סימן יב

אסימן יב

ע"ד השו"ב שהעיד עליו עד א' בפני ב"ד ובפני השו"ב בתו' עדות כד"ת אשר השו"ב הסיתו שישחטו פרה בשותפות ויעלימו ממחזיק החכירה דז"צ את העור והתשלומין המגיע לו מבהמה כשרה דהיינו שאף גם אם תכשר בשו"ב יאמר השו"ב להחוכר שנטרפה ויחלקו הבשר ביניהם והעור והתשלומין יהי' לחצאין אך לא עלתה בידו להוציא לאור העלמתו מפני שהעד פרסם הדבר לרבים טרם נעשה ופרסום הדברים הגיע גם לאזני השו"ב. וטעם הדבר לפרסומי אמר העד מפני שחשש אולי ע"פ דין יפסל השו"ב מחמת זה ואם יעלים ויסתיר הדבר פן ימצאנו עון. והשו"ב הכחישו ואמר אדרבה שהעד הסיתו להעלים דבר מה מהחכירה:

הנה ז"ל הד"מ סי' א' הובא בבאור הגאון אאזמו"ר ז"ל לי"ד סי' א' עמ"ש הב"י שצריך שיהי' השוחט נאמן כו' דהרמב"ם לא קאמר אלא בששוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשאר שוחט לא קאמר. אמנם מ"מ נ"ל בזמן הזה שכל אחד בודק הסכין לעצמו ואינו מראה לחכם שצריך שיהי' אדם כשר כדלקמן סי' י"ח עכ"ל. ור"ל דהרבה י"ש צריך לבדיקת הסכין וע"ד שכ' אאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' י"ח אות ו' ד"ה מנדון כו'. ועפ"ז כ' הוא ז"ל בתשו' [סי' ט'] וז"ל וכ"פ הב"י ורמ"א בד"מ סי' א' דלא די בחזקת כשרות דכל ישראל אלא שיודעים בו שהוא אדם כשר וא"כ איפוא מאחר דתלמוד ערוך הוא דעני המהפך בחררה ובא אחר (היינו שו"ב המשיג גבול רעהו שו"ב מומחה שע"ז היה התשובה) ונטלה ממנו נק' רשע הרי הרשע אינו אדם ירא את ה' ודאי רק שבדבר שלא נחשד בו מוקמינן לי' בחזקת כשרות דכל ישראל אבל לא מקרי אדם כשר וירא שמים לכל מודה על האמת כי הרשע ואדם כשר וי"ש הם שני הפכים עכ"ל. והנה מזה נצמח לרומע"ל חומרא עוד ליפסל שו"ב שהסית לא' לשחוט בהמה ולהעלים דמי קאראפקע ז"צ ואף שיש לו קצת התנצלות דאינו מנפשות בני העיר ושנהוג הי' במקומות מכבר שהשוחטי' לא היו נושאים בעול הקאראפקע. וגם אף שעדיין לא עשה בפ"מ דנוהו כאילו עשה. עפמ"ש בשמ"ח סי' ב' מתשו' הרשב"א סי' תרי"ט ותשו' ריב"ש סי' קי"ג:

ולבבי לא כן ידמה דידוע דבכל מקום אין פוסלין את האדם מחזקת כשרות שלו אא"כ בראי' ברורה כמבואר בש"ע ח"מ סי' ל"ד סכ"ג בהג"ה לענין עדות וגדולה מזו תעיין בתשו' הריב"ש סי' תמ"ז דלא חששו אפי' לרובא נגד חזקת כשרות ואע"ג דהמיעוטא לא שכיח כו' ע"ש. ולפי שתלית באילן גדול אילנא דחיי צריך להאריך קצת ולהתבונן בדבריו הק'. דלכאורה מאחר דבשטת הרמב"ם ז"ל אמרה שמקור מוצא חומרא זו הוא ע"פ דעת הרמב"ם וסיעתו שבת"ש סי' י"ח ס"ק ל"ה וקשה דלכאורה מדברי הרמב"ם עצמו יש לשמוע דלא נגרע חזקת כשרות מיוחדת שלו ע"י שעבר אאיסור קל ואע"פ שנק' רשע ע"י האיסור קל ג"כ. עכ"ז לא נגרע כלל חזקת כשרות מיוחדת שהיה לו בנאמנות איסורין החמורים כטרפות מדכ' ספ"ז מהמ"א וז"ל וטבח שדרכו לנקר הבשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין. אבל אם נמצא אחריו חלב אם היה כשעורה מעבירין אותו עכ"ל. וסתם טבח היינו השוחט לעצמו ומוכר לאחרים ולכן מעבירין אותו אפי' בפעם ראשון כמ"ש בהג"א פג"ה ובתשו' מהרי"ו סי' צ"ז. ועכ"ז כשנמצא אחריו חוט או קרום אין מעבירין אותו וכ' הה"מ הטעם לפי שאין איסורן מן התורה והרי טבח השוחט לעצמו ומוכר לאחרים צ"ל לו חזקת כשרות מיוחדת ולא די לו בחזקת כשרות כל ישראל וכמ"ש הרמב"ם שם פ"ח ה"ז. וא"כ צ"ל כיון שמזלזל באיסורין דרבנן (דפעם א' דיינינן לי' כפושע ומזיד) א"כ נהי דלא נחשד בדאורייתא נימא דהיינו שיש לו בהם חזקת כשרות דכל ישראל אבל לא מקרי אדם כשר דהא כיון שעבר אדרבנן נק' עבריין ורשע וכדמשמע ביבמות (דף כ' ע"א). אלא עכצ"ל דבדבר דחמירא לי' לא נגרע חזקתו כלל מכמו שהיה תחלה ועיין בתשו' עה"ג סי' ט"ו ממש"ש להקל בהשו"ב שיצא מתח"י בשר ששהה בלא מליחה ג"י כו' (על סמך פסק הרמב"ם הנ"ל) שלא להעבירו מאומנתו עכצ"ל דס"ל כדפרישית. וא"כ לכאורה הדברים ק"ו לנ"ד דהתם הוי מין איסור אחד היינו נבלות וטרפות וחלב דהוי איסורי אכילה אין מחזיקין כלל מדרבנן לדאורייתא. וכ"ש בנד"ז מאיסור ממון וגזל לאיסור נבלות וטרפות עבב"י סי' קי"ט. מיהו י"ל בחוט או קרום ליכא חימוד ממון ולכן לא דיינינן לי' כמזיד כי אפי' בחלב כשעורה ואפי' כזית כ' מהרי"ט בתשו' דלא שייך חימוד ממון:

קיצור. מ"ש רבינו דהמסיג גבול שנק' רשע עם היות שבדברים שלא נחשד עליו מוקמינן לי' בחזקת כשרות דכל ישראל מ"מ אינו נקרא אדם כשר וי"ש. ואינו נאמן עכשיו על בדיקת הסכין. כיון שאין מראין הסכין לחכם. קשה ע"ז ממ"ש הרמב"ם דטבח שנמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו כו' הרי דלא נגרע עי"ז חזקת כשרות המיוחדת שלו שהרי טבח השוחט לעצמו ומוכר לאחרים צריך שיהיה אדם נאמן כו'. וי"ל דשם לא דיינינן לי' כמזיד כיון דליכא חימוד ממון בחוט או קרום:

באך עוד יש ראי' וגילוי לסברא זו בהרמב"ם פ"י מה' מטמאי משכב ומושב ה"ט בע"ה שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר א' אינו חשוד אלא לאותו דבר כו' ע"ש. ודברי חבירות משמע דהיינו חזקת כשרות מיוחדת ועדיף וגדול יותר מחזקת כשרות של כל ישראל שאינן נאמני' בטהרות וכ"מ בכמה מקומות בגמ' לא נחשדו חבירים כו' ועכ"ז אע"פ שזה נחשד בדבר א' שראינוהו מזלזל בו לא נחשד לדבר אחר החמור ממנו ויש לו בו החזקת כשרות המיוחדת של שאר חברים וכן משמע בהדיא במשנה שלימה פ"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לע"ה לח ויבש כו' ר' יהודה אומר אף לא יגדל בהמה דקה כו' אמרו לו לא באו אלו לכלל ופי' רבינו שמשון שאין ענינם שייך לטהרות. וקשה מה בכך הרי מגדלי בהמה דקה הם עוברים על דרבנן ששנינו במשנה פ' מרובה אין מגדלין בהמה דקה בא"י ופסולי' לעדות וכמ"ש ג"כ בפי' המשניות בהרמב"ם שם וכמ"ש התוס' במרובה שם מדאסיק רבא בסנהדרין (דכ"ה ע"ב) ההוא במגדלים אתמר ופרש"י שמגדלין אותן בבתיהן ואפ"ה בא"י פסולים מגדלי בהמה דקה משום דעבידא דמשתמטא ורהטא לתוך השדות עכ"ל. ובהרמב"ם פ"י מה' עדות ה"ד מבואר שנקראו רשעים וז"ל ועוד יש רשעים שהם פסולים לעדות כו' הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם עד ומגדלי בהמה דקה בא"י עכ"ל. [וחבר] שצריך קבלת זהירות יתירה אנפשי' יותר מסתם ישראל. וא"כ זה שגידל בהמה דקה אנו רואים בו שאינו מדקדק במצות כלל ונק' רשע מדרבנן ושפיר קאמר ר' יהודה. אעכצ"ל דס"ל לרבנן דכיון דהוא מין איסור אחר אע"פ שנגרע חזקתו טובא באיסור ההוא לא מגרעינן חזקתו בטהרות כלל. ואפי' חזקתו המיוחדת כדקאי קאי. וקיי"ל כרבנן שם. אך צ"ע שהרי רבינו הגאון ז"ל כ' דע"י שמשיג גבול ונק' רשע כו' לא מקרי אדם כשר וירא שמים לגבי שחיטה הגם שלא נגרע חזקתו בשחיטה ולכאורה באמת צ"ל מה בין זה לחבר שמגדל בהמה דקה כו' כנ"ל. ולכאורה יש לחלק כך דנהי שי"ל דעי"ז לא אבד חזקת כשרות המיוחדת. ולכן מצד ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים לא הי' מקום להחמיר אבל מצד בדיקת הסכין שיש בזה טורח גדול ואינו נאמן ע"ז מדינא ממש להרמב"ם כו' ה"ז חומר גדול יותר מבטהרות אע"ג דבטהרות ג"כ צריך חזקת כשרות מיוחדת. דהרי מדאורייתא כל ישראל ודאי נאמנין לטהרות ולשא"ד ג"כ רק דרבנן החמירו גם כל עיקר טהרות הוא דרבנן כמ"ש במשנה וגמ' ורש"י בכורות פרק עד כמה (דף ל') גבי ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה מיהו יש בענין חבירות דברים שהן מדאורייתא כמו מעשרות אעפ"כ החששא בזה שאינו נאמן הוא רק מדרבנן דהא רוב ע"ה מעשרין וכדאי' בפ' במה מדליקין (דכ"ג ע"א) משא"כ בבדיקת סכין אפשר אין עד אחד נאמן מדינא להרמב"ם וכמ"ש סברא זו במרדכי רפ"ק דחולין סי' תקע"ט תימא איך איש אחד נאמן על השחיטה כו' שהשוחט אחר שנשחטה לא בידו כו' לפירוש רא"ם דפי' פרק הניזקין כל שבידו דבר שבידו עתה לתקן עכ"ל. או משום דצריך טורח גדול לבדיקת הסכין והרי כ' התוס' פ"ק דפסחים (ד"ד ע"ב) ד"ה הימנוהו רבנן בדרבנן לענין נשים מ"מ אי הוה דאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טרחא יתירה וצריך דקדוק גדול כו' וכ"כ הר"ן שם ובחידושיו פ"ק דחולין (דף י' ע"ב) ד"ה עד אחד נאמן באיסורין אף דמ"מ עד א' נאמן גבי בדיקת חמץ אע"ג דאיכא טרחא יתירה י"ל בשחיטה דאיכא עוד חזקת איסור דבהמה בחייה. משא"כ בחמץ שאין שם ודאי איסור וגם הוא בידו עתה. ע"כ אפשר מה"ט להרמב"ם אין סתם איש נאמן עד שיהי' לו חזקת כשרות מיוחדת. וכ"ש עכשיו שמחמירים מאד בפגימה דקה מן הדקה יש טורח עצום יותר ומתוך כך יש לחוש יותר שיתעצל דכה"ג כ' מהרש"ל ביש"ש רפ"ק דחולין סי' א' ומתוך זה כו' ואיכא חשש כו' ע"ש. ולכן כ' הרא"ש וממנים אנשים ידועים כו' זהירין וזריזין כו' כי הרבה צריך ישוב דעת ויראת שמים כו' די"ש י"ל דעדיף מלשון חז"כ מיוחדת בפרטי הדברים. ובכה"ג י"ל דודאי דכשעובר גם על איסור אחר שאין שייך לאיסורים אלו עכ"ז ודאי אינו ירא ה' מרבים ולכן לא האמינוהו על טורח של בדיקת הסכין. משא"כ גבי מילי דחבירות אין טורח כ"כ לכן לא החמירו במגדל בהמה דקה. אך כ"ז דוחק דכיון דהוא נק' חבר כ"ש שנאמן על בדיקת הסכין:

קיצור. אך עוד יש ראי' לזה מהרמב"ם פ"י מה' מטמאי משכב ומושב ה"ט וביותר ממשנה שלמה פרק שני דדמאי מרבנן דפליגי עלי' דר' יהודה ואמרו לא באו אלו לכלל ע"ש. ולכאורה יש ליישב דלהאמין על בדיקת הסכין צריך אדם נאמן יותר:

גואילו הי' דין זה מוסכם מרוב הפוסקים דבדיקת הסכין אין ע"א נאמן מדינא אז היינו מחלקים כנ"ל. אבל כיון דזה גופא אינו מוסכם מרוב הפוסקים ובפרט שבגמ' (ד"י ע"ב) משמע כן והת"ש ס"ק ל"ה נדחק מאד בזה ליישב דעת הרמב"ם. ע"כ י"ל שאף אם ניחוש לדעת הרמב"ם לא נחמיר בזה יותר מדאי היכא דלא אבד חז"כ המיוחדת ע"ד הנ"ל מנ"ל להחמיר כ"כ אשר ע"כ יש לי דרך אחר להעמיד דברי רבינו הגאון ז"ל והוא דגבי טהרות ג"כ גמ' ערוכה היא בכורות (דל"א) ופסקה הרמב"ם פ"י מה' מטמאי משכב ה"ח חבר שנעשה גבאי כו' דוחין אותו מחבירותו כו' והיא תוספתא פ"ג דדמאי והוא ג"כ בירושלמי שם אמתני' פ"ב דדמאי המקבל עליו להיות חבר הרי דאפי' מין עבירה אחרת שאינה שייכה לטהרות כלל כי הוא ג"כ ענין ממון כדאי' בסנהדרין (דכ"ה ע"ב) נעשה פסול לטהרות ואבד חז"כ המיוחדת וזה ממש כד' רבינו ז"ל שכ' ולא מקרי אדם כשר כו' ואדרבה הא איתא שם סתם גבאי כשר עד דשמעי' בי' דשקיל יתירתא וכ"פ בשו"ע חו"מ סי' ל"ד סעי' י"ד. ואילו לענין חבירות אפי' סתם גבאי משמע שדוחין אותו מחבירות עד שיפרוש הרי החמירו מאד בענין חבירות ועפ"ז א"ש ד' אזמו"ר ז"ל. אך עכ"ז י"ל דהא גבי גבאי אמרו בגמ' בכורות שם פי' הרי הוא ככל אדם. וכ"ה בתוספתא וירושלמי שם. נמצא באיסור כזה שאינו שייך למילי דחבירות ממש אינו נפסל אלא כשיעבור עליו ועודו מחזיק בו אז נדחה מחבירות אבל מיד שפירש ממנו הוא כשר. וכך י"ל לענין שוחט שעבר על איזה איסור אף שאינו שייך לשחיטה אם עודו מחזיק בו ואינו פורש ממנו הוא דנפסל דומיא דגבאי. משא"כ כשעבר על איסור אחר בעבר ואינו מחזיק בו להבא לא נפסל. ואמנם הא דפ"ב דדמאי דמגדל בהמה דקה אינו גורע חז"כ. הגם דמבואר בסנהדרין דמגדלי בהמה דקה בא"י פסולין לעדות כמו גבאי ע"ש צ"ע. וע"כ צריך לחלק בינייהו ליישב המשנה דפ"ב דדמאי עם התוספתא והירושלמי במקומו והברייתא וגמ' דבכורות דחבר ונעשה גבאי ולכאורה י"ל דהא דנעשה גבאי אפשר הוא איסור דשייך ממש למילי דחבירות כי הגבאי בהכרח שנכנס לבית עמי הארצות למשכנם וא"כ חיישי' דמטמא בבגדי ע"ה וה"ל דומיא דהמתארח אצל ע"ה דומי' דמארחו אצלו בכסותו דזהו ממילי דחבירות וע"ש במשנה פ"ב דדמאי ובירושלמי ועיין במשנה פ"ג דחגיגה הגבאין שנכנסו לתוך הבית ובמשנה פ"ז דטהרות הגבאין שנכנסו כו' דסתם גבאי ע"ה. מיהו זה דוחק קצת מלשון הש"ס בבכורות (דל"א ע"א) זיל לחשיבותי' משמע דמצד עצם הענין הוא נפסל שלכן אע"ג דפירש לא הלך רב יוסף אליו. ועוד בירושלמי פ"ב דדמאי גבי חבר שנעשה גבאי דוחין אותו מחבירתו יצא מגבאתו ה"ה כחבר סמכו ענין לו חייא בר בון בשם ר' יוחנן חבר שיצא לחו"ל אין דוחין אותו אע"ג דאסור לצאת מא"י לחו"ל אין מדקדקין עליו כ"כ. הרי משמע מצד עצם איסור הי' סברא לדחותו מחבירתו אע"ג שאינו שייך כ"כ לטהרות. א"כ גבי גבאי שדוחין אותו היינו מצד עצם האיסור לבד. אך י"ל המהלך לחו"ל שייך ג"כ לטהרות דהא על עפר חו"ל שורפין את התרומה. וכ"ה בהדיא פרק לפני אידיהן (די"ג ע"א) ובפירש"י ד"ה לציידן. ועוי"ל דגבאי הוא מילי דפרהסיא החמירו בו טפי גם מצד איסור דממון וזהו זיל לחשיבותי'. משא"כ מגדלי בהמה דקה. ועוד דבגמ' דסנהדרין כ"ה תנא הוסיפו עליהן הרועים והמוכסין והגבאין באר"י הרי גבאי הוא במשקל א' עם רועה ורועה חמור טפי ממגדל דלא מבואר כלל בברייתא במגדלי דנפסל לעדות כ"א מתרצים כן מימרא דרבא ובתוספות פ' מרובה סע"ב כ' שמא לא הוו כ"כ נזהרים על דברי רב שאמר בבל כא"י לבהמה דקה שגם רב הונא לא החמיר עכ"ל. א"כ נהי דבא"י היו נזהרים י"ל לא חמור דינו מהיוצא מארץ לחו"ל כו'. ואפשר הא דפסול לעדות זה הוסיפו אח"כ בימי האמוראים או שלא נתפשט כ"כ הפסול בימי חכמי המשנה לפוסלו לעדות כמו שבבבל לא נזהרו כלל בזה. משא"כ פסול דגבאי שהושוו לרועה שנזכר פסולו לעדות בברייתא חמור טפי. וע"כ דוקא גבאי דוחין אותו מחבירות ולא מגדלי בהמה דקה אף שאסור לגדל בהמה דקה בא"י מדין המשנה. ובנדון שו"ב המסיג גבול רעהו לפ"ד אזמו"ר ז"ל צריך לומר דדומה לדין גבאי אך עכ"ז דוקא כשעומד במרדו להסיג גבול רעהו ה"ז דומה לגבאי שלא פי' ועומד על עמדו דאבד חז"כ המיוחדת ושפיר עולה פסקו של רבינו ז"ל ולק"מ מהרמב"ם משא"כ בנד"ז אפי' אם עבר בפ"מ פ"א ומתקן את אשר עוות י"ל דאין לפוסלו וכמו גבאי שפירש כו' וכש"כ כשלא עשה כלל דאין שייך תיקון דעדיף מגבאי שפירש:

קיצור. אך הנה נגד זה מצינו ג"כ דחבר שנעשה גבאי כו' דוחין אותו מחבירתו כו' בבכורות (דל"א). וע"כ צריך לחלק דדין המשנה רפ"ב דדמאי יש בו טעם להקל וא"כ עכ"פ שפיר פסקו של רבינו ז"ל דהמסיג גבול י"ל שנדון כגבאי והא דנמצא אחריו חוט או קרום שאני דהוא אקראי ושגגה. משא"כ כשמסיג גבול ועומד במרדו:

דואפי' לתירוץ הראשון שכתבתי להחמיר בשחיטה משום בדיקת הסכין דהוי טורח גדול כו' יש לחלק בין כשעשה האיסור בפו"מ להסית כו' וע' במהרי"ק שרש ק"ס שהביא מסנהדרין (דס"א) לחלק כן (ובשבועות פ"ז אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד אלא שאינו שייך כ"כ לנד"ז). וגם לזה מהני מה שהוא שתוי דאע"ג דאם עשה בפ"מ ה"ז כפקח לכל דבריו מ"מ אמירתו אינה ענין כ"כ ועיין במ"א סי' תקס"ב סקי"א שחילק בין קיבל בלבו להיה רק בדעתו כו' ועד"ז יש לחלק כאן. ועוד דאיתא בירושלמי בשם רב דאמר לשמעי' אימליך בי תנינות כו' הובא בי"ד סי' רנ"ח. אלמא דאמירה שאדם אומר אפי' דבר הרשות אינה גמר כ"כ כ"ש הכא די"ל שהי' שב ונחם על הרעה מלעשות. ותשו' הרשב"א סי' תרי"ט היה הולך לשחוט ויש כאן מעשה ממש דוגמא לדבר בד' דברים הזבח נפסל בשחיטה ובקבלה ובהילוך כו' ספ"ק דזבחים. ואצ"ל תשו' הריב"ש סי' קי"ז נעשה ונמכר הכבש רק שלא נאכל כו' ואינו ענין לנד"ז. ועל הכל י"ל דכ"ז אילו הי' שני עדים מעידין ע"ז. אבל בנד"ז שאין כאן רק ע"א אפילו מהימן לי' כבי תרי פשיטא דלאו כלום הוא וכמ"ש בתשו' מהר"מ לובלין סי' פ' דאין לאסור בע"א הנאמן כב"ת אלא באומר שזינתה שנמצא אילו היו כאן שנים אסורה ודאי משא"כ ע"א בכיעור לאו כלום הוא אפי' מהימן כב"ת והובא בב"ש סי' קט"ו ס"ו. ואף למש"ש בתשו' מהרמ"ל לחלק בין כיעור לכיעור פשיטא דנד"ז כיון שאף אם היו שנים אין פסולו משוה"ד הגמור לכ"ע כנ"ל רק דרך חומרא א"כ אין להחמיר כלל בע"א אפי' מהימן. ומ"ש הרמב"ם פ"א מה' שחיטה הלכה ט' הא ע"א כו' אם הוא נאמן כו' אינו מנגד לסברת מהרמ"ל דאילו היו כאן שנים בסתירה חשוב כודאי איסור כדאמרינן בנדה (ד"ג ע"א) סוטה ספק הוא ועשה כודאי כו'. וכ"ז לרווחא דמלתא. כללא דמלתא שאיני רואה להחמיר בזה כלל:

קיצור. ועוד דעביד אינש דגזים ולא עביד וכ"ש שאין ע"ז רק ע"א אף אם נאמן כבי תרי לא דמי' כלל לשני עדים כמ"ש בתשו' מהרמ"ל סי' פ':

הועפ"ז י"ל ג"כ נדון שנשאלתי בשו"ב דמתא שהודה שהי' עושה ברצות הקצבים שתהיה טרפה שנצרך להם בשר טרפה אזי היה עושה סירכא למען להטעותם ובעצמו הי' אוכל השומן דהכרכשות בחזקת כשר (ולא הי' בזה גניבה מהחוכר הקאראפקע כי הרשה להם לשחוט לטרפות ולא לבדוק הריאה כלל כדי שלא ימכרו בכשרות רק שהשו"ב בדק כדי לאכול השומן אך כדי שלא ימכרו לכשרות ויפסיד להחוכר עשה סירכא) ושאלו אותו איך מלאך לבך לעשות כדבר הרע הזה לאכול מדבר שהחזקת בעצמך בחזקת טרפה ואיך לא חששת אולי יעלילו עליך שאתה אוכל טרפות ומה גם אולי יתודע להם ועי"ז ימכרו הבשר בחזקת כשרה ויעלימו חוק הקצוב והשיב שהי' עושה הדבר בצנעא ולפניהם לא הי' אומר לא כשר ולא טרפה רק שהי' אומר להם שיש סירכא. והנה ודאי אף שמכוער הדבר ביותר לנהוג קלות ראש כ"כ. וגם י"ל דעשה איסור דהא קיי"ל כרב דאמר בשבת (דקמ"ו ע"ב) כל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וע"ש בהרא"ש דהיינו מקום שאילו יראו יחשדוהו באיסור דאורייתא. ובנ"ד אף לדבריו שאמר להם שיש סירכא היינו ודאי שאסורה מספיקא דאוריי' כיון דלא מיעך הסירכא ולא בדקה וא"כ אף שבאמת יודע שהיא כשרה מ"מ היה אסור לו לאוכלה בפניהם דהא כבר שויא חד"א לפניהם. וגדולה מזו כ' המל"מ פ"ט מה"א ב' הרשב"א דכששוי' חד"א אפי' עדים מכחישים אותו אסור לו לאכול כ"ש הכא שאין מי שמכחישו וא"כ אפי' בחדרי חדרים אסור לאכול ממנה דיש כאן חשדא בדאורייתא. מ"מ י"ל כיון שאין זה שייך כ"כ לדין טבח שמוציא טרפה מתחת ידו אינו נפסל מדינא. וא"כ אף שי"ל שאבד עי"ז חזקת כשרות מיוחדת מ"מ כששב ונחם ע"ז וגם היה לו העברה מעירו וגלות מכפרת עון יוכל להתקבל לשו"ב בעיר אחרת עמ"ש כאאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' ב' [בקו"א] (סק"א) [סק"ה] (דף י"ד) [וז"ל אבל כשמבזין אותו] כ"כ הוא ירא לנפשו כו' להיות נזהר יפה מכאן ולהלאה כו' ולא דמי למש"ש עמוד ד' אבל בתלתא זימני כו' ע"ש. והכא היה מזיד דשאני התם דיצתה טרפה מתח"י. משא"כ הכא מלתא אחריתי היא. ויש לדמותו למ"ש בתשו' הרשב"א סי' ס"ד ובש"ע סי' קי"ט החשוד בדבר דלא משמע להו לאינשי איסורא כו' דה"נ הרי הי' סבור שאינו איסור כיון שבאמת כשרה היא כו':

קיצור. ועפ"ז יש להקל בשאלה שנשאלתי עוד על השו"ב שעשה איזה דבר במידי דאסור משום מראית העין כיון דלא משמע לאינשי לאיסורא ויש להתירו ע"י תשובה ומ"מ יש ליתן לו העברה זמן רב כו':