הנקב פוסל בטחול שלו. והקשה ע"ז הרשב"א. והרא"ה בתה"א דף נ' בבד"ה חולק מה"ט על הרמב"ם. והר"ן תירץ משום דאין לו סומכיה. ור"ל כיון דאמרו ולית הלכתא כרב עוירא. רק בסומכיה טרפה. א"כ בעוף שאין בו סומכיה נשאר דלית הלכתא כרב עוירא. דאם יטריפו גם בעוף בכל הטחול א"כ הרי הלכתא כרב עוירא רק בקולשיה דטחול בהמה כשר. ומדאמרינן דלית הלכתא כרב עוירא משמע דהיכא דליכא סומכיה כמו בטחול של עוף כשר. ועיין בפרי תואר סי' מ"ג שהביא דברי הפר"ח שחלק על הרמב"ם ועל הרשב"א שכתב עליו וכבר הורה זקן. והפר"ח כ' שאין לחוש להוראת זקן והפרי תואר דחה דבריו. ולפמ"ש יש להרמב"ם ראיה מלשון ולית הלכתא כרב עוירא כו'. והנה בכנה"ג סי' מ"ג בהגהות הטור אות ו' כתב וז"ל הטחול אפילו במקום הגס והעב יש לו בקצהו כדמות שפה סביב בראשו דק ויש מי שהורה שאם ניקב באותו השפה שהוא דק דכשר. דלא מיקרי סומכיה אלא הגס בלבד אבל כל היכא שהוא מקום דק כשרה. אבל הר"י הלוי בסי' ל"ה הרבה להוכיח דאין חילוק וכל מקום שיהיה הנקב בצד העב אפילו במקום הדק טרפה. וכן בצד הדק כשרה בכל הצד ההוא וכן נוהגים בליפאנטו ובכל ערי המוריאה וכו' עכ"ל. וכ"ד הט"ז רס"י מ"ג ודייק ממ"ש הרמב"ם פ"ו הי"ט ובש"ע רס"י מ"ג אם ניקב בראש העב דאל"כ היה לו לומר חלק העב. ויש להשיב דבפירוש המשנה כתב ועל מנת שינקב במקום העב ממנו. הרי כ' מקום העבה. וכ"כ הרע"ו פא"ט מ"ב אבל ניקב במקום עביו כו'. משמע דלא מיטרפא אלא כשהנקב במקום עביו ממש. כי הנה סומכיה הוא תרגום של עביו כמו שהביא במתורגמן ערך סמך החמישי ממ"ש במ"א סי' ז' כ"ו ועוביו טפח ות"י וסומכיה פושכא וכן בירמיה סי' נ"ב כ"א ועביו ארבע אצבעות ות"י וסומכיה ארבע אצבעאן הרי פי' בסומכיה היינו מקום עביו והערוך ערך סמך הביא מ"ש ביחזקאל סי' ל"א ז' וייף בגדלו ות"י ואתנצח בסומכותיה ג"כ הפי' ע"ד הנ"ל. אך בירמי' כ"ה כ' ואת כל מלכי הערב ת"י כל מלכי סומכותא ופרש"י סומכתא היינו שמשענתו של פרעה עליהם. א"כ סומכותא הוא ג"כ לשון סמך ע"ד משען. וא"כ י"ל סמיכת הטחול הוא על כל צד העב שבו ואף על הדק שבעב:

קיצור. מה שפרש"י גבי מן הטחול. מידי דלא מיטרפא הוא. ושהקשה ע"ז התוי"ט. ותירץ מהרש"ח מאחר שבגמרא אמרו ולית הלכתא כרב עוירא. ושמזה יש ראי' להרמב"ם בדין טחול של עוף שאין הנקב פוסל בו. אף דלא דמי לקולשיה דבטחול של בהמה מ"מ כיון דלא דמי ג"כ לסומכיה כשר. מאחר דלית הלכתא כרב עוירא. ועפ"ז יש לצדד גם בצד הדק שבעב. וראיית הט"ז לאסור יש לדחות. ועיקר פי' סומכיה הוא תרגום של עוביו:

בוהנה בערוך ערך קלש הביא מהגמרא ריש עירובין מ"ש במבוי דכשרה דאמרינן קלוש. דהיינו כאילו ניטל אותו העובי היוצא למעלה מעשרים אמה. נשמע דפי' קולשיה היינו מה שנתמעט העובי א"כ י"ל דגם בצד העובי עכ"ז מקום השפה ששם נקלש ונתמעט הרבה העובי של הטחול נקרא קולשיה. וספ"ב דנדה (דכ"א א') ואיידי דקליש. וביבמות פרק חרש (דף קי"ג סע"א) דחרש דעתא קלישתא הוא ופרש"י דקה כלומר דעתו מועטת כו'. וספ"ב דמ"ק (די"ג ע"ב) מחפין את הקציעות בקש ר' יהודה אומר אף מעבין ומפרש בגמרא חד אמר מחפין אקלושי מעבין אסמוכי יעו"ש בפרש"י. מכ"ז י"ל דצד הדק שבחלק העב כיון שנקלש ונתמעט עוביו הרבה אינו נקרא סומכיה כ"א בקולשיה. וגם משמע קצת כן ממ"ש ואי אשתייר ביה כעובי דינר זהב כשר. ובודאי השיור הוא פחות מהנקב ואילו במקום הדק שבעב אם ישתייר כעובי דינר זהב לא יהי' השיור פחות מהנקב. ועוי"ל לפ"ד הרמב"ם דלעיל דטעם שאינו פוסל הנקב בטחול של עוף משום דאין בו סומכיה אף שלא שייך לקרותו קולשיה ג"כ. והיינו כיון דלית הלכתא כרב עוירא אין להטריף רק במקום סומכיה. ובטחול של עוף אע"ג דליכא קולשיה מ"מ כיון דליכא סומכיה כשרה. דסומכיה דוקא. ולא קולשיה דוקא. וא"כ מקום השפה שהוא דק שבעב אף את"ל דאין לקרותו קולשיה דקולשיה היינו כללות החלק שאינו עב כמ"ש הט"ז. מ"מ הא אי אפשר לקרותו סומכיה ג"כ דסומכיה פירושו עוביו שהוא עב הרבה. ובהשפה הוא דק יותר גם מחלק הקולשיה א"כ א"א לקרות זה סומכיה והרי סומכיה דוקא טרפה ולא מה שאינו סומכיה אע"פ שאינו ג"כ קולשיה כנ"ל. והנה עפ"ז אפשר ליתן טעם למ"ש בהג"א מא"ז הובא ב"י שכל מה שדבוק לכרס קרוי סומכיה ולא יותר. וכ"כ בהגש"ד ובאו"ה כלל נ"ב וברש"ל וכ"כ רי"ו וכ' דמש"א שכן משמע לשון רש"י שפירש בסומכיה בעוביו למעלה. ומדכתב למעלה ר"ל מה שתחת לבד עכ"ל הובא בכה"ג סי' מ"ג בהגהב"י אות ב'. וכ' הכה"ג דמ"ש בש"ע דין זה רק בשם יש מי שאומר. לפי שמלשון הרמב"ם יש להוכיח דלא ס"ל כן. ולפע"ד י"ל טעם לדעת הג"א מא"ז ומשמעות רש"י. דאע"פ שגם מה שאינו דבוק לכרס הוא עב עדיין. י"ל שמ"מ אינו נקרא סומכיה משום שנקלש קצת עוביו מעובי חלק העב הדבוק בכרס. וכיון שנקלש קצת עוביו ה"ל כהא דריש עירובין גבי אי קלשת לה דכשנקלש מעט מהעובי נק' קלש. וה"נ החלק מהעב מה שאינו דבוק לכרס י"ל שנקלש מעט מהעובי. וז"ש רש"י בסומכיה בעוביו למעלה. וע' בלחח"מ פא"ט סעיף ר"ל.וכיון שכן י"ל דמכש"כ השפה של חלק העב שהוא דק הרבה אינו נקרא סומכיה:

קיצור. ריש עירובין דאמרינן קלוש ר"ל למעט העובי. כ"ש שי"ל דהשפה של מקום העב להיותו דק הרבה מכללות חלק העב אינו נק' סומכיה כ"א נידון כמו קולשיה. וגם לא גרע מדין טחול של עוף דכיון דלית ביה סומכיה אף שאינו ג"כ קולשיה אין הנקב פוסל בו כמ"כ י"ל בהשפה של מקום העב דאף שאינו במקום קולשיה אין לו דין סומכיה. ועפ"ז יש ליתן ג"כ טעם למ"ש במרדכי והג"א ורי"ו שכל מה שדבוק לכרס קרוי סומכיה ולא יותר. אף שגם המונח על הכרס ואינו דבוק הוא ג"כ עב. מ"מ י"ל שנקלש קצת מהעובי שבמקום הדבוק. וה"ל כהא דריש עירובין. וז"ש רש"י בסומכיה בעוביו למעלה:

גומ"מ למעשה ודאי אין להקל כלל כשניקב השפה של מקום הדבוק לכרס אע"פ שהוא דק. דאל"כ הנאמר שגם במקום העובי הדבוק יש ג"כ מקומות שנקלש העובי כמו באמצעיתו הוא עב טפח ולצדדים הוא הולך ונקלש עד שיש מקום שאינו עב שם רק חצי טפח. והרי נקלש עוביו מעט. ונאמר ג"כ שנדון כמו קולשיה כיון שנקלש עוביו מעט. וזה ליכא למ"ד. ועכצ"ל דכל חלק הדבוק נק' סומכיה אף שיש בו מקומות שנקלש עוביו. א"כ גם בהשפה י"ל כן. ואף שיש לחלק דשאני בהשפה ששם הוא דק וקלוש ביותר מ"מ אין להקל כלל . אבל בנד"ז שהנקב הוא כן בתולדתו. כנדון דשאילת הט"ז דסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראת כן כו' שהתיר הט"ז וכ"ד הצ"צ בתשו' סס"י ע"א כהט"ז דכיון שאין חלל לטחול וניכר ונראה מתולדתו לאו דיינינן ליה כנקב אלא כחסרון ומשום חסרון אין להטריף כו'. וכ"פ בתשו' פנ"י חי"ד סי' ט"ו. וגם בתשו' נ"ב חי"ד סס"י י"ז אע"ג דלא נהירא ליה טעם זה כתב טעם אחר כיון דטרפות הטחול חידוש הוא דניטל כשר וניקב טרפה אין לך בו אלא חידושו כו' והיינו דוקא שניקב אח"כ ולא כשנולד כן. וא"כ אף שיש חולקים מ"מ כשהנקב בסומכיה אינו במקום העב ממש כי אם בהשפה שהוא מקום הדק הרבה שבהעב ודאי דיש להקל בפשיטות. וכ"ד הפמ"א ח"ב סי' קכ"א דאף שהוא ס"ל כהחולקים על הט"ז. מ"מ כשהנקב במקום הדק שבסומכיה הסכים ג"כ לצרף שני הטעמים ולהקל הביאו הפתחי תשובה סי' מ"ג סק"א. ולכן אף שהנדון של מעלתו הוא בשור ולא בעגל יש להקל דהא הצ"צ סס"י ע"א דס"ל כהט"ז התיר אפילו בבהמה גסה דהיינו בשור כו':

תשו' בקצרה [ז"ל השואל]. בנדון הטחול שנמצא בו נקב מפולש בדק שבעב דהיינו שחלק העב הדבוק לכרס יש בו בצדדים דק שאינו דבוק והיה שם באותו דק נקב מפולש ועור הטחול מקיפו מבפנים [והטרפתי] ע"פ דעת הפוסקים הנמצאים תח"י הלא המה הנוב"י והפמ"ג ולחה"פ ושו"ת מים חיים ואנשי מחני רצו להכשיר ע"פ הבל"י והראיתי להם דברי הפמ"ג במשבצות סי' מ"ג ססק"א מ"ש על הבל"י עכ"ל. הנה דברי מעלתו נכונים בנקב שאין עור הטחול מקיפו מבפנים שהנקב הזה נעשה בהטחול אח"כ ולא מתולדתו בזה יש להטריף אע"פ שהוא בדק שבעב. אע"פ שיש מי שהורה שהוא כשר נחלק עליו בתשו' מהר"י הלוי והביא ראיות לאיסור כהובא בכנה"ג סי' מ"ג בהגהת הטור אות ו'. וכ"ד הט"ז סי' מ"ג סק"א. ועכ"ז בשל"ה שער האותיות אות ק' דף ע"ה ע"א ד"ה טחול משמע דאינו ודאי טרפה כ"א ספק טרפה יעו"ש בלשונו שכ' ולא מצאנו היתר מפורש ואדרבה קצת נוטה לשון הטור להטריף כו' עכ"ל וכן נלע"ד עיקר כדבריו דה"ל טרפה מספק. אמנם בנקב שעור הטחול מקיפו מבפנים דניכר שהוא נקב מתולדתו וכמו שהאריך בתשו' צ"צ סס"י ע"א דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן לומר דלמא ניקב ע"י קוץ או חולי ונתרפא העור מבפנים עד שנראה שהוא כן מתולדתו כו' יעו"ש והסכים בזה להט"ז דיש להכשיר נקב כזה אף שהוא בסומכיה יעו"ש וכ"פ בתשו' פנ"י חי"ד סי' ט"ו. וגם הנו"ב חי"ד סי' י"ז אע"ג דלא נהירא ליה טעם זה כתב טעם אחר להכשיר כיון דטרפות הטחול חידוש הוא ואמרינן בגמרא לית הלכתא כרב עוירא אין לך בו אלא חידושו דהיינו בניקב אח"כ ולא בנקב שמתולדתו. ומ"ש רומע"ל בשם הנוב"י להטריף הוא פלא בעיני. ואם כונתו למ"ש בנוב"י מה"ת חי"ד סי' י"ט (השני) בדין נקב מפולש באונה מעל"ע ולפי הנראה שהוא בתולדה דיש להטריף. היינו משום דאזיל לשיטתיה דלא נראה לו סברת הט"ז דנקב שבתולדה אין לו דין נקב. ולכן מטריף בריאה אבל לגבי טחול אף בסומכיה ממש ס"ל להכשיר משום דנקב הטחול חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו כנ"ל. וגם בתשו' צ"צ סי' ע"א אע"ג דס"ל להכשיר אף בריאה כה"ג כיון שהוא אבר שאין בו חלל עכ"ז כתב ומסתברא למימר אפילו מאן דמטריף בריאה חסרון מכשיר בטחול בכי האי גוונא עכ"ל. והיינו דעת הנוב"י שבריאה הטריף במה"ת סי' י"ט ובטחול הכשיר בנו"ב קמא סי' י"ז כנ"ל. וגם בפתחי תשובה סי' מ"ג סק"ב הביא שדעת תשו' מעיל צדקה ושבו"י הוא כהט"ז. א"כ כיון שהרבה פוסקים מכשירים נקב זה בטחול מצד עצמו. אף שיש חולקים עליהם. עכ"ז כשיש עוד צד גדול להקל והוא שנקב זה הוא בצד הדק שבעב שי"ל שגם נקב גמור שם טרפה מספק לבד. ולא ודאי טרפה. א"כ בנקב שעור הטחול מקיפו שהוא מתולדתו ודאי יש להכשיר בפשיטות. אע"פ שבתשו' מים חיים סי' י"ג כתב כדעת רומע"ל ממש שגם בדק שבעב פוסל נקב שעור הטחול מקיפו וניכר שנברא כן מתולדתו יעו"ש בדברי בן המחבר. הרי לא ראה תשו' פנים מאירות ח"ב סי' קכ"א שהביא הפתחי תשובה ס"ק א' שהורה דאף להחולקים לגמרי על הט"ז דהיינו הנה"כ וסיעתו. עכ"ז כשנקב זה הוא במקום הדק שבעב כשרה כיון דאינו בעב ממש יעו"ש. ולכן אף שהנדון של רומע"ל הוא בשור ולא בעגל אין לחלק וכשר בכה"ג. ע' בצ"צ סי' ע"א אפילו בבהמה גסה כו':