סימן ח

אסימן ח

בנדון שו"ב שנשתטה ואח"כ נתרפא לגמרי. וזה אירע לו כן כמה וכמה פעמים וכעת הוא בריא ופקח. ומוחזק בכשרות. אם רשאי להיות שו"ב להקהל. ונידון שו"ב נכפה ל"ע:

אודות השו"ב המוכ"ז אשר פעם אחת זה מכבר יותר מעשרה שנים נשתגע וחזר ונתרפא והכשירו אאזמו"ר הגאון ז"ל לחזור ולהיות שו"ב כמקדם והי' בריא עשרה שנים ואח"כ חזר ואירע לו חולי השגעון הנ"ל ונתרפא. וחזר ואירע לו חולי הנ"ל וחזר ונתרפא וכהיום שהוא בריא שנה תמימה ושאלתם אם מותר להיות שו"ב עוד מאחר דאירע לו ג' זימני והוחזק בזה למיחש מיבעי שמא ח"ו יחזור ויהי' ניעור הסיבה הנ"ל ר"ל:

והנה ביחנו אותו פה ע"י השו"ב המובהק והוא אומן ככל האומנים ומרגיש היטב היטב בבדיקת הסכין וגם בקי בהלכות שו"ב מפי ראשונים ואחרונים בכל אופן היותר מועיל רק שמחמת הסיבה הנ"ל צריך לברר דינו. כי הנה זה ידוע שמי שהוא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו וכשהוא שוטה הוא כשוטה לכל דבריו כדאיתא בר"ה דכ"ח ע"א. והוא הלכה פסוקה כדאיתא בא"ח סי' תע"ה ובח"מ לענין עדות בסי' ל"ה. ולענין מכירה בסי' רל"ה וכן אפילו לענין גטין באה"ע סי' קכ"א וכ"כ הש"ח בה' שחיטה סי' א' סעיף כ"ט דה"ה לענין שחיטה וא"כ כיון שהוא עכשיו חלים ופקח גמור הוא ככל הפקחים הבריאים ודאי שחיטתו עכשיו כשרה ומותרת לכל אדם כשחיטות שאר כל המומחים אצל שחיטה בלי שום הפרש ביניהם כלל וכלל. וע' ב"י באה"ע סי' קכ"א מ"ש בשם ת' הרשב"א ח"א סי' תשס"ה (ובתשו' הרשב"א שם אין לשונו שוה למה שהועתק בב"י ומ"מ אין נפקותא לנ"ד). וז"ל ומסתברא דאפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח כו' אלא כשהוא מדבר בעניניו. ואינו קורע בגדיו כו' עכ"ל. וא"כ כש"כ וק"ו בנ"ד שהוא כא' משאר כל הבריאים ששחיטתו כשרה ואפילו אם ח"ו אח"כ אירע לו חולי הנ"ל אין פסולו אלא מאז ולהבא דהיינו כשהוא שוטה שאז הוא כשוטה לכל דבריו. אבל לא למפרע ח"ו שמה ששחט כשהוא חלים שחיטתו כשרה כשאר כל השוחטים ואין זה צריך לבאר רק להוציא מלב ההמון שלא רצו לקבלו להיות שו"ב בשביל זה שמא כשיארע לו ח"ו יהי' שחיטתו למפרע פסולה שזה אינו כנ"ל. אך מה שצריך לעיין בדין זה. הוא עפמ"ש הרמב"ם הובא בטוח"מ סי' רל"ה סעי' כ"ג מי שהוא עת שפוי ועת שוטה כגון הנכפה בעת שהוא שפוי מעשיו קיימין ככל מי שיש בו דעת ובעת שהוא שוטה אין מעשיו קיימין. וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף עת שפייתו ובתחלת שטותו עשה מה שעשה עכ"ל. וביאר דבריו הסמ"ע ס"ק נ"ב שר"ל שמא בסוף עת שפייתו נעשה המקח ואז היה נראה לעדים כאילו הוא בן דעת וכבר בא עת שפייתו ונכנס לתחלת שטותו ואינו בן דעת ולכך צריכים לדקדק עכ"ל. וע"ש דגם לפי הלשון שברמב"ם פכ"ט מה' מכירה הלכה ה' כוונתו לחשש זה במ"ש בתחלת שטותו כו'. וא"כ כיון שחששו לענין דיני ממונות לזה וצריכים העדים המעידים על המקח שנעשה בסוף שפייתו לדקדק היטב אם הי' שפוי אז ובאם לאו אין עדותן עדות וא"כ כש"כ לענין איסורא שיש לנו לחוש לזה כשנכשירהו להיות שו"ב הן אמת ששחיטתו כל זמן שהוא שפוי כשרה כנ"ל. אבל מי יודע אולי ח"ו יחזור החולי הנ"ל וא"כ מה שישחוט בסוף שפייתו צריכים לדקדק היטיב ע"ז אולי נכנס לתחלת שטותו ואז שחיטתו פסולה. וכיון שבלא דקדוק היטב אין להבין זה יש לחוש שישחוט והקהל יאכלו משחיטתו ולא יבינו כלום. דבשלמא במקח וממכר העדים המקיימים המקח מעידים ע"ז. אבל כאן מי יעיד ע"ז וכי שומרים יהיה לו תמיד. זהו שיש לחוש לכאורה עליו ולמנוע מחמת זה מלקבלו להיות שו"ב אא"כ יהי' קבועים עומדים על גבו ע"ד הנ"ל במו"מ. אבל כד מעיינינן שפיר במילתא באמת שזה אינו ואין בדברי הרמב"ם והטור אלו ראיה כלל לנד"ד. דעד כאן לא קאמרי אלא במי שהוא עת שפוי ועת שוטה כגון הנכפה שהוא ענין חולאת הקבוע וידוע דרכה ומנהגה שפעמים הוא שפוי ופעמים הוא שוטה ע"ד סידור חולי הקדחת. שהוא מזמן לזמן לענין החום. וכך חולי זה המשגע הנזכר ברמב"ם וטוש"ע שם מיירי ג"כ שידוע דרכו שכך הוא וכידוע בענין הנכפה ר"ל בהא הוא דקאמרי שהעדים צריכים לדקדק היטב כשיבואו להעיד על שפויו דאל"כ חיישינן דלמא כבר נכנס תחלת שטותו כיון שידוע שדרכו לבוא חיישינן לשמא בא אורח בזמנו. אבל בנדון החולי שהי' להשו"ב הזה חולי השגעון שאינו מענין החולי שנזכר ברמב"ם וטוש"ע שם שאין דרכו לקבוע עתים כלל אלא כשבא ח"ו על אדם אז מתמיד תמיד וכשמבריא ומתרפא הוא סר מעליו לגמרי א"כ כשהבריא ונתרפא לא חיישינן כלל לשמא נכנס תחלת שטותו ואין העדים צריכים לדקדק בו יותר משאר כל אדם דכיון דאחזוק בבריא אחזוק. והילך ראיה שהרמב"ם מפרש ענין עתים חלים ועתים שוטה שבגמ' על חולי הנכפה לבד ר"ל שידוע שדרכו כן שהרי גם בהלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ג כתב כן אכל כזית מצה כשהוא נכפה כו'. והוא פי' לעתים חלים ועתים שוטה שנזכר בר"ה דכ"ח וכ"ה בטוש"ע סי' תע"ה סעיף ה' וכן הוא ממש לשונו בפרק כ"ט ממכירה ה"ה הנכפין וכ"ה בטוש"ע סי' רל"ה שם וכ"ה לשונו בה' עדות פ"ט ה"ט ובשו"ע סי' ל"ה ס"ט הנכפה כו'. הרי כ"ז ראיה מבוררת שזה פירושו בענין עתים חלים ובכה"ג הוא דקאמרי שצריכים לדקדק היטב כנ"ל. משא"כ בחולי השגעון כשנתרפא הוא בחזקת בריא לכל דבר. וא"כ הוא הדין לענין נ"ד אין לחוש כלל מלמנוע לקבלו להיות שו"ב שמא לא ידקדקו כיון שאין כאן ראיה כלל לחוש לשמא יארע לו חולי זה:

קיצור. שהרמב"ם והטוח"מ סימן רל"ה לא כתבו וצריכים העדים לדקדק אלא גבי הנכפה שהחולאת קבוע בו אף בעת שהוא חלים כחולי הקדחת. אבל בחולי השגעון כשנתרפא אין לחוש כלל שמא יארע לו עוד:

בועיין בג"פ סי' קי"ט ס"ק ל"ח מ"ש אך ק"ל דא"כ ה"ה באשה נכפת כו' וע"ש מה שיישב בדוחק. ולתירוצו א"כ לא שייך ג"כ מה שחשש הרמב"ם והטוח"מ לענין מכירה כו' דממ"נ בעת הכפיי' אינו בגדר זה להיות מוכר כו'. וע"כ אפ"ל דחולי הנכפה שפי' הרמב"ם על עתים שוטה זהו"ע מי שאחזו קורדייקוס הנזכר במשנה רפ"ז דגיטין ששם כתב הרמב"ם בפי' המשנה שהוא מין ממיני חולי הכפייה והוא מין שגם בעודו נכפה בחולי הנ"ל הוא עדיין מין אדם מדבר רק שהוא כשוטה וכמש"ש במשנה מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו כו' ואמר אל תכתבו כו' הרי שיכול לומר לכתוב או לא לכתוב ע"כ בזה שייך לומר וצריכים העדים לדקדק כו' וגם שייך שאוכל מצה. לא כן בחולי הנופל המפורסם שבשעה שיש לו ח"ו הנפילה אינו לא שומע ולא מדבר. א"כ ע"ז לא שייך כלל הענינים שנזכר בגמ' על עתים שוטה לומר שאין ממכרו אז כלום ולא אכילתו מצה כי בח"נ הנ"ל אין ביכולתו לא לאכול ולא למכור אלא הוא כאבן דומם עד שמתרפא ואז הוא חלים וא"כ בזה מתורץ קושית הג"פ הנ"ל דהרא"ש שהתיר זהו בח"נ שהוא ע"ד הנזכר שאין זה שייך לדין עתים חלים ועתים שוטה. ועפ"ז אפ"ל בשו"ב שיש לו ח"נ ה"י אין שייך החשש של הרמב"ם וטוש"ע ח"מ סי' רל"ה הנ"ל. כי זה שייך רק בחולי קורדייקוס שגם כשנחלה הוא עדיין כמו אדם מדבר ושוטה ע"כ יש לחוש שמא גם כשמכר הי' בתחלת שטותו. אבל בח"נ הנ"ל ה"י אילו הי' בתחלת שטותו לא היה יכול למכור ולא לשחוט כו' ע"כ י"ל שאין לחוש ומ"מ למעשה אין לסמוך ע"ז:

קיצור. שי"ל דהרמב"ם מיירי בחולי קורדייקוס אז יש לחוש שבתחלת שטותו יוכל למכור משא"כ בח"נ שגם בתחלת שטותו הוא כאבן דומם י"ל שאין לחוש לזה ומ"מ צ"ע:

גונחזור לענינינו בנידון השו"ב. דאע"פ שמדברי הרמב"ם וטוש"ע ח"מ אין להחמיר עליו מטעם הנזכר לעיל אות א' עדיין יש להסתפק אולי בזה האיש כיון שהוחזק כן ג"פ שנשתפה וחזר ונשתגע ר"ל כנ"ל. א"כ יש לחוש לכאורה שמא יחזור להיות ניעור ח"ו החולי הנ"ל על ש"י. כיון דאתחזק תלתא זימני וחזקה מילתא היא. וא"כ יש לדמותו לענין עתים חלים ועתים שוטה הנ"ל שצריך לדקדק היטב עליו בסוף שפייתו כו' ובנד"ד א"א לעמוד על הבירור בלא עומדים ע"ג קבועים כנ"ל. (וע' ב"י אה"ע סי' קכ"א בד"ה ואם הוא עתים חלים שכ' בשם רי"ו שכ' בשם הרמ"ה שאם אין אנו יודעים בודאי הזמן שעומד בריא והזמן שהוא שוטה הו"ל ספק ופשוט הוא) ויש לברר ספק זה ממ"ש הב"י באה"ע סי' קי"ט בשם ר' שמשון בר"א וז"ל האי עובדא דאתי לקמן אם עתים חלומה ועתים שוטה אינה מתגרשת (כי אע"פ שכשהוא חלים הוא כפקח לכל דבריו כנ"ל היינו לגבי המגרש כדלעיל בשם השו"ע אה"ע סי' קכ"א אבל לגבי המתגרשת אסור לגרשה מדרבנן מטעם אחר שמא ינהגו בה מנהג הפקר) אבל אם באקראי בעלמא נשטית ונתרפאת ונשטית ושוב נתרפאית הואיל ואין לה וסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימני וכה"ג לא מיקרי עתים חלים ועתים שוטה עכ"ל. ובט"ז שם סס"ק ט' ביאר דבריו דלשון וסת דנקיט מיירי שנשטית ב"פ בזמן שוה כגון חודש בחודש בסירוגין ואפ"ה לא מחמרינן כיון שלא היה רק ב"פ ומדתלי טעמא בתרי זימני משמע דתרווייהו בעינן שיהיה השטות ג"פ ויהי' בזמנים שוים. אבל אם אין שוה אפי' בג"פ או שוין רק ב"פ לא מקרי מוחזקת לעתים חלים ועתים שוטה אלא כ"ז שנתרפאית מחזקינן אנו שתשאר כך עכ"ל. וא"כ ה"ה לענין זה אף שנשתגע כבר כמה פעמים מ"מ אם ידוע לאנשים שבעירו שלא היו הזמנים שוים ממש משנה לשנה ומחודש לחודש לא קבע לו וסת ומחזיקין אנו שישאר כך. ולא מחזקינן ריעותא שהוא כלל גדול בתורה דריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. ועדיין יש מקום לבעל דין לחלוק לפי שהט"ז שם סיים וז"ל כן נ"ל לצדד בהאי מלתא שעיקרו אינו אלא חומרא דרבנן עכ"ל. ור"ל מה ששוטה אינה מתגרשת וכ"ש עתים חלים עתים שוטה הוא רק חומרא דרבנן שמא ינהגו בה מנהג הפקר. וכיון שהוא רק חומרא מדרבנן בלבד סמך בזה על פי' ברשב"א דתרווייהו בעינן וסת שוה בג"פ אבל באיסור דאורייתא לא היה סומך ע"ז ואפשר היה אוסר כל שהוחזק ג"פ אפילו אין הזמנים שוים. וא"כ בנד"ד שהוא איסור דאורייתא ושחיטת השוטה הוא נבלה ודאית ד"ת ומשנה שלימה היא פ"ו דחולין חש"ו ששחטו בינן לבין עצמן פטור מלכסות כו' ומותר לשחוט אחריהן לענין אותו ואת בנו לדברי ר"מ שהלכה כמותו לפי שרוב מעשיהם מקולקלים וא"כ יש לחוש כ"ז שהוחזק כן ג"פ אף שלא בזמנים שוים וכש"כ בנד"ז שהוחזק כן ד' וחמשה פעמים אף שלא היו הזמנים שוים. ואע"ג שלכאורה מ"מ אין החששא אלא מדרבנן שהרי אין לך חזקה גדולה מוסתות דנדה ודרכה של אשה לראות דם והוחזקה ג"כ ג"פ וקיי"ל וסתות דרבנן אבל מדאורייתא ל"ח לוסת כלל כי אשה בחזקת טהרה עומדת. וא"כ ה"נ גם אם נאמר שחזקתו שהוחזק ג"פ חזקה מלתא היא מ"מ לא חמירא מוסת כנזכר בלשון הרשב"א שבב"י באה"ע סי' קכ"א הואיל ואין לה וסת כו'. וא"כ מאחר שזהו"ע וסת י"ל דדינו כוסת דנדה וא"כ אינו אלא חששא דרבנן ובאיסור דרבנן כבר סמך הט"ז על פירושו ברשב"א דתרווייהו בעינן כנ"ל. מ"מ כיון שעיקר האיסור דאורייתא בזה לא סמך הט"ז על פירושו אלא באיסור שעיקרו מד"ס דומיא דגירושין דעתים שוטה ועתים חלומה (וגם וסתות דרבנן והוי תרי דרבנן) אבל באיסור שעיקרו מן התורה כשחיטת שוטה אע"פ שהחזקה והוסת דרבנן בזה לא סמך על פירושו כנראה מלשונו בהדיא שכ' כנ"ל לצדד בהאי מלתא שעיקרו אינו אלא מדרבנן עכ"ל. בהאי מלתא דוקא וכמו שמצינו בי"ד סי' קפ"ד ס"ב בפירוש שצריך לפרוש מאשתו סמוך לוסת שלא משאר קריבות אלא מתשמיש כו':

קיצור. שיש לחוש דהו"ל כעתים חלים ועתים שוטה אך הט"ז באה"ע שם פי' דדוקא כשהוחזק כן ג"פ ובזמנים שוים. מיהו י"ל הט"ז לא היקל רק בדבר שעיקר איסורו מדרבנן כגרושי אשה שהיא עתים חלים. אבל בשחיטת שוטה דהוא חששא דאורייתא אף שאיסור וסת הוא דרבנן שמא יש לחוש בהוחזק ג"פ אף לא בזמנים שוים:

דועוד אני חוכך בזה להחמיר לומר דגם מדאורייתא יש מקום לחזקה זו שהוחזקה בג"פ. אבל בוסתות דנדה אעפ"י שאמרו וסתות דרבנן היינו רק מצד א' אבל מצד א' הם דאורייתא. ר"ל מ"ש לחוש לזמן הוסת ולבדוק עצמה שמא ראתה זהו דרבנן שהם חשבו זה לחזקה אורח בזמנו בא. וכ"כ הוא מוחזק אצלם עד שגם זמנו קבוע אצלם שמא יבוא בזמנו. אבל מדאורייתא אין זמנו קבוע כ"כ אע"פ שהוחזק הזמן בג"פ אבל לחשש שיבא בזמן אימתי שיהי' גם מדאורייתא הוחזק כיון דאחזיק ג' זימני. ומשמע לי כן ממ"ש הב"י ביו"ד סי' קפ"ז בשם סה"ת והוא מהתוספות פכה"י ברואה דם מחמת מכה שבשעת וסת טמאה אפילו יודעת שמכתה מוציאה דם דאל"כ וכי לעולם לא תהיה טמאה עכ"ל. וכן פסק רמ"א בשו"ע ס"ה וכ"כ האחרונים ומאי קושיא היא זו וכי לעולם לא תהיה טמאה מאחר שמדאורייתא אינה מוחזקת בזה ויכול להיות שלא תהי' טמאה לעולם רק מדרבנן חששו לזה והרי כתמים תולין אפי' במכה שא"י אם מוציאה דם כיון שהם מדרבנן וחששא זו ג"כ מדרבנן לבד ומאי פסיקא להו כ"כ שמחמת זה מוכרחים לטמאה גם במכה שמוציאה דם דמשום עצם הראייה ודאי תולין במכה שמוציאה דם רק משום חששא זו וכי לעולם כו' והוא רק מדרבנן א"ו שמה שוסתות דרבנן היינו רק לענין אורח בזמנו בא. אבל שלא תהי' טמאה לעולם הוא נגד החוש והוא מדאורייתא ולכן אין תולין במכה. ובהכי ניחא לי מאי דהוה קשיא למ"ד וסתות דרבנן והרי היו סוקלין ושורפין על החזקות מדאורייתא. ולפי הנ"ל א"ש שמ"ש וסתות דרבנן היינו רק לענין הזמן אבל הענין הוא מן התורה לכל שהוחזק ג"פ כן נראה לכאורה לשטה זו דסה"ת וסיעתו וכיון דזכינו לדין שכל שהוחזק ג"פ יש לו מקום מדאורייתא על שא"א שלא יזדמן לעולם. א"כ ה"ה בנד"ז וכל שאנו חוששים שיארע פ"א הרי יש לנו לחשוש למ"ש הטוח"מ סי' רל"ה סעיף כ"ג הנ"ל. וא"כ לא נשאר לנו להקל רק לפי שלא הוחזק בזמנים שוים ולא קבע לו וסת והרי באיסור דאורייתא לא סמך הט"ז על פירושו אף גם אם הוסת דרבנן כנ"ל. כש"כ כשנאמר שיש לו מקום מן התורה. מיהו לפמ"ש הב"י שם ביו"ד סי' קפ"ז בשם הרשב"א דאפילו כשהגיע וסתה תולה במכה וטהורה היא כו' דמדרבנן הוא ע"כ מבואר עכ"פ שדעת הרשב"א שמדאורייתא לא חיישינן להא כלל גם לעולם אע"פ שהוחזקה ג"פ וא"כ אנו רואים שחזקה זו דג"פ לא אלימא לי' להרשב"א כ"כ מהתורה ואפושי מחלוקת לא מפשינן. ולכן י"ל דגם התוס' והסה"ת והשו"ע שנחלקו על הרשב"א מודים בזה דחזקה זו מצד שראתה ג"פ אינה מן התורה. ומ"ש וכי לעולם לא תהיה טמאה דמשמע שהוא נגד החוש והתורה היינו משום דדרך כל הנשים שיראו דם עכ"פ יהי' מתי שיהיה וא"א שאשה לא תראה דם לעולם. אבל מצד שראתה ג"פ לא היה מחליטין כלל לא"א שלעולם לא תהי' טמאה דודאי אפשר ואפשר הוא מהתורה ואדרבה אפשר לומר שכן הדבר בודאי ממה שכתבו הפוסקים ורמ"א שם ס"ה האי דינא ולא חילקו בין יש לה מכה זו מטבע תולדתה או לא. ומשמע שאע"פ שהוא מתולדתה ולא הוחזקה כלל להיות לה וסת ברור מהמקור טמאה מל' יום ללמ"ד יום ע"ש. הרי דעיקר טעם דין זה הוא מפני שדרך כל הנשים לראות דם ולא מצד החזקה שראתה ג"פ. וא"כ בנד"ד שנהפוך הוא שדרך רוב האנשים להיות בריאים א"כ מצד שהוחזק זה ג"פ לא חיישינן מה"ת גם אילו קבע לו וסת שהרי וסתות דרבנן כנ"ל ולק"מ מהא דהיו סוקלין על החזקות דשא"ה דאוקי גברא בחזקתו ואשה בחזקת טהרה עומדת שהרי כן אנו מוכרחים לומר לפ"ד הרשב"א וא"כ גם לשאר הפוסקים י"ל כן וילמוד הסתום מן המפורש. אך גם שהוא רק דרבנן מ"מ כבר נתבאר שאין ללמוד קולא מהט"ז אדרבה יש ללמוד חומרא כיון שהאיסור עיקרו מדאורייתא גם שהוסתות דרבנן כנ"ל:

קיצור. ממ"ש בסה"ת וכי לעולם לא תהיה טמאה משמע דזהו נגד החוש והו"ל כמו דאורייתא וא"כ י"ל דעיקר חזקת וסת הוא דאורייתא ומה שוסתות דרבנן זהו על ענין אורח בזמנו בא. אך כיון שהרשב"א פליג ע"ז א"כ גם לסה"ת י"ל דאינו מצד החזקה ג"פ לבד כ"א מחמת שהחזקה הוא בדבר העומד לכך. וזהו דרך כל הנשים ממש משא"כ בחזקה כנ"ד שהוא להפך נגד רוב העולם פשיטא דאין כאן שום חששא דאורייתא לכ"ע:

האך באמת אין ראיה מהט"ז להחמיר בנד"ד אעפ"י שהוא חשש איסור תורה שהט"ז בנידון שלו הוא שלא מצא מקום להקל רק לפי שהוא איסור דרבנן כי ענין האיסור דשם הוא חל גם עתה בשעה שהיא חלומה ופקחת ממש כל שתשתטה אח"כ משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ואילו היה בזה איסור דאורייתא ודאי שאין להקל מטעם שלא הוחזקה בג' זמנים שוים כיון דמ"מ הוחזקה ג' זימני אין להחליט שלא יבוא כן לעולם וכל שיבא מקרה זו באחרית הימים האיסור חל גם עתה. ולא מיבעיא לפמש"ל לכאורה בדעת התוס' וסה"ת ורמ"א סי' קפ"ז שכל שהוחזק ג"פ יש לו מקום מדאורייתא על שא"א שלא יזדמן לעולם ואעפ"כ וסתות דרבנן וע"כ הטעם שעל כל שעה פרטית שאני בא לחשוש אולי תזדמן המקרה המוחזקת כגון אולי תראה האשה דם. אני אומר לא זוהי השעה כי אוקי אשה בחזקת טהרה. וכך אני יכול לומר כן לעולם כשבא לידון על שעה ויום פרטי. ומשו"ה לא נזכר שום זמן שהאשה צריכה לחוש מן התורה לוסת אפילו לא ראתה כ' שנים אינה חוששת בשנת הכ"א אע"פ שזמן רב כי על כל שעה אני אומר אוקי בחזקת טהרה כנ"ל. והיינו דוקא כשאני בא לדון על כל שעה בפרט. אבל להחליט שתהיה טהורה לעולם כברואה מחמת מכה הנ"ל שאם היינו מטהרים אותה מחמת מכה היתה טהורה לעולם זה א"א. ולכן א"א לטהר המכה דהוי כאילו טהרתה כל ימי' כולם בב"א וזה א"א גם מהתורה ודוגמא לדבר ממ"ש התוס' פרק האיש מקדש דמ"ה ע"ב בשם הר"ר מנחם דלשמא קידשה אביה ל"ח לשמא יקדש חיישינן. דכה"ג אומר פ' כל הגט (דכ"ח ע"ב) לשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן לפ"ד ר' יוסי דהלכה כותיה עכ"ד. וטעם החילוק י"ל ע"ד הנ"ל דשנאמר שלא לחוש לשמא ימות זה א"א דהא סוף כל אדם למות וע"כ יש לחוש לשמא ימות לזמן מרובה וא"כ שוב גם לזמן מועט חיישינן. אבל כשבא לדון על כל שעה שמא מת י"ל אוקמא אחזקת חיים. מיהו רש"י דגטין (דכ"ח ע"ב) פי' טעם החילוק בענין אחר. ובנו"ב חי"ד סי' נ"ה פי' דדברי רש"י ג"כ ע"ד הנ"ל. וא"כ גם בנדון של הט"ז שהאיסור לגרשה חל גם בשעה שהיא חלומה אם יזדמן אח"כ השטות וא"כ אילו היתה חזקה זו שהוחזקה בג' זמנים שוים. והענין לגרש האשה זו היה ג"כ מדאוריי' ודאי הי' בזה איסור דאורייתא ממש לשטת הפוסקים ר"ל שהרי א"א לומר להעמידה כל שעה אחזקת בריאות כיון שלהחליט שלא יזדמן לעולם א"א מהתורה כנ"ל. ובנד"ז אם יזדמן אח"כ השטות האיסור חל עתה. וא"כ כשאתה מתיר לגרשה אתה מחליט שלא יזדמן לעולם נגד החזקה שמהתורה כנ"ל והוי' דומיא דרואה מחמת מכה הנ"ל. ולכן אע"ג דלא היתה החזקה בג' זימני שוים. וספוקי מספקא ליה אם היה חזקה גמורה לא רצה להקל אילו היה איסור דאורייתא כי ספיקי דאורייתא לחומרא לכן לא הקיל כ"א לפי שהאיסור מצד עצמו הוא דרבנן. והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אבל באיסור אחר שאינו דוגמת הנדון של הט"ז כגון בנ"ד שאפילו הוא חשש איסור תורה מ"מ אין כעת איסור דאורייתא לכ"ע גם אם היה חזקתו ברורה ג"כ מהתורה. ואפילו בעתים חלים ועתים שוטה ממש שהרי מ"מ כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ואין עת שטותו גורם עליו שום איסור בעת חלימותו. וא"כ כשתבא לאוסרו מלשחוט בעת חלימותו לא מצינו בזה איסור תורה כלל כי כשאתה דן על כל שעה לומר זו השעה אני אוסרו שמא יזדמן לו המקרה בה ח"ו בזו הרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה שלא יזדמן לו שום רע ח"ו כנ"ל גבי אשה שאנו אומרים על כל שעה בחזקת טהרה עומדת אפילו בזמן שהוקבע ג"פ כי וסתות דרבנן ואע"פ שכל הנשים רואות דם כש"כ שבזה אמרינן שאוקמא גברא אחזקת בריאות וכבר נת"ל שאע"פ שבין כמה שעות יתקבצו שנים רבות ולעולם מ"מ כיון שאני דן על כל שעה בפרט אמרינן אוקי גברא בחזקת בריאות וחזקת טהרה כנ"ל. והיינו כמ"ש בתוס' בקדושין שם (דנ"ה ע"ב) וע"ז אמר ר"ת כו' דכל שעה ושעה יש לנו לומר דעדיין לא קידש ואפילו חיישת שמא יקדש הואיל וכל שעה יש לומר עדיין לא קידש מותרת כו' ע"ש. וזה פשוט ג"כ שבנ"ד אין לומר שנחוש מהתורה ג"כ בשעה זו אטו אחרת דהיינו שמ"מ כיון שהוחזק ויש לחוש לשיזדמן מתי שיזדמן א"כ לא נתירנו לשחוט גם עתה לא מחמת שמא יזדמן עתה שבזו אינו חושש מדאורייתא כנ"ל אלא מחמת שישחוט כן לעולם ואז אולי יזדמן ולא ניכר כנ"ל שחששו לו הרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה סעי' כ"ג הנ"ל כי ודאי מדאורייתא אין שייך לאוסרו שעה זו אטו אחרת אלא המותר מותר והאסור אסור וגם מדברי ר"ת דקדושין הנ"ל מובן שאין לחוש לזה דאל"כ האיך מתירה להנשא. וגם נדה יוכיח שאשה בחזקת טהרה עומדת על כל שעה ולא גזרינן אטו שעה אחרת דהיינו שאם נאמר כן בשעה זו יהי' כן לעולם וא"א שלא תראה א"ו מדאורייתא לא גזרינן כלל בשביל זמן אחר רק שמד"ס יש לגזור כי הם עשו סייג וגדר. והוא ממ"ש הרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה סכ"ג שצריכים לדקדק היטב כמשנת"ל. וא"כ זכינו לדון בנ"ד אפילו היה חזקה בזמנים שוים ואיסור עצמו איסור תורה מ"מ לא היה בזה אלא איסור דרבנן ואינו דומה לנדון מ"ש הט"ז. א"כ כיון דלא הוחזק בזמנים שוים וספוקי מספקי לו להט"ז דלמא לא הוי חזקה כלל א"כ הו"ל ספק דרבנן ולקולא וא"כ אדרבה יש ללמוד מנדון של הט"ז להקל בנד"ד לפמש"ל לכאורה בשטת התוס' והסה"ת ורמ"א וסייעתם:

קיצור. שהט"ז בנדון שלו דוקא הוא שהוכרח שלא להקל רק משום ששרש האיסור דרבנן. אבל בנד"ז אף ששרש האיסור חששא דאורייתא יש להקל. כי יש לחלק בין נדון גירושי האשה שאם תהיה עתים שוטה חלו איסור הגרושין עתה ממש כשהיא חלומה ע"כ א"א להמלט עתה מהאיסור אא"כ תחליט שלא תהיה עתים שוטה כלל משא"כ הכא שעכ"פ עתה אין שום איסור ועל כל שעה יש לומר אוקמא אחזקה כו':

וגם לשטת הרשב"א שבב"י סי' קפ"ז דלעיל שאין שום חזקה מהתורה וכתבתי לעיל שי"ל שכל הפוסקים מודו לי' בזה ונמצא שלדבריו גם בנדון של הט"ז אין כאן חשש איסור תורה גם אם היה האיסור של הגרושים דעתים חלים ועתים שוטה מהתורה וגם הוחזק בזמנים שוים כיון דמדאורייתא לא חיישינן כלל להוחזקה אפילו בנדה כ"ש בנד"ז של הט"ז שדרך רוב העולם להיות בריאים ואעפ"כ היה הט"ז מחמיר אילו היה האיסור מדאורייתא גם שלא היה הזמנים שוים ולא רצה להקל מטעם ספק דרבנן לקולא כיון שהאיסור מצד עצמו דאורייתא. וא"כ י"ל לכאורה דבנ"ד ג"כ כיון שהאיסור מצד עצמו מדאורייתא אע"פ שהחזקה מדרבנן יש להחמיר ומ"מ באמת זה אינו מטעם שנת"ל כי בנידון של הט"ז גם שהחזקה דרבנן מ"מ אם אירע פעם אחת המקרה יהיה ודאי איסור תורה אם היה איסור תורה בנדון שלו מאחר שהאיסור חל גם עתה כשהיא חלומה כל שתשתטה אח"כ. משא"כ בנד"ד שאף אם היה מזדמן בודאי ח"ו עדיין אין בזה איסור תורה כי בכל שעה אוקי אחזקתו כנ"ל רק שהיה איסור דרבנן הנלמד ממ"ש הטוח"מ סי' רל"ה סעי' כ"ג הנ"ל. וא"כ איסור תורה בנד"ד יש בו תרי דרבנן דומי' דאיסור דרבנן שבנדון הט"ז ויש להקל ג"כ:

קיצור. שגם לשיטת הרשב"א יש להקל:

ואלא לכאורה עדיין יש לפקפק בזה מטעם אחר שאפשר שעיקר הדין אין נ"ד שוה לנדון של הט"ז שבשם לא אסרו אלא עתים חלים ועתים שוטה ממש וכבר נת"ל שהו"ע חולאת הסדורה בכך וידוע מנהגה שמשמשת לעת וכגון הנכפין שזכר הרמב"ם ושו"ע. הענין שגם בעת חלימתו נשאר בו שרשה של חולאת זו טמונה בקרבה רק שהיא נכסית ואינה משמשת כלום בכחותיו בגלוי ולפיכך הוא כפקח לכל דבריו ולעת ידוע נגלית מההעלם אל הגילוי ומש"ה אסרו לגרשה גם בעת חלימותה כיון שגם אז טמון בקרבה החולי של השטות. וגם עתיד להתגלות. אבל שאר חולי שאינו ממין זה כגון חולי השגעון כשהוא סר מאדם הוא סר ממנו לגמרי ולא נשאר שרשו טמון כלל אפשר שלא יאסרו שם כלל אע"פ שהוחזק ג"פ ועלול לשגעון גם שנחשוב זה לחזקה גמורה שבודאי יתעורר אח"כ מ"מ כיון שעכשיו לא נשאר ממנו שמץ בגוף והיא בריאה לגמרי אפשר שלא אסרו שם לגרש כלל. ולכן לא החמירו שם אלא בהוחזק ג"פ בזמנים קבועים שאז כיון שקבע לו וסת גמור הרי הוא ממש כמו עתים חלים ועתים שוטה ורגלים לדבר שנשאר החולי טמון בקרבו ולפיכך מתעורר בזמן א' לעולם. אבל כל שאין הזמנים שוים אפילו שג"כ חזקה שיתעורר אח"כ לא שייך לאסור שם כיון שעתה היא בריאה לגמרי ואינו דומה לעתים חלים ועתים שוטה. וא"כ אין משם ראיה להקל בנד"ד שהרי בנד"ד אין נפ"מ אם החולי טמון בקרבו או לא שבין שטמון ובין שאינו טמון עכשיו הוא כפקח לכל דבריו ולעתיד כל שמוחזק לנו שיתעורר יש לנו לחוש למש"ל בשם הרמב"ם והטוח"מ סי' רל"ה סעיף כ"ג הנ"ל אע"פ שעכשיו אינו טמון דזיל בתר טעמא שלא יבינו ויוכלו להכשיר באיסור נבלות כו' מ"מ באמת לא נראה כן דזיל בתר טעמא מ"מ אסרוהו לגרש עתים חלים ועתים שוטה משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר והוא איסור וחששא דרבנן ולא גזה"כ. וא"כ גם שם אין נפקותא מאם נשאר החולי טמון בו או לא שמ"מ עכשיו היא כפקחת לכל דברי' וע"ש העתיד אני אוסר וכל שמוחזק לנו חזקה גמורה שתתעורר חולי זה א"כ שייך גזרה זו וכ"מ מלשון פסקי מהרא"י סי' רט"ו הובא בט"ז שם אז הדברים נראים לך דליכא למיחש בהאי דוכתא דאתי לידי תקלה. שלפי דעתך תעמוד היא בחלימתה כו'. הרי דבעינן שתעמוד בחלימתה כדי שלא תבוא לידי תקלה וא"כ כל שעלול לשגעון ע"י החזקה דינה כעתים חלים ועתים שוטה. וכיון שלא חששו שם בהוחזקה ג"פ שלא בזמנים שוים ש"מ דטעמא הוא שאין זו חזקה כ"כ שיתעורר עוד כיון שלא היו הזמנים שוים וא"כ ה"ה בנ"ד יש להקל ג"כ:

קיצור. עוד היה מקום לחלק לחוש כאן לחומרא יותר מבגרושין אך אין ממש בהחילוק דדא ודא אחת היא:

זע"כ לדעת הט"ז באה"ע שם יש להקל בנד"ז ג"כ איברא שלכאורה יש להקשות על מסקנת הט"ז באה"ע שם שהחזקה שלא הוחזקה בזמנים שוים כוסת לגמרי אין לחוש לזה באיסור דרבנן מהא דנדה (ד"י ע"א) כתם שבין שני' לשלישית (שנמצא בבגדה של תנוקת שלא הגיע זמנה לראות שכתמיה טהורים עד שתראה ג"פ) חזקי' אמר טמא כו' ובין שלישית לרביעית לכ"ע טמא. ופסק כן בשו"ע י"ד סי' ק"צ סעי' ב'. וכתב רבינו הגאון נ"ע בביאוריו סק"ו שאפי' לא ראתה אותן בג' עונות מכונות כדלקמן ס"ג. וגם לדעת רש"י והרשב"א שם דבעי' ג' וסתות נ"ל שהדין אמת שהרי כתב הב"י שגם בוסת ההפלגות שאינו נקבע אא"כ ראתה ד"פ מ"מ לענין להחזיקה ברואה דם סגי ג"פ ופסק כן בשו"ע והוא מדברי הרשב"א שאפילו אין לה וסת קבוע מקרי מוחזקת בג' זימני שכתמה טמא ואע"פ שכתמים דרבנן. וא"כ ודאי דה"ה בראתה בג"פ שלא בזמנים שוים גם שאינו וסת דחד דינא הוא עם וסת ההפלגות כשראתה ג"פ הרי גם באיסור דרבנן חוששים לחזקה שהוחזקה ג"פ אפילו שלא בזמנים שוים. וקשה על הט"ז. והיה נראה לתרץ דשאני התם דמצאה כתם ואין לה במה לתלות א"כ יש ריעותא לפניך. משא"כ בנ"ד שעדיין אין בה ריעותא. אלא שזה לא א"ש לפ"ד הט"ז עצמו בסי' קפ"ט ס"ק מ"ג שקטנה שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ שלא בזמנים שוים חוששת לזמן ראייתה כדין שאר הנשים שחוששת לוסת שאינה קבוע והרי שם אין ריעותא עדיין אמת שהש"ך בנה"כ חולק ע"ז ולדבריו יתכן החילוק הנ"ל. אבל על הט"ז קשיא דידיה אדידי' בשגם אדמ"ו נ"ע בסי' קפ"ט ס"ק ק' כתב בשם כו"פ שמהגמרא משמע כהט"ז וגם בס"ט שם ס"ק ל"ד פסק כדעת הט"ז. וי"ל דשאני התם משום שדרך כל הנשים לראות דם וסוף קטנה זו ודאי לראות דם כשתגדל ועמש"ל אות ד' בשם סה"ת גבי וכי לעולם לא תהיה טמאה כו' שזהו נגד החוש. א"כ אתה מחזיקה בדבר העתיד לבוא בנוהג שבכל העולם ולכך אפילו לא הוחזקה בזמנים שוים הוי חזקה. משא"כ בנ"ד ובנידון של הט"ז באה"ע שרוב אנשים בריאים הם ואתה רוצה להוציאו מחזקת רוב אנשים ע"י חזקה זו. ע"כ שפיר י"ל שכל שלא הוחזק בזמנים שוים אין כח בחזקה קלושה זו להוציאו מן הרוב והחזקה של כל אנשים:

קיצור. שלכאורה יש להקשות על הט"ז מהדין הנזכר בשו"ע י"ד סי' ק"צ סעיף ב' והחילוק פשוט דשם אתה מחזיקה בדבר שהיא עומדת לכך בודאי. משא"כ הכא אתה בא להחזיקה נגד כל העולם:

חולכאורה יש להעיר עוד ע"ז מתשו' הר"ן סי' ס"ו אם הוחזק להיות מימיו מתמעטין כו' שהחולי מצוי כו' והובא בש"ע י"ד סי' ר"א סס"ה. ויש לחלק דהתם שפיר חשוב הוחזק ע"י שנמצא כן איזו פעמים שהרי אין דבר שמעכב החזקה. אבל הכא שבאת להחזיקה נגד רובא דעלמא בעינן חזקה מעליא. גם יש פוסקים כר' נתן ולא כר' יעקב וגם לר' יעקב לסוגיא (דפ"ט דב"ב דקנ"ג) הטעם משום בהשטר יש ריעותא שלא נכתב לשון מתנת בריא ואין כאן מקומו. ואדרבה יש להביא ראי' לט"ז באה"ע ממ"ש הרשב"א בתשו' הובאה בב"י סס"י קפ"ו דהני ג"פ שראתה בהם מחמת תשמיש דאמרינן תצא בלא כתובה דוקא כשראתה בג"פ רצופים כשור המועד וכחזקת קרקעות. אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זה חזקה כלל וסת הוא דלית לה וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל הב"י. ופסק כן בהגהות שו"ע סי' א'. וכן בשו"ע שם ובאה"ע סי' קי"ז סעיף א' שכל שלא ראתה ג"פ רצופים מותרת לבעלה אא"כ קבעה לה וסת שאז חושש לזמן הוסת כמ"ש בשו"ע סי' קפ"ז סע"א. ולכאורה קשה מפני מה מותרת לבעלה כיון שהוחזקה בג"פ אפילו בזמנים בלתי שוים הויא חזקה לענינה (דדוחק לומר משום דהתשמיש שבינתיים הוי כבדיקות שפופרת שהרי אין כן לשון הרשב"א שבב"י אין זו חזקה כלל כו' וכ"כ רבינו אאזמו"ר הגאון ז"ל שם סק"ח. ויש נפ"מ טובא בין הטעמים כמו שמובן ממ"ש רבינו ז"ל סקי"ג) וע"כ צ"ל משום דרוב נשים אין רואות מחמת תשמיש ולכן אין כח בחזקה קלושה זו להוציאה מן הרוב ולא דמי לתינוקות הנ"ל שהוא בנוהג שבעולם ואתה מוציאה לדבר העתיד לבוא עלי' בודאי וה"ה בנדון הט"ז שבא"ע. ובנד"ד שאתה מוציאו מחזקת רוב האנשים אין כח בחזקה קלושה מלהוציאו מהרוב והחזקה. אמת דיש לדחות קצת דשא"ה ברואה מחמת תשמיש שיש במה לתלות כמ"ש הרשב"א וסת הוא דלית לה. פי' שנתקלקל וסתה ופורשת נדה בלא עת. וא"כ יש לומר דלא אתרעי חזקתה כלל. משא"כ בנד"ד שע"כ איתרע ויצא מכלל אנשים מ"מ מלשון הרשב"א כשור המועד וכחזקת קרקעות כו' משמע דבענין אחר אין כאן חזקה כלל. וצ"ע. היוצא מכ"ז שבנד"ד יש להקל לפי דעת הט"ז באה"ע אפילו היה שוטה כמה פעמים וחזר ונתרפא ולא חיישינן לחזקה זו כיון שלא היה בזמנים שוים אין זה וסת:

קיצור. שמתשו' הר"ן סי' ס"ו בש"ע י"ד סי' ר"א סס"ה אין סתירה להט"ז ויש לו ראיה נכונה מדין רמ"ת בשו"ע רס"י קפ"ז:

טועוד יש לסייע דעת הט"ז בנדון שלו אף שאין שייך לנדון שלפנינו כלל רק הואיל ואתי לידן. והוא כי הנה בירושלמי יש מ"ד דלא חיישינן לגרירה כלל. וכיון דאף למ"ד דחיישינן לגרירה תפסו התוס' והרא"ש ושא"פ כגירסא עבר וגירש מותר והבית מאיר הביא ראי' נכונה לגירסא זו מש"ס דידן גבי ולא יוציא עולמית כו' ע"ש. וכיון שכן היה מקום לומר דגבי עתים חלים ועתים שוטה שבירושלמי הו"ל ספק בדרבנן. אלא שכל הפוסקים תפסו לחומרא. ואין לומר שטעמם משום דסברת המ"ד בירושלמי דלא חייש לגרירה הוא נגד הש"ס דילן דלכ"ע חיישינן למנהג הפקר דהלא בש"ס דילן אין נזכר כלל דעתים חלים לא יוציא כ"א בנשתטית וי"ל דאילו הו"ל ס"ל כן לש"ס דילן הו"ל לפרש שלא נטעה משום דקיי"ל כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכ"מ מהמשנה והגמ' דנשתטה הוא לא יוציא עולמית. משא"כ בדידה לא תנן עולמית משום שהוא חמור ולהנ"ל נהפוך הוא שנשתטה הוא יוציא כשהוא חלים אף שהוחזק כן והיא כה"ג לא יוציא. א"כ איך קתני בדידיה עולמית ולא בדידה א"ו י"ל ש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי ואין זה תימא דכבר כתב בסה"ת סי' קל"ב דפליג ש"ס דילן אירושלמי כאן ומצאתי דברי בתשו' משכנות יעקב חאה"ע סי' כ'. אך למעשה חלילה להקל נגד כל הפוסקים כהירושלמי וס"ל דש"ס דילן לא פליג אירושלמי. ומ"מ עכ"פ יש להקל במקום שהפוסקים מקילים כנדון דהט"ז וכן אם יש טעם שלא לחוש למנהג הפקר כשיש לה אב ואח המשמרה היטב אף שמהרי"ו כתב דלא פלוג בגזירתן הט"ז חלק עליו מב' טעמים הא' דמנ"ל דלא פליג. ועוד להירושלמי אב מהני לשמור הגט. אמאי לא יועיל לשמור עצמה כשהוא באופן שיכול לשומרה כגון שיש לו עושר ונכסים והוא משמרה. והב' משום עכשיו שיש חר"ג והבעל מעוגן כו' שאני. גם ראיה לכ"ז מדין הנכפין שהיקל הרא"ש ומהרמ"ל ולא חשו משום עתים חלים כו' וע' מזה בג"פ סי' קי"ט ס"ק ל"ח:

קיצור. נתבאר עוד טענה לסייע דעת הט"ז בנדון שלו משום שיש איזו סברא דבלא"ה דין הירושלמי בעתים חלים אינו מוסכם כ"כ ואף שחלילה לסמוך ע"ז מ"מ יש להקל בנדון הט"ז. אך שאין זה שייך לנ"ד:

ונשוב לנ"ד ונאמר שבנד"ד ג"כ יש להקל לפמש"ל דחששא זו היוצא מדברי הרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה סעיף כ"ג הוא מדרבנן לבד וא"כ כיון שעוד יש כאן ס"ס להקל שמא לא יתקלקל ואף אם ח"ו יתקלקל עדיין יש ספק שמא יבינו מיד וא"כ יש להקל גם בדבר שיש לו חזקת איסור דבהמה בחייה כו'. אבל אם היה מדאורייתא לא מהני ס"ס בדבר שיש לו חזקת איסור אף דלכאורה יש כאן עוד ספק גם אם לא יבינו בו דהיינו שמא גם השוטה שוחט כראוי והוי ספק כיון שהוא אומן מובהק לשחיטה. א"כ יש לספק שמא יעשה בטוב כרגילותו וטבעו ובצירוף חזקת איסור הוא שעשאוהו כודאי כדמשמע מלשון הר"ן ותוי"ט פ"ו דחולין משנה ג'. וא"כ דל מהכא ספק א' וחזקת איסור נשארו ב' ספיקות ומהני לדעת הש"ך בסי' קי"א בדיני ס"ס ס"ק כ"ח. מ"מ משמעות הגמ' דחולין (דפ"ו ע"א) רוב מעשיהם מקולקלים משמע דשחיטת השוטה נבלה ודאית היא זולת חזקת איסור וא"כ כשתסיר חזקת איסור וספק אחד נשאר רק ספק אחד ומיעוט דמעשיהם מתוקנים נגד הרוב ואין להקל. וגם יש חולקים על הש"ך ואוסרים בחזקת איסור אפילו בכמה ספיקות כשהם נגד החזקה ממש והתוי"ט והר"ן כוונתם ליתן טעם על מה דלא חיישינן לאחמורי' כו' אבל מדינא בלא"ה שחיטתם נבלה כמשמעות הגמ' שם מחייב היה ר"מ על שחיטתם משום נבלה הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים ולא הזכיר חזקת איסור וע' תוס' שם ד"ה מ"ט דלר"מ דחייש למיעוטא בעינן חזקת איסור ולרבנן דלא חיישינן למיעוטא לא בעינן צירוף חזקת איסור ובלעדו הוי נבלה ודאית אלא דרבנן דהכא מספקא להו אי רוב מעשיהם מקולקלים. אבל אנן דקיי"ל בהא כר"מ דרוב מעשיהם מקולקלי' וכרבנן דלא חיישינן למיעוטא א"כ בלא צירוף חזקת איסור שחיטתם נבלה ודאית. מש"ה אילו היה בחששא זו דהרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה איסור תורה א"א להקל מצד ס"ס. אבל לפמ"ש שהוא דרבנן אפשר שיש להקל אם נחשוב החששא דשמא יבינו מיד לספק גמור. גם יש לצרף לזה עוד עפמ"ש הב"י באה"ע סי' קכ"א שהבאתי למעלה בשם תשו' הרשב"א דאפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח לכל דבריו והיינו כל שאינו קורע בגדיו ומדבר בעניניו כו'. ואמת שכוונתו כשהוא חלים דהיינו שמתחיל אצלו עת שפייתו ועדיין לא נסתלק ממנו השטות מכל וכל ואינו שפוי לגמרי מ"מ אפשר יש ללמוד משם דה"ה בסוף שפייתו כשמתחיל תחלת שטותו ועדיין לא נשתטה כ"כ עד שקורע אלא מדבר בעניניו לגמרי והוא חלים הגם שאינו שפוי כראוי אין לו דין שוטה. וא"כ לדבריו אין לנו לחוש כלל למש"ל ע"פ דעת הרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה סכ"ג שמא לא יבינו בו בסוף שפייתו ובאמת נכנס תחלת שטותו כו' שהרי לדעת הרשב"א כל שמדבר בעניניו יש לו דין פקח לכל דבריו וכשמשתטה אח"כ עד שאינו מדבר כראוי ודאי כל רואיו יכירו. אמת שלכתחלה ודאי אין לסמוך ע"ז שאפשר דלא גרע זה המבולבל במקצת מן הפתאים ביותר שהזכיר הש"ח סי' א' סעיף כ"ט אך בדיעבד אפשר שאין לחוש לזה כ"כ. ובפרט לענין שחיטה מאחר שהוא אומן מובהק יש לצדד טפי דהא רבנן דרבי מאיר מספקא להו בשחיטת שוטה שמא רוב מעשיו מתוקנים. ואע"ג דלא קיי"ל כן. מ"מ בנד"ז דאיכא תרתי שהוא אומן מובהק בשחיטה וגם רק בסוף שפייתו ותחלת שטותו שי"ל שעדיין אין לו דין שוטה ממש י"ל דלכ"ע מידי ספיקא לא נפיק שמא רוב מעשיו מתוקנים. וא"כ יש כאן שלשה ספיקות להקל היינו בצירוף השני ספיקות דלעיל והרמב"ם שחשש לזה לענין מכירה ואחריו נמשך הטוש"ע ח"מ סי' רל"ה י"ל שחולק על הרשב"א ודעתו דבעינן שישתפה לגמרי כי הרשב"א שם בתשו' סי' תשס"ה כתב שמהירושלמי נראה כרבי יוחנן דחשיב אפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי כפקח כל שאין לו סימני שוטה המפורשים בחגיגה וכתב שם שרבא חולק ע"ז (וראיתי בפר"ח סי' ק' שאינו יודע היכן אמר רבא) ואפשר שהרמב"ם פסק כרבא דבלאה"נ מחמיר הרמב"ם בענין שוטה יותר מהתוס' פ"ק דחגיגה כמ"ש הת"ש בי"ד סי' א'. ומ"מ הב"י שפסק באה"ע כהרשב"א ובטוח"מ סי' רל"ה כ' דברי הרמב"ם לדקדק היטב כו' ש"מ דס"ל דגם לפמ"ש הרשב"א יש לחוש לטעות שלא יבינו בו גם שהוא שוטה ממש. וא"כ אין להקל מחמת זה. ומ"מ אפשר שחששא הוא כי מיד שמתקלקל יוכלו להעבירו ולא ימתינו עד שמתקלקל ביותר ח"ו היה לא תהי' ועכ"פ יש לצרפו לסניף להתירם הנ"ל. וצ"ע שמא בסוף שפייתו כשמתחיל תחלת שטותו יש להחמיר טפי:

יעוד נראה לי צד להקל באופן אחר אפילו אם נאמר דחזקה שהוחזק בג"פ שלא בזמנים שוים הוי חזקה מעלייתא דלא כמש"ל לפ"ד הט"ז וע' חמ"ח סי' קי"ט ס"ק ט"ו. אעפ"כ כיון שלפי דבריו הנה קודם שחזר וניער אצלו השגעון אשתקד בקיץ תקע"ח היה בריא ושפוי תשעה שנים. א"כ אפשר ע"י הפסקה גדולה זו נעקרה חזקתו הראשונה שהוחזק לפני ההפסקה הגם דאתחזק אז בתלתא זימני ויותר מהמה (והפעם החמישי אירע לו אשתקד אחר הפסקת הט' שנים ואומר שהיה ע"י סבה משתיית משקים המחממים) והטעם מאחר שאנו רואים מדברי ר' שמשון בר' אברהם שבב"י אה"ע סי' קי"ט ההובא לעיל שכ' בלשונו לא קבעה לה וסת דחזקה אורח בזמנו בא וא"כ הרי הוסת יכול להיות נעקר ואף גם וסת הקבוע נעקר בהפסקה שהפסיקה מלראות ג' עונות בוסת ההפלגות או ג' ר"ח בוסת החדש לענין שאינה חוששת לו כמ"ש בסי' קפ"ט סעי' ט"ו ט"ז אלא שאם חזרה וראתה פ"א בר"ח חזר וסת החדש למקומה ונ"ד ודאי הפסק ט' שנים הוא הרבה יותר מג' עונות שהי' למודה להתקלקל בהן הן אם ניזיל בתר סתם עונות ע"ד הנ"ל בנדה. שלכאורה נראה ששנה שלימה ודאי חשובה עונה א' ובפרט הקיץ שמחמת החום עלולים חולים המוכנים לזה ח"ו להתקלקל. וקצת נראה לי ראיה מפסקי מהרא"י סי' רט"ו להמתין עד סיון הבע"ל כו'. והגם שהט"ז באה"ע שם פי' שהאשה היתה מתרפאית ויש חשש שמא תחזור ותשטה ע"כ נתן זמן שתתעכב שם עד סיון ויראה אם לא תשוב לשטותה עכ"ל. דמ"מ מהו הצמצום כ"כ עד סיון שע"כ יש לומר דמיירי שנתקלקלה בסיון ונתרפאה אח"כ ולכן אם לא תתקלקל בסיון הבע"ל ראי' שנעקר החשש ואף גם לפי הט"ז נראה שיש סימן אם לא תתקלקל בקיץ כו'. וא"כ זה שעברו עליו ט' שנים חשוב יותר מהפסקה ג' עונות ונעקר הוסת אף שחזר ונתקלקל פעם אחת. וי"ל שחזר הוסת למקומו מ"מ היינו דוקא בנתקלקל באותה זמן שהי' למוד להתקלקל דוגמת כשחזרה וראתה בר"ח בסי' קפ"ט ססע"י י"ו ועוד שהרי לדבריו גם מתחלה לא היה וסתו קבוע בזמנים שוים כנ"ל והוסת שאינו קבוע נעקר לגמרי בהפסקה א' עד שאינו חושש לו כלל בפחות מג"פ שתחזור ותקבענו כמ"ש בסי' קפ"ט סעי' ב'. ואף שי"ל דמה שנעקר היינו הזמן אבל מ"מ לא נעקר החזקה לגמרי שהרי בתולה שלא ראתה מימיה דיה שעתה וזו שעברה עליה ג' עונות ולא ראתה מטמא למפרע לחכמים שבנדה במשנה פ"ק ד"ז ור"א יחיד הוא אצל רבים הגם דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וא"כ לא נסתלקה החזקה לגמרי ע"י ההפסקה ג' עונות אליבא דחכמים מ"מ לא דמי לנ"ד דשאני התם כיון שהגיע זמנה לראות וכל הנשים דרכן לראות דם ע"כ בקל אתה מעמידה על חזקתה. משא"כ בנ"ד וכמ"ש סברא זו למעלה וראיה לזה ממשנה דנדה הנ"ל ובמה אמרו דיה שעתה בראיה ראשונה אבל בשניה מטמא מעל"ע וקאי אבתולה (וזקנה) הרי שבפעם א' נעשה מוחזקת מה שלא מצינו זה בשום מקום א"ו שאני התם כיון שדרכן לראות משא"כ בנ"ד ויש לדמות נד"ד לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות המבואר בסי' קפ"ט סעי' כ"ז שאע"פ שהוחזקה לראות ונעשה לה וסת קבוע אם פסקה ג' עונות בינונית ולא ראתה אינה חוששת לוסת הראשון כלל וחזרה לקדמותה. ואפי' חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה לראות בהן אינה חוששת עד שתחזור ותקבענו בג"פ לפי שאינה בת דמים ונתגלה שדמיה הראשון מקרה היה עכ"ל. אבל קודם שתחזור ותקבענו ג"פ אינה חוששת כלל אף אם ראתה ב"פ כמ"ש בסי' קפ"ט ס"ג. וה"ה בנ"ד כיון שרוב האנשים בריאים הרי גם מי שאירע לו המקרה הזה ח"ו ויצא מכלל רוב האנשים דומה לתינוקת שלא הגיע זמנה לראות שאע"פ שראתה ג"פ ויצאה מרוב התינוקות אעפ"כ הפסקה דג' עונות שאח"כ מעמידה על חזקתה הראשונה ה"נ הפסקתו ט' שנים הנ"ל מעמידו על חזקתו הראשונה קודם שנתקלקל שהיה בריא ושפוי ואין לנו להחזיק ריעותא כלל ואף שחזר ונתקלקל אשתקד הרי בפעם אחת אינו חושש כלל וכלל דומיא דתינוקת ועמש"ל שי"ל דנ"ד עדיף גם מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות משום שמ"מ עתידה לראות בודאי. משא"כ בנ"ד. אך עכ"פ לא גרע מינה. וא"כ כיון דהפסקה ג' עונות מהני בתינוקת כ"ש בנ"ד (ולא עוד אלא שהקלקול דאשתקד י"ל שנעקר בקיץ הזה לענין שלא יצטרך לחשוש בקיץ הבע"ל). כ"ז נראה לפע"ד מהרשב"א שבב"י באה"ע דמדמי לה לוסת:

ונדון השו"ב נכפה ל"ע אחת לכמה חדשים שדברנו לעיל אות ב' יש עוד לצדד עפמ"ש בגמ' רפ"ק דחולין (ד"ג ע"ב) באוקימתא שני' דרבינא. בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים ולא נתעלף כו' ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה. הרי אע"ג דללישנא זה חיישינן לעילוף מדאורייתא עכ"ז כשאמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה וע"כ לא נחלקו על רבינא אלא משום דלעלופי לא חיישינן. אבל בדין זה דאילו חיישינן נאמן לומר ברי לי שלא נתעלפתי לא נחלקו עליו דאל"כ הו"ל להגמ' לומר דגם מה"ט כולהו כרבינא לא אמרי א"ו דבזה מודו ליה. וא"כ לפ"ז בנד"ז אפילו הי' מקום לחוש לעילוף ל"ע. מאחר כששוחט ונותן למי שבא לשחוט בחזקת כשרות ה"ז לכאורה כאומר ברי לי שלא נתעלפתי. וכ"ד הש"ך סי' א' סעי' ג' ס"ק י"ג. אלא שהתב"ש מצריך שיאמר ברי לי שלא נתעלפתי. ולא די בשותק. מיהו כשנותן ואומר כשר יש להקל וע' בדברי הגאון אאזמו"ר נ"ע סי' א' ס"ק כ"ה שלא החמיר כ"כ כהתב"ש. וכ"ז במי שדרכו להתעלף אבל בנד"ז שהוא שו"ב מומחה ונבחן זה מקרוב בהרגשה היטב והחולי הנ"ל ח"ו לא אירע לו רק א' לכמה חדשים. וגם צדדנו לעיל שי"ל שאין שייך החשש כו' ע"כ מעיקר הדין נראה שאין לחוש כלל על שחיטתו וכשנותן בחז"כ ה"ז כשרה גמורה רק אעפ"כ יש לו להחמיר על עצמו שיהיה לו מי שיראה לו סכיניו ב' פעמים בשבוע וכן לעתות שמשער בנפשו שח"ו יוכל להיות היה לא תהיה מועד החולי. אזי לימים הנ"ל יהי' לו איש ריע עומד ע"ג וע' בשו"ע יו"ד סי' קפ"ד ססע"י ב' והוא בעצמו נאמן ע"ז שיהיה זהיר בכל זה: