סימן ה

אסימן ה

בדין שו"ב שיצא טרפה מתחת ידו. הנה בתשו' מהרי"ו סי' צ"ז גבי שו"ב שיצא טרפה מתח"י כ' מה שהבאת מטבח שנמצא אחריו טרפה כו' בכולי תלמודא טבח הוא שמוכר הבשר ומש"ה מחמרינן דכיון דמוכר הבשר חיישינן שמא להנאת עצמו קמכוין אבל היכא דאין לו הנאה קיי"ל דאין אדם חוטא ולא לו ובודאי בשוגג בא המעשה לידו עכ"ל. וכן משמע מפרש"י בפרק זה בורר (דכ"ה ע"א) דעובדא דההוא טבחא דאשתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה כו' ומאי דאייתי שם הא דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפות כו' מיירי שיש בזה חימוד ממון כמ"ש רש"י בד"ה ויחזיר אבידה. ודאי הדר ביה מחמדת ממון. וכ"כ הרא"ש שם סס"י יו"ד עד שיתברר ע"י ממון אחר כו'. וי"ל דפירושם מוכרח בגמ' דאל"כ לא הי' פסול לעדות והרי רב נחמן פסליה מעדות. וכ"כ הרמב"ם והטוש"ע ח"מ סל"ד כמו שהקשה הכ"מ ספי"ב מה' עדות איך נפסל לעדות ע"י שמאכיל טרפות דאע"ג דעבר על ולפני עור וכו' הא לא מפסיל בהכי דאינו נפסל אלא כשעבר עבירה שהיו חייבין עליה מלקות וכמ"ש הרמב"ם פ"י ואלפני עור לא לקי ומה שתירץ הכ"מ ודקדק כן מלשון הרמב"ם ספי"ב שטעם הפיסול ביוצא טרפה מתח"י הוא לפי שכיון שהוא מאכיל הטרפות חזקה שגם הוא אוכל וה"ל עובר על לאו דובשר בשדה טרפה כו' י"ל דרש"י ודאי לא ס"ל הכי שהרי בהדיא פרש"י בפרק אין מעמידין (דל"ט ע"ב) ד"ה אין לוקחין דחנוני' שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן הנכרים מיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא הלכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו עכ"ל והוא מבואר בגמ' שם. וזה נגד מ"ש הכ"מ שכיון שהוא מאכיל חזקה שגם הוא אוכל אם לא שנדחוק לחלק דבפרק א"מ מיירי באיסורי דרבנן. אבל בטרפות דהוא איסור תורה י"ל שכיון שהוא מאכיל איסור תורה חזקה שגם הוא אוכל כו' וצ"ע בי"ד סי' קי"ט ס"ב דמשמע דלא מחלק בהכי. לכן נ' דפרש"י דפסולו הוא משום שמאכיל טרפות ואע"ג דאין לוקין על לאו דלפני עור מ"מ כיון דמיירי בטבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים. וא"כ יש בזה חימוד ממון לכן נפסל אפילו ליכא מלקות כמ"ש הסמ"ע סי' ל"ד סס"ק ט"ז וכ"כ האו"ת שם בתומים סק"ג (ושם סיים שצ"ע) ובאורים סק"י. והנה הטור ח"מ סי' ל"ד סי"א פי' דברי הרמב"ם ג"כ כמ"ש רש"י והרא"ש. אבל הב"י שם ר"ל דלהרמב"ם אפילו באין לו הנאת ממון נפסל לעדות כו' אלא דסגי לי' בתשובה במקומו ולא מצרכינן לי' לתקנתא דפז"ב. ואח"כ סיים ומיהו אפשר כו' לא מיפסל דכיון דאין לו בה הנאה לא חשדינן ליה במזיד אלא בשוגג עכ"ל. וזה כתשו' מהרי"ו הנ"ל שכ' ובודאי בשוגג בא המעשה לידו כנ"ל. אמנם בבד"ה שם כ' אבל הרשב"א כ' (ח"א סי' קי"ג) דאי אמר שוגג הייתי אינה טענה דא"כ פושע הוא. ועיין בהרמב"ם פ"ח דהמ"א משמע ג"כ כפי' הטור ח"מ הנ"ל. והנה אף לד' הרשב"א דפושע הוא מ"מ אין להצריכו תקנתא דפז"ב כמבואר ממ"ש הר"ן פג"ה גבי טבח שנמצא אחריו חלב הובא ב"י סס"י ס"ד. וכדלקמן בסמוך:

קיצור. מהרי"ו פירש דטבח היינו שמוכר הבשר ויש לו בזה חמדת ממון כדפרש"י פז"ב. ותדע שלכן פסול לעדות ולכן צריך לתקנתא דפז"ב. אבל כשאין לו בזה חימוד ממון דיינינן ליה כשוגג דאין אדם חוטא ולא לו:

בואיכא למידק על דברי מהרי"ו דס"ל היכא דאין לו הנאה דיינינן לי' כשוגג משום דאין אדם חוטא ולא לו. מהא דאיתא פרק גיד הנשה (דצ"ג) טבח שנמצא חלב אחריו רב יהודה אמר בכשעורה ר' יוחנן אמר בכזית אמר רב פפא ולא פליגי כאן להלקותו כאן להעבירו כו' והלכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורה ופסקו כן כל הפוסקים. והרי בכשעורה חלב ודאי ליכא שום הנאת ממון כלל וכמ"ש מהרי"ט בתשו' חי"ד סי' ט"ו דאפילו בכזית לא שייך לומר חימוד ממון וכ"ה בתשו' שארית יוסף סי' כ"ב. ואפ"ה מעבירין אותו. ובכזית היו מלקין אותו ומעבירין אותו. והנה הר"ן שם כ' מיהו אע"ג דמעברינן ליה אין דינו כחשוד שהחשודים חזרתן קשה כדאיתא בסנהדרין (דף כ"ה) מפני שהן מזידים אבל הכא לא חשבינן ליה מזיד אלא פושע הוא וחזרתו קלה ובקבלת חבירות שיתנהג כחבר לענין זה בפני ג' סגי ליה כדמוכח בבכורות (דף ל') גבי חבר ונעשה גבאי וכל הדברים האלה נידונין לפי מה שהם לפי כוונת האנשים ולפי אונסם ופשיעותם עכ"ל ובהג"א שם כ' ב' ראבי"ה שיכריזו עליו בבהכ"נ בה"ב פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו כו'. כהובא כ"ז בב"י בי"ד סס"י ס"ד. והנה הטעם דהכא לא דיינינן לי' כמזיד ואילו בפז"ב דיינינן לי' כמזיד י"ל דהוא משום דהכא ליכא הנאת ממון כנ"ל. ועכ"ז בעי העברה מדינא דגמ' והיינו כמ"ש הר"ן דעכ"פ פושע הוא אלא דלהר"ן סגי חזרתו בקבלת חבירות והג"א פ' ראבי"ה מחמרי עליו טפי טובא וכן משמעות הפוסקים שכ' מעבירי' אותו כו' משמע דאין חזרתו קלה בקבלת ד"ח לחוד. דהא אפילו בנמצא אחריו קרום מלמדין אותו ומזהירין אותו דהיינו כעין קבלת חבירות שכ' הר"ן. והיינו לפי שהקרום אין איסורו רק מד"ס אבל בנמצא אחריו חלב אפילו כשעורה וכ"ש כזית דמעבירין אותו משמע דאין חזרתו קלה כ"כ והיינו לפחות כמ"ש הג"א ב' ראבי"ה וא"כ תקשי למהרי"ו דאם איתא דדיינינן לי' כשוגג משום דאין אדם חוטא ולא לו אמאי יחמירו עליו כ"כ ועכ"פ אמאי לא החמיר מהרי"ו כל כך כראבי"ה. והנה לכאורה מזה ג"כ ראי' לסברת הב"י בח"מ סי' ל"ד בהרמב"ם דאפילו ליכא הנאת ממון הוא נפסל כו' כמו בכזית חלב דהיו מלקין אותו. אע"ג דליכא הנאת ממון כנ"ל. אמנם בתשו' שארית יוסף סי' כ"ב כתב ליישב זה עפמ"ש הב"י בי"ד סס"י ס"ד כתב בת"ה כל טבח המנקר בשר ומוכר לאחרים אם נמצא אחריו חלב כשעורה מעבירין אותו מאומנתו כו' ונראה מדבריו שאם אינו מוכר אלא שבעלי הבשר נותנין לו לנקר אין מחמירין עליו כל כך עכ"ל הב"י. ולכן כשאין הבהמה שלו יש לדונו לשוגג כו'. שכשהוא שלו הוא בהול למכור ממהר ואינו מדקדק לכן יש להעבירו משא"כ כשהבשר של אחרים עכ"ל השא"י. ובדבריו מצאתי בכנה"ג סי' ס"ד בהגהת הטור אות כ"ג שכ' שאפשר שרש"י פג"ה שם במ"ש דרך הטבח לנקר הבשר נתכוין לדברי הרשב"א בת"ה הנ"ל וגם כ"כ בשם הדרישה ודמש"א והל"ח פג"מ אות ס"ז. והנה השא"י הביא ראי' לדבריו מתשו' הריב"ש סי' קי"ג שהביא הב"י סי' קי"ט שלא הסכים לסלק הטבח רק מפני שמעשיו מוכיחים שהיה רוצה להאכיל בכונה כו' הא לאו הכי לא והיינו מפני שהי' שוחט לאחרים שהי' מבודקי הקהל כו'. וזו אינה ראי' די"ל דלולי זאת הי' מהני לו קד"ח דמסתמא ס"ל להריב"ש כרבו הר"ן פג"ה דאע"ג שנדון כפושע מהני ליה קד"ח כמש"ל. אבל מפני שמעשיו מוכיחים שבכונה רצה כו' יש לסלקו לחלוטין. עוד הקשה השא"י לנפשיה מתשו' הרשב"א סי' כ' וסי' תרל"ב שכתב דטבח שיצתה טרפה מתח"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי ותירץ דהרשב"א שם מיירי ג"כ בטבח שהבשר שלו כמו שנראה מדבריו בת"ה הנ"ל שסתם טבח הוא שהבשר שלו. וכ"כ התב"ש סי' ב' ס"ק ל"ה דתשו' הרשב"א בהכי מיירי והיינו מדמייתי הרשב"א ראי' מההוא טבחא דנפקא טריפתא מתותי ידיה שבפז"ב דמיירי בכה"ג כמש"ל. וכ"פ בשמ"ח שם סעיף כ' שאם שוחט לאחרים ואין מגיע לו הנאה מעשותו זאת יש לדונו כשוגג ובתב"ש שם ס"ק ל"ו כתב שכ"כ היש"ש פג"ה סי' י"ז ובשם תשו' מהר"ם מ"ץ ובמהרי"ו:

קיצור. וקשה על מהרי"ו מהש"ס פג"ה גבי טבח שנמצא אחריו חלב דמבואר בהדיא דאף היכא דליכא חימוד ממון מעבירין אותו. ותירץ ע"ז בתשו' שא"י סי' כ"ב:

גאמנם הפר"ח בי"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ח כ' בשם תשו' הרא"ם ח"ב סי' כ"ד דהרשב"א בתשו' דסי' כ' ותרל"ב מיירי בשוחט ששוחט לאחרים ובאופן דליכא חימוד ממון. וכן פי' מהריב"ל ח"א סי' נ"ג וח"ג סי' ל"ט בהרשב"א. הרי אפילו בכה"ג אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי (אא"כ נראה שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר שאז נידון כשוגג וכמ"ש הרשב"א בתשו' דסי' תרי"ט) ונידון כפושע. וכן הסכים הפר"ח וכן פי' מהרי"ט בתשו' חי"ד סי' ט"ו וכן נראה הסכמת אאזמו"ר הגאון ז"ל בי"ד סי' ב'. ונ' הטעם דאי איתא דהרשב"א מיירי בטבח דומיא דפז"ב איך כ' דאם ראינוהו דואג ומתאנח מחזירין אותו ע"י קבלת ד"ח הא בפז"ב משמע בהדיא דאין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב כו' וכן הסכמת כל הפוסקים וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ב א"ו דבסי' כ' ותרל"ב מיירי בגוונא דליכא חימוד ממון. וע' מהריב"ל ח"ג סי' ל"ט שכ"כ בפירוש ולא ידעתי איך יתרצו זה השא"י והתב"ש. ומה שתמך השא"י יסודו להקל על ראייתו מהת"ה והב"י סס"י ס"ד אפ"ל דהתם משום שנמצא אחריו חלב רק כשעורה ע"כ בכה"ג במנקר לאחרים י"ל דאין מעבירין אותו כיון דהוא רק חצי שיעור ומשהו בעלמא וקרוב לאונס ושוגג גמור כי במשהו יכול ליפול הטעות ביותר. משא"כ בשיצתה טרפה גמורה מתח"י י"ל דאפי' בשוחט לאחרים יש להחמיר דנידון כפושע. וכן הוא שטת הראב"ד שהביא הר"ן פג"ה דנידון כפושע. וכן מבואר יותר בחי' הר"ן פז"ב וז"ל ותירץ הראב"ד בתשובותיו שזה המעשה היה בטבח שהאכיל טרפה במזיד ולפיכך היה חזרתו קשה מפני שהרשיע להאכיל הטרפות אבל כל אותן החשודין דהתם (ר"ל במס' בכורות ספ"ד) אינן מזידין אלא שאינן כחברים להיות מדקדקין בדברים ואינן מזידין אלא פושעין במלאכתן ולפיכך כתב הרב שכל הפושעים חזרתם קלה בפני שלשה עכ"ל. אלא דמשמע מדברי הראב"ד והר"ן דאף שנידון כפושע ומעבירים אותו מ"מ מחזירין אותו ע"י קבלת ד"ח לבד. וכן מבואר דעת הרא"ם בתשו' שהביא הפר"ח בסי' קי"ט סקכ"ח במ"ש המין הב' הם הטבחים כו'. אבל לפ"ד הרשב"א היינו דוקא ג"כ אם ראינוהו דואג ומתאנח ולא שמקבל עליו כדי שלא יעבירוהו מאומנתו. וי"ל שיצא לו כן להרשב"א מהא דפג"ה דצ"ג גבי טבח שנמצא אחריו חלב שמעבירין אותו. ולא נז' כלל שמחזירין אותו ש"מ דלא בקל מחזירין אותו לכן ס"ל דאם ראינהו דואג ומתאנח כו'. וכ"פ מהריב"ל ח"ג סל"ט דהכל לפי מה שהוא אדם. והג"א ב' ראבי"ה ג"כ מחמרי טובא בהא כמש"ל ואאזמו"ר הגאון ז"ל סי' ב' עשה שלום בין דעת הרשב"א לדעת ראבי"ה לומר דאע"פ שלא ראינוהו דואג ומתאנח מהני תקנתא דראבי"ה להחזירו יעו"ש. ולפ"ז י"ל שלמעשה אין כאן מחלוקת הפוסקים כי אף גם לדעת השא"י והתב"ש דדיינינן לי' כשוגג הרי מ"מ כ' בשמ"ח סי' ב' סעי' י"ט ובתב"ש ס"ק ל"ד דראוי להעבירו על חדש או שתים ולהחזירו אח"כ וא"כ יוצאים בזה קצת סברת ראבי"ה ג"כ. אכן לא ידענא אם יוצאים בכה"ג סברת הרשב"א ג"כ דהא בתב"ש שם ס"ק ל"ד משמע דאף אם נראה שהוא כעין שגגה מצריך הרשב"א העברה וכמ"ש בש"ע סי' י"ח סעי' י"ט שהוא מהרשב"א. וא"כ בסתם דדיינינן לי' כפושע לא סגי בהכי ויש ליישב דבאמת בכה"ג לא סגי בהעברה לחוד כ"א גם שיכריזו עליו כמ"ש ראבי"ה ועמ"ש אאזמו"ר נ"ע ובזיון זה לאו דוקא כו' ע"ש וע' ביש"ש פג"ה סס"י ט"ז מש"ש:

והנה יש להבין בלשון הראב"ד שהביא הר"ן פז"ב במ"ש שזה המעשה היה בטבח שהאכיל טרפה במזיד. אם ר"ל שידוע ע"י הוכחות שהיה מזיד או דדיינינן ליה כמזיד מפני שיש לו הנאת ממון שהיה שוחט בשלו ומוכר לאחרים. דלכאורה מפשט לשונו משמע דהיה הוכחות שהרשיע במזיד. אבל בתשו' הרא"ם ח"ב סי' כ' וכל הבאים אחריו. פירשו דכל שיש לו חימוד ממון דיינינן ליה כמזיד. אם לא כשיש הוכחה שהיה שוגג. וההיא דטבח שנמצא אחריו כזית חלב דפרק ג"ה אף בטבח בשלו ומוכר לאחרים לית בזה חימוד ממון דכזית חלב הוא שוה משהו ולא נחשדו ע"ז שום א' מישראל:

קיצור. אבל לפי' הרא"ם והריב"ל בהרשב"א מוכרח דאפילו אין לו חי"מ אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי ודיינינן ליה כפושע אא"כ נראה שהיה כעין שגגה. וכ"ד הראב"ד והר"ן ועיקר ומ"מ הראב"ד ור"ן ס"ל דגם לפושע סגי בקד"ח אכן הרשב"א ס"ל הכל לפי מה שהוא אדם וכ"פ מהריב"ל ח"ג סל"ט והג"א ב' ראבי"ה מחמרי בהכרזה עם העברה ואאזמו"ר ז"ל די"ל דבכה"ג אף להרשב"א סגי וא"צ לידע אם ראינוהו דואג ומתאנח כו':

דוהנה מהרי"ט בתשו' חי"ד סי' ט"ו פי' דפושע אין לו תקנה אלא ע"י תשובה דפז"ב והכריח כן ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' תקצ"ד ואם יראה בעיניכם שהוא כמיקל ופושע ראוי שלא להחזירו אף בקבלת דברי חבירות ומ"ש בתשו' סי' כ' וסי' תרל"ב אם ראינוהו דואג ומתאנח מקבלים אותו ע"י קד"ח לאו אפושע קאי אלא שזהו הוראה שלא הי' פושע כו'. והפר"ח סי' קי"ט שם (ד"ה תו איכא למידק) ס"ל דלהרשב"א בפושע ג"כ יש לו תקנה ותקנתא דבפז"ב היינו במזיד ממש. ומ"ש הרשב"א בסי' תרי"ד. דמיקל ופושע אין להחזירו אפי' בקד"ח היינו לומר דבקד"ח לחוד לא סגי דדלמא איערומי קא מערים אבל אם מיד שנמצאת טרפה ראינוהו דואג ומתאנח באופן דליכא למיחש לאיערומי בודאי דמהני וכמ"ש בסי' תרל"ב. עכ"ל. ואאזמו"ר הגאון ז"ל ג"כ מסכים בזה להפר"ח דבסי' כ' ותרל"ב כוונת הרשב"א דאע"פ שהי' פושע מ"מ אם ראינוהו דואג ומתאנח ע"ז מקבלין אותו ע"י קד"ח. וכ"מ פשט ל' תשו' הרשב"א דאילו לפי' מהרי"ט הכי הל"ל ולא כל הימנו לומר שוגג הייתי אא"כ ראינוהו דואג ומתאנח. שהיה במשמע שעי"ז נאמן לומר שוגג הייתי ושמפני כן מקבלין אותו. אבל לפמ"ש הרשב"א ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אם ראינוהו דואג כו' משמע שבזה לא נסתר מ"ש תחלה שאינו נאמן לומר שוגג הייתי אלא דאעפ"כ כיון שהוא דואג ומתאנח על פשיעותו ה"ז תשובה מעולה ובודאי לא יוסיף עוד לפשוע לכן מקבלין אותו. וגם בלא"ה נ' כן דהא הר"ן ב' הראב"ד כ' בפי' דלפושע מהני קד"ח ושיצא לו זה מסוגי' דבכורות דל"א ששם נז' קד"ח כמ"ש הר"ן בחי' פז"ב. א"כ הרשב"א ג"כ שהצריך קד"ח משמע דנמשך אחר דעת הראב"ד א"כ משמע ודאי דמיירי ג"כ אפילו בפושע אלא דמחמיר טפי מן הראב"ד דבעינן ג"כ דוקא ראינוהו דואג ומתאנח כו'. וטעמו י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן פז"ב בשם הרמב"ן לחלק בין טבח שהוא ממונה על הצבור דהוא כמותרה ועומד ובין מי שאינו ממונה מהצבור ובבכורות מיירי בשאינו ממונה לכן מהני לי' קד"ח לבד משא"כ בטבח הממונה על הצבור מחמירין טפי דאף דשאין לו חי"מ ל"מ קד"ח אא"כ ראינוהו דואג כו'. א"נ י"ל דס"ל כקושיי' הרא"ש בתשו' שהביא הב"י סי' קי"ט דגבי טרפות שהוא מעיקרי הדת כו' לא שייך תקנתא דקד"ח ולכן ס"ל להרשב"א דבעינן שיהי' דואג ומתאנח כו'. אמנם מ"ש הרשב"א בתשו' בסי' [תקצ"ד] שאם נראה שהוא כמיקל ופושע ראוי שלא להחזירו אפי' בקד"ח לא ניחא ליה לכאאזמו"ר נ"ע בישובו דהפר"ח דמיירי דוקא בלא ראינוהו דואג ומתאנח ע"ז. דא"כ מדוע לא פי' כן הרשב"א דאם ראינוהו דואג ומתאנח ע"ז מהני לקבלו כמו שפי' בסי' כ' ותרל"ב. ומדסתם כאן שלא להחזירו משמע דמלתא פסיקא הוא וכמ"ש מהרי"ט דמזה מוכח דפושע אין לו תקנה. ולכן פי' רבינו ז"ל לחלק בין פשיעה לפשיעה. דמ"ש בסי' כ' דמהני דואג ומתאנח לפושע לקבלו ע"י קד"ח זהו כשאירע לו מכשול מחמת פשיעותו כו'. ומ"ש בסי' [תקצ"ד] דפושע אין להחזירו היינו כשהי' מיקל ופושע דרך קלות ולא שאירע לו מכשול שלא בדק יפה בפשיעותו כו' דבכה"ג אע"ג שהוא דואג ומתאנח אח"כ איכא למימר איערומי קא מערים כו'. ואפשר לבאר דברי רבינו החילוק בין פשיעה לפשיעה. כמו בדיני ממונות השומר חנם חייב בפשיעה אע"ג שאינו מזיק בידים א"כ אינו מזיד ומ"מ חייב ואעפ"כ הוא פטור על האבידה אע"ג דכ' הפוסקים דאבידה קרובה לפשיעה כו' וע' בתוס' דב"ק (דכ"ז ע"ב) ד"ה ושמואל כו' ומ"מ לא באתי לדמות זה ממש דאפשר כאן י"ל דאפי' בפשיעה ממש י"ל דמכשול אירע לו בפשיעותו. רק הבאתי דוגמא לחלק בין פשיעה לפשיעה כו' וצ"ע. ונמצא דעת רבינו ז"ל הוא דעת מכרעת בין מהרי"ט והפר"ח. דלמהרי"ט לשום פושע ל"מ שום תקנה זולת תקנתא דפז"ב ולהפר"ח מהני תקנתא דדואג ומתאנח וקד"ח אפילו כשהי' מיקל ופושע דרך קלות כעובדא דנשאל הרשב"א בסי' [תקצ"ד]. ורבינו ז"ל ס"ל דבכה"ג דסי' [תקצ"ד] לא מהני וכ"מ בש"ע סי' י"ח סעי' י"ט. וכן משמע שהבין מהרמ"ל בתשו' סי' ע"ו ממש"ש די בזה כו' ע"ש. וע' בכנה"ג סי' י"ח אות ס"ד בשם דמש"א. אמנם לשאר פושע שאירע לו מכשול בפשיעותו מהני אע"ג דלמהרי"ט לא מהני וכמו אפילו ביצא טרפה מת"י ב"פ שהביא מהרי"ט ראי' מעובדא דההוא סמיא בביצה (דף ט"ז ע"ב) לענין עירובי תבשילין ובא"ח סי' תקכ"ז דכששנה בחטא נק' פושע והיינו כשהוא איסור וטרפות אחת דומי' דעירובי תבשילין שהוא ענין א' למהרי"ט ל"מ כלל קד"ח אפילו ראינוהו דואג ומתאנח. ורבינו ז"ל הכריע דבכה"ג מהני קד"ח. והנה בחי' הר"ן בסנהדרין (דכ"ה) שם הקשה על תירץ דהראב"ד דמחלק בין מזיד ובין פושע. וז"ל ואין זה מחוור שהרי שנינו שם החשוד למכור תרומה לשם חולין ואין מזיד גדול מזה. ותירץ הרמב"ן ז"ל שלפי שהיה טבח זה ממונה לרבים ורבים היו סומכים עליו החמירו עליו שלא למנותו עוד על הדבר וחששו שהיה מערים וראיה לזה מאי דאמרינן בפרק ג"ה טבח שנמצא אחריו חלב. כאן להלקותו כאן להעבירו. הרי שהחמירו מלקות על הטבח הממונה ולא מצינו כן על שאר החשודין. וכדאמרינן האי שתלא טבחא ואומנא כמותרין ועומדין דמו כלומר שמעבירין אותו על השוגג כמזיד. והר"ר דוד תלמידו ז"ל הוסיף טעם אחר דהיינו טעמא שחששו דאערומי קא מערים לפי שהעבירוהו ממנויו וחששו שקבלתו אינה מלב ונפש אלא כדי שיחזירוהו למנויו. אבל קבלת החשודין שבמסכת בכורות שהן באין מעצמן לקבל דברי חבירות ולא ענשו אותן בכלום הדבר ברור שכל שבאין לעשות תשובה שפותחין כמו שאמרו מן קרא דשובו בנים שובבים עכ"ל. והנה נידון קושיית הר"ן מהא דהחשוד למכור תרומה לשם חולין נמצא ג"כ בתשו' מהריב"ל ח"א כלל ט' סס"י נ"ג הביאו הפר"ח בסי' קי"ט ס"ק כ"ח. שהעתיק תשו' הרשב"א דסי' ס"ד וכ' עליה וז"ל יראה בהדיא מתוך זאת התשובה דדוקא בטבח שהוציא טרפה מתח"י ובמוכרי דברים האסורים מדאורייתא תשובתם קשה עד שילכו למקום שאינם מכירים אותם ויחזרו אבידה בדבר חשוב. אבל במוכרי דברים האסורים מדרבנן כגון גבינות העכומ"ז וכיוצא בזה סגי להו בקבלת דברי חבירות לבד כו' ולולי כי המוביל הוא נחוץ היה בדעתי להאריך ולכתוב מאין הוציא הרשב"א ז"ל לחלק בין איסור דאורייתא לאסורין דרבנן דסגי להו בקבלת דברי חבירות גם הייתי רוצה לכתוב לתרץ קושיא גדולה היא בעיני למה החמירו בפרק זה בורר בההוא טבחא דנפיק טרפה מתותי ידיה שילך למקום שאין מכירין אותו וישיב אבידה בדבר חשוב ובבכורות על ההוא שהיה חשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין וכל הנהו דההוא פרקא אמרי דסגי להו בקבלת דברי חבירות עכ"ל מהריב"ל. נראה לכאורה מרמיזותיו דיש לתרץ דההיא דבכורות מיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן ולכן סגי לי' בקד"ח. וצ"ע דבתשו' ח"ב סס"י פ"ו כ' אהא דתנן ספ"ב דע"א (דל"ט ע"ב) וכן לתרומה. דלכאורה נ' דאין לחלק בין תרומה לשאר איסורין דאורייתא כו' וע' בפר"ח סי' קי"ט סס"ק ל"ו. ועיין בלח"מ פי"ב מה' עדות ה"ט שכ' לתרץ קושיות מהריב"ל מההיא דתרומה דשאני טבח מפני שמערים שלא יעבירוהו מאומנתו. אמנם הפר"ח סי' קי"ט סס"ק כ"ח השיג על יסוד קושיא זו דמהריב"ל וס"ל דבההיא דמוכר תרומה לא מהני כלל קד"ח והביא ע"ז ראי' נכונה מהרמב"ם ספ"י מה' מטמאי משכב ומושב ה"י וכ"מ שם אך נעלם ממנו שהר"ן בחי' כ' בהדיא כמ"ש מהריב"ל וע' בתוס' דע"א (ד"ז סע"א) כ' דקד"ח קאי על ע"ה החשודין על המעשרות ושביעית ובתשו' הרא"ש כלל כ' דין כ"ט שהביא הב"י סי' קי"ט שכ' ולא שייך להזכיר כאן קבלת חבירות כי חבירות הוא פרישות דבר שלא היו נוהגין בו רוב המון העם אבל ענין הטרפות הוא מעיקרי הדת כו' אם עשה במזיד כו' רשע הוא כו' עכ"ל משמע ודאי שאינו מפרש ע"ד הר"ן ומהריב"ל דבמוכר תרומה לשם חולין יהיה מהני קד"ח דה"נ הוא איסור ברור מעיקרי הדת כו':

קיצור. מהרי"ט והפר"ח מחולקים בפי' תשו' הרשב"א למהרי"ט פושע אין לו תקנה רק ע"י תשו' דפז"ב. והפר"ח ס"ל דיש לו תקנה ע"י קד"ח אם ראינוהו דואג וכ"ד אאזמו"ר נ"ע רק שכ' לחלק בין פשיעה דרך מכשול או דרך קלות בשאט נפש דנידון כמזיד. ובמוכר תרומה לשם חולין כ' הר"ן ומהריב"ל דמהני קד"ח והשיג ע"ז הפר"ח וכ"מ מהרא"ש והרמב"ם:

הועתה נבוא לתירץ הרמב"ן שהביא הר"ן שלפי שטבח זה היה ממונה לרבים כו' וכדאמרינן האי שתלא כו'. דלכאורה דבריו צע"ג דהא גבי שתלא טבחא כו' ס"ל להראב"ד והטור סס"י ש"ו דאפילו הוא שתלא דיחיד הדין כן דכך מוכח בהדיא בגמ' פ' המקבל (דק"ט סע"א) גבי רוניא שתלא דרבינא הוה כו' ועוד ק' דהה"מ כ' שם פ"י מה' שכירות בשם הרשב"א דהתראה הוא דלא בעו אלא מיהו בעו חזקה דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו. וכ"כ הנ"י פ' המקבל שם דעד שיהיו מוחזקין תלת זימני כו'. וצ"ל דהרמב"ן ס"ל כדעת הרמב"ם שם דדוקא בממונה לרבים הדין כן וכ' הב"ח שם דטעמו משום דכל הני דחשיב שם לבד שתלא כולם הוא שהעמידום צבור עליהם א"כ כמ"כ בשתלא מיירי בכה"ג וגם משמע מהרמב"ם וש"ע סס"י ש"ו דא"צ חזקה ג' זימני וכ"מ ממש"ש ב' המרדכי גבי מלמדי תינוקות אפי' ביטל רק יום או יומיים. משמע דבפעם א' שפסק מסלקין אותו. ולכן כ' רמ"א שם דינו דהרשב"א ב' י"א. משמע שאין כן דעת הש"ע. והנה ענין פי' ראיה זו של הרמב"ן הגם דהתם הענין רק שרשאים לסלקו וא"כ מהו ראי' מזה שיהיו חייבים להעביר השו"ב ושאסור לסמוך עליו. אך ר"ל כמו שאנו רואים התם גבי שתלא טבחא כו' שאם הפסיד מסלקין אותו אפי' קודם זמנו ונותנים לו שכרו במה שעשה לבד. הגם שעי"ז מפסיד השכר שהיה לו עד זמנו. ואף שעכשיו אינו מוצא להשתכר וכמו במלמד תינוקות שמסלקין אותו אפילו תוך הזמן. ועכשיו אינו מוצא להשתכר. נמצא אנו דנין אותו כמזיד ואיהו דאפסיד אנפשיה. ואף שבאמת לא הי' מזיד רק כעין פשיעה שמחמת פשיעתו הפסיד הנטיעות ונבל הבהמה וכ' טעיות בהשטר כו' שזה היה רק שגגה או פשיעה. נמצא מעבירין אותו על השוגג כמזיד והיינו מפני שהוא פסידא דלא הדר וגם להיותו ממונה לרבים. כמ"כ עד"ז דנו רז"ל בטבח שהוא ממונה לרבים לשחוט. והוציא טרפה מתחת ידו בחזקת כשרה שהוא ג"כ פסידא דלא הדר. שהרי מאכיל טרפות לישראל. וגם כיון שרבים סומכין עליו. לכן עשו בו שוגג כמזיד ודיינינן ליה כמזיד. שכמו אם הי' מזיד ודאי אסור לאכול משחיטתו. כך חייבו רז"ל לדון בזה השוגג כמזיד דלא גרע איסורין מדיני ממונות. ואע"ג דהתם הברירה בידם שאם אינן רוצים לסלקו הרשות בידם. שאני ממון דאתיהיב למחילה. משא"כ באיסורים אין בידינו למחול נגד חיוב חז"ל לדין השוגג כמזיד. עד שלכך החמירו ג"כ להלקותו. כמ"ש בגמ' פג"ה. ולכאורה משמע מדברי הרמב"ן דאפילו אין לו חימוד ממון כגון שנוטל שכר מטרפות וכשרות בשוה ג"כ יש לדון כן דעיקר טעמו לפי שהוא ממונה לרבים כו' ועוד דהא מביא ראי' מדהחמירו להלקותו ושם ליכא חימוד ממון באותו כזית חלב. הגם דכ' לעיל בשם שא"י והב"י סס"י ס"ד דהתם מפני שהוא שוחט ומוכר לאחרים כו' מ"מ אין זה מוכרח דהא עכ"פ אין לו חימוד ממון כלל בהאיסור ועכצ"ל דעשו שוגג כמזיד מפני שהוא ממונה לרבים כו' וגם נת' לעיל שי"ל דהתם היינו לענין להעבירו על כשעורה חלב ע"ז כ' התה"א ומוכר לאחרים כו' אבל בהוציא טרפה ממש או כזית חלב י"ל דדינו כמזיד אף אם אין בזה חי"מ רק שהוא ממונה לרבים. ועוד דבשלמא להראב"ד והר"ן פג"ה דטעמא דהחמירו הכא פז"ב משום שהוא מזיד וחשוד ע"כ מוכרח לומר דדוקא כשיש לו חי"מ משום דאל"כ אמאי נדון אותו בחזקת מזיד הא אין אדם חוטא ולא לו. ולכן כ' דבפג"ה גבי כזית או כשעורה חלב דאינו רק פושע הדין בע"א והיינו משום דהתם אין שייך חי"מ לכן אינו בחזקת מזיד. אבל הרמב"ן הא כ' בפי' שמעבירין אותו על השוגג כמזיד. א"כ אף אם אין לו חי"מ בזה ואין לדונו רק כשוגג או פושע מ"מ נידון כמזיד לענין ההעברה כו'. ועוד דהא בפ' המקבל גבי שתלא טבחא כו' כ' הנ"י וטבחא מיירי בין שנוטל שכר בין בחנם. וכ"כ המגיד ספ"י מה' שכירות דאפילו בחנם קנסינן ליה ולא עביד לא בחנם ולא בשכר. הובאו ב"י וסמ"ע סס"י ש"ו. וא"כ להרמב"ן דלומד משם טעם לכאן י"ל דאפילו אין לו חי"מ כלל הדין כן דמעבירין אותו על השוגג כמזיד. ולכאורה יש קצת ראי' להרמב"ן דהא עכ"פ הסכמת כל הפוסקים דגם בשו"ב שנוטל שכר מכשרות וטרפות בשוה דאין לו חי"מ מ"מ אם יצתה טרפה מתח"י ג"פ ולפ"ד הב"ח והת"ש אפי' בשני פעמים. דיינינן לי' כמזיד בענין ההעברה ואין לו תקנה עד שיעשה התשובה דפז"ב. ובאמת צ"ל הא אם עד"מ בשלש שנים יצאו ממנו ב' או ג' טרפות והרי יצאו ממנו כשרות אלפים או כמה מאות. וא"כ השלש טרפות הם מיעוטא דמיעוטא. ואיך מחמת זה נחזיקו כרשע גמור. איך מצינו חזקה כזו להוציא אדם מחזקת כשרות בחזקה כה"ג שהוא מקרה א' מאלף כו' ורבו כמו רבו הכשרות והרי מצינו בחזקה דרואה מחמת תשמיש דאין מוציאין האשה מחזקת טהרתה כל שאינן ג"פ רצופים. הגם דהתם הטעם די"ל וסת הוא דלית לה. משא"כ הכא. מ"מ זה יספיק דלא בעינן ג"פ רצופים. אבל לא יספיק להחזיקו כמזיד בענין כנ"ל דמנלן זה. אמנם לפ"ד הרמב"ן דהכא עשו השוגג כמזיד א"ש וא"כ אפילו בפעם א' י"ל כן. ואפשר הרשב"א בתשו' סי' תרל"ב דמשמע מיני' דאף בתרי זימני מהני לי' קד"ח כמו שהוכיחו מזה הרא"ם והפר"ח לשיטתי' אזיל דס"ל ג"כ גבי שתלא וטבחא דפרק המקבל עד שיתחזק ג' זימני וא"כ ס"ל דשם ג"כ לענין דיני ממונות לא עשו השוגג כמזיד עד דאתחזק ג' זימני. ולפ"ז לדעת הרמב"ם והש"ע שם דא"צ ג' זימני יש להחמיר כאן ג"כ אפי' בפ"א אלא שי"ל דהרשב"א ס"ל דאין ללמוד משם לכאן כיון דשם רק רשות שיכולים לסלקו כו'. והנה התירוץ שכ' בחי' הר"ן בשם הר"ר דוד ז"ל איתא ג"כ בב"י בח"מ סי' ל"ד סעי' מ"ב בשם רי"ו בשם התוס' ושם סס"י הנ"ל כ' הב"י דלפ"ז לא שנא בודק לעצמו או לאחרים כו' לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין כו'. נמצא לפ"ד הרמב"ן ותלמידו הרר"ד ורי"ו ב' התוס' יש להחמיר אפילו בפ"א שיצתה טרפה מת"י להצריך התשובה דפז"ב. אמנם להרשב"א אין מחמירין כן עד דאתחזק אם לא שיש בזה חי"מ כמ"ש הרא"ם ומהריב"ל ח"א כלל ט' סי' נ"ג וכ"מ דעת ראבי"ה שבהג"א פג"ה וכ"ד הראב"ד והר"ן פג"ה וכ"ד מהרי"ו סי' צ"ז ואחריהם נמשכו כל האחרונים הרא"ם והריב"ל ומהרי"ט והפר"ח והפ"ת וגם הב"ח והת"ש ואאזמו"ר הגאון ז"ל. אלא שאפשר לא ראו חי' הר"ן פז"ב ב' הרמב"ן ומ"מ הרי הר"ן אע"פ שהביאו פז"ב בחי' עכ"ז כ' פג"ה כהראב"ד וגם הרמב"ם פ"ח מהמ"א וספ"י מה' שחיטה הביא הדין בשוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים:

קיצור. לשטת הרמב"ן והרב"ד י"ל שאפילו בפ"א שהוציא טרפה מת"י צריך תשו' דפז"ב אף שאין לו חי"א רק שהוא ממונה לרבים. גם הב"י כ"כ בח"מ סס"י ל"ד לדעת התוס' ומיהו רוב הפוסקים לא ס"ל כן כמשנ"ת:

ווהנה הט"ז בי"ד סי' קי"ט סקט"ז הביא בשם מהרש"ל פג"ה סס"י ט"ז שעכשיו שהדור פרוץ ואין כח להעמיד על דין התלמוד אם יראה לחכמים שא"א לו לנוד ממקומו כו' נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כו' עכ"ל ע"ש. ומלשון הט"ז שהעמיד דבריו על הש"ע שם סט"ו המוכר דברים האסורים כו' משמע דאפילו ביצא טרפה מתח"י במזיד נמי דינא הכי או עכ"פ בטבח שיש לו חי"מ דומיא דמוכר כו' דדיינינן ליה כמזיד דע"ז הצריכו התשו' דפז"ב נמי דינא הכי למהרש"ל דעכשיו כו' נותנין לו תשובה במקומו. ובאמת מבואר במהרש"ל דלא הקיל רק בדבר שיש עליו פתחון פה לומר בשוגג עשה כו' להקל בפעם הראשון אם נראה בתקלה כו' ע"ש. ומה שהיקל בפ"ק סי' ח' ופג"ה סי' י"ז בהש"ץ שמכר טרפה בחזקת כשרה אף שיש בזה חי"מ היינו משום דהי' שם אומדנא גדולה שבשגגה נעשה כו'. אבל בדליכא אומדנא דדיינינן לי' כמזיד וכ"ש במזיד ממש י"ל דמודה דאין מקילין ע"י תשו' במקומו וכן משמע שפי' דבריו הת"ש סי' ב' ס"ק ל"ג ל"ו. וממש"ש פג"ה סי"ז ועוד אפי' תאמר שאין לחלק בין זה לטבח שנמצא אחריו חלב כו' אין ראיה להפך דשא"ה דבכזית חלב ג"כ ליכא חי"מ כו' רק ממש"ש סס"י הנ"ל ולא אמרו שאין לו תקנה כלום אלא היכא שאינו רוצה לסגף וא"י לסבול ביסורים כו' משמע כהט"ז אלא שע"ז לא סמך למעשה שהרי כ' אח"כ ועוד אפילו תימא דדוקא קאמר היינו דוקא משום קנס עכ"ל הרי לא סמך כלל ע"ז למעשה. והשתא לפ"ז לא היה צריך מהרש"ל לומר בטעמו דמהר"מ מ"ץ שעכשיו שהדור כו' ואין כח כו'. דהא בלאה"נ מבואר בתשו' מהרי"ו וכן הוכיחו הרא"ם ומהריב"ל מתשו' הרשב"א והרא"ש דבשו"ב לאחרים ואין לו חי"מ א"צ לתשו' דפז"ב. ולכן מוכרח לומר דמהרש"ל ס"ל שמדינא דגמ' ה"ה גם בשו"ב לאחרים. וצ"ל דס"ל כשטת הרמב"ן שנז' למעלה. וע"ז כ' שעכשיו יש להקל כו' ולשא"פ א"צ לזה דאף גם מדינא דגמרא אין להחמיר בכה"ג. ולכן השמיט אאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' ב' קולא דמהרש"ל וז"ש ג"כ הת"ש סי' ב' ס"ק ל"ו דגם שא"פ מודו למהרש"ל בכה"ג דהיינו בשו"ב לאחרים כו' אלא דלדידהו א"צ לחדש הסברא דמהרש"ל לחלק בין עכשיו לזמן הש"ס וכנ"ל. ולכן לדינא עם היות כי נת' למעלה שלהרמב"ן וסיעתו יש להחמיר גם בשו"ב הממונה לצבור אף שאין לו חי"מ נראה דלמעשה אין להחמיר יותר מהסכמת האחרונים ע"פ שטת הראב"ד והרשב"א ושאר פוסקים ראשונים. ועוד דהא מהרש"ל אע"ג דס"ל כשטת הרמב"ן כ' להקל עכשיו כו'. והנה לכאורה יש ראיה לשטת שא"פ דדוקא מצד חי"מ החמירו דאל"כ אלא דגם בלאה"נ עשו השוגג כמזיד. א"כ מאי מהני התשובה דפז"ב שהיא אינה אלא להוכיח דהדר ביה מחמדת ממון. והרי אפילו באין לו חי"מ פסלינן ליה. ע"כ אפ"ל דהרמב"ן ג"כ מיירי בגוונא דיש לו חי"מ כו' אלא שהוא ג"כ ממונה על הצבור וא"כ לפ"ז שא"פ מחמירי יותר מהרמב"ן. מיהו דוחק לומר בהרמב"ן דמיירי דוקא בשיש לו חי"מ דהא כ' שעשו השוגג כמזיד. ואפשר לתרץ להרמב"ן דלא מחמרינן באין לו חי"מ יותר מהתשו' דסגי למי שיש לו חי"מ. דהא גם לשא"פ מוכרח לומר כן דהא כ' דבג"פ דיינינן לי' כמזיד אף שאין לו חי"מ ואעפ"כ מהני לי' התשו' דפז"ב. וק' הא הוחזק להזיד אף בלי חי"מ וא"כ מאי מהני הא דהדר מחמדת ממון. וצ"ל כיון דהדר בי' אפילו במקום שיש חי"מ כ"ש דהדר ביה במקום דליכא חי"מ. וא"כ גם להרמב"ן י"ל כן דהא אפילו הי' מזיד ממש מצד חי"מ הרי מוכח דהדר בי' משום איסור מחמדת ממון. א"כ כ"ש דמהני תשובה זו על השוגג דאף שעשו השוגג כמזיד מ"מ תשו' דמהני למזיד ודאי דמהני לשוגג כו':

קיצור. מהט"ז משמע דמהרש"ל מיקל עכשיו בתשו' אפילו היכא דדיינינן לי' כמזיד. וזה אינו דמהרש"ל מיירי בטבח שאין לו חי"מ ובזה לשא"פ יש להקל מדינא דגמ' ומהרש"ל י"ל ס"ל כהרמב"ן ועת"ש סי' ב' ס"ק ל"ו: