מן המיצר (ב)

תקטמן המיצר (ב)

בס"ד. (ר"ה רל"ג).

מן המיצר קראתי כו' ענני במרחב כו' וצ"ל מה"ע הקריאה מן המיצר דוקא ועי"ז יהי' שיענה במרחב. הנה זה קאי על השופר שצידו הא' צר וזהו מן המיצר, וכשם שהקול יוצא מהמרחב כן יהי' שיענה במרחב כו'. ולהבין זה צ"ל מ"ש במוסף דר"ה זה היום תחלת מעשיך הלא ר"ה הוא יום וא"ו למע"ב שבך"ה באלול נברה"ע, ור"ה הוא יום ברוא אדה"ר, שהוא יום וא"ו למע"ב, שעש"ז ארז"ל ע"פ אחור וקדם שנברא אחור למע"ב, ואיך אומרי' ע"ז תחלת מעשיך. וגם צ"ל מה שמסיים כי חוק לישראל הוא משפט כו', שלכאו' מהו נתינת טעם למה היום הזה תחלת מעשיך לפי שחוק לישראל הוא דלכאו' אינו שייך כלל ענינם זל"ז.

אך הענין הוא דפי' תחלת מעשיך הכוונה הוא על עיקר המכוון, שזהו בשביל האדם כמ"ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, פי' ארץ קאי על כלליות הבריאה וכמ"ש בראשית כו' ואת הארץ, שארז"ל במד"ר את השמי' כולל כל צבא השמי' ואת הארץ כולל כל צבא הארץ, ומה שאנכי עשיתי את הארץ וכל אשר בה הוא בשביל שאדם עלי' בראתי, בראתי בגימ' תרי"ג שמכוון בריאת האדם הוא בשביל שיקיים תרי"ג מצות, וכמארז"ל במד"ר אלה תולדות, אלה בשביל מי נבראו ובשביל מי הם קיימי', בזכות ואלה שמות בנ"י, ואלה בזכות מי כו' בזכות אלה העדות והחוקי' והמשפטי'. ולכן יום בריאת האדם הוא תחילת מעשיך שזהו עיקר מכוון הבריאה מה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתוני', וכמארז"ל במד"ר ע"פ שוקיו עמודי שש, שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, עמודי שש שנבראו לששת ימי', ומפני מה נשתוקק זה אין אנו יודעי', אך זה אנו יודעין שנשתוקק, והוא ג"כ ענין שנתאוה להיות לו ית' דירה בתחתוני' שזה א"א כ"א שיהי' מציאות התהוות התחתוני'. ונמצא כי זהו עיקר מכוון הבריאה, ולא בשביל עולמות העליוני' אשר שם מאיר גילוי אלקותו ית', כ"א דוקא עולמות התחתוני', ששם העלם והסתר אלקותו ית' מצד הבריאה איך שנתהוה אחר חטא עה"ד, ושהאדם ע"י עבודתו, שז"ע לעשות לתקן, ימשיך גילוי אלקותו ית' עד שיהי' לו ית' דירה בתחתוני' הם עולמות הנמוכי' עד עוה"ז השפל והגשמי, וזהו כל ענין התומ"צ תקישנתלבשו בדברי' גשמי' כו'. ונמצא כי זה היום שנברא אדה"ר הוא עיקר תחלת המעשה כו'.

ונק' זה היום להיות כי שני יו"ט דר"ה הוא כיומא אריכתא דמיא, והיינו כמ"ש הרמ"ז ר"פ בא ע"פ ויהי היום ויבאו בני האלקי' כו' שיומא דר"ה הוא בדוגמא איך שבבריאת העולם לא הי' לילה ביום השבת שהוא יום הז', כי כתי' ערב ובקר רק ביום הששי, והערב הי' קודם כמארז"ל כבריאתו של עולם ברישא חשוכא, וביום השבת לא נא' ערב ובקר, כי האיר אור היום ל"ו שעות י"ב דיום וא"ו בריאת אדה"ר וך"ד דיום השביעי, וע' ג"כ במד"ר בפ' בראשית, וכל ר"ה הוא התחדשות החיות לכן ב' ימי' דר"ה הם כיומא אריכתא שהלילה שביניהם כיום יאיר, כמו שהי' בתחלת הבריאה, ולכן נק' היום, והוא תחלת מעשיך כנ"ל.

והטעם הוא כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, פי' יעקב וישראל הם תומ"צ, יעקב הוא יעקב עבדי המקיים המצות כעבד שעושה רצון רבו, וישראל הוא בחי' תורה, וכדכתי' ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, עדות הוא בחי' המצות, ותורה כמשמעו. וע"ז הוא הדין ומשפט בר"ה על קיום התומ"צ משנה העברה, שלפי ערך זה יומשך גילוי אלקות בהשפעות רוחניות וגשמיות על שנה הבאה בכלליות השנה, וגם לא על קיום התומ"צ והעדר קיומם לבד הוא המשפט בר"ה, כ"א על איכות קיומם, שזהו שארז"ל במד"ר ע"פ כי עמך הסליחה למען תורא שהסליחה מופקדת אצלך מר"ה עד יוהכ"פ למען תורא היינו למען אשר יבואו בנ"י לבחי' היראה בשלימות, כי אהוי"ר הם שורש מ"ע ומל"ת, אהבה שורש לרמ"ח מ"ע ויראה שורש שס"ה מל"ת, וכתי' ותהי יראתם אותי מצות אנשי' מלומדה שהוא רק ענין ההרגל כמ"ש במ"א, וכ"ש ענין האהבה יכול להיות מדומה כו', ולזאת גם מי שלא חטא בפו"מ בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה ואשם, או בהעדר עשיית מ"ע, כ"א שעשה בקרירות, גם ע"ז צ"ל תשו' מעומקא דליבא, וגם ע"ז יועיל התשו' להיות זדונות נעשו לו כזכיות שיומשך למלאות כל הפגמי' כו'. ונמצא כי מ"ש כי חוק כו' הוא נתינת טעם על זה היום תחלת כו' והיינו כי להיות ניתן התומ"צ לישראל ויעקב, וזה היום דר"ה שבו הדין והמשפט על ענין התומ"צ משנה העברה, להיותו תחלת מעשיך עיקר מכוון העשי', וכמו שהי' בתחלת הבריאה, רק שמתחלת הבריאה נמשך על שנה ראשונה מצד כי חפץ חסד, ואח"כ בר"ה תלוי זה בעבודת האדם כו'.

וביאור ענין התשובה צ"ל מה שמצינו במדרש תהילים הובא בילקוט בתהלי' סי' פ"ה, אמרו בני קרח עד מתי אתה אומר שובו בנים שובבי' (ירמי' ג'), תקיאוהם אומרי' לך לא כן אלא שובה ה' עד מתי, לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו נשוב לעצמינו אלא שניהם כאחד שנא' שובינו אלקי ישעינו. ולכאו' צ"ל שלשון שובינו משמע ג"כ שהבקשה היא מלמעלה. והנה דוגמא לזה מצינו בבריאת שמי' וארץ שנחלקו אבות העולם ב"ש וב"ה, ב"ש אומרים שמי' קדמו, וב"ה אומרי' ארץ קדמה, ואמר רשב"י תמה אני על אבות העולם על מה נחלקו שאני אומר שניהם כאחד נבראו שנא' קורא אני עליהם יעמדו יחדיו, כאלפס וכיסוי'. אך הנה צ"ל שהלא נת' ע"ז במ"א באריכות שדעת רשב"י שאומר שניהם כאחד נבראו זהו מצד בחי' אוא"ס שמעלה ומטה שוין, ולכן שמי' לרום עם ארץ סוף המדריגות הם שוין, ואיך נא' כן בענין התשו', שגם תשו' שמלמטלמ"ע שז"ע שהקב"ה מבקש שובו בנים שובבי', הנה גם תשו' זו מגעת לבחי' אוא"ס אשר שם כחשיכה כאורה שוין, ואם חטאת מה תפעל ורבו כו' אם צדקת כו', וכ"ש ענין שאנו מבקשי' שובה ה' עד מתי שז"ע תשו' מלמעלמ"ט, שזהו ודאי מבחי' הנעלה יותר, דהא מלמעלמ"ט לא יש שום מונע כמ"ש במ"א, וא"כ מהו עוד ענין שניהם כאחד שנפרש ע"ד שמפרשי' דעת רשב"י בבריאת שו"א. אך הענין הוא דמצינו בעשה"ד כתי' זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה נא' שמור את יום השבת לקדשו, ונודע כי זכור ושמור הם מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע, דשמור לנוקבא הוא מלמטלמ"ע שז"ע לעשות את השבת, וזכור שבתא דיומא הוא בחי' ההמשכה מלמעלמ"ט, וארז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, שזהו כדעת רשב"י שניהם כא', ונודע ממ"ש בת"ז ששבת הוא אותיות תשב בחי' תשובה, א"כ כמו שנפרש בחי' זו בשבת כן יובן ד"ז גם בתשו' ג"כ.

ולהבין זה צ"ל תחלה ענין מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע, שזהו ענין דכתי' בשה"ש דודי לי ואני לו הרועה בשושנים (שה"ש ב' ט"ז), וכתי' אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים (שה"ש וא"ו ג') ופי' בת"י שפסוק דודי לי קאי על יצ"מ, שאז הי' אתעדל"ע לבד, כי ישראל הי' מושקעי' במ"ט שע"ט ולא הי' יכולי' לבוא לבחי' אתעדל"ת כלל כ"א שהי' בבחי' גילוי מלמעלמ"ט שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה כו', וכמארז"ל ובמורא גדול זה גילוי שכינה, ובמ"ט יום הביאם להר סיני וקבלו התורה ביום החמישים, שכ"ז הי' מלמעלמ"ט. אבל פסוק אני לדודי מפרש בת"י על בית שני שיצאו מבבל שהי' מלמטלמ"ע, וזהו אני לדודי תחלה. והנה שמות החדשי' עלו עמהם מבבל, כי ביצ"מ נא' החדש כו' ראשון הוא לכם, ואייר דעכשיו הי' שני, וסיון שלישי, ולכן גבי מ"ת כתי' בחדש השלישי לצאת בנ"י, נא' בחדש השלישי בלי קריאת שם, וכן כל החדשי', עד שתשרי הוא חדש השביעי כמ"ש ובחדש השביעי תקיבבאחד לחדש, אבל שיהי' נק' בשמותם אלול תשרי זה עלה עמהם מבבל, ולכן אני לדודי ודודי לי הוא ר"ת אלול להורות כי באלול ותשרי צ"ל התשובה מלמטלמ"ע ע"ד שהי' בעלייתם מבבל שהי' מלמטלמ"ע אני לדודי בקדמיתא.

ובשני הפסוקי' נא' הרועה בשושנים, והיינו כי יש ב' בחי' שושנה, הא' הוא שושנה שהיא בין החוחי' כמ"ש כשושנה בין החוחי' כן רעייתי בין כו', והב' בחי' שושנת העמקים כמ"ש אני חבצלת השרון שושנת העמקים. ולכאו' מה"ע השושנה לבחי' דודי לי או אני לדודי. אך זהו כמארז"ל א"ת שושנים אלא ששונים, ששונים בהלכות, והיינו דכתי' כי טובי' דודיך מיין, פי' ב' בחי' דודי, הוא מ"ש דודי לי ואני לו, ובחי' דודי לי הנמשך ע"י אני לדודי, זהו מיין הוא בחי' יינה של תורה, וזהו שארז"ל ע"פ חכלילי עינים מיין כו' חיך הטועם אומר לי לי, פי' ב' בחי' לי, הוא בחי' דודי לי ואני לו, ובחי' דודי לי שע"י אני לדודי, זהו ע"י חיך הטועם בחי' יינה של תורה, ולפי ערך הטעימה לפי ערך זה נמשך לי הארת בחי' דודי כו'.

והענין הוא דהנה כל שה"ש בנוי על החיבוב שבין חתן וכלה או דודי וכלה ב' פעמי', והוא כי בפי' כלה יש ב' פי', האחד מל' כלה שארי ולבבי שהוא בחי' כליון לגמרי המכלה ומבלה הכל, והב' הוא בחי' כלה מלשון כלתה נפשי, שהוא ענין התשוקה שנש"י משתוקקי' להקדב"ה. וב' בחי' כלה אלו נמשכי' מב' בחי' מס"נ שבק"ש, הא' הוא בחי' למסור נפשו באחד, והב' הוא בחי' ובכל נפשך שארז"ל אפי' נוטל כו', וביניהם מפסיקי' בפסוק בשכמל"ו, רק אנשי יריחו היו כורכים את שמע, שלא אמרו בשכמל"ו והי' נמשך אצלם האהבה מהתבוננות באחד, כן משה לא אמר בשכמל"ו. ולהבין זה צ"ל ב' בחי' מס"נ אלו וענינם, והוא כי בחי' למסור נפשו באחד הוא שכאשר מתבונן בפסוק דק"ש, שמע הוא ל' הבנה איך שה' אלקינו הוא ה' אחד, שהגם שנברא ז"ר וארץ וד"ר עכ"ז הוא אחד בלי שום שינוי כל שהוא כלל, כמ"ש אני ה' לא שניתי שלא יש שום שינוי מקודם הבריאה ולאחר הבריאה, ואתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע, ואני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקי' פי' שלא יש כלל בחי' דבר המסתיר לפניו ית' דכולא קמי' כלא חשיב, והגם שזהו רק כלא ולא לא ממש מ"מ ה"ז כלא כו', ואי לזאת נעשה בבחי' כלה, ל' כלה שארי ולבבי בבחי' כליון היש לגמרי, וממילא בטלי' כל התאות והישות וכל טיבו דלגרמי' כו', ע"י שגם למטה יהי' מושג אצלו איך שכלא ממש חשיב, ואין שום דבר המסתיר שלא יש שום מציאות אמיתי זולתו כלל כו', וזהו בחי' כלה הנמשך מבחי' אחד.

אך לא כל אדם זוכה לזה לבוא לבחי' זו דכלה ל' כליון היש לגמרי, שרק אנשי יריחו היו כורכי' את שמע ע"י שהיו בבחי' ריח ע"ד דכתי' והריחו ביראת ה' דמורח ודאין, וכן משה לא אמר בשכמל"ו להיות כי משה הי' בבחי' ונחנו מ"ה בחי' תקיגביטול במציאות דמ"ה דחכמה שהיא בחי' כח מ"ה כמ"ש במ"א, אבל לא כל אחד יכול לבוא לבחי' זו, ולזה התקינו לומר בשכמל"ו שהוא בחי' ההתבוננות איך שמלכותך מלכות כל עולמים, ואין מלך בלא עם מל' עוממות נפרדי', וזהו ומבלעדי אין אלקי' פי' שמבלעדי ח"ו לא יש בחי' ש' אלקי' אבל אני בעצמי הוא ג"כ בחי' שם אלקי' כמ"ש אני ה' אלקיכם שבחי' אני הוי' שהי' הוה ויהי' כאחד הוא הוא עצמו המצמצם להיות בבחי' אלקיכם ולכן בחי' [אלקים] אינה מבלעדי ח"ו, כ"א אני עצמי הוא ה' אלקיכם. ומבחי' העמקת הדעת בהתבוננות זו נמשך להיות האהבה דבכל נפשך שהיא בחי' ביטול היש לאין, ונק' בשם יש להיות כי יש מי שאוהב, וגם בחי' אפילו נוטל י"ל ג"כ שיש מי שמוסר נפשו כו', ולכן נק' בשם ביטול היש לאין. וזהו בחי' כלה הב', שהוא בחי' כלתה נפשי בבחי' תשוקה לאוא"ס ב"ה. ועז"נ נפשי אויתיך בלילה, פי' לילה הוא זמן החשך, ובבחי' זמן החשך שנמשל ללילה אז הוא בבחי' אויתיך בבחי' אהבה דבכל נפשך, והיינו כי ענין החשך הוא בחי' מציאת והרגשת היש, וכשפועל בעצמו בחי' ביטול היש לאין אזי הוא בבחי' נפשי אויתיך אפי' נוטל כו'.

ובעבודת האהבה הוא ההפרש בין בחי' אהבה רבה לבחי' אהבה זוטא, שאה"ר הוא בחי' תוקף האהבה לאלקות עד שלא יחפוץ בשום דבר זולתו ית', וזהו שארז"ל אל תהיו כעבדי' המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשי' את הרב שלא ע"מ לקבל פרס (או ע"מ שלא לקבל פרס), פי' פרס הוא מל' פרוסה, שהוא הפרשת הארה ע"ד הזיו המאיר בג"ע, שהוא רק זיו השכינה, ומצד בחי' כלה שארי ולבבי הרי מי לי בשמי' ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי, שלא יחפוץ בשמים ובארץ שהוא בחי' הג"ע שהם בחי' קבלת פרס, כ"א ליכלל ולבטל בו ית', וזהו בחי' אה"ר, אבל אם חפץ בהשגת אלקות ע"ד בג"ע ה"ז נק' בשם אהבה זוטא כו'.

וב' בחי' כלה אלו זהו ב' בחי' שושנה, בחי' כלה דכלתה נפשי זהו בחי' שושנה בין החוחי', ובחי' כלה דכלה שארי ולבבי זהו בחי' שושנה דשושנת העמקים, פי' עמקים הוא מל' עומק, ע"ד ממעמקים קראתיך ה', פי' שיומשך גילוי בחי' עומק שבש' הוי' ששם הוא בחי' דיעה העליונה דיחו"ע איך שקמי' כלא ממש חשיב, ופי' שגם למטה יהי' מושג כן איך שקמי' כלא ממש חשיב, ואם כי זהו לא לא ממש מ"מ ה"ה כלא חשיב, זהו בחי' שושנת העמקים ששם מושג עומק דש' הוי', וזהו בחי' בינה שכינתא עילאה. והגם כי נת' בזהר שבחי' בינה א"א לקרוא בשם כלה, להיות כי תקידחו"ב הם תרדל"מ, ובחכמה מאיר אוא"ס כי חכ' הוא בחי' כח מ"ה, נק' אחד האמת כמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה, וממילא מאיר זה גם בבינה כי הם תרדל"מ, פי' שאינו שייך לקרות בחי' בינה בשם כלה ל' כלתה נפשי שהוא בחי' תשוקה, שענין התשוקה אינו שייך כ"א על ההעדר כמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים, אבל כשעומד אצל המים על שפת הנהר אינו שייך בחי' צמאון כו', ולכן מאחר שחו"ב הם תרדל"מ, לזאת אינו שייך לקרות הבינה בשם כלה ל' כלתה נפשי בבחי' תשוקה, אבל בחי' כלה ל' כלה שארי ולבבי בחי' כליון ממש, זהו דוקא בבינה להיות כי שם מושג איך שקמי' כלא ממש חשיב, להיות כי השראת אוא"ס ב"ה הוא בחכ', וחו"ב הם תרדל"מ כו', ואשר לזאת נק' בחי' בינה בשם כלה ל' כלה שארי כו' בחי' שכינתא עילאה שושנת העמקים ששם מושג עומק שם ה' דחכמה איך שקמי' כלא ממש חשיב. ובחי' כלה הב' דכלתה נפשי זהו הנק' שושנה בין החוחי', שכמו השושנה שהיא גדילה בין החוחי' והחוחי' עוקצים אותה ודוקרי' אותה, כן רעייתי בהיותה בין הבנות לפי דכתיב ושכנתי בתוכם, וכתי' השוכן אתם כו' וכתי' ושמתי כסאי בעילם כו' וארז"ל שכינה עמהם, שהוא בחי' ירידת השפע להחיות עם רב, וגם בכדי לאגנא עלייהו כו', וגם נשפע חיות בכל דברי' הגשמי' כדומם צומח שהם תענוגי' גשמי', וע' בד"ה ונשב בגיא ובההגהות בענין החיות הנמשך לאדם בעת שמתאוה איזהו תאוה, והרי כל זה דוקרי' את השושנה ועוקצים אותה כו'. אמנם מ"מ עיקר מעלתה הוא היותה בין החוחי' דוקא, כי כמו בשושנה שע"י שעוקצים אותה עי"ז היא סלקא ריחא, ואלולי הדקירה לא הי' יוצא הריח ממנה, וכך יובן בענין השושנה שבין החוחי' שעי"ז נעשה יתרון האור דוקא.

ויש לפרש בב' דרכי', הא' על בחי' הארת השם המחי' ומהוה כל הנבראי' דבי"ע, עד שנמשך חיות לכל פרטי דצ"ח שיכול להיות הסתר גמור, עד שנעשה לצור מכשול להיות האדם מתאהב לו בבחי' תאוה גשמי', וה"ז עוקץ את בחי' השושנה הנעשה שורש ומקור לחיות דבר זה, אמנם ע"י הבירור שנעשה מזה רעש גדול כמשנ"ת בד"ה את ה' האמרת, עי"ז נעשה שער בימין בחי' זה השער לה' יעו"ש, שזהו יתרון האור הנמשך מהחשך דוקא. והעיקר יתפרש ענין השושנה בין החוחי' על מאי דכתי' השוכן אתם כו' שהוא בכדי לאגנא עלייהו, ולהשפיע חיות דרך אמצעות היותם שם כמו עילם המדינה עד"מ שעז"נ רגלי' יורדות, והוא בכדי לברר ולהעלות הנצוצות שנפלו שמה, שהמברר בהכרח שירד במקום המתברר כמ"ש במ"א, ולכן כתי' ויז נצחם כו', וכנודע ששעבוד מצרים הי' הכנה למ"ת, וכל זמן שלא נשתעבדו ונצרפו בכור הברזל במצרי' לא היו יכולי' לקבל התורה, כן מה שבחר אברהם כו' ה"ז בשביל זיכוך דכתי' כימי צאתך מאמ"צ אראנו כו'. ואמנם כל ימי הבירור ה"ז כמשל תקטוהשושנה שהקוצים עוקצים אותם, אך עי"ז ה"ה סלקא ריחא, שגם בחי' שושנה זו דשושנה שבין החוחי', שבעבודה היא בחי' בכל נפשך ע"י התבוננות בשכמל"ו שמזה נמשך בחי' ביטול היש לאין, יהי' ג"כ סלקא ריחא ע"ד אנשי יריחו, גם בחי' והריחו ביראת ה' דמורח ודאין, ויתרון אור זה הוא מתוך החושך דוקא, שע"י החושך המכסה בא לבחי' יתרון אור זה, גם עי"ז נשלם התשוקה מה שנשתוקק הקב"ה לברוא את העולם כמארז"ל הנ"ל ע"פ שוקיו עמודי שש, ואשר נתאוה להיות לו ית' דירה בתחתוני', מתמלא עי"ז שיהי' גילוי אלקותו ית' למטה כמו למעלה, וכמ"ש ביום ההוא יהי' ב"פ י"ה.

אך ע"י מה ימשיך דבר זה, זהו דכתי' מן המיצר קראתי י"ה, פי' מן המיצר הוא שיצר לו מן החשך המעלים ומסתיר על אור ה' וקדושתו, וירגיש בנפשו המיצר והדוחק, שלא יצטרך לבוא שיגיע לו המיצר מענינים אחרי', כדכתי' בצר לך ומצאוך כו' ושבת, כי לא ידח ממנו נדח כתי', ואין כו' אלא בתשובה הוא לשוב לה' בכל לבבו ובכל מאודו. וז"ע תקיעת שופר בר"ה שהוא זמן המשכת חיות חדש כללי על כל השנה, לכן תוקעי' אז בצד הקצר שהוא מן המיצר בבחי' צעקה בקול פשוט, וגנוחי גניח וילולי יליל על גודל המיצר ודוחק מהעלם והסתר אלקותו ית' עד שנראה ליש ודבר נפרד, וע"י קריאתו את בחי' י"ה שורש ומקור לכל ההתהוות מן המיצר דוקא שלמטה, עי"ז מתפתח בחי' מיצר העליון להיות נמשך בחי' י"ה עילאין הוא בחי' י"ה דש' הוי', עד שנמשך להיות ענני במרחב י"ה שיהי' גם למטה בחי' י"ה במרחב ובגילוי. וע"ד שארז"ל במד"ת ע"פ עזי וזמרת י"ה, בעוה"ז אתם מקלסים אותי בשני אותיות (וכענין שארז"ל עירובין די"ח דיו לעולם שישתמש בשני אותיות, כי רק בעת בהמ"ק היו קורין את השם ככתבו כו' וג"ז רק במקדש אבל לא במדינה), אבל לע"ל בששה אותיות שנא' כי בי"ה הוי' צור עולמי', פי' ששה אותיות אלו היינו ש' הוי' ושני אותיות י"ה, שבבחי' זו דמלכותך מלכות כל עולמי' יתגלה בחי' י"ה להיות במרחב, וע' במק"מ בש' הרח"ו בזח"ב ר"פ תרומה, ובזח"ג פ' במדבר דקי"ח. וזהו מן המיצר כו' עי"ז ענני להיות בבחי' מרחב גילוי בחי' י"ה גם למטה, להיות בחי' ביום ההוא יהי' כו' ב"פ י"ה כו'.