ש"ת, תרד"ע

תהבס"ד. ש"ת, תרד"ע

דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ואי' בגמ' כתי' מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו דמשמע תמיד בכל קראינו כו' וכתי' דרשו ה' בהמצאו בזמן שהוא מצוי, ל"ק כאן בצבור כאן ביחיד ויחיד אימתי בעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, והוא לפי שאז הוא זמן רצון ומאיר גילוי אוא"ס וה"ה נמצא כבי' לדורשיו גם ליחיד כו'. וצ"ל והלא ע"פ בכל קראינו אליו אי' בספרי אליו ולא למדותיו, וידוע הפי' דמדותיו הן ע"ס דאצי' ואליו הוא בחי' עצמות אוא"ס שלמע' מהשתל' ע"ס וה"ז ג"כ בחי' רצון כו', ומפני מה זהו רק לציבור, דלכאורה מצד בחי' ומדרי' זו הי' ג"כ צ"ל צבור ויחיד שוין כו', ואיזהו גילוי הוא בעשי"ת שאז דוקא גם ליחיד כו'. ובירושלמי אי' דרשו ה' בהמצאו היכן הוא מצוי בבכנ"ס ובמד"ר, וצ"ל מה מוסיף ומחדש הירושלמי על דרש הגמ' הנ"ל. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל דבחכ' יש ב' ענינים כח ההפלאה וכח הירידה ועם היותם הפכים זמ"ז מ"מ צ"ל ב' הכחות והם תלוים זב"ז, דבאם חסר כח הירידה הרי לבד זאת שחסר כח הבאת והמשכת השכל גם כח ההפלאה אינו בשלמות כלל

וכמו חריף ומקשה לבד שהוא מסתבך בהענינים ואין אור השכל בהתגלות כו', וכאשר חסר כח ההפלאה ה"ה חסר חוש ההעמקה וממילא חסר ג"כ כח הירידה שאינו יכול להביא את אור השכל למטה מטה כו', כי לפי אופן כח ההפלאה דוקא לפי אופן כזה הוא כח הירידה כו'.

תורי"ש) והנה כשם דבחכ' יש ב' מדרי' כח ההפלאה וכח הירידה דלפי אופן ההפלאה והעלי' בבחי' העצמות לפי אופן כזה הוא בחי' ההמשכה והירידה כו', וע"ה שאין העצמות יורד ונמשך ומ"מ ההמשכה היא לפי אופן ההעלאה בבחי' העצמות והעומק כו' כנ"ל, כמו"כ יובן בבחי' מו"ס שיש בזה ג"כ ב' מדרי', דע"ה דבד"כ מה שנק' סתימאה היינו שזהו בבחי' סתימות והעלם שלמע' מבחי' גילוי כו', מ"מ הרי ח"ס הוא בחי' מקור לחכ' הגלוי' וא"כ ה"ז שייך לבחי' הגילוי עכ"פ, ויש בזה מה שסתום ונעלם לגמרי מבחי' גילוי כו', רק להיות דבד"כ זהו מה שסתום ונעלם ממילא ב' המדרי' שבזה הן באופן אחר מכמו בבחי' חכ' הגלוי' כו'. והענין הוא דהנה בזהר ובע"ח משמע דגילוי פנימי דעתיק הוא בח"ס דוקא ובגולגלתא בחי' עתיק הוא בבחי' או"מ לבד והוא רק בחי' חיצוני' עתיק כו', דבח"ס מאיר בחי' פנימי' עתיק ובבחי' פנימי' ובגולגלתא מאיר רק חיצוני' עתיק ובבחי' מקיף לבד כו', ולכן גולגלתא היא בחי' חיצוני' הכתר וח"ס פנימי' הכתר כו'. דהנה באדר"ז דרפ"ח סע"ב אי' תיקונא דעתיקא

קדישא אתתקן בתיקונא חד כללא דכל תיקונין והיא חכמה עילאה סתימאה כו', והאי איקרי עדן עילאה סתימאה והוא מוחא דעתיקא קדישא כו', הרי שבחי' מו"ס הוא גילוי והתלבשות עתיק ממש, דמאחר דכללות תיקוני עתיקא הוא בחי' מו"ס מובן מזה דבחי' עתיק הוא במו"ס בבחי' התלבשות פנימי כו', ונק' מוחא דעתיקא הרי שזהו בחי' פנימי' עתיק כו'. ובע"ח שכ"ב ספ"ו כ' דכתר הוא בחי' אור רוחני מקיף עליו כו', וחיצוניותו הוא בחי' גולגלתא כו', דעיקר הכתר הוא למע' מגולגלתא, וכמו עד"מ למטה הכתר הוא העטרה שע"ג הראש שנעשה מאב"ט ונבדל הוא מן האדם, דהרי הגולגולת הוא מכלל האדם רק שהוא עצם ואינו בהתחלקות כ"כ וע"כ ציור אדם הוא מפרצוף פנים כו', אבל גם עצם הגולגולת הוא מגוף האדם והוא כלי שעליו שורה הרצון כו', והכתר הוא דבר נבדל מן האדם כו', ולמעל' היינו בחי' עתיק שנעתק ונבדל מהשתל' הוא עיקר הכתר כו', ומאיר בגולגלתא רק חיצוניותו ובבחי' מקיף לבד ובח"ס מאיר בחי' עתיק בבחי' פנימי' ממש כו'. והענין הוא דהנה עד"מ למטה גילוי התענוג הוא ברצון ובחכ'

והיינו כשממלאים רצונו של אדם, אף שהרצון אין בו טעם ושכל כלל רק שלזה יחפוץ בלא טעם, ומ"מ הרי מקבל הוא נח"ר על שנעשה רצונו שהנח"ר הוא העונג המאיר בהרצון כשנשלם רצונו וחפצו כו', ויש בחי' עונג המלובש בשכל וחכ' אף שאין לו שייכות כלל אל הרצון, היינו שאינו שכל המחייב את הרצון כ"א השכלה שמשכיל באיזה חכ' נפלאה ה"ה משתעשע בה בשעשוע ועונג נפלא כו', וכמו צהבו פניו של ר"א שמצא תוספתא חדתא שכאשר משכיל השכלה חדשה ה"ה מתמלא עונג כו', הרי שיש עונג ברצון וגם בחכ' רק שברצון הוא בבחי' מקיף ובחכ' הוא בבחי' פנימי כו'. וההוראה ע"ז דברצון אין העונג מוסיף חיות דע"ה שמתענג כשממלאים רצונו מ"מ אינו מתחדש מזה שום דבר בהרצון, וכנראה בחוש שהעונג הוא בבחי' הבדלה בהרצון כו', משא"כ בחכ' הרי העונג שבזה נותן חיות בהשכל דמשו"ז יש לו חיות (גישמאק) בהענין שכלי כו', ולכן בשכל כשמתיישן לא יש בו חיות והיינו מפני שמתרחק מן העונג כידוע, וברצון אינו שייך שמתיישן כ"א שמתעלם וכאשר חוזר מתעורר הוא בתוקף כו', וזהו מפני שבחכ' העונג הוא

בבחי' חיות פנימי כו', וה"ז הוראה דברצון העונג הוא בבחי' מקיף לבד ובחכ' הוא בבחי' פנימי כו'. והטעם וסבת הדבר ע"פ פשוט הוא לפי שהרצון הוא בחי' או"מ ע"כ גם תזהעונג שבזה הוא בבחי' מקיף, והחכ' להיות או"פ ע"כ גם העונג הוא בבחי' פנימי כו'. וזהו ג"כ מה שברצון הוא רק חיצוני' התענוג ובחכ' מאיר פנימי' התענוג, לפי שכל או"מ הוא בחי' חיצוני' וכל או"פ הוא בחי' פנימי' כו' כנודע (והיינו בכל מדרי' כמו שהיא לפ"ע מדריגתה, דע"ה דלכאורה מה שבא בהתלבשות ה"ז הארה לבד והעצמי הוא בבחי' מקיף כו', מ"מ בחי' הפנימי' הוא הארה פנימי' של המשפיע ובחי' המקיף הוא רק חיצוני' העליון כו', וכמו במשפיע ומקבל יש בחי' מקיף והוא מה שהמשפיע משער חושי המקבל ובאופן כזה הוא משפיע לו, הרי השערה הזאת אינו בעצם השכלתו כו' ומה שמשפיע לו הגם שזהו רק הארה ה"ה מגוף השכלתו כו', ויש בבחי' או"פ שפנימי' העליון ממש בא בהתלבשות כו' וכמשי"ת), וע"כ להיות שהרצון הוא מקיף וחכ' פנימי ע"כ בהרצון הוא חיצוני' התענוג ובבחי' מקיף לבד ובחכ' הוא בחי' פנימי' התענוג ובבחי' או"פ כו'.

קיצור. וכמו"כ בח"ס יש ב' מדרי' עם היותו סתום בכלל, דהנה באד"ז דכללות תיקוני דעתיקא הוא במו"ס, והיינו דעתיק הוא במו"ס בבחי' התלבשות פנימי, והוא בחי' פנימיות עתיק, ובגולגלתא רק חיצוניות עתיק ובבחי' מקיף, דהנה כתר למעלה מהגולגלת ונבדל ממנו, וזהו בחי' עתיק, והנה התענוג הוא במילוי הרצון ובשכל, אך ברצון הוא בבחי' מקיף, ולכן אינו מוסיף בו חיות, ובחכ' הוא בבחי' פנימי שמוסיף חיות, והטעם מפני שהרצון הוא או"מ וחכ' או"פ כמו"כ הוא הארת התענוג בהם, וכל או"מ הוא חיצוניות ואו"פ (גם הארה) היא פנימיות.

רא) אמנם י"ל בזה, דהנה ידוע דהרצון הוא כח עצמי ממש כמו העונג דהרי אמיתית הרצון הוא דמה שרוצה הדבר הוא רק מצד העצם, דז"ע שאין טעם לרצון היינו גם לא טעם ועונג כו', והיינו שאין העונג סבה אל הרצון כ"א הרצון הוא מצ"ע כו', ולכן יש רצון בלא תענוג וכמו רצון האב בבן ורצון הבן בהאב ה"ז רצון עצמי שאין העונג סבה לזה, שהרי גם אם ח"ו לא יש עונג וגם אם להיפך ר"ל, מ"מ ישנו להרצון בעצם, והיינו מפני שהוא רצון עצמי מעצם הנפש מפני שהוא עצמותו שאין שום סבה לזה כו'. וכמו"כ הוא בדוגמא למע' רצון העצמי דהקב"ה בנש"י, וכמ"ש אהבתי אתכם אמר הוי' בבחי' אה' עצמי' בנש"י שהתקשר עצמו כבי' בנש"י בלי שום טעם וסבה מחמת איזה עונג וכה"ג רק מצד עצם הרצון, וכמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ וכתי' חפצי בה כו' וכמו רק אתכם ידעתי פי' רציתי כו'. וזהו ענין זכרונות דר"ה וכמא' אמרו לפני זכרונות בכדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה כו', והוא להיות דבר"ה הוא העלי' בבחי' רוממות העצמות דא"ס וכמש"א המלך הקדוש שהוא בבחי' קדוש ומובדל מצ"ע כו',

דאז כללות ההשתל' אינו תופס מקום כלל וכלל כו', וע"כ צריכים זכרון עליהם כמו על דבר הנשכח, דבאמת הרי אין שכחה לפני כסא כבודך רק מחמת העדר תפיסת מקום כו', וזש"א אתה זוכר מעשי עולם שזהו עולם הנאצל ועולם הנברא כו', ופוקד כל יצורי קדם שמקדם למע"ב והן עולמות הא"ס שלמע' מאצי' כו' שעל כולם צריכים הזכרון בר"ה כו', ועל כל זה הוא נזכר כבי' ע"י הזכרון דנש"י, וכמש"א וגם את נח באה' זכרת כו' ומסיימים זוכר הברית שהוא הכר"ב דאברהם ומשה כו', ועי"ז נזכר על כל מע"ב כו'. וזש"א זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, דפי' יום הראשון הוא ראשית תחכל ההשתל' שעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא כו', שהזכרון ע"ז הוא בר"ה שהוא יום תחלת מעשיך היינו יום בריאת אדה"ר, דהרי בכ"ה באלול נבה"ע ור"ה הוא יום ששי למע"ב שבו נברא אדה"ר שזהו תחלת מעשיך היינו עיקר הכוונה הפנימי' וע"י הוא הזכרון על כל מע"ב כו'. דהנה יש זכרון חיצוני וזכרון פנימי, שז"ע זכרון הברית דנש"י כו', והענין הוא דהנה ידוע בענין כר"ב שהוא מה שמחלקים דבר א' לשני חצאין ועוברים ביניהם שזהו לסימן שהן דבר א', ועוד מורה הכר"ב שגם אם יתרחקו זמ"ז יהי' מ"מ חבורם והתאחדותם בפנימי' נפשם ועי"ז יתאחדו ויתחברו בחיצוני' כו'. והדוגמא מזה למע' דהתאחדות החיצוני הוא בכללות ס' השתל' שהן רק חיצוני' הרצון כו' (ובד"כ זהו הכר"ב דנח שהוא על קיום העולם התחתון בפרט וקיום כללות ההשתל' בכלל שמבחי' יחוד חיצוני דאו"א כו'), והתאחדות הפנימי הוא ההתאחדות בנש"י שהן פנימי' רצונו ית' כו' (וזהו הכר"ב דאברהם אע"ה על קיום התו"מ שזה יהי' תופס מקום כו', והכר"ב עם משה על התשו' שיעורר בבחי' פנימי' ועצמות א"ס ב"ה כו'), והזכרון

הזה הוא שגם אם יתרחקו זמ"ז כו', וכמו בתכלית העלי' והרוממות בבחי' העצמות דאז הריחוק גדול מאד שהרי כל ההשתל' אינם תופסים מקום כלל גם מדרי' היותר גבוהות כו', ובפרט נשמות שירדו למטה ונתלבשו בגופים שמרוחקים המה מאד מבחי' רוממות העצמות כו' (וביותר בזה"ג בריבוי ההעלמות וההסתרים כו' והוא אם עוונותיכם היו מבדילים כו' שזהו הבדל וריחוק גדול מאד כו', ובאמת גם הריחוק הזה הוא רק בחיצוני' דהרי גם מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים כו' והיינו בפנימי' כו', רק בחיצוני' הוא ההבדל והריחוק כו'), וע"ז הוא זכרון הברית הפנימי שמזכירין לפניו כבי' איך שהתקשר עצמו כביכול בנש"י בבחי' פנימי' שלהם (דמשו"ז אינו נוגע כלל הריחוק החיצוני כו'), וע"י זכרון הברית וההתאחדות הפנימי נעשה התאחדות החיצוני ג"כ כו'. ומה שצריכים זכרון על ההתאחדות הפנימי הוא מפני שבהעלי' בעצם הרוממות הרי גם הנשמות אינם תופסים מקום כו', ומ"מ אינו שייך בזה ריחוק ח"ו רק שצריכים זכרון כו'. ובמה בשופר בבחי' צעקה פנימי' דתשו' וקבעומ"ש בהזזת

עצמי' נפשו שזה מגיע בבחי' עצמות א"ס כו' וכמשנת"ל ס"פ קצ"ה, ומביאים ע"ז ראיות מן התו' וכמו הזכרון דנח דבאה' זכרת אותו שזהו מצד האה' פנימי' והעצמי' כו' (והראי' שלא העמיד ממנו מגינים וצדיקים כו'), (והגם דכר"ב דנח הי' על קיום העולם כנ"ל, י"ל שהרי הזכרון הי' קודם הכר"ב, והגם דהכר"ב הי' על קיום העולם (וי"ל משום דמנח לא העמיד מגינים צדיקים ומבו' במ"א מפני שהי' קודם המילה לא נמשכו נשמות גבוהות, כי לא הי' יחוד זו"נ בבחי' פנימיות, וצ"ע ממ"ש במ"א בענין ומלכי צדק מלך שלם כו'), הנה הזכרון הי' על נח מצ"ע והיינו מצד עצם מעלת נש"י, וי"ל דזהו שבמד"ר העיר על מ"ש ויזכור אלקי' מפסוק אדם ובהמה תושיע ה' ועמ"ש במדרש אמור ר"פ כ"ז, וידוע דאדם ובהמה זהו שלמעלה מתו"מ שהן בחי' אדם כו', והו"ע התשובה וכמארז"ל ערומים בדעת כאדם ומשימים עצמן כבהמה כו', ועז"א וגם את נח באהבה זכרת מפני האהבה עצמיות כו'), והזכרון על האבות דרק באבותיך חשק ה' כו', שהרי בכל פעם שהזכיר משה זכות אבות הי' בהזמן שהי' שלא כדבעי כו' וכמ"ש זכור

לעבדיך לאברהם כו', והזכרון דיצי"מ שהי' רק מצ"ע מצד הרצון העצמי בנש"י כו', ועי"ז יהי' ממילא הזכרון על כל השתל' כו'. וכ"ז הוא מפני שהרצון הוא עצמי תטשאין שום סבה לזה כו', וכמו"כ הוא הרצון העצמי דנש"י באלקו' שהוא בהתקשרות עצמי בלי שום סבה וטעם כלל, וכמו במס"נ בפו"מ על קדה"ש שאין בזה שום הרגש עונג כלל (שאם הי' בזה איזה הרגש עונג יכול להיות שלא הי' באפשרי להיות במס"נ בפו"מ, שהרי השכל אינו מחייב ענין המס"נ והיינו שאינו מניח למסו"נ בפו"מ וכמו"כ הוא גם בתענוג כו'), רק מצד הרצון העצמי דהיינו עצם ההתקשרות הנשמה באלקו' שא"א לו כלל להיות נפרד ח"ו עי"ז הוא מוסר נפשו בפו"מ ולא יכבד עליו לקבל כל היסורים ר"ל רק מצד עצם התקשרותו כו', דכ"ז הוא רצון בלא תענוג כו', וכמו המצות הנק' חוקים דבד"כ הרי המצות הן בחי' רצון שלמע' מהטעם דאין טעם לרצון ולכן מצות לאו ליהנות ניתנו כו', ובפרט המצות שהן בבחי' חוקים כו', וכ"ז הוא מפני שהרצון הוא עצמי שאין התענוג בבחי' סבה אליו כו'.

קיצור. ועיקר הטעם י"ל דהנה רצון הוא עצמי בלי סיבת טעם ועונג, וכמו רצון העצמי דאב ובן, וכ"ה רצון העצמי בנש"י מצ"ע, וז"ע הזכרונות דר"ה על כללות ההשתל' ע"י הזכרון בנש"י שהן תחלת מעשיך, והוא בחי' זכרון פנימי שעי"ז הוא הזכרון חיצוני, וכמו כר"ב שזהו התקשרות פנימי (והוא כר"ב דאברהם על תו"מ ומשה על התשובה), וגם אם יתרחקו, והוא בתכלית רוממות העצמית וירידת הנשמות למטה (ובפרט ע"י חטא), וע"ז הוא זכרון ברית הפנימי שהתקשר עצמו כבי', ובמה בשופר בצעקה דתשובה, וראי' מהתו' מזכרון דנח שלא הי' תו"מ עדיין, וזכרון האבות ויצי"מ, וכן רצון העצמי דנש"י באלקות, וכמו במס"נ בפו"מ בלי הרגש עונג כלל, וכמו החוקים שכל זה הוא רצון עצמי.

רב) והנה בעצם מהותם דרצון ועונג הן הפכים זמ"ז דהעונג הוא בהעלם בנפש והרצון הוא בהתגלות דוקא, דרצון הוא ל' מרוצה שהוא התגלות והמשכת הנפש וכמו היש את נפשך שהוא התגלות הנפש ומרוצתו לאיזה דבר כו', וזהו שהרצון הוא בבחי' התעוררות דוקא שמתעורר באיזה רצון שהו"ע ההתגלות כו' (והיינו שלפי שהרצון הוא חיצוניות הנפש דע"ה שהוא עצמי ה"ה בחי' חיצוני' העצמות ע"כ כל ענינו הוא בחי' ההתגלות כו'), והתענוג הוא דוקא בהעלם בנפש שאינו בבחי' מרוצה כ"א מה שמתענג בעצמו, והיינו גם שמתענג באיזה דבר א"ז בבחי' מרוצה כ"א מה שמתענג בעצמו (ולעיל פקצ"ב נת' שהתענוג הוא בהתגלות היינו להיותו כח נעלה ביותר והוא בבחי' אור בלא כלי כו', ע"כ כשמתענג באיזה דבר נראה ונגלה בו התענוג שמתענג (ומתעלם ע"י החכ' דוקא להיותו בחי' עונג בעצם מהותו ובא בבחי' חכ' ושכל כו' וכמשי"ת), אבל אינו בבחי' מרוצה כלל, דהתענוג הוא בעצמו רק שנראה אורו כו'), ועיקר התענוג הוא שמתענג בעצם מהותו ממש לא בבחי' הגילוים שלו גם לא בבחי' הרוממות שלו כו'

(צו פרידין פון זיך אליין), שזהו העונג בהעצם לא במה שהוא העצם כו', דהיינו לא במעלת העצם כ"א בהעצם עצמו כו' וכמ"ש במ"א, דא"ז ברצון לומר שרוצה בעצמו היינו בעצם מהותו כו', דגם מה שרוצה לחיות ה"ז התפשטות כו', ותוקף התענוג ביותר הוא בתענוג דאו"ח דוקא כו' (וזהו לפי שהעונג הוא פנימי' ועצמות הנפש ע"כ הוא בהעלם דוקא כו'), ומה שבא ממנו בהמשכה הוא בחי' הארה לבד לא עצם העונג כו'.

תיוזהו הטעם מה שהרצון שולט על התענוג ואין התענוג שולט על הרצון כו', דהנה התענוג אין ביכולתו לשנות מרוצה ללא רוצה או מלא רוצה לרוצה, וכמו מי שהוא חכם גדול והוא אוהב את המושכלות שיש לו תענוג גדול מאד במושכלות, אך איזה מושכלות הוא רוצה רק מושכלות דקדושה בעסק התורה וידיעת אלקות כו', ומושכלות אחרות שאינם אלקו' ובפרט מה שיכול להביא להיפך מאלקו ח"ו אינו רוצה בהם כלל וכלל כו', וע"ה שיודע שיש בהם שכלי' עמוקים ויש לו בעצם תענוג גדול בענינים שכלי' (דחכם אמיתי העונג שלו במושכלות הוא גדול ועצום מאד), לא יועיל כ"ז להיות לו ח"ו רצון לזה, מפני רצונו העצמי שרוצה רק באלקות וכל מה שהוא היפך מאלקו' אינו רוצה בשום אופן כו'. וכמו"כ לא ישתנה מרוצה ללא רוצה, והוא שהרצון העצמי דבנש"י לאלקו' לא נשתנה ולא נתהפך לעולם גם בריבוי תענוגים הגשמי' כו', וכמ"ש מים רבים דריבוי רצונות ותאוות זרות כו' לא יוכלו לכבות האה' והרצון העצמי כו'. וכמו שאנ"ר גם בקשב"ק המשוקעים ר"ל בריבוי תאוות ותענוגים גשמי' הנה לפעמים כמו בזמן השמחה

וכה"ג ה"ה מתקרבים ליראי אלקים ומדברים בשבחי של יראת אלקים וקיום המצות ואיך שגם הוא רצונו בזה רק שיש לו מניעות ועיכובים כו', וכ"ז אינו שקר בנפשו דהאמת הוא שרוצה באלקו' כי הרצון העצמי יש בו, וע"ה שנשקע ונאבד מאד מ"מ ישנו בו כו', וזהו דלעתיד כאשר יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור שהוא בחי' התענוג דגם האבודים ר"ל בתענוגים הגשמי' יבואו כאשר יהי' גילוי אלקו' כו'. הרי דהתענוג אינו שולט על הרצון לשנותו כו', והרצון שולט על התענוג לשנותו מעונג לצער ומצער לעונג, וכמו בענין הסיגופים דע"ה צער לנפש ה"ה לו לעונג מפני שרוצה מאד בתיקון נפשו כו', וכמו שהתירו ת"ח בשבת מפני שהוא עונג לו כו', וכמו"כ מצד עוצם הרצון לאלקו' ה"ה מואס בכל התענוגים הגשמי' וכמו שנאו רע דצדיקים גמורים, וכן בבע"ת שמואס בכל עניני עוה"ז ומואס בחייו והיינו שמואס בחיי הקודם שהי' בתענוגים הגשמי' ה"ה מואס בהם בתכלית המיאוס כו', וכמ"ש כ"ז באריכות בד"ה יו"ט של ר"ה רס"ו. והרי העונג הוא למע' מהרצון ומפני מה הרצון שולט בהעונג כו', אך זהו

מפני שהרצון שהוא בבחי' מרוצה והמשכה נמשך העצמו' שלו, והעונג שהוא בבחי' העלם מה שנמשך ומתגלה הוא רק הארה לבד כו', ולכן הרצון שולט על העונג והעונג שהוא רק הארה אינו שולט על הרצון כו'. וע"כ להיות שהרצון הוא עצמי שאין התענוג סבה אליו ובעצם מהותם המה הפכים זמ"ז כו', לכן מה שבהמשכת הרצון נמשך מבחי' התענוג הוא רק הארה לבד כו', להיות דכללות המשכת התענוג הוא רק הארה לבד ובפרט בהרצון שהם הפכי' זמ"ז כו', הנה מה שנמשך בזה מבחי' העונג הוא רק הארת והתפשטות העונג לבד כו' (רק בבחי' רצון העצמי יש בו בחי' תענוג העצמי להיות שניהם בחי' עצמות כו', וז"ע נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני לפני דוקא בבחי' העצמו' כו' כנ"ל פקצ"ג).

קיצור. ובעצם מהותם רצון וענג הפכים זמ"ז, רצון הוא מרוצת הנפש, וענג העלם, ותוקף התענוג הוא באו"ח, וענג עצמי הוא בעצם המהות, והמשכת הענג הוא רק הארה, ולכן ענג אינו שולט על הרצון, דתענוג במושכלות לא ישנה, עצם רצונו במושכלות אלקית, ומ"ר דתענוגים גשמיים לא יכבה האהבה האלקית תיאורצון שולט על התענוג שמתענג במה שהוא רוצה, מפני שהעצמי נמשך, וע"כ ברצון רק הארת הענג ובמקיף.

רג) אמנם כח החכ' הרי אינו עצמו' הנפש רק כח מהנפש שגם שרש ומקור כח החכ' גם בשרשו הראשון (שאינו בבחי' מקור לשכל גלוי כו') אינו עצמות הנפש כו', אמנם ידוע שהנפש נק' נפש המשכלת והוא מפני שכח החכ' מתאחד עם הנפש כו', וכמ"ש בלק"ת ד"ה וידבר כו' כה"ד האלה, ולכאורה הרי כל הכחות מתאחדים עם הנפש ולמה נק' דוקא ע"ש החכ', אך זהו משום דמציאות החכ' שבו הוא מצד מעלת מהות הנפש עצמו. והענין הוא דהרי האדם מובדל מכל הבע"ח בכח החכ' שבו, דהרי מדות טבעי' יש בבע"ח ג"כ (וכמו שגם הבהמה נמשכת אחר בנה כו', וכמו לבני עורב אשר יקראו שמרחם על בניו כו', ובפרט הנשר שהוא רחמני כו'), ויתרון האדם על הבע"ח הוא בשכל ודעת שבו כו', והיינו מצד מהות נפשו שהיא נפש האדם (דשרשו מבחי' פני אדם שבמרכבה או מבחי' אדה"ע שעל הכסא כו'), ע"כ יש בו חכ' ושכל כו' (ובד"כ הוא מפני שנפשו הוא מבחי' התיקון דהעיקר הוא בתיקון בחי' החכ' והוא בחי' ש' מ"ה כו' וכמ"ש במ"א), וכמו שמעלת האדם בבחי' הדבור שבו ה"ז מצד הנפש שהוא בחי' נפש המדברת כו'

(וע"כ הנפש מלאה אותי' כו'), כמו"כ מעלתו בחכ' ושכל הוא מצד הנפש דלהיותו נפש האדם ע"כ יש בו חכ' כו'. נמצא דמפני שעצם הנפש הוא במדרי' חכ' (הגם שאינו חכ' ושכל כלל כו'), הוא הסבה למציאת כח החכ' שבו כו', וזהו שנק' נפש המשכלת הגם שהנפש אינו חכ' ושכל, אך להיות דמהות הנפש עצמה הוא הסבה למציאת החכ' והשכל, ה"ז מתאחד בו בבחי' אחדות ממש עד שנק' ע"ש נפש המשכלת כו'. ומובן מזה דהחכ' אינו עצמות הנפש ויש לה סבה רק הסבה להחכ' הוא העצמות דהנפש, והיינו בחי' התענוג שבנפש שהתענוג הוא עצמו' הנפש והוא בחי' הפנימי שבו (וכנ"ל שהרצון הוא חיצוני והתענוג הוא פנימי כו'), והוא סבת כח החכ' גם במקורו ושרשו הראשון כו'. וכמו"כ גם התגלות החכ' הוא מבחי' התענוג דע"י התענוג שמתענג בהדבר הוא משכיל בו כו' (דגם מה שלעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ העיקר הוא מצד התענוג דהיינו שהרצון הוא עם תענוג כו', ורצון בלא תענוג היינו רק בדרך קב"ע זה ג"כ יכול לפעול להשכיל, וזהו רק מצד נתינת ומסירת נפשו לזה כו', והעיקר בזה הוא מבחי' הדעת שבאוירא

שמכריח להשכיל כו', וכמ"ש במ"א וכמשי"ת). ובאמת התענוג עצמו הוא שנעשה בבחי' שכל וחכ' ולכן ההשכלה היא כפי אופן התענוג דוקא כו', דברצון הרי יכול להשכיל היפך הרצון משא"כ התענוג א"א שישכיל היפך התענוג (והוא הגישמאק) שיש לו בהדבר כו', רק להיות שהחכ' אינו תענוג היינו שהוא כמו כח בפ"ע מן התענוג, ע"כ זהו שהתענוג הוא רק סבה אל החכ', אבל באמת התענוג הוא עצמו שנעשה בבחי' חכ' כו'. וכמו עד"מ מי שרוצה בבנין בית ויש לו תענוג בענין הבית ורוצה לעשותו בפועל, ומחמת התענוג ה"ה ממציא בכח המשכיל שבו השכלות באופני ציור חדרי הבנין ואבנים נאות עד להפליא כו', דבכח התענוג לא הי' כל פרטי ההמצאות בציורים הנאים וסדר הבנין כו', ואעפ"כ לא הי' כח המשכיל ממציא כל השכלי' רק מכח התענוג שיש לו בעצם הבית כו', והנה לאחר שנבנה כל הבנין והוא הולך ומטייל בו ומתענג מגודל עוצם תפארתו הרי התענוג הוא פנימי תיבועצמי שמתענג בעצם נפשו ממש בהבנין כו', אך אימתי יתענג בזה דוקא כשהבנין נעשה ע"פ גזרת חכמתו שהשכיל מתחלה באופן הבנין ונעשה כך במכוון בכל הפרטים אז מתענג בו בעצם נפשו, ואם יחסר בו דבר שנעשה לא כפי שכלו וחכמתו מתבטל התענוג לגמרי שאינו מתענג בו כלל כו'. ה"ז הוראה גמורה שהחכמה הוא התענוג, דמה שהשכיל בתחלה באופני הבנין באופן כך וכך דוקא הוא מצד התענוג שלו בעצם דבר הבנין (רק ששם הוא בבחי' פשיטות לגמרי), וע"כ דוקא כאשר נעשה כפי חכמתו אז הוא מתענג בו לפי שהחכ' הוא התענוג רק שבא בבחי' חכ' ושכל כו', וזהו שבחכ' התענוג הוא בבחי' התלבשות פנימי היינו שהתענוג הוא סבת החכ' שמשכיל בכח החכ' רק מצד התענוג כו', והוא עצמו הוא שנעשה בבחי' חכ' ושכל כו'. ומובן דהתפשטות החכ' הוא רק מהארת התענוג ובחי' פנימי' החכ' הוא בחי' פנימי' התענוג עד שבשרשו ומקורו הראשון הוא ממש בחי' תענוג הנעלם העצמי כו' (וזהו מעלת כח החכ' מה שמוחין דגדלות הן בבחי' הבדלה והפרשה, וכמ"ש במ"א דג"ר הן בחי' השבת שבכל פרצוף שהוא בבחי' מנוחה בבחי'

הבדלה כו', מפני שהחכ' הוא בחי' התענוג והתענוג הוא בבחי' העלם כו' כנ"ל, ע"כ גם מוחין דגדלות הן בבחי' הבדלה כו'). ועפ"ז יובן מ"ש בזהר ובע"ח דבגולגלתא מאיר רק חיצוני' עתיק בבחי' מקיף ובח"ס מאיר בחי' פנימי' עתיק בבחי' פנימי ובבחי' התלבשות ממש כו', ולכאורה הרי הרצון למע' מבחי' החכ' כו'. ולפי הנ"ל מובן דבאמת הרצון הוא למע' במה שהוא בחי' עצמי מהנפש כו' (אבל הוא בחי' חיצוני' העצמות כנ"ל, וע"כ בא הרצון בבחי' מקיף לבד שהוא בחי' חיצוני' כו') ואין התענוג סבה אליו כו', וע"כ מה שמאיר בו מבחי' התענוג הוא התפשטות הארתו לבד כו', והחכ' ע"ה שאינו עצמי סבתו הוא התענוג והוא מהותו בעצם כו' (ולכן בהמשכת עצמות החכ' נמשך פנימית ועצמות הנפש ממש כו', וכמו בהולדה שהטפה נמשכת מעצמות המוח שבה עצם כח החכ' ועצם התענוג שמוליד בדומה לו מהות נפש ממש כו' שנותן לו כל העצמו' שלו עד שיכול להיות יפה כח הבן כו' וכמ"ש במ"א), דבחי' פנימית ועצמות החכ' הוא עצמות התענוג כו'. וכמו דפנימי' אבא הוא פנימי' עתיק ממש, כ"ש שהוא כן בבחי'

ח"ס שהוא בחי' פנימי' עתיק ממש כו', וע"כ נק' באד"ז מוחא דעת"ק ממש כו', וי"ל שזהו מה שבגולגולת מתלבש חסד דעת"י ובחכ' מתלבש גבו' דעת"י, וידוע דבחי' החסד דעם היותו בחי' הגילוי (והוא אור שאינו מתעבה כו') מ"מ הוא בחי' חיצוני' לבד כו', ובחי' גבו' דעת"י הוא בחי' פנימי' עת"י שבא בבחי' תגבורת העצמי' כו' ומלובש בבחי' ח"ס דוקא כו', ועמ"ש בלק"ת בהביאור דשוש אשיש כו'.

ועפ"ז יובן מ"ש דרשו ה' בהמצאו בזמן שהוא מצוי גם ליחיד כו', ולכאורה מ"ש בכל קראנו אליו ה"ז ג"כ בחי' אוא"ס שלמע' מהשתל' כו'. אך הענין דמש"א אליו ולא למדותיו היינו שלמע' מע"ס אבל מ"מ הוא מה ששייך להשתל' (והפרד"ס מפרש אליו הוא בחי' האור המתלבש בהכלים כו', ובכתבים מבו' דאליו הוא בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מאו"כ דאצי', אבל מ"מ זהו מה ששייך להשתל' כו'), וזהו בחי' הרצון ובחי' חסד דעת"י שכ"ז בחי' חיצוני' לבד כו', וע"כ יש בזה עדיין חילוקי מדרי' שהוא לצבור שיכולים להמשיך מבחי' ומדרי' זו כו', אבל בר"ה ועשי"ת אז מאיר בחי' פנימי' ועצמות א"ס בחי' גבו' דעתיק שמלובש במו"ס תיגשהוא תגבורת העצמות גילוי בחי' פנימי' עתיק כו', וכמ"ש חשף ה' את זרוע קדשו כו' קירוב המאור כו', ולכן אז זמן התשו' לתקן כל הפגמים והחסרונות שחיסר באיזה מצוה או קיצר בעבודת הוי', דבכדי למלאות הפגמים והחסרונות צ"ל ההמשכה מבחי' עצמות א"ס דהיינו בחי' פנימי' עתיק בחי' עצמות התענוג כו', וכמשנת"ל פקצ"ג. וזהו ג"כ ענין תקיעת שופר שהו"ע הצעקה פנימי' מעומקא דלבא בחי' צעק לבם כו', ושופר הוא קול המטיל חרדה דהיינו בחי' גבו' דעתיק כו', והזמן המסוגל לזה הוא בעשי"ת דאז מאיר בחי' פנימי' עתיק כו', דבבחי' ומדרי' זו לא יש חילוקי מדרי' כלל וה"ה מצוי לכל דורשיו גם ליחיד כו', ובירושלמי אי' שהוא מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות היינו בתו', והוא כמשנת"ל דבח"ס מאיר בחי' פנימי' עתיק כו', וזהו שהתו' היא ג"כ תשו' דכמו שהתשו' היא רפואה וכמא' גדולה תשו' שמביאה רפואה לעולם שנא' ארפא משובתם, כמו"כ בתו' כתי' ולכל בשרו מרפא כו', והיינו מפני שבחכ' דתו' יש בזה גילוי בחי' פנימי' עתיק כו'. וזהו דרשו ה' בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ר"ה

ליוהכ"פ דאז הוא מצוי היינו שנמשך בחי' עצמי' א"ס בחי' פנימי' עתיק כו', וה"ה מצוי כבי' לדורשיו גם ליחיד כו'.

קיצור. אמנם חכ' עם היותו רק כח, נק' הנפש ע"ש החכ', דעצם הנפש הוא חכ' שזהו מעלת האדם (והוא בחי' תיקון), וזהו סבת מציאת כח החכ', ולכן מתאחד עם העצם ונק' ע"ש, וזהו שהתענוג הוא סבת החכ', ובאמת התענוג הוא עצמו נעשה חכ', ולכן החכ' היא כפי התענוג דוקא, וכמו חיוב השכל בהבנין הוא כפי תענוג העצמי בו, וזהו דמוחין דגדלות הן בהבדלה, ובשרשו ומקורו הוא התענוג הנעלם, וזהו דח"ס הוא פנימיות עתיק ובבחי' פנימיות, וי"ל דז"ע גבו' דעתיק שמלובש במו"ס. וזהו דרשו ה' בהמצאו, דבכל קראנו איליו בחי' רצון, ובהמצאו בעשי"ת שהעצם מצוי בחי' עתיק, ובירוש' בבת"כ ובמ"ד זהו תורה בחי' ח"ס.