סימן נה

אסימן נה

אנשי בראווארי שאלו ממני נידון סולת ש"פ שהי' יהודי א' ממאהליב בבארדיטשוב וקנה שם אצל יהודי א' שמחזיק קרופצאטקע סולת ש"פ ושלח את הסולת ע"י בע"ג א"י וכרכו אותה במחצלאות וקשרו אותם בחבלים כדרך הבע"ג ועל השקים היה כתוב תיבת פסח וכשבאו לבראווארי לא היו יכולים לנסוע יותר מחמת קלקול הדרך והניחו השקים אצל בעל אכסנאי א"י על גאניק שלפני שפייכלער שבחצרו והגאניק מכוסה רק מלמעלה וכסו השקים במחצלאות הרבה ותקעו בהן יתדות שלא יגביהם הרוח. ונסעו לדרכם ולערך אחר חדש א' בא היהודי הנ"ל ואמר שהסולת שלו ושהיא ש"פ. והשקים לא פתח לראות הסולת רק אמר שהוא שלח את השקים ע"י הא"י. ושאלו ממני אם מותר לקנות מסולת זה לפסח וזה הי' שלא בשעת הדחק. ואמרתי להם כמבואר בש"ע שכבר נהגו בנ"י לשמור משעת טחינה ואילך. ולענין שעת הדחק נסתפקתי. דהא מבואר בסי' קי"ח שכל איסור דאורייתא צריך חב"ח וכאן לא הי' אפי' חותם א' כי מ"ש תיבת פסח לאו כלום הוא כיון שממקום פתיחת השקים יכול לעשות מה שירצה כמבואר בי"ד בסי' קי"ח ס"ד א"כ חיישינן שמא החליף ואם החליף בודאי בסולת החליף. כי יש סולת שהיא טוב במראה ובמשמוש ובלישה ואפי' לא תצלח כלל. וסולת אנו מחזיקין לחמץ גמור. כי חקרתי ודרשתי אצל בעלי קרופצאטקעס שגם עכשיו שורין החיטים במים בכל המקומות ערך ו' שעות או יותר. ולכן סולת ראשון ש"פ הוא רק כערך סולת שני של חמץ:

מקודם יש לעיין במ"ש הטוש"ע סי' קי"ח ססעי' יו"ד ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין כו' דמשמע אף בלי שום חותם כלל. שזהו לכאורה נגד תלמוד ערוך פרק א"מ (דל"ט ע"ב) אי כי הדדי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ופרש"י כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא עכ"ל. משמע עכ"פ בלא חותם אחד אף במידי דלית ליה רווחא חיישינן שיחליף. ובתה"א בית רביעי ש"ב דקי"ח ע"ב העתיק בזה"ל פת למאי ניחוש לה דחיטי ושערי מידע ידעי. בחמימי וקרירא מידעי ידעי. מאי איכא למימר משום דמיחלף חמימי בחמימי וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף עכ"ל הרי מיירי ג"כ שאין לו ריוח כלל אפילו דקרירא אחמימא או חמימא אקרירי ואפ"ה היינו רק דלא טרח ומזייף לסתור החותם הא לאו הכי חיישינן. והנה מקור דברי הטוש"ע הוא מהתוס' פ"ק (דף י"ב ע"א) בד"ה ושדי א"י. שכתבו אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן וראיה מדלקמן בפרק שני (דף ל"ד ע"ב). וראייתם זו אינו מובן דהתם שאני כיון דקיסתא (שם המידה) דמורייסא בלומא (בוזזא) וקיסתא דחמרא בארבעה לומא. א"כ במדינתו היין נמכר ביוקר והמורייס בזול. ע"כ אם יחליף יפסיד משלו ובכה"ג הוא דלא חיישינן לאחלופי. דבן נח אפילו פחות משוה פרוטה חשוב אצלו כ"ש שיפסיד הרבה בשביל להכשיל לא חיישינן. אבל היכא דאינו מפסיד כלל היינו כי הדדי נינהו שפיר חיישינן לאיחלופי בשביל להכשיל. כדמשמע בהדיא גבי פת (דל"ט ע"ב) דצריך בכה"ג חותם אחד. ואף דרש"י שם (דל"ט ע"ב) מחקו מגירסא הא דפת למאי ניחוש לה כו' וע"ש בתוס' ד"ה פת. ועמ"ש מזה לקמן סעי' ז'. אך מ"מ גם לגי' רש"י הרי גריס ליה גבי שמואל ומבואר שם ברש"י ד"ה פשיטא דמ"מ בעינן בפת חותם אחד אלא דלכן זהו פשיטא שאין חוששין בכה"ג לחלופי כשיש חותם אחד. והנה הרא"ש בפ"ק סי' ט' הביא דברי התוספות הנ"ל להלכה וכתב ולירא שמים נכון להחמיר כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר עכ"ל. והר"ן שם בפ"ק כ' ג"כ כדברי התוספות ובמרדכי פרק א"מ סי' תתל"א הביא דברי הסמ"ג שכתב כמו התוספות ואח"כ כתב וז"ל וכ' הר"ר שמואל מצאתי כתוב דיש אוסרין כו' וכן הביא בקיצור הדינים שבמרדכי בהל' מאכלות אסורות בעכומ"ז סי' תתל"ב שני דיעות בזה. ובסה"ת ססי' ק"ס כ' דאין לחוש שיערב העכומ"ז יין היקר בתוך משקה הזול כדאמרינן לקמן כו' קיסתא דמורייסא בלומא כו' עכ"ל. משמע ג"כ דוקא כשהיין יקר יותר לא חיישינן אבל כשהן במקח אחד י"ל דחיישינן. גם בתה"א בית חמישי ריש שער שלישי דף ק"מ ע"א כ' אבל במקום כו' שהוא יותר ביוקר מן הבוסר מותר בידוע לא הזיק העכומ"ז בנכסיו לערב היקר בזול כדי להעביר את ישראל וכדאמרינן במורייס כו' עכ"ל. וכן משמע עוד מתשו' הרשב"א סי' תשס"א הובאה בב"י ססי' קי"ח בבד"ה שכתב והאמת כי בכל דבר שיצטרך העכומ"ז להפסיד משלו כדי להעביר את ישראל אין חוששין כו'. והראיה מההיא ארבא דמורייס דאיתא פרק אין מעמידין (דף ל"ד ע"ב) כו'. גם אפשר שאין אומר כך לסמוך על העכומ"ז לכתחלה כו'. ועיין מזה בב"י סי' ש"ב ד"ה כתב הר"ן. וכ"מ עוד דעת הרשב"א ממ"ש הב"י בשמו סי' קי"ח סד"ה ומ"ש ולא חיישינן. כתב בשם ר"ח דה"מ היכא דליכא חשש דחליף כו' ע"ש. גם הב"ח ססי' קי"ח כתב דמדברי הרשב"א בתה"א בית רביעי ש"ב דקי"ט ע"א לא משמע כלל היתר זה שכתב הטור דשאין נהנה בחליפין לא חיישינן יעו"ש בתה"א. ולכן הוצרך הטור ללמוד דין זה מדברי התוספות. שוב מצאתי בכנה"ג סי' קי"ח בהגהת הב"י אות מ"ג שהאריך בדין זה לומר דהרשב"א פליג על התוס' ושכ"ד עוד פוסקים ושיש מחמירים יותר. ושמהרי"ט ח"א סי' י"ב וחלק י"ד סי' ג' חילק דדוקא היכא שיש לו טורח להחליף אזי לא חיישינן שיחליף בדלית ליה הנאה אבל היכא שאין לו טורח להחליף אפילו לית ליה הנאה חיישינן שמא החליף להכשילו עכ"ל. וראיתי בתשו' מהרי"ט סי' י"ב הנ"ל שהביא ממ"ש בגמ' גבי פת כנ"ל. וכ' ליישב דברי התוספות פ"ק דע"ז. וישובו צ"ע דלהחליף מעט מן התבשיל זב"ז ליכא טורח כלל. גם הביא מהרי"ט ראיה ממשנה פ"ג דדמאי משנה ד' דבעכומ"ז חיישינן שיחליף חטים של ישראל על חטים שלו. אח"כ ראיתי מזה במנחת יעקב כלל ל"ב סק"ג שהקשה ג"כ על התוספות ומ"ש ליישב משום דמוליכו למקום שהמורייס ביוקר כמו יין שם ע"כ אין לו הפסד זה אינו כלום דהיכן שכר הולכה והספינה וטרחא כו'. ומ"ש עוד המנ"י סק"ד אבל היכא דעכומ"ז לא מצי לאשתמוטי נפשו לא חיישינן שיערב כו'. זה יש לעיין ממ"ש לקמן אות ב' בענין דקי"ל כרשב"ג דהיכא דמינכר לא חיישינן כו' מיהו י"ל דהיינו דלא חיישינן לשתימה אבל כשהקדרה מגולה לגמרי אין ראיה משם וצ"ע:

קיצור. מ"ש הטוש"ע סי' קי"ח סוף סעי' יו"ד ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין זהו דעת התוספות והר"ן. והרא"ש מחמיר לי"ש. אמנם הרשב"א חולק ע"ז דדוקא כשמפסיד לא חיישינן. וכן במרדכי הביא אוסרין. ולכאורה יש ראיה לאסור מדף (ל"ט ע"ב). וכ"מ בתשו' מהרי"ט ח"א סי' י"ב וחי"ד סי' ג':

בומעתה בנ"ד בסולת של פסח. לחוש שיחליפו בסולת שאינו של פסח. לכאורה ליכא שום הנאה ולהתוספות וש"ע לא חיישינן לזה כלל. ולהרשב"א ודעימיה דחיישינן. מ"מ היכא שיש חותם אחד לא טרח להחליף ובנ"ד ודאי היה טרחא גדולה להסיר היתדות והכיסויים ואח"כ להתיר השקים ולהחליף ולחזור ולקשור ולכסות. לכן אין לחוש בודאי במידי דאין לו הנאה. ולחוש שמא החליף לערב בו קמח אחר פשוט שאינו סולת. שהרי בזה יש לו הנאה. י"ל שזהו ע"ד חטי בדשערי מידע ידיעא. ועוד שא"כ אין זה חמץ גמור ממש ובזה לכ"ע סגי בחותם א'. מיהו יש לחוש שמא החליף על סולת סארט שני ויתבאר לקמן מזה בסוף התשובה. וגרסינן בגמרא (דל"ט סע"א) אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חמפ"ג מותר בחותם אחד כו'. ובתוספות (דל"א א') ד"ה דאמר רב ויש להקשות דרב אדרב כו' והיה מתרץ ר"ת דההוא דרב דלקמן (דל"ט סע"א) מיירי בישראל חשוד כו' וק"ק פר"ת דנבואה היא כו' ויש לחלק בין שולח לחבירו ואינו חוזר ורואה חותמו להכירו דאז צריך חב"ח כו' אבל היכא כו' ועתיד לראות כו' תדע כו' המפקיד יינו כו' ששולחו כו'. וכ"כ עוד (דס"ט ע"ב) ד"ה מאי טעמא. ואע"ג דקי"ל כרבי אלעזר דסגי בחותם אחד מ"מ בעינן הכרת חותם משום דקשיא לן דרב אדרב כו' ואח"כ העלו דלר' אלעזר א"צ הכרת חותם דודאי לא טרח ומזייף כלל וגם מנהג העולם היה בשכבר לשלוח יין בחותם אחד אפילו בלא חוזר ומכירו ואע"ג דלרב ודאי בעינן הכרת חותם כו' ולא קי"ל בהא כרב. ועיין באגודה פרק אין מעמידין סי' כ' הביא רק דברי התוספות דדף (ל"א א') הנ"ל. ובסה"ת סי' קפ"ד דבדיעבד אין לאסור אף בלא חוזר ומכירו. וכ"כ בהגמי"י פי"ג בהלכה ח' בשם ר"ת ור"י שכן נהוג עלמא. והרשב"א בתה"א בית ה' שע"ד יש לו שטה אחרת דלר' אלעזר נמי לא סגי בחותם א' אלא עם מפתח וקולו של ר' אלעזר דעביד מפתח אחד עם חותם כשני חותמות ע"ש דקמ"ב ע"א ולרבנן אין המפתח עושה כלום שקרוב הדבר לפתחו ולא ידע בפתחו ובסגרו כ"כ במ"ה שם דקמ"ד ע"א. ומ"מ מבואר (דס"ט סע"ב) שם בפרש"י ד"ה והשתא דקבעינן. דאף לר' אלעזר דלא חייש לזיופא אף בחותם אחד זהו כשיש טורח לסתור החותם. דהיינו שיסיר כל המגופה ויעשה אחרת תחתיה דלא טרח ומזייף. מ"מ איכא למיחש לשתימה הנזכר במשנה שם (דס"ט ע"א) דהיינו נקיבת חור בתוך המגופה ויחזור ויסתום הנקב שהוא בלא טורח. אלא דאפ"ה לא חיישינן לזה משום דקי"ל כרשב"ג דהיכא דמינכר לא חיישינן שיעשה כן כיון שיהי' ניכר אח"כ ואפילו כשאפשר שלא ירגישו השינוי כגון שמלמעלה אינו ניכר רק למטה ניכר מ"מ חושש הא"י וכ"כ בתוספות שם וכ"כ בסה"ת ססי' קפ"ב. והנה התוס' (דס"ט ע"ב) כתבו דלרבנן אף דבר שצריך חותם אחד היינו ציר ומורייס מ"מ בעי הכרת חותם ה"ה נמי יין לר' אלעזר כו'. אמנם בהא דרב דאמר חמפ"ג בחותם א' היינו דלא בעי הכרת חותם דהא התוספות פירשו דהא דאמר חבית אסור בחותם א' מיירי כששולח לחבירו ואינו חוזר ורואה חותמו להכירו כדלעיל א"כ משמע בהדיא דבכה"ג סגי בחמפ"ג בחותם אחד. ואף דלרבנן צריך בזה ג"כ להכיר חותמו מ"מ רב דפוסק כר' אלעזר לא ס"ל כן. וכבר נתבאר דהגמי"י כ' דגם ביין א"צ הכרת חותם כנ"ל:

קיצור. דעת ר"ת דבעכומ"ז סגי בחותם אחד אף ביין וא"צ הכרת החותם רק בישראל חשוד צריך חב"ח. ודעת ר"י דאין לחלק אלא במפקיד כיון שעתיד לראות חותמו סגי בחותם אחד ובשולח שאין עתיד לראות חותמו צריך חב"ח. ומ"מ חמפ"ג סגי אפילו בשולח בחותם אחד ומסקנת סברת התוס' (דס"ט סע"ב) דגם בשולח יין סגי בחותם אחד. וכ"פ בהגמי"י בשם ר"ת ור"י. ומ"מ דוקא כשיש טורח לסתור החותם אבל כשאין טורח חיישינן אם לא היכא שיהיה ניכר לא חיישינן ועיין במנ"י כלל ל"ב סס"ק ד':

געתה צריך לעיין מה נקרא חותם ואם קשר השקים כשקשורים היטב חשוב חותם אחד. גרסינן בגמרא פא"מ (דל"א ע"א). היכי דמי חותם בתוך חותם. אמר רבא אגנא אפומא דחביתא (כפה מזרק ע"פ החבית) שריקא (טח בטיט ודיבק סביבות פי המזרק לדופני החבית) וחתימא הוי חותם בתוך חותם ואי לא לא. ונראה דכאן מיירי שאין מגופה על החבית זולתי אגנא זו על כן האגנא עם מה שהיא שריקא דהיינו טח בטיט ודיבק כו' חשוב חותם אחד. ואח"כ מה שהיא ג"כ חתימא חשוב חותם שני וכן מבואר במשמרת הבית בית חמישי שע"ד דף קמ"ד ע"א וז"ל עוד כתב (ר"ל הרא"ה בבד"ה) ולפי מה שכתב המחבר בכמה מקומות נראה בבירור שהוא סבור שאין המגופה סימן כלל ואינו נכון עכ"ל. העיד על המחבר מה שאינו ולא מצא לו זה בשום מקום וחס ליה דלימא הכי והיכי לימא הכי והאמרינן פרק אין מעמידין היכי דמי חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם. שריקא ולא חתימא לא הוי חותם בתוך חותם. אלמא אפילו שריקא ולא חתימא הוי חותם אחד ושריקא היינו כמגופה עכ"ל. הרי מבואר דמיירי דהכא ליכא מגופה רק האגנא שריקא דהיינו כמגופה חשוב חותם אחד. דיקולא (כפה סל ע"פ החבית והחבית מגופה דהיינו ב' חותמות מגופת החבית שדבוקה בחבית ונתייבשה. וסל כפוי עליה) ומיהדק (נכנס בדוחק פי הסל לבלוע את החבית הוי חותם בתוך חותם ולא טרח לזיופי כולי האי) הוי חותם בתוך חותם. לא מיהדק (נוח ליטלו הוי כמאן דליתיה) לא הוי חב"ח. וא"כ הקמח שמסתמא היה בשק קשור היטב ואח"כ היה תוך צינאווקע הנקרא קוייל הוי כמו דיקולא ומהדק דהקשר הוי כמגופה. והצינאווקע ה"ל כדיקולא ומיהדק ועדיף מיניה:

נוד (של עור מלא יין וקשור ומונח בתוך דיסקיא של עור) בדיסקיא חתימת פיו למטה (פיו של נוד למטה בתוך דיסקיא) הוי חותם בתוך חותם (דטרח להפוך ולהתיר קשר הדיסקיא וקשר הנוד ולחזור ולקושרם כולי האי לא טרח) פיו למעלה לא הוי חותם בתוך חותם. משמע אע"פ שהדיסקיא קשורה ג"כ וצריך להתיר קשר הדיסקיא וקשר הנוד. כיון שאין צריך להפוך הנוד דמיד שיתיר קשר הדיסקיא ימצא קשר הנוד. לא הוי כשני חותמות. וא"כ קשה עמ"ש הרשב"א בתה"א בשם הראב"ד דשני קשרים הוי כשני חותמות. והובא בש"ע סי' ק"ל ס"ה. ויש ליישב דשאני התם דהם שני קשרים משונים. משא"כ הכא י"ל קשר הנוד אינו משונה לכך בעינן שיהי' ג"כ פיהו למטה:

קיצור. אגנא אפומא דחביתא שריקא חשוב חותם אף בלא מגופה. דיקולא ומיהדק ויש מגופה ג"כ חשוב חותם בתוך חותם וא"כ אם הקמח שבשק הי' קשור היטב השק. ואח"כ הי' השק תוך צינאווקע דמי לדיקולא ומיהדק עם מגופה דהוי חב"ח. ענין נוד בדיסקא דאם פיו למעלה לא חשוב חב"ח קשה לכאורה עמ"ש בש"ע סי' ק"ל ס"ה. ויש ליישב:

דוהנה בב"י סי' ק"ל בד"ה קשר פי. כתב דלדעת הרשב"א משמע שמלבד הקשר הנהוג צריך שני חותמות כו' ושכ"ד הטור. לפ"ז קשר אחד אינו כחותם אחד. והב"ח שם סעי' ד' מסיק דהעיקר כפרש"י דהא דקאמר תלמודא וחתים לאו חתימה ממש קאמר אלא דלקשר הדסקיא קורא לו שם חתימה. ושכ"ד הטור והרמב"ם והיא דעת ר"ת והרא"ש עכ"ד. והט"ז שם סק"ח העלה דקשר הוי ג"כ חותם והיינו שהוא משונה קצת משאר קשרים עכ"ל. וצ"ע דבהרמב"ם פי"ג ה"ח נז' סתם שהקשירה הוי חותם. גם בתשו' מ"ב ססי' כ"ט משמע דקשר משונה בעינן ומ"מ לפמש"ש דטעמא דקשר משונה או חותם היינו משום בכה"ג לא טרח ומזייף. א"כ כל קשר שקשור היטב ונכפל כמה פעמים י"ל דחשוב חותם. ולפענ"ד נראה לקיים דברי שניהם. דהנה מאחר שבגמרא נזכר צייר וחתים דוחק לפרש כמ"ש הב"ח דלאו חתימה ממש קאמר. וראיה דתנן ס"פ המפקיד (דף מ"ג ע"א) המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן ופריך בגמרא משום דצרורין לא ישתמש בהם ומשני בצרורין וחתומין שנינו. הרי צרורין לבד הוא ענין בפ"ע וצרורין וגם חתומין שאני דאז יש גילוי דעת שאינו חפץ שיתירם השולחני. משא"כ צרורין לבד. וכ"ה עוד במשנה סוף מעילה בפי' הרע"ב. ועד"ז י"ל כאן דדוקא אי צייר וחתים חשוב סימן. משא"כ צייר לבד. ומ"מ ג"ז אמת מ"ש המ"ב והט"ז דקשר משונה גם בלי שום חותם חשוב כחותם אחד. דהא בגמרא בהמפקיד שם משני רב מרי בקשר משונה שנינו. הרי קשר משונה לבד חשוב כמו צייר וחתים וכ"פ כל הפוסקים וכמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' רצ"ב סעיף ז'.מיהו שם יש איכא דאמרי דקשר משונה נשאר בתיקו אם חשוב כמו צייר וחתים. ואעפ"כ כיון דסתמא דגמרא שם בשם רב מרי דקשר משונה ה"ל כצייר וחתים י"ל שהוא עיקר יותר מאיכא דאמרי בשם רב מרי. ועוד דגם להא"ד ה"ל ספיקא ולא שבקינן ספיקא דידהו משום פשיטא דסתמא דגמרא. וכ"מ קצת בהרמב"ם פ"ז מה' מעילה דין יו"ד דכשקשורין בקשר משונה השולחני מעל ומשמע שמביא קרבן מעילה. ע"כ א"ש מ"ש המ"ב והט"ז כאן דקשר משונה ה"ל כחותם וכ"ד הראב"ד והרשב"א. ועיין בטור ח"מ שם דפי' צרורין לבד היינו כדרך שכל אדם קושר מעותיו ועיין בערוך ערך צר השני. שהביא מפ"ט דב"מ (דק"ח ע"ב) הני ציירי והני שרי כו' ומפ"ו דכתובות (ד' ס"ז) רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה כו' וז"ל אאזמו"ר נ"ע בה' מציאה ופקדון סעי' ט' וגם אין ראוי ליתן סימן בקשריהן כגון שקשורים בדרך שכל העולם קושרים אותם ואין שם שום שינוי כו' והוא מהש"ס פ"ב דב"מ (דכ"ה ע"ב) גבי מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין כו' דכ"ע הכי קטרי להו ובש"ע ח"מ סי' ר"ס סעי' יו"ד. מכ"ז י"ל בנד"ז בקשירת השקים של קמחא דפסחא שישראל קדושים הם ובודאי היה הקשר קשור על השק היטב ונכפל הקשר הרבה יותר משתי פעמים וכה"ג י"ל דחשוב קשר משונה והוי חותם אחד. והנה לפי לשון השאלה וז"ל ושלח את הסולת ע"י בע"ג א"י וכרכו אותם במחצלאות וקשרו אותם בחבלים כדרך הבע"ג ועל השקים הי' כתוב תיבת פסח כו' והניחו השקים כו' עכ"ל מלשון זה משמע שהי' הסולת בתוך שקים והשקים היו קשורים היטב וגם היו כרוכים תוך מחצלאות וקשרו אותם בחבלים א"כ הוי ודאי כשני חותמות הא' קשירת השקים הב' מה שכרוכים במחצלאות וקשרו אותם בחבלים דזה ודאי חשוב חותם כמ"ש המ"ב בתשו' ססי' כ"ט דאין לך קשר משונה מזה יעו"ש. אלא שבנדון שלו לא היה חשוב חותם משום דמוכרח הא"י להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום ויום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות ואינו נתפס כגנב בפתיחת העגלות ולא מירתת כלל הלכך האי קשר העגלות לאו כלום הוא ואין כאן אלא קשר האחד דהיינו סתימת המגופה עכ"ל הובא בש"ך סי' ק"ל סק"ח. מש"כ בנד"ז שמוליכים קמחא דפסחא ודאי לא היה להם רשות כלל להניח תוך העגלה מאכל שלהם. א"כ קשירת העגלה חשוב חותם וה"ל חותם בתוך חותם. וא"כ על עת שהוליכו העגלנים את הקמח בדרך ודאי אין שום חשש דבחב"ח סגי בכל מילי דאורייתא:

קיצור. בב"י סי' ק"ל משמע הקשר אינו חשוב חותם והב"ח ס"ל דהקשר חשוב כמו חותם. והט"ז ס"ל דהיינו דוקא קשר משונה וכ"מ בתשו' מ"ב סי' כ"ט. ולכאורה יש ראי' מהש"ס ספ"ג דב"מ דדוקא צייר וחתים בעינן אם לא בקשר משונה י"ל דדי בלי חתים. לחושבו כמו חותם. א"כ בנד"ז שהשקים היו קשורים היטב חשוב כמו חותם ולכן מה שכרכום עוד במחצלאות וקשרו אותם בחבלים ה"ל חב"ח:

הוהנה גם כבודו אינו מסתפק רק על זמן שהניחו העגלנים הנ"ל את השקים אצל הבעל אכסניא א"י וז"ל וכשבאו לבראווארי לא היו יכולים לנסוע יותר מחמת קלקול הדרך. והניחו בשקים אצל בעל אכסניא אינו יהודי. על גאניק שלפני שפאייחלער שבחצירו והגאניק מכוסה רק מלמעלה. וכסו השקים במחצלאות הרבה ותקעו בהן יתידות שלא יגביהם הרוח ונסעו לדרכם. ולערך אחר חדש בא היהודי הנ"ל ואמר שהסלת שלו ושהיא ש"פ והשקים לא פתח לראות הסימן רק אמר שהוא שלח את השקים ע"י א"י ואסר לו מע"ל משום דהא מבואר בסי' קי"ח שכל איסור דאורייתא צריך חב"ח וכאן לא היה אפילו חותם אחד כי מ"ש תיבת פסח לאו כלום הוא כיון שממקום פתיחת השקים הנ"ל יכול לעשות מה שירצה כמבואר בסימן הנ"ל וא"כ חיישינן שמא החליף עכ"ל. ואיני מבין נהי דתיבת פסח לאו כלום הוא מ"מ קשירת השקים שבהם היה הקמח שבודאי היו קשורים היטב היטב י"ל דהוה חותם אחד. ומה שכסו אותם במחצלאות הרבה ותקעו בהם יתידות י"ל דחשוב כמו חותם שני. דאף את"ל דזה בפ"ע לא חשוב כחותם גמור מ"מ לא גרע ממפתח דמבואר בב"י רסי' קי"ח דכל היכא דסגי בחותם אחד מפתח אינו כחותם. שאם לא היה בו חותם והיה בו מפתח אסור. אבל אם היה בו מפתח וחותם חשוב המפתח כחותם לענין דברים שצריכין שני חותמות וסגי בהאי מפתח וחותם כאילו היה שני חותמות עכ"ל. וכ"פ בש"ע שם סעי' ד'. ועיין מענין מפתח בב"ח רסי' קי"ח ססעי' א' וז"ל ואין חילוק גבי מפתח בין כשהדלת הוא סגור מבפנים ותוחבין המפתח בדלת לפתחו ובין כשהדלת סגור מבחוץ ע"י שלשלת שהיא קבועה בדלת ותחובה ראש השלשלת השניה בטבעת במזוזה וסגור במסגרת מבחוץ וכך הוא מפורש בתשו' הרא"ש כלל י"ט דין י"ג עכ"ל. והנה מדבריו משמע דמפתח היינו מפתח של שלאס של מתכת ממש. וא"כ צ"ע אמאי כ' הפוסקים דמפתח אינו כחותם. ובמשמרת הבית בית ה' שע"ד דף קמ"ד סע"א כ' ולרבנן אין המפתח עושה כלום שקרוב הדבר לפתחו ולא יוודע בפתחו ובסגרו עכ"ל. וצ"ל שאע"פ שהוא מפתח של מתכת ודבר חזק אעפ"כ מצוי ודאי עוד שלאסין ומפתחות כזה ע"כ קל לפותחו ולסוגרו. ומ"מ יותר י"ל דמיירי גם במפתח של עץ כדרך שפרש"י פרק בתרא דעירובין (דק"א ע"ב) ד"ה למקומו. כגון מנעולים הללו של עץ שעושין עניים בפתחיהן וראשיהן רחבים עכ"ל. וכ"כ בטור א"ח סי' שצ"ד מנעול של עץ כו'. ובגמ' פ"ג דעירובין (דל"ה ע"א) במנעול וקטיר במיתנא עסקינן. וכן איתא במשנה ספ"ק דמ"ק (דף י"א ע"א) הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד. ופריך בגמרא ורמינהו עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים כו' עד ימיו אין מכאן ואילך לא. ומתרץ לא קשיא כאן בדנפחי כאן בדנגרי. ופרש"י מתניתין דמתקנין אלו בחש"מ. בדנגרי מנעול של עץ שרי דלא הוי קלא רבה. והתם בדנפחי דפטיש היינו קורנוס אסור דהוי קלא רבה ואולודי קלא רבה אסור עכ"ל. וז"ל חידושי הריטב"א שם. דמתניתין בציר ומפתח של עץ העושין ע"י נגר דלא עביד קלא כולי האי. והא דיוחנן בשל מתכת שעושה קול גדול עכ"ל. ובב"ב פ"ד (דס"ה ע"ב) אמתניתין המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח. והא מפתח דומיא דדלת קתני מה מפתח דקביעא אף דלת דקביעא פרשב"ם בשל עץ מיירי דקביעא שיש מפתחות שאין מזיזין אותן מן הפותחות כגון של בני כפרים כו' עכ"ל. וכן בפ"ק דב"ב (ד"ז ע"ב) פותחת ופרש"י והוא של עץ ותמיד המפתח לתוכו. מכ"ז י"ל שרוב מפתחות הנז' בגמרא הן של עץ. ומסתמא רובן דומין זל"ז. ע"כ ע"ז אתי שפיר מ"ש המ"ה ולרבנן אין המפתח עושה כלום כו' כנ"ל. ולכן מפתח לא חשיב כחותם להרבה פוסקים והרב"י בש"ע. ואעפ"כ חותם ומפתח חשוב כשני חותמות. א"כ עד"ז י"ל דמה שכיסו אותם במחצלאות הרבה ותקעו בהן יתידות חשוב כמפתח של עץ. ומצטרף לקשר השקין להיות נחשב כשני חותמות:

קיצור. חותם ומפתח של עץ שבפותחת של עץ חשוב חב"ח. משא"כ מפתח לבד אינו חשוב אף כחותם אחד. א"כ עד"ז י"ל מה כשהביאום למחנו כסו השקים במחצלאות הרבה ותקעו בהם יתידות חשוב כמפתח של עץ ומצטרף לקשר הטוב של השקין להיות נחשב כשני חותמות:

וולכאורה יש לעיין עוד אם סגי כאן גם בשני חותמות דדוקא בישראל השולח או מפקיד יינו ביד עכומ"ז סגי בחב"ח לכולי עלמא. אבל ביינו של א"י ממש לא סגי בשני חותמות וצריך שומר דוקא כדאיתא בגמרא ס"פ רבי ישמעאל (דף ס"א ע"ב) המטהר יינו של עכומ"ז כו' בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו כו' עד שיהא שומר יושב ומשמר כו'. וכ"פ בטוש"ע סי' קל"א ס"א ואם אין הבית פתוח לרה"ר כו' אסור אפילו בחב"ח עד שיהא ישראל יושב ומשמר כו' ע"ש. והיינו משום שהיין והבית שניהם של עכומ"ז. וא"כ בנד"ז ג"כ אף שעצם הסולת ש"פ הוא של היהודי. מ"מ כיון שהעגלנים המפקידים את הקמח הם א"י וגם הנפקד הוא א"י. שמא יש לדמותו לדין הנ"ל. אך באמת זה אינו מתרי טעמי חדא דהתם ג"כ קי"ל דדוקא כשהיין שלו ממש ומונח ברשותו אבל אם נתנו בבית א"י אחר מותר כו' דהנפקד מירתת כיון שאינו שלו ממש אף שהוא של א"י אחר די לו בשני חותמות. כמ"כ הכא עכ"פ אין הסולת שלו רק העגלנים הפקידו אצלו וייחד להם קרן זוויות. א"כ סגי בחב"ח. ועוד שבודאי העגלנים כשהפקידו אצלו אמרו שהוא של יהודי ששלחו על ידם ואולי היה להם ג"כ כתוב וחתום כן. א"כ ה"ז כדין יהודי המפקיד אצל א"י. ועכ"פ לא דמי כלל לדין הנ"ל דסי' קל"א ס"א. וסגי בחב"ח לכל מר כדאית ליה:

קיצור. יש מקום דלא סגי אפילו בשני חותמות דהיינו ביינו של א"י ממש. דבעינן יושב ומשמר. מ"מ גם זה אינו אלא במונח ברשותו של בעל היין משא"כ הכא. ועוד דהכא אף שהמפקיד הוא א"י מ"מ עיקר הסולת של יהודי הוא:

זומעתה יש לעיין לרבנן דרבי אלעזר (דל"א ע"א) דס"ל דצריך שני חותמות וכ"פ רב (דל"ט סע"א). דלכתחלה מחמרינן כן. אם סולת ש"פ דומה לחבי"ת דאסור בחותם אחד לרב. או לחמפ"ג דשרי בחותם אחד. והנה בטעם ההפרש בין חבי"ת לחמפ"ג יש ג' שיטות שהובאו בטור וב"י רסי' קי"ח הא' שיטת רש"י דטעמא דחבי"ת צריך שני חותמות משום שדמיו יקרים טרח ומזייף וכן ביין משום חיבת ניסוך. וכן הסכימו התוספות שם (דל"ט סע"א). הב' מ"ש הטור בשם הרשב"א והוא בתה"א בית ד' שער ב' דקי"ח ע"א וז"ל ואם הם דברים שיש לחוש להם לחלופי איסור של תורה צריך חותם בתוך חותם אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי ליה וכו' ע"ש. הג' הרא"ה בבד"ה שם וז"ל וכן מ"ש בחבי"ת וחמפ"ג אינו כשיטת הירושלמי. ולפי שיטת הירושלמי כל שאיסורו בגופו כגון חשש חליפין וליהוי נמי איסורא דאורייתא בעינן שני חותמות. וכל שאיסורו מחמת חשש תערובות א"נ איסורא דרבנן סגי בחותם אחד. לבד מיין דהחמירו בו ואליבא דרבנן דבעו ביה שני חותמות דלא כרבי אלעזר דלדידיה בחותם אחד סגי והלכתא כר"א עכ"ל. וכ"ד הר"ן הובא בב"י שם כשטת הירושלמי וכ"כ בתוספות (דל"ט סע"א) בשם הר' אפרים. וכ"ד הרמב"ן בחידושיו (שם דל"ט סע"א) בשם הירושלמי ועי"ז תירץ קושיות התוספות שם ד"ה פת למאי. דלמה יקשה זה על פת כו' ופירוש דק"ל דוקא על פת אמאי מותר בחותם אחד שהרי איסורו מגופו משום חתנות עכ"ל. ולפ"ז נראה דלא ס"ל מ"ש הר"ן גבי פת דהטעם משום שאיסורו מדבריהם. דהא הגמ' מתרץ בענין אחר דהוא משום חמימי בקרירי מידע ידיעי כו' משמע הא היה לו הנאה צריך באמת שני חותמות והיינו משום דאיסורו מגופו ואע"פ שהוא רק מדבריהם כו'. והר"ן צ"ל דס"ל כגירסת רש"י דמחק הענין דפת למאי ניחוש לה כו' גבי מילתא דרב. והיינו דלמה יקשה על פת כיון שהוא רק מדבריהם די ודאי בחותם אחד אף שאיסורו בגופו. ונמשך אחר הרא"ה בבד"ה שם דלהירושלמי תרתי בעינן איסורו מגופו ושיהי' איסור דאורייתא. וגבי שמואל דגריס ופת למאי ניחוש כו' היינו דאל"כ אף שהוא איסור דבריהם הי' צריך להזכירו בהדי מח"ג. דהא אדרבה שוה להם שהם ג"כ מדבריהם ועוד זאת שאיסורו מגופו. ולכן צריך לתרץ כמו שתירץ בגמרא:

והנה לפ"ד רש"י פי' הפר"ח סי' קי"ח סק"ה דאין חילוק בין איסורין דדברי סופרים לאיסורין דאורייתא אלא הכל תלוי ביוקר וזול זולתי היין דמשום חיבת ניסוך טרח ומזייף עכ"ל. ולהרשב"א דתולה הטעם משום דחבי"ת הם דברים שאם הוחלפו יש בהן איסור של תורה כגון בשר כשרה בבשר נבלה וטרפה וכן דג בדג טמא כו'. עכ"ז צריך לומר היכא דליכא למיחש לחליפין רק לתערובות דאע"ג שיש לחוש שנתערב בו איסור תורה מ"מ אם הוא בטל ברוב מדאורייתא. כ"א מדרבנן אסור התערובות. אזי בכה"ג סגי בחותם אחד. כמ"ש הפר"ח שם מענין חלב וכ"כ הש"ך סק"ח. וא"כ מה בין שטה זו ובין שטת הרא"ה והר"ן דלדבריהם ג"כ הדין כן. ובשלמא לשיטת הרמב"ן דלעיל אתי שפיר די"ל כשאיסורו מגופו אף שהוא מד"ס צריך ב' חותמות משא"כ לשיטת הרשב"א וזהו ההפרש ביניהם. ועי' בש"ך סי' קי"ח סס"ק ה' בשם סימני ת"ח והא"ר או שהוא מדרבנן ואיסורו מגופו כו' והקשה עליהם. ובכנה"ג סי' הנ"ל בהגהת הב"י סס"ק א' תירץ דאנן חיישינן לזה אף שהרא"ה והר"ן לא חששו כו' ונעלם מכולם דברי הרמב"ן הנ"ל דס"ל דהירושלמי אוסר בזה וכנ"ל. ולהרא"ה והר"ן אינו כן וא"כ צ"ל ההפרש שביניהם ובין שטת הרשב"א. ולא הבינותי מ"ש הש"ך סק"ה וז"ל וצ"ל דס"ל להר"ן וסייעתו דחלב וגבינה לא מיקרי לענין זה איסור מדבריהם כיון דאיכא למיחש בהו לתערובות איסור דאורייתא ודו"ק עכ"ל. דאדרבה צ"ל להפך דהא בחלב וגבינה סגי בחותם אחד. וי"ל דכוונתו כיון שהר"ן תולה הטעם במה שאין איסורו מגופו. א"כ ע"כ טעמו ג"כ בחלב וגבינה משום שאין איסורו מגופו. וקשה למה הוצרך לזה הא בלא"ה ניחא משום שאין איסורו רק מדרבנן. אע"כ לא מיקרי לענין זה איסור דרבנן. ולכן צ"ל הטעם משום שאין איסורו מגופו כו'. ואפ"ל הנפקותא כגון אם יש חשש לתערובות של נותן טעם דה"ל איסור דאורייתא דלהרשב"א צריך כה"ג שני חותמות ולהירושלמי נק' אין איסורו מגופו וסגי בחותם אחד. וכן משמע בכה"ג שם וז"ל דלפירוש הרא"ה אין כאן חומרא אדרבה קולא יש בפירושו ולא חומרא דאם הוא מדאורייתא ואין איסורו מגופו אע"ג דלהרשב"א בעינן חותם בתוך חותם להרא"ה לא בעינן חב"ח כיון דאין איסורו מגופו עכ"ל. ועיין במנחת יעקב כלל ל"ב סעי' י' ס"ק כ"ו:

קיצור. בטעם ההפרש בין חבי"ת ובין חמפ"ג יש ג' שיטות. הא' שיטת רש"י משום שחבי"ת דמיו יקרים. הב' שיטת הרשב"א החילוק בין איסור של תורה ובין איסור של דבריהם. הג' הירושלמי מחלק דכל שאיסורו בגופו והוא ג"כ איסור דאורייתא בעינן שני חותמות וכל שאיסורו מחמת חשש תערובות א"נ איסורא דרבנן סגי בחותם אחד לבד מיין כו'. והרמב"ן ס"ל דלהירושלמי הכל תולה באיסורו מגופו שאף שהוא מדרבנן צריך חב"ח ופת שאני דלית ליה הנאה בחילופו:

חומעתה נבואה לנד"ז. והנה יש שתי חששות האחת שמא החליף. הב' חשש תערובות. והנה החשש האחת לכאורה אינו שייך כאן דשיחליף סולת בסולת ע"כ צריך להחליפם בסולת כמו הראשון דהיינו סארט ראשון וא"כ אין לו שום ריוח בזה. וכבר נתבאר לעיל אות א' דדעת התוספות והר"ן וסייעתם דהיכא שאין לו ריוח לא חיישינן שיחליף. ואף שנתבאר שיש חולקים ע"ז ושכ"נ מהסוגיא (דל"ט ע"ב). מ"מ עכ"פ סגי בחותם אחד. וחותם אחד ודאי היה כאן. ועל חשש תערובות דאז יש לחוש שיערב סולת סארט שני. וכל סולת מחזיקים חמץ גמור. מ"מ בחשש תערובות כיון מדאורייתא ברובא בטל ה"ל כדין חלב דסגי בחותם אחד. וגם אין איסורו מגופו. ואין לחוש שמא לא עירבו בכל הסולת כ"א הניחו במקום אחד דהא חושש שלא יהיה ניכר להיהודי וא"כ ודאי מערבו יפה. רק מפני שכתב מע"ל דסולת של פסח כיון שאין מכבסין החטים תחלה לכן סארט ראשון דסולת ש"פ שוה במראיתו לסארט שני של סולת דחמץ שלתתו החטים. א"כ שפיר יש לחוש גם לחליפין שיחליפנו על סארט שני דסולת פשוט שאינו של פסח כיון שמראיתן שוה ומ"מ סולת ש"פ סארט ראשון ודאי בעצם טוב יותר הרבה בטעם ובאפיה מסארט שני דסולת שאינו ש"פ אף שמראיתן שוה. ע"כ יש לחוש לחליפין. ואפשר שמ"מ מידע ידיעא בין סארט ראשון דסולת ש"פ לסארט שני דסולת אף שאינו ש"פ. אך לו יהא שאינו ידוע וניכר מ"מ אם היו השקין קשורים בקשר משונה א"כ יש כאן כמו מפתח וחותם דה"ל כשני חותמות וכמש"ל סעי' ה'. וסגי גם בכל איסורי תורה. ואמנם אם לא היו קשורים בקשר משונה אז י"ל דאין כאן שני חותמות רק מ"מ חותם אחד ודאי חשוב. ובדיעבד קי"ל כר' אלעזר דסגי בחותם אחד גם בכל האיסורין. הן אמת מדברי הרא"ה בבד"ה בית ד' שער שני דקי"ח ע"א משמע ר' אלעזר אינו מקיל בחותם אחד כ"א ביין דאין איסור תורה ולא באיסורי תורה ממש אבל אין כן דעת הש"ע סי' קי"ח וכ"מ פשטא דגמרא (דס"ט ע"ב) במ"ש דקי"ל כר"א דלא חיישינן לזיופא כו' ועתוס' שם דמשמע דלא חיישינן לזיופא כלל כשיש טורח דהיינו חותם א' וכמש"ל. ועי' ט"ז סי' קי"ח סק"ד והנה"כ כ' ע"ז ומה יעשה בבשר או בדג עכ"ל ועיין מנ"י כלל ל"ב ס"ק ל"ב. י"ל כוונת הש"ך שאין כ"ע מודים בזה בבשר ודג אבל מ"מ לא יחלוק על רמ"א שבדיעבד יש לסמוך על ר"ת וסייעתו. והפר"ח ס"ק י"ד דחה סברת ר"ת שאין לסמוך עליה. ולא ידעתי דהא עכ"פ התוספות (דס"ט ע"ב) העלו דאף זולת פר"ת סגי לר' אלעזר בחותם אחד וא"צ הכרת חותם ולא קי"ל כרב. א"כ אין לדחות זה כ"כ. ועוד נראה דבנד"ז אף לפר"י דמחלק בין שולח למפקיד שרי דהכא ה"ל זה השולח כמו מפקיד. שהרי בא אח"כ אל הסולת ומסתמא גם לכתחלה היה הענין שעתיד לבוא א"כ ה"ל כמו מפקיד שעתיד לראות חותמו. ודי דיעבד בחותם אחד. ועוד נראה ודאי שא"א שהניחו השקין כך. אלא ודאי היו השקין כרוכין במחצלאות הנק' קולייעש. וא"כ יש כאן חב"ח כי מסתמא הקולייעש היו ג"כ כרוכין וכנזכר לעיל סעי' ג'. וכש"כ כשנוסיף עליהם כסוי מחצלאות ויתידות. ועוד יש לעיין אם האכסניא היא גדולה שתמיד מצוי שם עגלנים עוברים ושבים אם [כן] יש להעיר ממ"ש התוספות (ד"ע סע"א) כגון במקום מעבר בני אדם אפילו הם אינם יהודים כו'. וע"ד חצר שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו במשנה ספ"ו דטהרות ובגמרא פ"ק דעירובין. שהיא חשובה רה"ר לטומאה כו'. וכדפסק הרמב"ם פ"כ מהל' שאר אבות הטומאה דין ג' מיהו פי' נכנסים בזו ויוצאים בזו מבואר בתוי"ט ס"פ בתרא דטהרות נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה. משא"כ הכא ודאי אינו כן. ועיין בש"ע סי' קי"ח סעי' ז' וסי' קכ"ט סעי' ד'. וגם מה שצירף כ' מע"ל שי"ל דאכסנאי לא מרע נפשיה בכה"ג. ואח"כ העלה שאין לסמוך ע"ז ולא הי' לי פנאי לעיין בכ"ז כלל. ולכאורה יש ראי' נכונה לדבריו ממשנה שלמה פ"ג דדמאי משנה ה' הנותן לפונדקית כו' הובא בגמרא פ"ק דחולין. דלא סמכינן ע"ז כלל שלא תהיה מרע נפשה כו'. ולר' יוסי שם אמרינן לגזול היא מתכוונת ואף דקי"ל כת"ק דאינה חשודה היינו בפונדקית ישראלית כו'. עכ"פ בלא חותם אחד ודאי אין להקל ובחותם א' יש לצרף לסניפין גם טעמים אלו אף שאין בהם סמיכה. עיין כה"ג בנמוק"י פב"ת דיבמות גבי דילמא בגמלא פרחא (דקט"ז ע"א) הביאו בתשו' צ"צ: