סימן מט

אסימן מט

איך להתנהג במכירת יי"ש של קאנטאר בערב פסח להפקיע איסור הנאה מהחמץ. כי השער והמקח שבאטקו"פ הוא עד"מ ג' רו"כ וחצי רו"כ והמקח יי"ש חוץ לעיר הוא א' רו"כ וחצי. והוא אינו משכיר להא"י הלוקח גם האטקו"פ על שבוע זו שישלם הראטע שזהו מן הנמנע וא"כ למכור לו כפי שער שחו"ל הוא הפסד עצום. ואם למכור כמקח שבעיר הרי נהנה מן החמץ ואף שמוכר לו בערב הפסח יש לעיין אם שרי:

הנה אם הישראל רוצה למכור במקח שמוכרים חוץ לעיר משום שמכיר את האינו יהודי הקונה שיחזיר לו בשלמות אחר הפסח כל המעות שיקח הוא עבור היי"ש בעיר זו אף שהמקח בעיר זו יותר מכפליים מהמקח שחוץ לעיר. ואין ספק וחשש להישראל בזה נראה דשרי כמבואר בתה"ד סי' ק"כ או שימכרם לו במכירה גמורה בדבר מועט וראיה מפ"ב דגיטין (ד"כ סע"ב) דפריך והא בעינן ספר מקנה וליכא ופרש"י ע"כ אפי' בדבר שאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אלא יחזירנו לו בודאי אקרי שפיר מתנה ואסיק התם דאפילו אשה ידעה לאקנויי בכה"ג ולא אמרינן דלא מכוונה אלא לשאלה בעלמא עכ"ל. והובא להלכה בב"י וש"ע סי' תמ"ח ס"ג. אך יש לדקדק בזה כי הנה התה"ד שם כתב ואין לחלק דשאני התם לגבי גט דמהני ביה מתנה ע"מ להחזיר (הג"ה כמבואר בגמרא בגיטין פרק המביא תניין (דף כ' ע"ב) ובהרא"ש שם סי' י"ט ובטוש"ע סי' קמ"ג ס"ח ועיין בתוספות שם סד"ה על מנת גבי אא"כ החזירתו. ובגמרא פמש"א (דף ע"ה ע"ב) רב אשי אמר ובפרש"י שם ד"ה רב אשי וד"ה רבי היא עכ"ה). מהני נמי מתנה כה"ג. אבל לגבי חמץ דלא מהני ביה מתנה ע"מ להחזיר כו' חומרא יתירא לגבי חמץ כו'. (הג"ה. עיין מזה בהגמי"י פ"ו מהל' שבת אות ב' עכ"ה). וא"כ די בחומרא זו לענין חמץ ולא להוסיף עליה עכ"ל. וכן משמע לכאורה בחידושי הריטב"א בגיטין שם דדומה ממש למתנה ע"מ להחזיר דז"ל או דילמא הכא לא ידעה לאקנויי פי' בכי הא שהיא מקנה ע"מ להחזירו דבמה שיש לו להחזיר לא גמרה איהי לאקנויי ליה עכ"ל. וא"כ לפמ"ש הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג דהא דמתנה ע"מ להחזיר לא מהני בחמץ אינו כמ"ש בתה"ד דלא הוי אלא חומרא בעלמא אלא מעיקר הדין אסור כמ"ש בכנה"ג בשם הרדב"ז. א"כ לפ"ז יש לפקפק ג"כ בדינו דהתה"ד הנ"ל דלא הקיל רק משום דס"ל דמעמ"ל חומרא יתירא היא כו' והבו דלא להוסיף כו' משא"כ להרדב"ז והפר"ח. ויש לתמוה על הפר"ח עצמו דא"כ אמאי לא חלק ג"כ על דינו דהש"ע שם דלכאורה הא בהא תליא. וצ"ל דס"ל דבאמת נדון דהתה"ד וש"ע לא דמי למעמ"ל וכמ"ש אאזמו"ר סי' תמ"ח ס"ו שאם לא היה הא"י רוצה להחזירו לו לא היה יכול לתבוע ממנו בדין שיחזירנו לו. משא"כ במעמ"ל. וצ"ע ממ"ש הטוש"ע סי' תרנ"ח ס"ה נתנו לו סתם הוי כאילו אמר לו ע"מ שתחזירהו לי כו' ואם לא החזירו לא יצא. והוא מדברי בעל העיטור והרא"ש שם פ"ד דסוכה סי' כ"ט דהא רבן גמליאל נתן במתנה ולא אמר לו ע"מ להחזיר כו' וכ"כ בחידושי הריטב"א שם מהא שמעינן שהנותן לחבירו ביו"ט סתם ע"מ להחזיר הוא ואומדנא דמוכח הוא אע"פ שלא פירש שאין אדם מתערטל ממצותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו כו' וכ"כ הר"ן שם בשם ויש שלמדו מכאן כו' וטעמא דמסתבר הוא אע"פ שאין מכאן ראיה מכרחת עכ"ל. ויש לחלק דהתם שאני דאומדנא דמוכח הוא ואע"פ שר"ג נתנו לאחר שיצא בו וא"כ א"צ לו רק לימים שאחר יום ראשון ואז יוצאים גם בשאול מ"מ מסתמא אין אדם מתערטל ממצותו כו'. ועוד שמא לא ישאילנו כי יצטרך לנסוע למקום אחר. אבל בנדון זה לא שייך לומר כ"כ אומדנא דמוכח אע"ג דמוכח טובא שאינו מוכר או נותן רק משום איסור חמץ עדיין י"ל שמא מתוך כך מוכר או נותן לגמרי. וכמו דאיתא גבי שטר מברחת בפ"ח דכתובות (דע"ט א') הא בכולה הא במקצתה הרי דבשיירה קצת שלא הבריח לא אמרינן דהוי אומדנא דמוכח לבטל המתנה כו'. ואע"פ שבאמת מוכח דלהבריח נתכוונה משום דבעיא לאנסובי לגברא. הוי דברים שבלב. רק בכולהו נכסי הוא דלא חשבינן לדברים שבלב כמ"ש בתוספות שם (דע"ח סע"ב). ולפרש"י שם אפי' איכא גילוי דעת שלהבריח נתכוונה לא בטלה המתנה כשאינה בכולה. מיהו התוס' והרא"ש והר"ן חולקים על פירושו וכ' הר"ן שם דכל שאמרה בשעת מתנה משום דבעיא לאנסובי יהיבנא אע"פ שלא אמרה שאינה נותנת אלא להבריח נק' גילויא דעתא. א"כ לכאורה כה"ג גבי חמץ כשגילה דעתו שנותן משום איסור חמץ י"ל דאפילו במקצת נכסים בטל המתנה. מיהו זה אינו דהר"ן לא נתכוון אלא דבגילוי דעת כזה ליכא למ"ד בגמ' שבכולהו נכסים לא תתבטל המתנה. אבל מ"ש הרא"ש שם סי' ב' דא"כ אפילו במקצתן נמי כיון דאיכא תנאי. זה ודאי אינו אא"כ פירשה בהדיא שאין מתנתה מתנה אלא כדי להבריח. גם ברש"י ותוספות פ"ב דגיטין (ד"כ ע"ב) שהביא התה"ד ובהר"ן שם לא משמע שהקנאה הנ"ל יהי' לה דין מתנה ע"מ להחזיר ממש רק שיודעת שעתיד לחזור וליתנו לה מיהו י"ל דהתם הוי אומדנא עם גילוי דעת גמור. ועוד דהנה מ"ש הכנה"ג בשם הרדב"ז ח"א סי' ק"מ. הנה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ק"מ לא מצאתי כלל מזה ולא בשאר החלקים רק בח"א סי' ר"מ מבואר בהדיא דמסכים להתה"ד דמתנה עמ"ל דלא מהני הוא רק משום חומרא דחמץ. ולא כמ"ש הכנה"ג בשמו ושוב מצאתי בתשו' הרדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' מ"ג מבואר כל מ"ש הכנה"ג בשמו ודקדק כן ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' חמץ ה"ז ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן כו'. אבל המ"א סי' תמ"ח סק"ז פי' דברי הרמב"ם בענין אחר. גם בעיקר הטעם שנתן הפר"ח על דברי הכנה"ג בשם הרדב"ז משום דהוי תנאי שאין בידו לקיימו כו' אם אמנם שיש ראי' ע"ז מסוגיא דפרק המגרש (דפ"ד ע"א) שאסור לסמוך על תנאי כזה כמש"ש לאחר תצא דבעינן לקיומא לתנאיה. מ"מ שם גופיה מוכח דאם נתקיים התנאי בניה מהראשון כשרים אע"פ שנבעלה לו בעוד שלא נתקיים התנאי שאין בידה לקיימו. וכמ"ש בש"ע אה"ע סי' קמ"ג סט"ו בהג"ה. ודכוותה הכא אם נתקיים התנאי שהחזיר לו האינו יהודי את החמץ אינו עובר למפרע על בל יראה ובל ימצא (הג"ה אחר זמן. ועיין בהה"מ פ"ח מה"ג דין י"ג דלא פליג הרמב"ם שם על הראב"ד והרשב"א רק משום דס"ל דעל מנת שתנשא לפלוני היינו בתחלה משמע הא לאו הכי מודה הרמב"ם דאם נשאת לפלוני אח"כ בניה מהראשון כשרים. וא"כ הכא גבי חמץ דלא שייך כלל ענין ההוא א"כ כשהחזיר לו החמץ הוי מתנה גמורה למפרע והי' של הא"י כל ימי הפסח):

קיצור. (לפ"ד הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג דמעמ"ל לא מהני בחמץ מדינא קשה מדוע הסכים לדינו דתה"ד סי' ק"כ שבש"ע שם. דמשמע קצת בתה"ד דהא בהא תליא. וי"ל דבאמת לא דמי זה לזה. ול"ד למ"ש בטוש"ע סי' תרנ"ח ס"ה כאילו אמר לו כו' דהתם הוי אומדנא דמוכח משא"כ הכא לא גרע משטר מברחת במקצתה דאין האומדנא מבטל המתנה. גם בעיקר טעמו דהפר"ח יש להשיב מגיטין (פ"ד א') דבעינן לקיומיה לתנאי משמע דאם נתקיים התנאי אין איסור למפרע):

בומ"ש הרמב"ם פ"ד ה"ו והטוש"ע סי' תמ"ח ס"ג ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה. הנה הלח"מ פי' דהיינו שלא יתן לו על תנאי כמש"ש הרמב"ם ה"ז. ומ"מ מ"ש הרמב"ם ואם עשה כן ה"ז עובר בב"י וב"י צ"ל מ"ש ממ"ש הראב"ד פ"ח מה"ג הי"ג דאם נתקיים התנאי הולד כשר וכ"ד הרשב"א. ולפ"ד הה"מ גם הרמב"ם לא פליג רק מטעם אחר כמ"ש ססעי' א'. והנה בספר מכתב מאליהו שער ח' סי' ח"י מפרש דברי הרמב"ם לא כהה"מ מ"מ גם לפירושו גבי חמץ במתנה ע"מ להחזיר לא שייך זה. וא"כ קשה למה עובר בב"י וב"י. והחמד משה סי' תמ"ח סק"ח כ' דכוונת הרמב"ם מ"ש ובלבד כו' שהוא מהתוספתא היינו שיגמור בלבו שנותן לו עד אחר פסח במתנה גמורה. ולפעד"נ שזהו כמ"ש בגמרא פ"ח דבכורות (דנ"א ב') חזייה לההוא גברא דהוה קאזיל ואתי קמיה אמר ליה לא גמרת ויהבת מידעם ביש. הלכך אין בנו פדוי. והתוס' כ' תימה מ"ש ממתנה ע"מ להחזיר כו' וי"ל דהכא רבי חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה כו' וכ"כ הרא"ש שם סי' ח' ולפ"ז אם הכהן ג"כ לא הי' מקפיד על שנראה ככהן המסייע כו' בנו פדוי. אבל הב"י בבד"ה סי' ש"ה כ' ועיין בהרמב"ם פי"א דבכורים וכוונתו דשם ה"ח משמע דבכל ענין אין בנו פדוי וגרע מפירש שהוא מתנה ע"מ להחזיר וכ"ד הרשב"א בתשו' סי' קצ"ח ועש"ך סי' ש"ה סק"ו. ונלע"ד טעם לזה ע"פ מ"ש הרא"ש פי"נ סי' ל"ח והטור ח"מ סי' רמ"א ס"ז ח' ובש"ע שם ס"ה. ולפ"ז י"ל דבנתן לו בסתם צריך שיגמור בדעתו למתנה גמורה לחלוטין ולא די שגומר בדעתו שיהי' מתנה על שעה אחת דאל"כ לא יוכל לעשות בה המקבל כל חפצו ומ"ש הש"ך סי' ש"ה סק"ו בשםראבי"ה כיון דשעה אחת גמר בלבו כו' צ"ל דבשעה זו גמר בלבו שיהא מתנה לחלוטין. ומ"ש הט"ז שם סק"ו שהמנהג בכל יום כו'. צ"ל עפמ"ש התוס' בבכורות שם. ואע"פ שאותו סתם נתן לו כו' כיון דאיכא הכירא למילתא ואין זה דברים שבלב. א"כ היכא דליכא הכירא למילתא ה"ל דברים שבלב שאינן דברים וה"ל מתנה גמורה. ולפ"ז מ"ש החמד משה שיגמור בלבו שנותן לו עד אחר הפסח במתנה גמורה. זה אינו כלום אלא צריך שיגמור בלבו שנותן לו לחלוטין. מיהו להתוספות צ"ל דהיינו שלא יהיה הכירא למילתא אבל אי ליכא שום הכירא למילתא ה"ל דברים שבלב. וכ"ש בנדון זה שכותב עמו שטר שנותן לו במקח חמשה רו"ס דפשיטא דאין לחוש למה שבלבו נגד השטר. ועיין בח"מ סי' רמ"א ס"ב בהג"ה:

נתבאר פי' מ"ש בתוספתא ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה שהוא לאפוקי מענין לא גמרת ויהבת שבפרק יש בכור (דנ"א ב') והיינו כשיש היכר למילתא כמ"ש התוספות שם ובכה"ג גרע ממתנה ע"מ להחזיר כמ"ש בש"ע ח"מ סי' רמ"א ס"ה. ובנ"ד דליכא שום היכר וגם כתב לו שטר על המקח ודאי אין לחוש:

גאמנם עכ"ז טוב יותר לקיים שיוגמר בלבו שיהיה סבור וקיבל באמת שאם ירצה הא"י לקיים המקח שישאר כן ולכן טוב יותר שימכור לו במקח הנמכר בעיר. והיינו עבור שמוכר לו היי"ש שימכרנו בעיר זו כפי שהוא היה מוכר. והנה לכאורה ענין זה דומה למשכיר ביתו או תנורו לאפות בו חמץ ולפמ"ש הט"ז סי' ת"נ סק"ג לדעת קצת דעות לדבריהם ליכא כאן איסור דאף שמשתכר ונוטל מכל הין סך עצום מ"מ הרי היי"ש הוא כבר נמכר להא"י ואינו שייך להישראל רק שנוטל מהא"י סך עצום מכל הין שימכור במקום המושכר לו. והרי זה לכאורה רק כדין משכיר ביתו או תנורו הנ"ל. אמנם אנן קי"ל כמ"ש הטור בשם ה"ר שמשון ב"ר אברהם וכ"כ בהגמי"י וכ"פ בש"ע שם סעי' ד' וכן מסיק המ"א ס"ק י"א והפר"ח ססעי' זיי"ן. ובתוס' ר"פ בתרא דע"ז סד"ה השוכר שכתבו אבל בשאר איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן מסתברא דלא קנסו עכ"ל. מבואר דלא קנסו שיהי' שכרו אסור גם דיעבד אבל עכ"פ אסור לכתחלה להשתכר גם בשאר איסורי הנאה. וכדבריהם כתב הר"ן שם סד"ה וגרסינן בירושלמי עלה דמתניתין. ומה שהרשב"א בתשו' סי' קע"ז מחלק בין שכר שהישראל עצמו יושב ומשמר דההיא אסור גם בשאר איסורי הנאה ובין שכר ביתו ובהמתו בשאר איסורי הנאה דשרי. צ"ע הא בפ' בתרא דע"ז ובי"ד סי' קל"ג מוכח דשוין הן:

ומ"ש הב"י ססי' ת"ן בשם האגור דקודם הפסח שרי להשכיר וכ"כ הט"ז סק"ה והמ"א סק"ו. והב"ח ססי' והפר"ח סק"ה ס"ל דאין היתר אלא שלשים יום לפני הפסח. ולכאורה יש להקשות על היתר דהבלעה מהא דתניא פ' בתרא דע"ז (דס"ה ע"א) השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חבית במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי"נ ביניהן שכרו אסור דהיינו כל המאה פרוטות וכמ"ש בי"ד סי' קל"ג ס"ג ואפילו בסתם יינם הדין כן. הרי דהבלעה לא מהני בשכר דאיסורי הנאה. ואף דיי"נ חמיר משאר איסורי הנאה היינו רק לענין לאסור השכר בדיעבד אבל לכתחלה י"ל גם בשאר איסורי הנאה אסור להשתכר כה"ג ע"י הבלעה. ולכאורה יש לדחות דאין משם ראיה דזהו אינו הבלעה כמ"ש בד"מ סי' ש"ו בשם הר"ן פ' אע"פ וכ"כ בבד"ה בשם ש"ל וכ"פ המ"א שם סק"ז ואאזמו"ר ס"ט. אך לא דמי דהתם הטעם כדפי' הר"ן שאם יתפייס היום כו' משא"כ הכא הוא להפך כדפרש"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו כו'. ועוד דהרמב"ן וסייעתו ס"ל דלא מהני אפילו הולכת הנאה דפרוטה א' לים המלח משום דכולא חדא קבלנות היא וכמ"ש בטור וב"י סי' קל"ג ובש"ך שם סק"ו. א"כ איך נאמר דבשאר איסורי הנאה מהני הבלעה להתיר לכתחלה גם שכר האיסור. כ"ש היכא דרובא ככולא שכר איסור הנאה כגון שמשכיר לו שני ימים לפני פסח וכה"ג. ול"ד לשכר שבת דשרי ע"י הבלעה כדאיתא פרק הזהב (דנ"ח ע"א) משום דהאיסור ליקח שכר שבת פרש"י בכתובות (דס"ד סע"א) גזירה משום מקח וממכר. או גזירת שכירות בשבת שהיא עצמה אינה אסורה אלא משום גזירה שמא יכתוב וכמ"ש אאזמו"ר סי' ש"ו סי"א. ולכן בהבלעה לא גזרינן. וגם זה לא כל הבלעה שרי עתוס' דכתובות שם (דס"ד ב') ובש"ע אאזמו"ר סי' ש"ו ס"ט. אבל הכא גבי להשתכר באיסור הנאה מאי מהני ליה הבלעה. דאף שי"ל דלהשתכר אינו הנאה האסורה מדאורייתא כמ"ש הריב"ש בתשו' ססי' ת' הובא ב"י ססי' ת"ן וז"ל ולמ"ד אסור (ר"ל דחמצו של אינו יהודי אסור בהנאה בפסח מן התורה) לא קשיא ליה מדתניא משכיר (ר"ל מה שהתוספתא מתיר להשכיר חמורו להביא עליו חמץ הובאה בטור) משום דהתם אינו נהנה בגוף האיסור עצמו ואף לא בדמיו אלא שהדבר האסור גרם לו הנאה עכ"ל. וכ"ה לשון הרמב"ן שבר"ן ר"פ בתרא דע"ז שכל שאסור בהנאה אף הנאת גרמתו אסורה אע"פ שאינה דמים לו עכ"ל. ומש"ש הרמב"ן שאינו כן היינו שאינו אסור מדאורייתא דיעבד. מ"מ כיון דמדרבנן קי"ל דאסירא י"ל דלא מהני ליה הבלעה כלל. ובאמת בדברי האגור שהביא ב"י ססי' ת"ן אין מוכרח דמיירי במפרש להשכיר בו חמץ רק שיודע הישראל שישים בו חמץ בפסח ובכה"ג הוא שהתיר להשכיר קודם הפסח להב"ח והפר"ח שלשים יום ולהט"ז ומ"א קודם ע"פ. אבל בשוכרו רק לשום בו חמץ אין מוכרח ממנו להתיר. מיהו מצינו פ"ג דסוכה (דל"ט א') גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית כו' בגמ' שם מבליע לו דמי אתרוג בלולב וע"ש בתוספות ד"ה ליתיב דע"י הבלעה מוכר שלו ושל חבירו:

נתבאר דעכ"ז טוב יותר למכור כפי השער האמיתי כדי שיהיה סבור וקיבל באמת. ולכאורה האיסור בזה כדין נוטל שכר עבור תנורו לאפות בו חמץ שהתירו הב"י והאחרונים כשמשכיר קודם ערב פסח ויש לכאורה קושיא ע"ז ממ"ש בגמ' הובא בטור וב"י בי"ד סי' קל"ג ס"ג ובש"ך סק"ו ויש להפך קצת ראיה להקל ממ"ש בסוכה (ל"ט א') מבליע לו כו':

דאך מלבד זאת נלע"ד דנד"ז חמור טפי ממשכיר ביתו לשום בו חמץ דהתם אינו אלא שההנאה בא בגרמת דבר האסור וכמ"ש הריב"ש. משא"כ הכא הרי המעות הן דמים של החמץ ממש שמקבל עבור כל הין יי"ש כפליים או יותר הרבה מכפליים משער שחוץ לעיר. אלא שאינו מקבל זה בעצמו. כ"א הא"י הקונה ממנו מקבל זה בפסח. והוא מסלק לו כן. א"כ אף שהיי"ש הוא של הא"י ולא שלו. עכ"פ הדבר קרוב לנהנה מחמץ של א"י בפסח דכתב הריב"ש בתשו' הנ"ל דאסור מן התורה כמו בנהנה מחמץ של ישראל. ועיין בהרא"ש פ"ז דנדרים סי' ה' שכתב וז"ל ולא מיבעיא ליה באיסורי הנאה אם מוכרם לכתחלה דפשיטא דאסור כדמוכח פרק כל שעה (דף כ"א) כו' אצטריך קרא להתיר מכירת נבלה דמכירתן היינו הנאה כיון שמקבל דמיהן וה"ל כנהנה מגופן עכ"ל ופשוט דר"ל דזהו איסור הנאה שמדאורייתא ממש כדמוכח מהראיה שהביא דאצטריך קרא להתיר מכירת נבילה לא"י ועי' בגמ' פכ"ש (דכ"ג ע"א) גבי והרי שרצים כו' מותרין למוכרן כו'. וכ"ד כל הפוסקים כהרא"ש וכמ"ש הר"ן פ"ה דנדרים (דמ"ז ע"א) דודאי כל שהוא אסור בהנאה אסור למוכרו כו'. ומדאורייתא קאמר וכמ"ש בחידושי הרשב"א שם שמשם מקור דברי הר"ן שהביא ג"כ הראיה מפרק כל שעה שהביא הרא"ש. וכן פשוט עוד בתוס' פ"ק דחולין (דף ד' ע"ב) ובהרשב"א שם גבי דלא מצינו דמים לחמץ בפסח כו' כיון דלכתחלה אסור למכור כו' דר"ל מדאורייתא וכמו שביאר הרשב"א שם שהרי אין יכול למוכרן והן עצמן אסורין הן בהנאה ועומדים לישרף כו'. אלא דלענין אם עבר ומכרן יש מחלוקת אם הדמים אסורין להמוכר או לא. דרש"י אוסר. ובתוס' משמע דאפילו לרש"י אין כאן רק איסור דרבנן. אבל בהר"ן פ"ה דנדרים (דמ"ז סע"ב) משמע דלהרמב"ם ה"ל ספק דאורייתא. מדפסק האיבעיא לחומרא וכ"פ הטור והש"ע סי' רט"ז ס"ב. וכ"כ בכ"מ ספ"ה מהל' נדרים דלהרמב"ם ה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא מיהו הלח"מ שם הקשה על הרמב"ם מדידיה אדידיה מהא דפסק פ"ח מהמ"א הט"ז שהדמים מותרין וכ"כ פי"ג הט"ו. ובהרא"ש ס"פ האיש מקדש שכ' דאע"פ דאיסורי הנאה לא תפסי דמיהן גזרו רבנן שלא יהנו מחליפיהן ובק"נ שם סק"ה דס"ל ג"כ כהרמב"ם רק דס"ל דהוי מדרבנן ע"ש. ועיין במהרש"א פ"ק דחולין דף ד' ע"ב מענין זה. ובחידושי הריטב"א פ"ק דחולין שם כ' ג"כ על בעיא דנדרים (ד' מ"ז) הנ"ל דאיסורא דאורייתא היא ולחומרא. ואח"כ כ' דכיון שאינו תופס דמיו איסורא דרבנן הוא. והסכים כן לדינא דלדידי' אסורין החליפין גם בדיעבד מדרבנן. וא"כ בנ"ד י"ל ג"כ דהדמים שנוטל היהודי ששה רובל מכל הין הנוספים לבד מקח היי"ש עצמו ה"ל דמי חמץ של א"י ממש וה"ל הנאה גמורה דאסור לכתחלה מדאורייתא וגם בדיעבד י"ל דאסורים המעות לו מדרבנן כנ"ל. ואף את"ל דלא דמי ממש למוכר חמץ שלו מ"מ הוא עכ"פ הנאה גמורה מהחמץ של הא"י כדרך הנאתן. והנה ההפרש בין מכירה דאסור מדאורייתא ובין משתכר באיסורי הנאה דיש מתירין אפי' לכתחלה ומשמע דגם להאוסרין ליכא רק איסורא דרבנן כמ"ש בתשו' הריב"ש נלע"ד פשוט דהנאה זו הבאה בגרמא לא חמירא מדין נהנה מאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן דלכ"ע אין בזה איסור תורה כדאיתא פרק כ"ש (ד' כ"ד ע"ב). משא"כ מכירה ונתינה הוי נהנה כדרך הנאתן כיון שעומד ג"כ לימכר ולינתן. וכמ"ש המל"מ פ"ה מהל' יסודי התורה ד"ה ודע שעדיין. וד"ה ולפי זה צריכין אנו לומר. וא"כ גם בנ"ד מה שנוטל החוכר (דהיינו בעל האטקו"פ) מהא"י הקונה ערך ששה רובל או יותר מכל הין יי"ש לבד מקח היי"ש עצמו. זהו חמור מדין משתכר באיסורי הנאה כי אם זהו ענין שנהנה ממש מחמץ היינו היי"ש של הא"י. דזהו כדרך הנאתן שעבור שמניח למכור היי"ש במקום ועיר המוחכר לו נוטל דמים כך וכך. וה"ז דמי היי"ש ממש שהרי הקונה מהזה נותן דמים אלו עבור היי"ש שכך היא מקח שלה בעיר זו. והנאה זו מגיע ומקבל זה החוכר. דאע"ג דלא דמי ממש למוכר בעצמו כי הא"י הוא המוכר ולא היהודי. מ"מ מה שהיהודי מניח להא"י למכור כאן לפי שיתן לו מכל הין כך וכך. ה"ז כמוכר בעצמו דהא מכוחו ורשותו מוכרין היי"ש והוא נהנה ממכירה זו הנאה עצומה. א"כ נהנה הוא מחמץ של א"י כדרך הנאתן משא"כ משתכר באיסורי הנאה היינו הנאה בגרמא כמשכיר ביתו להניח בו חמץ דהוי עכ"פ שלא כדרך הנאתן כנ"ל:

קיצור. ומיהו י"ל דנד"ז חמור טפי ממשתכר באיסורי הנאה דהוי רק גרמא אבל הכא אין הענין שהדבר האסור גורם לו הנאה. גרמא לבד כ"א שלוקח דמיו ממש כמוכר איסור הנאה דאסור מדאורייתא כמ"ש בהרא"ש פ"ז דנדרים סי' ה' ואף את"ל דלא דמי ממש למוכר מ"מ הטעם דמשתכר אינו רק איסור דרבנן י"ל דהיינו משום דהוה כמו נהנה מאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן. אבל הנאה זו היא ודאי כדרך הנאתן וא"כ חמור כמוכר ונותן:

הומ"מ יש לדחות דדוקא הדמים שלוקחים עבור עצם היי"ש נק' הנאה הבאה מהאיסור כדרך הנאתו אבל אלו הדמים הנוספים על המקח זהו רק ענין מס וחוק נתינה שנותנים להממשלה משתיית כל הין יי"ש. א"כ אין זה דמי האיסור ממש. רק ג"כ כמו גרמא שהדבר האסור של הא"י הוא היי"ש שכבר נקנה לו קודה"פ הנה הוא גורם הנאה להיהודי שכל לוקח מהא"י מוכרח לשלם מס וחוק הקצוב ואין זה תשלומין של היי"ש כלל. וא"כ י"ל דהאיסור הוא רק גורם לבד להנאה זו מאחר שאין זה דמי היי"ש ממש כ"א רק עבור שמניח למכור יי"ש זה בעיר זו ששייך פרנסה זו לו. עבור זה לבד מקבל דמים הנוספים הנ"ל. א"כ מה לי כשמקבל מעות עבור חמץ הנאפה בתנור שלו או שמקבל עבור שמוכרים יי"ש בעיר המוחכרת לו. ויש לדמות זה ההפרש ע"ד שמצינו בתורה הפרש בין תשלומי קרן לתשלומי כפל. דיש חילוק ביניהם לכמה דברים. או יותר יש לדמות ההפרש בין דמי היי"ש שהן ממון שלוקחים עבור היי"ש ממש ובין חוקי הנתינה והמס מהיי"ש. שהיי"ש אינו אלא גורם לממון זה וקי"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי. דהוא פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בפרק מרובה (דע"ד ב') וקי"ל כרבנן. וא"כ כמו שאע"פ שהדבר גורם לממון עכ"ז אינו נידון כממון כלל כמ"כ הדמים הבאים מחמת מכירת היי"ש כיון שאינן דמי היי"ש ממש אין היי"ש חשוב ממון שלהן ע"ד מה לי הן מה לי דמיהן או מה לי דמיהן מה לי הן שבפרק איזהו נשך (דס"ג). כי אם הוא רק גורם להן שיבואו. ולכן אינן נידונין כדמי היי"ש ממש שהן חילופיו. כ"א שהן באין בגרמא שלו וה"ל כדמים שמקבל בעל התנור עבור אפיית החמץ בתנור שלו כנ"ל. ומ"מ נראה דאין לחלק דהא כל הנאה אסורה מדאורייתא מחמץ בפסח ואף מחמצו של א"י. אף שאינו מקבל מעות כלל עבור רק מה שנהנה מנתינה זו. והיינו משום שהיא הנאה כדרך הנאתן כמ"ש המל"מ דלעיל דאף שעומד לאכילה מ"מ עומד נמי לימכר ולינתן. וא"כ ה"נ יי"ש זה עומד לימכר ושיקבלו עבורו המס והחוק הקצוב בעיר זו. וגם בכל מקום מקבלים חוק נתינה רק שבעיר זו מקבלים יותר. דהיינו כמו בכל העיירות הגדולות. ונתינה זו נכלל ממש בשם דמי היי"ש שכך מקח היי"ש בעיר זו. א"כ יי"ש זו עומדת שיקובל ממנה הנאה זו וה"ל כדרך הנאתן ואסור מדאורייתא וכמ"ש כה"ג המל"מ דלא יתכן שיהא חמור כו' מסך בשמן. וכך נאמר אנו דלא יתכן שיהא חמור נותן להא"י. ממה שמקבל לעצמו סך גדול עבור מכירת יי"ש של הא"י. וחמור טובא מדין משתכר באיסורי הנאה דאין האיסור עומד כלל לזה שיהא משתכרים ממנו כזה כ"א הוא מקרה בעלמא. וגם שהאיסור הוא סיבה רחוקה לזה. אבל הכא האיסור עומד לזה שכל יי"ש עומד לימכר ובהכרח שישולם עבורו חוק הנתינה וגם חוק הנתינה הוא ממש כעין דמים שלו שאין העולם מבדילים כלל בין זה לזה כי הכל ניתן ביחד ובמקח א' ושם דמים ע"ז. ועי' בגמרא רפ"ק דפסחים (דף ה') סע"ב שבלא"ה החמירה התורה יותר בחמץ בפסח גם בדבר הגורם לממון ע"ש לענין בל ימצא. לכן נראה ודאי שאם החוכר הי' מניח לא"י למכור יי"ש של הא"י בפסח בעיר המוחכרת של החוכר ושישלם לו כך וכך ודאי היא הנאה האסורה מדאורייתא ולא משום משתכר באיסורי הנאה לבד כ"א שנהנה מחמץ של א"י שיש הבדל גדול ביניהם כנ"ל וכמ"ש הריב"ש סי' ת'. כי אם עיקר ההיתר בנד"ז הוא לפי שמכר היי"ש עם חוק הנתינה להא"י קודם הפסח. וא"כ הרי אין היהודי נהנה כלל בפסח מהחמץ של הא"י אלא כבר נהנה מזה בזמן היתרו דהיינו בשעה שמכר לו היי"ש והקאנטאר על שבוע זו שהיה מקודם הפסח. אך להיותו איסור דאורייתא ממש צריך לעיין בזה יותר שיהיה המכירה בטוב:

קיצור. שי"ל שמ"מ אין זה דמי איסור רק כמו גרמא. שזהו רק מס מכל הין. ולא עצם דמי היי"ש. וכמו תשלומי כפל או כמו דבר הגורם לממון. ומ"מ אין לחלק. כי המס והחוק עם עצם דמי היי"ש הכל ניתן ביחד במקח א' ג' רו"כ וחצי. על כן אין ההיתר רק מפני שמוכר לו הכל קודם זמן איסורו וא"כ בפסח אינו נהנה כלל מחמץ של א"י אלא כבר נהנה מזה בזמן היתרו דהיינו בערב פסח:

וולכן צ"ל ההיתר דכשמשכיר חוק הנתינה של איזה שבועות ה"ל כמוכר לגמרי חוק זה על זמן הנ"ל. ונסתלק הישראל מחוק זה קודה"פ וקנהו הא"י. ולא דמי למשכיר ביתו משום דשכירות לא קניא דגוף הבית שייך לישראל גם בימי הפסח משא"כ הכא וכמ"ש המ"א ססי' רמ"ד סס"ק י"ח לענין מכירת מכס ומטבע. וביאר זה אאזמו"ר נ"ע שם סט"ו שאינו דומה למרחץ שאסור להשכירו לשבת כו' לפי שהמרחץ גופו קנוי לו אף ביום השבת כו'. משא"כ במכס וכיוצא בו שכשהשכירו לא"י ליום השבת הרי מכרו לו לגמרי ליום זה ואין כאן שכר שבת כלל. אך הט"ז ססי' ת"ן כ' שיש תיוהא בזה חדא דמכירה לא שייכא בדשלב"ל וכו'. ותו דהא המכירה לא חלה עד שיהא החמץ ואז אסור באכילה. הנה הטענה השנייה אינו שייך כאן שהרי היי"ש שמוכר לו הוא בעין וישנו תחת ידו וא"כ קנה היי"ש בודאי. והמכירה של היי"ש חלה מעכשיו ממש אף שהענין שימכרנה הא"י בפסח. וא"כ יש חשש כנ"ל סעי' ה' וע"ז אנו משיבים דמכר לו החוק הקאנטאר לשבוע. ובמ"א ססי' ת"ן משמע בהדיא דגם בכה"ג שייך מכירה כמ"ש רק שוכר חק המגיע כו' יש למוכרו כו'. וראיתי בחמד משה שם סק"ג שכתב הטעם שיכול למכור זכות זה לאחר דכמו שקנה הוא עצמו אף שהוא דשלב"ל כך זכות זה מוכר לו מיד מעכשיו עכ"ל. וזהו כעין מ"ש במשנה ביבמות ר"פ חרש כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. וכן הוא לענין מקח וממכר כדאיתא בגיטין (דף נ"ט) ובפ"ב דכתובות (ד"כ ע"א) אבל לית ליה חזקה דאבהתיה כו' ופרש"י כקנייתו כך מכירתו כו'. אבל מ"ש עוד הח"מ דכה"ג איתא בש"ע י"ד סי' רצ"ד סט"ו. אינו דומה דהנה מקור הדין שם הוא מתשו' הרשב"א סי' אלף קכ"א ושם כתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל דמותר למכור פירות ערלה שלא באו לעולם דאינו מוכר אלא מקום עצים ועצי ערלה שרו בהנאה עכ"ל ועיין בתוספות פרק חזקת (דל"ו ע"א). א"כ י"ל התם דוקא שהעצים הן שלו שייך לומר דמוכר מקום עצים לפירותיהן דקנה כמ"ש בח"מ סי' ר"ט ס"ד וכ"כ הא"ר כאן דיוכל למכור היורה למדות. אבל במכירת חוק הנתינה מהיי"ש הרי החוכר אין לו שום דבר שיש בו ממש שיתכן שמוכר זה לפירותיו. מיהו לכאורה צ"ל דטעמיה דהראב"ד אינו משום דהמכירה חלה מעכשיו על מקום עצים דא"כ העיקר חסר מהספר דהל"ל והוא שיאמר שמקנה לו מקום עצים לפירותיהן. משא"כ כשמקנה לו הפירות מוכרח בגמרא פ"ט דב"ב (דקמ"ח ע"ב) דלא מפרשינן דמכר הדקל לפירותיו כ"א הפירות לבד ולא קנה וכ"מ בטוש"ע סי' ר"ט ס"ד. לכן נראה דמ"ש דאינו מוכר אלא מקום עצים הו' היינו לומר דאין איסור מה"ט אף אם נאמר דמכר מקום עצים. אבל לא שההיתר נמשך מחמת זה אלא דאע"פ שמכר הפירות לבד שרי ואע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אחר שבאו לעולם וקנה אין הענין שאז הוא קונה מהישראל כי הישראל כבר נסתלק מהן מעת המכירה אף שא"י עדיין לא קנה אותם מ"מ הישראל נסתלק מהן מעת המכירה ולכן כשבאו לעולם והא"י קונה אותן אינו קונה מהישראל כ"א מההפקר. ואשכחן כה"ג בגמרא פרק חזקת (דנ"ד ב') עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה. אלמא דאע"ג שהלוקח לא קנה עדיין עכ"ז מהני הקנין לענין שהמוכר נסתלק ממנו לגמרי. וכן מצאתי בפמ"ג במשבצות סי' ת"ן סק"ו דכתב סברא זו דאף דאין אדם מוכר דשלב"ל מ"מ יכול לסלק את עצמו ממנו כו'. מיהו באמת לא דמי להא דפרק חזקת דהתם ה"ט דלגבי העובד כוכבים הוי מכירה גמורה כדפרשב"ם שם משום שכל קנינו אינו אלא בכסף וגם לפר"ת שם משום דמצינו בעובד כוכבים קניית כסף בעפרון כו' ע"כ שפיר אסתלק ליה. ואע"ג דהישראל לא קנה עדיין ה"ז כהפקר. משא"כ גבי מוכר דשלב"ל כיון דקי"ל דלא שייך בזה מכירה א"כ לא נסתלק כלל המוכר מזה ע"י מכירה זו דלגבי דידיה נמי לאו מכירה היא. וכ"מ בהדיא פא"נ (דס"ו ע"ב) דהא דאי שמיט ואכיל הלוקח לא מפקינן מיניה אינו אלא משום מחילה. ולא משום דהמוכר כבר נסתלק מזה. ומחילה זו אינה ענין לסילוק ע"ש דאל"כ אינו שייך למחילה בטעות כו' אלא דזוכה מעצמו מההפקר כהא דפרק חזקת הנ"ל. א"ו כיון דדבר שלב"ל אין נתפס במכירה א"כ אח"כ כשבא לעולם זכה בהן המוכר שהרי גדלו בשדה ודקלים שלו:

קיצור. כשמוכר לו הקאנטאר על שבוע א' נסתלק לגמרי ומ"ש הט"ז שיש תיוהא בזה. טענה ב' ודאי לא שייכא דהא כאן מוכר לו חמץ בעין מעכשיו. ועל הטענה הא' י"ל כמ"ש הח"מ דכקנייתו הקאנטאר ע"פ קאנטראקט כן מכירתו. מ"ש הח"מ שזהו כמו הדין שבי"ד סי' רצ"ד סט"ו. לכאורה י"ל שם הטעם ע"ד מ"ש בש"ע ח"מ סי' ר"ט ס"ד. מיהו זה אינו. ולכאורה י"ל דהטעם כעין מ"ש בגמ' פרק חזקת (דנ"ד ע"ב). מיהו באמת לא דמי. וכ"מ בפא"נ (דס"ו ע"ב):

זועיין בגמ' ר"פ הכותב ובמרדכי שם ובאה"ע ססי' ס"ט וסי' צ"ב סעי' א' בהג"ה ובחמ"ח שם סק"ד. והנה ממש"ש הר"ן וכדרב כהנא וכו' לאפוקי ירושת אביו דכיון שראוי ליורשו בכל שעה הרי הוא כאילו זכה בה לענין דלא סגי בסלוק אלא או במכר או במתנה ואי אפשר שהרי לא זכה בה לגמרי ולא באה ברשותו שיוכל להקנותה עכ"ל. וכן פרש"י שם ר"פ הכותב ד"ה ממקום אחר שאינה ירושת אבותיו. וכ"כ רשב"ם בפרק חזקת (דמ"ט ע"ב). הרי מבואר דבירושת אבותיו לא מהני סילוק. אע"פ שהוא דשלב"ל שלכן אינו יכול ג"כ להקנותה במכר או במתנה. וכדאיתא בח"מ רסי' רי"א דהאומר מה שאירש מאבא מכור לך ה"ז כמוכר דשלב"ל והוא תלמוד ערוך פ"ק דב"מ (ד' ט"ז). ואעפ"כ לא מהני ג"כ סילוק כיון שראוי ליורשו הרי הוא לענין זה כאילו זכה בה כו'. וכ"ש לענין פירות דקל שהדקל שלו ממש דאע"ג שהפירות לא באו לעולם ואינו יכול להקנותם במכר מ"מ עבידי דאתו יותר מירושת אביו ולכן לא מהני בהו סילוק. (ומ"ש במרדכי שם ר"פ הכותב בשם מהר"מ דאילו לשון טוב כו' והוא מהתוס' שם ד"ה וכדרב כהנא. וברפ"ח דגיטין ד"ה והתניא. ובפרק חזקת (דמ"ט ע"א) ד"ה בכתב. וד"ה וכדרב כהנא. אפשר דר"ל ע"י קנין וכשכבר באה לידו לגמרי דאז מהני קנין לאפוקי ירושת אביו די"ל דמודו דלא מהני אפילו לשון טוב. וכן משמע ברור מהירושלמי שהביא ר"ח ברא"ש ור"ן שם לענין ירושת אשתו דפי' הרמב"ן משום שאינו יכול להסתלק מירושת אשתו אחר שנשאה והרי התם הסילוק בלשון טוב ואפ"ה לא מהני עד שיחייב א"ע להחזיר הירושה ע"ש בהר"ן. וגם להריא"ז בש"ג שם ד"ה המתנה שיכול לומר אי אפשי כו' הנה פי' דדוקא בירושת אשתו שדומה לנחלה הבאה ממקום אחר משא"כ בירושה דממילא ע"ש וגם בירושת אשתו הצריך זיכוי או קנין כו'. וזה צ"ע איך שייך קנין. גם באידך תשו' מהר"מ שבמרדכי שם צ"ע ועיין בתשו' חו"י סי' נ"א דהר"ן חולק עליה ועיין בקצה"ח ססי' ר"ט ועיין במל"מ פכ"ג מה"א ועי' בתשו' ב"ח סי' קכ"ד הביאו בפמ"ג במשבצות סק"ו במק"ח ססי' ת"ן. ועיין בית מאיר סי' צ"ב ובהפלאה שם סק"ה ובש"ע סי' צ' ססעי' י"ז ועיין בהגמי"י פכ"ג מה"א אות ב' פסק מכאן מורי כו' והיינו מדין דמהני סילוק לפירות וקשה דהא כ' המגיד שם ה"ז דבנשואה דוקא ע"י קנין ומהר"מ מיירי בנשאת וא"כ איך מביא ראיה מארוסה. גם מ"ש המק"ח היינו דוקא כגון בבעל כו' הנה מהר"ם מיירי באשה ובנשואה. וצ"ל דדוקא לגבין דידי' אמרינן דנשואה א"י לסלק עצמו דידו כידה או עדיף מידה משא"כ לגבי סילוק דידה לא אמרינן כן. ול"ד להא דאמרי' ס"פ מי שהי' נשוי (דצ"ה א') וכי כתבה ליה כו' דהתם דוקא בקרקע שכר קנה ומשועבד לה משא"כ הכא שעדיין לא קנה. וכמ"ש התוספות שם ד"ה וכי כתבה וא"ת כו' ואומר אני כו' והכא כיון שעדיין לא קנה הבית א"כ אינה יכולה לטרוף דהמעות שקונה בהן הקרקע הרי הן מטלטלין דאין אשה טורפת אותן לכך דומה לדין ארוסה דא"צ קנין. וכ"ז רק הערות וצ"ע). ונחזור לענינינו לישוב דעת הראב"ד שברשב"א ובי"ד סי' רצ"ד סט"ו דס"ל כמ"ש בתשו' הרשב"א שבב"י בח"מ סי' רנ"ג סל"ז דכל שקנו מידו אלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש אלא מגופה של קרקע קנו מידו כו' וכ"ד רש"י ר"פ הכותב (דפ"ג סע"א). ומיירי ע"י קנין. ועוי"ל דאם הישראל הוציא המעות קודם שגדלו פירות דערלה שרי כמו בענין אתנן דאיתא פב"ת דע"ז אם נתן לה והקריבתו ואח"כ בא עליה אין זה אתנן. מיהו אם המעות בעין עד שגדלו פירות הערלה י"ל חל עליהם האיסור אא"כ קנו מידו של ישראל וכנ"ל. וא"כ בנ"ד אם היה מקבל המעות מהא"י קודה"פ והי' מוציאם י"ל דשרי. אבל כשהמעות קיימים לא שייך כאן. ועין בהר"ן פב"ת דע"ז ר"פ בד"ה ומדאמרינן יאות הן עבדין דקדקו רבותינו הצרפתים כו'. והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן לה דאתננה מותר. והרמב"ן ז"ל השיב כו' ע"ש דלהרמב"ן אסור אם היי"ש קיים. הגם שיש לחלק גם להרמב"ן דהתם שאני שבשעת המכירה כשמכר הישראל היה המכר אסור בהנאה בכה"ג י"ל הוא דס"ל דאף שכבר קנהו כיון שהמכירה היה באיסור כל שישנו בעולם דמיו אסורים. אבל הכא שבשעת המכר להא"י הרי היי"ש אז מותר באכילה ובהנאה. רק שהא"י ימכרנו בזמן אסור בכה"ג י"ל לא יחלוק הרמב"ן על התוספות שם (דס"ב ע"ב) סד"ה יאות הן עבדין. מ"מ אין זה מוכרח כלל. היוצא מזה שעיקר ההיתר רק מחמת טעם הראשון דלעיל סעי' ו' דכקנייתו כך מכירתו. ולכן צ"ל שיהי' מכירה זו בטוב כנימוס:

[מה שנמצא מהדו"ב מן ועוי"ל לעיל] קיצור. ר"ן ר"פ הכותב בירושת אבותיו לא מהני סילוק. וכ"ש לענין פירות ערלה שלו. שלב"ל. וא"כ הדין דש"ע י"ד סי' רצ"ד סט"ו צ"ל דמיירי ע"י קנין. וא"כ עד"ז י"ל כאן שיקנה לו ע"י קנין טוב. והיינו שיהי' ע"ד כקנייתו כך מכירתו:

ועוד י"ל כיון שעצם היי"ש כבר קנה הא"י בודאי קודם זמן איסורו דהא הוא בעין ובא לעולם. וא"כ מה שעוד משלם לו עבור מה שמוכר יי"ש זה בפסח. אינו איסור כיון שאז כשמוכר אין היי"ש של הישראל. וה"ל כמו גבי אתנן כשבא עליה ואח"כ נתן לה דאתננה מותר. פב"ת דע"ז (דס"ב). וע"ש בפרש"י בד"ה יאות אינון עבדין. במ"ש כיון דההיא שעתא לא היו הנך בעין ולא איחלופי הני בהני כו' ובתוספות שם סד"ה יאות כיון שמשכה אצלו קודם שיתן הדמים כו' לא היתה ברשותו בשעת פריעת המעות. א"כ ה"נ אף אם נאמר דששה רובל עבור כל הין הם דמי איסור. מ"מ כיון שלא נעשו דמי איסור רק בפסח. שאז חמץ אסור בהנאה. והוא כבר קנה היי"ש מע"פ בזמן ההיתר. א"כ הדמין מותרין. אך הרמב"ן חלק שם על התוספות כהובא בהר"ן שם בד"ה ומדאמרינן יאות הן עבדין כו' דקדקו רבותינו הצרפתים כו' והרמב"ן ז"ל השיב כו' ע"ש. מ"מ לפי דבריו ג"כ יש לחלק דהתם שאני שבשעת המכירה כשמכר הישראל לא"י היה המכר אסור בהנאה. ע"כ ס"ל דאף שכבר קנהו הא"י מ"מ כיון שהמכר ישנו בעולם דמיו אסורין. אבל לא כן הכא שבשעת מכר היי"ש הוא מותר גם באכילה ושתייה וכ"ש בהנאה. וגם חוק האטקו"פ מכר לו אז. רק שהוא על זמן האסור. וי"ל זה החוק לא גרע מחמץ בעין דמותר למוכרו בזמן היתרו. ואפילו תימא דלא דמי לחמץ בעין. כמ"ש הט"ז. מ"מ בכה"ג י"ל לא יחלוק הרמב"ן על התוספות כ"כ. דכיון דעיקר הדבר שהוא היי"ש נקנה לו לגמרי בזמן ההיתר. אין דמיו נאסרין. כיון להתוספות אף דמי איסור גמור מותרין בכה"ג כו' כנ"ל:

[עוד נמצא בכי"ק ושייך לסעי' ב'] בהגמי"י רפ"ו מהל' שבת הביא התוספתא ישראל וא"י שהיו בספינה והיה לו חמץ אומר להא"י עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים שמא אצטרך אחר הפסח ואקנה ממך ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ועל אותה ברייתא הייתי תמיה דפסקינן בפ"ק דקדושין ובכולהו קני ה"נ אמאי לא יתן לא"י במתנה ע"מ להחזיר ושמא משום חומרא דפסח עכ"ל ויש להקשות על תירוצו דהא קי"ל דאף לענין גט מהני מתנה עמ"ל באומר ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר בגמ' פרק המביא תניין (דף כ' ע"ב) ובטוש"ע אה"ע סי' קמ"ג ס"ח וכ"פ ביש"ש שם ססי' כ"ד ואיך יחמירו בענין לאו דבל יראה יותר מבאיסור אשת איש. זה תמוה. ולכן צריך לתרץ בשני אופנים האחד דבנתינה לא"י ע"מ להחזיר דוקא הוא דלא מהני בחמץ משום דהא"י אינו מחשיב זה לנתינה כלל דוגמת מ"ש בגמ' בגיטין (ד' כ"ג ע"א) א"י אדעתא דנפשיה קעביד. הב' י"ל דפי' ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה היינו שנותנו במתנה סתם ומכוין ע"מ שיחזירהו לו דזה גרע מאומר בפי' מתנה ע"מ להחזיר כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' ש"ה סעי' ח' ובט"ז שם סק"ו ובש"ך שם סק"ו: