כי קרוב אליך (ב)

תפחכי קרוב אליך (ב)

בס"ד. (ש"פ נצו"י, ל"ב).

נצו"י

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. וארז"ל במד"ר בפ' נצבים א"ל הקב"ה בני אם יהיו דברי תורה קרובים לכם אף אני קורא אתכם קרובים שכן כתי' לבנ"י עם קרובו (תילי' סוף מזמור קמ"ח). וצ"ל דקדוק ל' דברי תורה, ולמה לא הזכיר עיון התורה. הנה באברהם כתי' ואעשך לגוי גדול וארז"ל במד"ר ע"פ הנ"ל תוך פ' ל"ט, ומנח לא העמדת, א"ל אותה אומה דכתי' כי מי גוי גדול (ואתחנן ד' זיי"ן) אני מעמיד ממך. ובמד"ר במקומו ע"פ כי מי כו' אשר לו אלקי' קרובים אליו, אשר לו גוי קרוב אין כתי' כאן אלא אשר לו אלקי' קרובים אליו כבי' עושה לישראל עיקר, והיינו כי ע"י החוקי' והמשפטי' שמקיימים ה"ה דבקי' בש' הוי' וכמ"ש ועתה ישראל שמע אל החוקי' ואל המשפטי' כו' וכתי' ואתם הדבקי' בה' אלקיכם (ואתחנן רסי' ד' א"ד) וגם כי במ"ת כתי' קול גדול ולא יסף ולכן ע"י התורה נק' גוי גדול כו'. והענין דהנה התומ"צ נק' בשם זריעה כמארז"ל במד"ר ס"פ שלח לך פי"ז ע"פ אור זרוע, זרע הקב"ה את התורה ואת המצות להנחילם כו', וישראל הם בחי' הארץ כמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ שהיא הארץ אשר היא ראוי' לזריעת התומ"צ, והצמיחה מזה יהי' לעתיד. ובזה יובן משארז"ל במד"ת הובא בבחיי פ' בשלח ע"פ עזי וזמרת י"ה, בעוה"ז מקלסין אותו בשתי אותיות אבל לע"ל בששה אותיות שנא' כי בי"ה הוי' צור עולמים (ישעי' ך"ו ד'), והיינו כי עכשיו היינו קודם בהמק"ד ולאחריו ההילול רק בשני אותיות, כמ"ש כל הנשמה תהלל י"ה וארז"ל בפ"ב דערובין די"ח ע"ב מיום שחרב בהמק"ד דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שנא' כל הנשמה כו', ופי' ש' י"ה לפי פי' הבחיי ובמאו"א אות יו"ד סך"ח הוא במל', וכן פי' המק"מ בשם הרח"ו בר"פ תרומה דקך"ו ע"ב, ובפ' במדבר דקי"ח ע"ב, והובא בס' קה"י ערך יו"ד ה"א. וע"י קיום המצות שהם שמי עם י"ה שס"ה וזכרי עם ו"ה רמ"ח, הנה ע"י זריעה זו יהי' הצמיחה לעתיד שיהי' הקילוס בששה אותיות כו'.

[ע' בפי' רש"י במארז"ל עירובין די"ח ב' הנ"ל שרק במקדש היו קורין שם בן ד' ושם המפורש, ונמצא כי יש ג' חלוקות, קודם בנין בהמק"ד ואחריו ההילול רק בשני אותיות, ובזמן שבהמק"ד קיים בד' אותיות, ולע"ל בשש אותיות, כי בי"ה הוי'.

תפטוי"ל כי יש ב' פי' בב' אותיות די"ה, הא' שהם גבוהים משם הוי' דז"א, והב' שהם יסוד כשמאיר במל', שזהו נמוך ממדריגת ו"ה שפי' על יחוד ת"ת ומל', כי יחוד יסוד ומל' היינו ענין גמול דלים, ותמונת הג' הוא וא"ו יו"ד למטה וכאשר היו"ד שמהגימ"ל נשפע בדל"ת הוא בחי' המל' נק' אז ה"א, וזהו י"ה שבמל'. וע' בת"א בד"ה וכל העם רואים את הקולות בענין ענני במרחב י"ה פי' על בחי' חכ' תתאה, וגם כי מארז"ל בהבראם בה' נברא העוה"ז כוונתם על המל', וא"כ איך נפרש י"ה על חו"ב כפי' הפרדס ושערי אורה שער ט', ולכן באגה"ק סי' ד' ויעש דוד שם מוצרך לידחק בזה, אבל לפי הבחיי והמאו"א אתי שפיר, אך בענין במרחב י"ה פי' בעצמו על ח"ת כנ"ל, וע' בפע"ח שער חג המצות פ"ו גבי די אכלו אבהתנא כ' והנה ה' יש בו ב' ציורים ד"ו ד"י, ד"י יחוד יסוד ומל' שהיא נק' דלה ועני', ובחי' ו"ה הוא יחוד ת"ת ומל' שהוא בחי' עשיר, וע' מ"ש לעיל בשם הרח"ו שפי' י"ה על המל' בב' מקומות בר"פ תרומה ובפ' במדבר דקי"ח ב' ע"ש ה' בחכ' יסד ארץ].

וביאור הענין צ"ל תחלה ענין כי קרוב אליך כו' בפיך וע' בסש"ב פי"ז שתירץ שקרוב לבוא לידי אהבה המביאה לידי עשיית המצות, אשר צ"ל שלכאורה גם זה אינו קרוב כ"כ, וגם מ"ש שהמוח שליט על הלב, ג"ז צ"ל שמשמע שדוקא צדיקים לבן ברשותן, אבל לא הבינוני, וקרא דכתי' קרוב אליך מאד משמע גם לבינונים.

אך צריך להקדים ענין בפיך ובלבבך לעשותו זהו מחדו"מ, בפיך הוא בחי' דבור, ובלבבך הוא בחי' מח' וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם עינא וליבא תרין סרסורי כו' שהעין רואה והלב חושב וחומד, ולכן אמר שלמה בני תנה לבך לי ועיניך דרכי כו', וכמארז"ל במד"ר קהלת (דפ"ו שהוא דף וא"ו ע"א) ע"פ דברתי אני עם לבי הלב חושב שנא' רבות מחשבות בלב איש, לעשותו הוא בחי' מעשה. ולכאו' צ"ל למה אמר בפיך שהוא בחי' דבור קודם לבלבבך שהוא בחי' מח', תצהלא המח' נעלה מן הדבור וכמו בק"ש שנא' תחלה והיו הדברים האלה כו' על לבבך, ואח"כ ודברת בם, ואח"כ וקשרתם הוא בחי' מעשה, ולמה הקדים כאן מדרגת הדבור קודם למחשבה, ואם הכוונה היא מלמטלמ"ע הי' צריך להתחיל מן מעשה.

והענין הוא דכתיב אתה הוא ה' לבדך את עשית כו' ואתה מחי' את כולם, אתה הראשון מלא בה"א, את עשית חסר ה"א, ואח"כ ואתה מחי' מלא ה"א, וגם נא' ואתה בתוס' וא"ו, והיינו כי אתה ה' לבדך קאי על בחי' אוא"ס שמלובש בחכ' שלמעלה מבחי' מקור לעולמות, ששורש התהוות העולמות הוא מבחי' מל' כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים, ומקור הראשון הוא מבחי' מדות כמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, וכתיב זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, שבחי' המדות שייך לעולמות, אבל המוחין חו"ב הם למעלה מגדר עולמות, ולכן ארז"ל שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה ע"ש ואהי' שעשועי' יום יום, ויומו של הקב"ה הוא אלף שנה. ויובן ד"ז ממה שאנו רואי' שענין המדות הם לזולתו דוקא, כמו החסד והרחמים עד"מ אינו שייך כ"א כשיש על מי להתחסד או להתרחם, וכמ"כ בגבורה כו', שעל עצמו אינו נופל לשון חסד ורחמים או גבורות כו', משא"כ ענין המוחין דחו"ב שאם גם לא יש למי להשפיע הרי הוא יכול לישב ולהשכיל השכלות, ועד"ז יובן למעלה שענין המדות חו"ג ורחמים הרי הם מקורי' להתהוות העולמות, ולכן כשאמר זכור רחמיך וחסדיך אמר כי מעולם המה, שהם שייכים כשיש עולם על מי להתרחם ולהתחסד, אבל ענין התורה קדמה לעולם, היינו קדמה למעלת העולם להיות כי אורייתא מחכמה נפקת, וספר תורה היא בינה הנה היא קדמה למעלת העולם וגם קודם שנבה"ע, וכנ"ל שענין המוחין דחו"ב אינו שייך לזולתו דוקא. ועל בחי' זו אמר אתה הוא ה' לבדך שבחי' אוא"ס ב"ה שמאיר בחכ' הרי הוא לבדך, לפי שאינו שייך לעולמות עדיין, ולכן בחי' אתה זה בה"א שאות ה' הוא בחי' בינה ה' ראשונה דש' הוי'. ואח"כ כשאמר עשית את השמים ואת הארץ כתי' את חסר ה"א, והיינו כמארז"ל ע"פ וזהב הארץ ההיא טוב, לא הי' העולם כדאי להשתמש בזהב, ולא נברא אלא לבנין בהמק"ד נא' כאן טוב ונא' להלן ההר הטוב הזה והלבנון. ונודע כי זהב רומז לבינה, ולכן חסר ה' היינו בחי' בינה, להיות כי הבינה היא מבחי' המוחין כנ"ל ושורש העולמות הם מבחי' המדות לבד, רק שבבית ראשון הי' מאיר בחי' ה' עילאה, ובבית שני חסרו ה' דברי' והיינו בחי' ה' דברי' שנמשכי' מבחי' ה' עילאה דש' הוי' כו'. ואח"כ אמר ואתה מחי' את כולם בה"א, וגם בתוס' וא"ו, והיינו כי בחי' אתה יש בה ב' פירושי', הא' הוא כנ"ל שאתה קאי על אוא"ס שמאיר בחכ' שהוא לבדך, והב' אתה הוא בחי' אותיות הדבור מאל"ף ועד תי"ו, וה"א מוצאות הפה, וזהו ואתה מחי' תצאאת כולם שזהו בחי' אותיות הדבור דעשרה מאמרות שהם מחיים ומהוי' את כולם בכל עת ובכל רגע מאין ליש כו'.

ומ"ש ואתה בתוס' וא"ו, הענין הוא שרומז לבחי' קול ודבור, שגילוי הדבור הוא ע"י הקול שע"ז רומז הוא"ו. והענין הוא דהנה לפעמים הדבור אינו מאיר בגילוי, וכמארז"ל ע"פ מי כמוכה באלים, מי כמוכה באלמים, אלם הוא שאינו מדבר, ואין הפי' שאין הדבור מאיר כלל, שא"כ היו מתבטלי' כל העולמו' והי' נעשה אין ואפס מכל ההשתלשלות דבי"ע, וכמ"ש בסש"ב ח"ב יעו"ש, אלא שאין הקול מאיר בדבור, וז"ע שמגרון נעשה חרן, כי חרן ע"ה הוא גימ' גרון, רק שגרון הוא כאשר הקול מאיר בדבור, ואז הדבור הוא בבחי' התגלות, משא"כ חרן שאינו מאיר הדיבור בבחי' גילוי וכמ"ש יגעתי בקראי ניחר גרוני, וכמשל מי שניחר גרונו שהגם שמדבר האותיות אמנם אינם נשמעים מחמת הנחירה. ועד"ז יובן בענין האותיות דע"מ המחי' ומהוה, שענין בחי' חרן שהגם שיש האותיות המחיים, אבל מאחר שהקול אינו מאיר בדבור, אין הדבור בבחי' גילוי, וזהו כמ"ש כרחל לפני גוזזי' נאלמה, וכתי' נאלמתי דומי' החשיתי ר"ת נדה שהוא בחי' נד ה', שבחי' ה' תתאה בחי' מל' אינו מאיר בגילוי בזה"ז, להיות כי הקול אינו מאיר בדבור, כי קוב"ה בחי' קול בגלותא סליק לעילא ולעילא, וזהו רחל מבכה על בניה כי איננו, רחל הוא בחי' מל' כי אינם מבע"ל אלא כי איננו קאי [על] בחי' קוב"ה הנ"ל בחי' קול כו'. והעבודה הוא להמשיך בחי' הקול כמ"ש בזהר ע"פ ונתתם לי אות אמת דא וא"ו בחי' ת"ת שזהו בחי' קול כו' בחי' וא"ו דש' הוי' שיאיר בדבור. וזהו ואתה מחי' בתוס' אות וא"ו היינו שיאיר תצבבחי' וא"ו הוא בחי' קול בבחי' אתה באותיות שמאל"ף ועד תי"ו וה' מוצאות יוציאו את הקול כו', וע"י בחי' המשכת הקול עי"ז נעשה הדבור בגילוי היפך בחי' חרן, והיינו כי וא"ו של הוי' מחבר ב' בחי' ההי"ן דש' הוי', והוא כי את עשית חסר ה' שאינו מאיר בחי' ה' עילאה כנ"ל וע"י הוא"ו נמשך מבחי' ה' עילאה, ועי"ז נעשה להיות וצבא השמים לך משתחוים שיהי' בחי' ביטול היש לאין, כי ע"י הוא"ו מאיר בחי' הקול בדבור וע"י הגילוי נעשה בחי' הביטול בנבראי', משא"כ כשאינו מאיר בגילוי שאלביש שמים קדרות ושק כו' בבחי' העלם והסתר אז נראה העולם ליש ודבר כו', ולכן ביציאת מצרי' נאמר קול דודי הנה זה בא שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם, וכן בגאולה דלע"ל נא' בנוסח קול מבשר, וכתיב (ישעי' נ"ב ז"ח) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר כו' קול צופיך נשאו קול, שיאיר בחי' הקול בגילוי, וכענין קול דודי וביתר שאת.

ועפ"ז יובן ענין משארז"ל הנחיל את הקול ליעקב, שמתחילת הבריאה הי' מאיר הקול בדבור מצד בחי' כי חפץ חסד הוא, ועכשיו באתעדל"ת תליא מילתא, וכ"ש בזה"ג שהוא"ו אינו מאיר בה"א כי איננו, וזהו שהנחיל את הקול ליעקב, כי יעקב הוא בחי' תורה כמ"ש ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, וע"י תורה ממשיכים בחי' הקול כי התורה ניתנה בה' קולות כמ"ש וכל העם רואים את הקולות כו' שזהו בחי' המשכה מבחי' ה' עילאה ע"י בחי' וא"ו, וז"ע וא"ו פסוקים של תורת ה' תמימה עד הנחמדי' מזהב ובכ"א ה' תיבות, להורות על בחי' ההמשכה מבחי' ה' עילאה ע"י וא"ו שהוא בחי' שיתא סדרי משנה וחמשה חומשי תורה.

ועוי"ל בענין הנחיל את הקול ליעקב שענין הקול הוא בחי' גילוי הדבור כנ"ל, והנה האדם שנק' מדבר הוא ע"ש הדבור, בהיות כי עיקר מעלת ויתרון האדם על הבהמה הוא בבחי' הדבור, שהרי ידים ורגלי' יש גם לבהמה, וגם שכל לפי ערכה שהרי תשמר עצמה מאחת הפחתי' שלא תפול, וכן תמשך א"ע למקום אשר שם מספה או שא"ד המזינים אותה, ותירא מקול אדם המנהיגה, אלא בזאת יתרון האדם הוא במה שהוא מדבר כו'. והנה אותיות הדבור נק' בשם דומם שהוא מדרגה היותר אחרונה ושפילה מכל בחי' דצח"ם, משא"כ המדות הם בחי' צומח שבאדם כמו שאנו רואי' שענין המדות צומחי' באדם שבהיותו קטן יתאוה לדברים קטנים וכשיגדל מתאוה דברים יותר גדולים. ולכאו' יפלא למה יקרא האדם מדבר ע"ש הדבור דוקא שהוא בחי' היותר אחרונה שבו בחי' דומם, אלא עכצ"ל ששורש האותיות נמשכי' מבחי' מדבר בחי' קדמות השכל שלמעלה גם מהחכ', רק שקבען בפה. וזהו הנחיל את הקול ליעקב, שע"י בחי' דבור התורה ממשיכי' בחי' מקור הדבור איך שנמשך מבחי' מדבר בחי' כתר כו'.

תצגאמנם הנה כתי' הקל קול יעקב, קלא קדמאה חסר וא"ו, וקלא בתראה מלא וא"ו, והיינו שכדי שיומשך בחי' קול יעקב קול דתורה צריך להיות תחלה העלאה כדפי' בזהר פ' בראשית ד"ן ע"ב, ובסידור בהקדמה, וזהו בחי' קל הראשון שהוא בחי' קול דתפלה בחי' ק"ש למס"נ באחד, וע"י בחי' ביטול זה ממשיך בחי' קול דתורה שזהו בחי' קול יעקב בחי' קלא דאשתמע כו'. והידים ידי עשו שהוא מקבל מבחי' ידים כמארז"ל במד"ר תולדות ס"פ ס"ו באיזה זכות השממית מתפשת בזכות אותם הידים שעשו מטעמי' לאביו וזהו שממית בידים תתפש, שהשממית מקבלת מבחי' הידי' שהוא בחי' השפעה חיצוני', אבל ליעקב הנחיל הקול שהוא בחי' השפעה פנימיו' כו', ושורש האותיות הוא מבחי' מדבר כו'.

והנה בד"כ הקול קול יעקב הוא בחי' מח' דבור ומעשה, הקל הראשון חסר וא"ו הוא בחי' קלא פנימאה דתפלה שזהו בחי' מח' בכלל כי בק"ש אם כיון לבו יצא וא"ל לא יצא שהעיקר הוא הכוונה ורעו"ד כו' שזהו בחי' מחשבה בכלל, וקול השני הוא בחי' קול דתורה בחי' קלא דאשתמע כדפי' בזהר, ויעקב הוא בחי' מעשה וקאי על בחי' מעשה המצות שלכן נק' יעקב עבדי, וא"כ ג' בחי' אלו זהו כמו בפיך ובלבבך לעשותו, שהם מחדומ"ע כו'.

אך עדיין צ"ל למה נא' בפיך קודם לבלבבך, דבור קודם למחשבה. ויובן זה בהקדם הבנת ענין מה שא' בסש"ב פרק הנ"ל שהצדיקים לבם ברשותם, והרשעי' הם ברשות לבם, ובמד"ר למדו זה ממדרש הפסוקי' דכתי' וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל כו' כי יצר כו', ובצדיקי' כתי' ג"כ אל לבו או על לבו כמ"ש וחנה היא מדברת על לבה, ובדוד כתי' ויאמר דוד אל לבו, וישם דניאל על לבו, והרי הן דומין לבוראן דכתי' ויאמר ה' אל לבו, אבל הרשעי' הם ברשות לבן שנא' אמר נבל בלבו, ויאמר עשו בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן בלבו, והיינו מפני שהם ברשות לבן.

ולהבין זה צ"ל תחלה מהות ענין הלב, שהוא בחי' מדות, שלכאו' נראה לנו שהמדות נולדי' מן השכל שהרי אנו רואי' שאם מתבונן בשכלו שהדבר טוב לפניו אזי נעשה לו רצון ותשוקה לזה, ואם ישפוט בשכלו שלא טוב לפניו אזי לא ירצה בזה, וכמו שאה"כ ע"פ שכלו יהולל איש, יהולל הוא ל' הנהגה שהנהגת תצדהמדות הוא ע"פ השכל, ולכן אנו רואי' שלפי ערך השכל כן הם המדות, שלכן הקטן ששכלו קטן עדיין ה"ה מתאוה לדברים קטנים, ולכשיגדיל שמאיר אצלו השכל בשלימות אזי מדותיו ורצונותיו בדברים גדולי' כו', שלכן כינו המקובלי' את בחי' חו"ב לאו"א, ואהוי"ר בשם בן ובת, שאהוי"ר שהם בחי' המדו' דחו"ג נולדי' מן השכל כו'. ועפ"ז יובן הציווי דואהבת שלכאו' יפלא איך שייך ציווי על מדה שבלב, אך הציווי הוא על ההתבוננות בפסוק שמע שקודם, וע"י התבוננות בשכלו נולד המדה, ולכן כשמתבונן בגדולת א"ס ב"ה בפ' שמע, אזי נולד אצלו אהוי"ר לאלקות שז"ע ואהבת את כו'. אמנם הנה אנו רואי' שיש איזה דברי' הגם שמבין ע"פ השכל שלא טוב לפניו ומ"מ אינו יכול לכוף את יצרו ולהתגבר על המדה שבלב לאכפיא אותה, אשר מצד זה מוכרח לאמר שהמדות יש להם שורש היותר נעלה מבחי' השכל שהרי אין השכל שולט לאכפי' את המדה.

ויובן בהקדם מעט ענין בחי' תהו ותיקון, דהנה בז' מלכי' קדמאין דתהו כתי' בהו וימלוך וימת, והיינו לפי שהוא בחי' מדות תקיפין וחזקי' מאד, ולכן הבהמה יש לה כח הרבה יותר מן האדם, וכן הבהמה מחי' את האדם, לפי ששרשה הוא מבחי' התהו, וזהו ג"כ ענין ירידת הנפש בגוף שהיא ירידה עצומה, אמנם הנה היא צורך עלי' שע"י ירידתה מבררת את הנה"ב, שעי"ז נעשה עלי' לנה"א, כי שורש הנה"ב הוא מבחי' התהו, וע"י הבירור עולה לשרשה ונתעלה הנה"א ג"כ כו', אך מפני כי האורות דתהו היו תקיפין מאד, עד"מ החסד הי' בתוקף מאד ולא הי' בו שום נטי' לגבורה, וכן הגבורה לא הי' בה שום נטי' לחסד כלל, ולא פעל השכל מאומה להפוך המדה ולנטותה כלל, לכן מצד ריבוי תקפם לא היו הכלי' יכולי' לסבול, ולכן כתי' בהו וימלוך וימת שנשברו הכלי' ונפלו כו' כמ"ש במ"א. אך ענין בחי' התיקון הוא בחי' ההתכללות, שהחסד עד"מ יהי' כלול גם מגבורה, וכן הגבורה יהי' כלול מבחי' החסד כו', והוא ע"פ שליטת השכל לנהגה אם בחסד או בגבורה, ולכן גם בענין השפעת החסד אם השכל מראה לו שלזה א"צ להשפיע חסד אינו משפיע חסד לזה, וה"ז בחי' גבורה וצמצום שכלול בחסד זה ע"פ הוראת השכל, וכמ"כ בהיפוך בענין הגבורה אם ע"פ השכל מראה לו שצריך להתחסד או להתרחם על זה, אזי הוא מרחם ומתחסד שזהו בחי' רחמים וחסדים שבגבו' שנמשך ע"פ שליטת השכל כו'.

וזהו ויאמר ה' אל לבו, ה' הוא בחי' חכ' כמ"ש הוי' בחכ', ויאמר ה' הוא בחי' המשכת החכ' אל לבו הוא בחי' המדות, והיינו הגם שע"פ המדה הי' צ"ל בחי' דין וגבורה, ומ"מ ויאמר ה' בחי' חכ' לא אוסיף לקלל כו' כי יצר לב האדם רע, שע"פ החכ' יכולים למצוא טעם לכוף את מדה"ד מטעם זה שמה יעשה ביצרו ה"ה רע מנעוריו, וא"כ למה יומשך עליו בחי' הדין, אמנם הנה זה הוא ע"פ השכל דוקא שמפני שמוח שליט על הלב לכן יכול להפוך המדה ולהפוך טעם זה עצמו לזכות. אך הנה כדי שיומשך בחי' המשכה מבחי' המוחין להפוך מדה"ד למדה"ר זהו מפני שנמשך שורש ההמשכה מבחי' שלמעלה מן השכל, שזהו מ"ש וירח ה' את ריח תצההניחוח ואז ויאמר כו', והיינו ע"י ריח הקרבנות, כי ענין הריח דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. ולכאו' צ"ל הלא מאכל הוא ג"כ דבר שהנשמה נהנית ממנו, שהרי הגוף בלא הנשמה אינו יכול לאכול והוא כפגר, וכמו שאנו מברכי' בכ"י המחזיר נשמות לפגרים מתים. אך הענין הוא דהנה ענין המאכל הוא לחבר הנפש עם הגוף, שאם לא יאכל הרבה [זמן] יוכל ליפרד הנפש מן הגוף. אמנם הנה נודע שלא כל הנשמה מלובש בגוף, כ"א הארה מהנשמה מחי' את הגוף בבחי' או"פ, ולכן ע"י המאכל הגם שהנשמה נהנית ממנה, אמנם הנה זהו רק הארת הנשמה לבד שמחי' את הגוף כו', אבל ענין הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנה ולא הגוף, הכוונה על בחי' מקיפי' שבנפש בחי' ח"י, ולכן הרגשת הריח הוא באף דכתי' ויפח באפיו נשמת חיים ס"ת אותיות חותם, וחותם וחוטם הם בחי' א' כי התי"ו מתחלף על טי"ת שהם ממוצא א' דטלנ"ת. והנה שרש הגבורות הם באף כמ"ש עלה עשן באפו, וכתיב כי אז יעשן אף ה' וקנאתו כו', עשן הוא בחי' דין וגבורות שנעשה מאש המכלה איזה דבר כו', וע"י ריח הקרבנות עי"ז נמתקים הגבורות שבאפו ונמשך מבחי' שלמעלה מן השכל, ועי"ז מתהפך גם הטעם שהי' תחלה ע"פ השכל שיצר לב האדם רע, [ו]נתחייבו אבוד ע"י המבול, שמטעם זה עצמו אין להענישם עבור זה כי מה יעשו מאחר שיצר לב האדם רע מנעוריו. ומ"ש ויאמר ה' אל לבו, הנה האמירה שהוא הדבור בפה היא הממוצע שבו וע"י יומשך המשכה להיות מוח שליט על הלב, ששורש המשכה זו היא מלמעלה מן השכל כנ"ל בענין וירח, לפי ששרש הדבור הוא מבחי' מדבר בחי' קדמות השכל שלמעלה מן החכ' שכל הגלוי, לכן בו וע"י יכול להיות נמשך מלמעלה השכל, היינו בחי' ההמשכה שנמשך ע"י העלאת הריח דקרבנות, שיהי' נמשך מבחי' השכל להיות שליט על המדה כו'. ועפ"ז יובן ג"כ מה שלכאו' המדות נמשכי' מן השכל, ואעפ"כ ימצא שלא יועיל מה שמבין ע"פ השכל שלא יאות לעשות, ועכ"ז אינו יכול לסגף א"ע ולהכניע המדה, שזהו הוראה שהמדות יש להם שרש בפ"ע, שבאמת שניהם אמת, כי שרש המדות הם למעלה מן השכל, ששרשם מבחי' התהו, וגם בבחי' התיקון הנה נודע כי או"א במזלא אתכללן, אבל ז"א בעתיקא אחיד ותליא. וזהו שארז"ל יפה כח הבן מכח האב, וכמו שנמצא שהגם שהאב אינו בן תורה מ"מ יכול להוליד בן שיהי' בעל תורה וגדול בהוראה, והיינו מפני כי ג' שותפי' באדם, אב ואם והקב"ה נותן בו נשמה, לכן מצד חלק הנשמה שהיא העיקר יכול להיות הבן גדול בהוראה הגם שמולידיו הם פשוטים. ועד"ז יובן בענין אהוי"ר שנק' בשם בן ובת ונמשכים מהתבוננות דחו"ב, מ"מ יש לאהוי"ר שורש בפ"ע, וכענין שאמרו ז"א בעתיקא אחיד ותלי' כו', ומ"מ המדות נמשכי' ע"פ השכל זהו בבחי' התיקון שהמוח שליט על הלב, והמדות נמשכי' ע"פ השכל וע"פ השכל יכולים להפוך את המדה כמו שירצה כו'.

והנה הצדיקים דומין לבוראן שנא' בהם אל לבו או על לבו, לפי שניתן להם כח זה שיהי' הלב ברשותם, והיינו ע"י מח' דבור ומעשה של תפלה ותורה ומעהמ"צ, כי תפלה במקום תמידי' תקנו בחי' קרבנות, וכמו שנת"ל שע"י ריח תצוהקרבנות נמשך להיות המשכת בחי' מוח שליט על הלב, כמ"כ ע"י בחי' העלאה שבתפלה בחי' לבעל החוטם אני מתפלל עי"ז נמשך המתקת הגבורות דבחי' אף, להיות נמשך ע"י תומ"צ בחי' המשכת המוח להיות שליט על הלב בחי' המדות כו', וכתי' ועמך כולם צדיקים לכן יש להם כח זה להיות מוח שליט על הלב, והרי הם דומין לבוראן כו'. משא"כ הרשעי' הם ברשות לבן, שמה שרוצה ע"פ המדה שבלב אינו יכול להפוך כלל, ושומע למה שהלב רוצה, הגם שמבין ע"פ השכל שלא נכון כן, וכענין שארז"ל בעמלק יודע רבונו ומכוין למרוד בו, שהגם שמשיג בשכלו גדולת הבורא מ"מ אינו פועל אצלו התפעלות בלב להפוך את המדה שיהי' בטל לאלקות, לפי שהוא ברשות לבו, כי אין לו שליטה על הלב שיוכל להפוך אותו כו'.

ובזה יובן מ"ש בסש"ב כי קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך כו' דלכאו' מ"ש ובלבבך הוא נגד החוש, ומתרץ לפי שהצדיקי' לבם ברשותם, והמוח שליט על הלב, ורק רשעים הם ברשות לבם, ולא דברה תורה במתים שבחייהם קרוי' מתי', ולכן קרוב הדבר מאד. ומה שלכאו' אינו מובן כ"כ שהרי אמרו רק הצדיקי' לבם ברשותם, ויש לדייק ולא בינונים, והגם שכתי' ועמך כולם צדיקי' כו' מ"מ אנו רואי' שלא כל אדם לבו ברשותו. אך זה יש לתרץ עם מה שהקדים בפיך קודם לבלבבך, שהי' צריך לומר בלבבך תחלה ואח"כ בפיך כמו בק"ש שנא' בכל לבבך קודם לודברת בם, אך זהו מעלת הצדיקי' שלבם ברשותם, אבל הבינונים צ"ל בפיך תחלה, והיינו כי בפיך הוא בחי' הדבור בתורה שעי"ז קרוב לכל אדם להיות מוח שליט על הלב, שהתורה נק' שלום כמארז"ל ע"פ או יחזיק במעוזי כו' כל העוסק בתורה משים שלום בפשמ"ע ושלום בפשמ"ט, שלום בפמשמ"ע הוא בחי' החבור בין מוח ללב שהם בחי' י"ה, חכ' מוחא ובינה לבא שהם שני הפכי', שהלב הוא בחי' יסוד אש, והמוח הוא יסוד המי' שהמוח הוא קר ולח, וע"י התורה משים שלום בפשמ"ע שיהי' נמשך שיהי' מוח שליט על הלב, ושלום בפשמ"ט בחי' ו"ה המשכת הקול בדבור, שהוא"ו הוא המחבר ב' ההי"ן כנ"ל שיומשך ההמשכה מבחי' ה' עילאה בה' תתאה ע"י הקול כו'. והנה דבור התורה זהו קרוב לכל אדם אפי' בינוני, שהרי יכול להניח שכלו ומחשבתו בבחי' דבור התורה, וע"ז אמר כי קרוב אליך הדבר מאד, ואם תאמר איך הוא קרוב שהרי זה נגד החוש, ע"ז תירץ בפיך, שע"י פיך הוא הדבור בתורה עי"ז נעשה בלבבך שיהי' המוח שליט על הלב וה"ז קרוב מאד.

וזהו שאמר כאן בפיך קדם לבלבבך, שבק"ש שא' בכל לבבך קודם, לפי שבק"ש מדבר בצדיקי' שהרי אמר תחלה שמע ישראל הוא בחי' כי שרית עם אלקים, תצזבחי' עושים רצוש"מ, הם הצדיקי' שהפכו את הרע ע"י העבודה בבחי' אתכפיא ואתהפכא כו' לכן א' בכל לבבך ואח"כ ודברת ואח"כ וקשרתם, וכן ביעקב כתי' הקל קול יעקב, קל הראשון תפלה מח', ואח"כ קול דתורה, ואח"כ יעקב בחי' מעשה המצות בחי' יעקב עבדי, משא"כ בפ' כי קרוב שמדבר בבינונים שלהם אין בנקל כ"כ להיות בבחי' מוח שליט על הלב, וע"ז אמר שמ"מ קרוב אליך מאד ע"י בפיך בחי' הדבור דתורה, ועי"ז נעשה ובלבבך שיהי' המוח שליט על הלב, ואז אין הידים ידי עשו שולטות, וכמארז"ל כשהקל קול יעקב כשמצפצפין בבתי מדרשות אז אין הידים כו'.