חיי שרה (א)

נגחיי שרה (א)

בס"ד. ש"פ חיי שרה¹, ל"א.

חיי שרה מאה שנה, ופי' בזהר מאה ברכות, שארז"ל חייב אדם לברך מאה ברכות שלמדו זה ממ"ש ועתה כו' מה כו' שואל מעמך א"ת מ"ה אלא מאה. ולכאורה צ"ל הלא כתי' מה, ואיך כו'.

ויובן בהקדם ההפרש בין ברכה להודאה דכתי' (דה"א ך"ט י"ג) מודים אנחנו לך, משמע לעצמותו, אבל ברכה הוא רק לשמך כמ"ש (בנחמי' ט' ה') ויברכו שם כבודך, וצ"ל הלא כתיב בכל יום אברכך ואהללה כו', אברכך משמע לעצמותו כו'. הנה בנוסח הברכה יש נוכח ונסתר, ממכ"ע וסוכ"ע, אתה אותיות מאל"ף ועד תי"ו, דבר ה', בע"מ נברא, אותיות הדבור עדאת"ג, אותיות המח' עדאתכ"ס, במאמר א' נבה"ע כמ"ש בזהר, וכ"ז הוא ממכ"ע. והברכה להמשיך ממקור ושורש ממכ"ע, והיינו מבחי' כח המח', דהנה בנפש יש ב' בחי' לבושי' היינו ששכל ומדות הם ג"כ אינם מעצמיות הנפש כמ"ש בת"א בד"ה פתח אלי'² ובלק"ת בביאור ולא תשבית³, כ"א הם לבושי' עצמי' כמו גופין, ומחדו"מ הם לבושים נפרדים, וכמו שבלבושים דשכל ומדות יש גילוי השכל וכח השכל המשכיל כל ההשכלות, כמו"כ בלבושים דמחדו"מ יש גילוי המח' ויש כח המח', אשר גילוי המח' הוא מה שבמח' א' נבה"ע היא כלא נגדו כערך מח' א' נגד כלליות המח', ויותר מזה, והברכה היא להמשיך מבחי' כח המח' שיומשך בגילוי כו'. והנה סדר ההמשכה הוא תחלה בנש"י כי ישראל עלו במח' משא"כ מלאכים, ואח"כ נמשך בעולם, וזהו שאומרים בק"ש תחלה ה' אלקינו ואח"כ אחד ז' רקיעי' וארץ וד' רוחות, וזהו ה' אלקינו ואח"כ מלך העולם, מלוכה וממשלה, ממשלה בע"כ, ומלוכה ברצון ה' מלך שיהי' גילוי ש' הוי', וכ"ז הוא בחי' ממכ"ע ל' נוכח. ול' נסתר אקב"ו הוא בחי' סוכ"ע, אך א"א להמשיך מבחי' סוכ"ע כ"א שתחלה צ"ל בחי' ממכ"ע, ואח"כ כו'. והברכה עושים על המצות שהם בחי' גבוה תרי"ג וז' תר"ך עמודי אור בחי' כתר. ועוי"ל שהמצות הם בחי' ביטול, כי נחלקים לג' בחי' תורה ועבודה וגמ"ח, עבודה קרבנות שנכלל באש שלמעלה, תפלה במקום תמידין להקריב נה"ב ברשפי אש האהבה, תורה כל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו שצ"ל בבחי' ביטול, וגמ"ח הרי הוא מצמצם א"ע וגומל חסד ונותן צדקה. וזהו מה ה' אלקיך שואל מעמך, ששואל מעמך בחי' יר"ש שיש אצלך כי אדם אתם אדם גימ' מ"ה בחי' ביטול שיש בנפש, וע"י בחי' מ"ה זה ממשיכין בחי' מאה כמשי"ת. ולכן כל ההמשכה הוא ע"י מ"ה, דאיהו אורח האצי', ואיהו שקיו כו'.

נדומעתה יובן שהברכה היא בבחי' שמך אבל לעצמותו הוא רק בחי' הודאה, דהנה חכ' היא ראשית ההשתלשלות, פי' השתלשלות שיש להם ערך זל"ז שבי"ע יש להם ערך לאצי' כמ"ש בד"ה פתח אלי' הנ"ל, שבאצי' גופא יש אבי"ע חו"ב ז"א ומל', שאימא מקננא בבריאה והם ד' אותיות ש' הוי' יו"ד באצי' ה' בבריאה ו' ביצי' ה' בעשי', והרי הדבור יש לו ערך לגבי השכל שהרי אומרים שכל באותיות הדבור, אבל חכ' לגבי אוא"ס אין ערוך כלל, ומאין תמצא כמו המוצא מציאה שא"י מאין באה, וכמו"כ התהוות החכ' מא"ס כי אנת הוא חד ולא בחושבן כו'.

ועפ"ז יובן ההפרש בין ברכה להודאה, שברכה היא המשכה מבחי' שורש ומקור שהוא מבחי' חכ' ראשית ההשתלשלות שיומשך בבחי' גילוי, ולכן החכמים תקנו הברכות שהם עיני העדה בחי' ראי' שיומשך בבחי' ראי' וגילוי כו', אבל באוא"ס ב"ה שלמעלה מהחכ' אינו שייך בחי' ברכה כ"א הודאה בלבד. וענין בחי' ברכה בנפש כי יש אמונה וברכה, אמונה היא רק בבחי' מקיף, ולכן הגם שמאמין יכול להיות מעוברי רצונו, כענין גנבא אפום מחתרתא שהגם שעובר רצונו מ"מ הוא רחמנא קרי', שזה הוראה שאצלו הוא רק האמונה בבחי' מקיף שאינו פועל בפנימיותו שלא יעבור רצונו ית', וכל ענין הברכה להיות וידעת היום בבחי' ידיעה והכרה והרגשה שיתאמת אצלו כאילו רואה, וז"ע צדיק באמונתו יחי' שיהי' לו חיות בהאמונה, והיינו ע"י צדיק מאה ברכות יו"ד קדישים ד' קדושות צדי"ק אמנים, זהו בחי' ברכה. אמנם כ"ז הוא בבחי' ש' הוי' שז"ע ויברכו את שם שבבחי' זו שייך ברכה, אבל בעצמותו הוא רק מודים אנחנו לך כי לית מת"ב כלל, שאפי' ח"ע ג"כ אינו משיג מהות הא"ס, ע' בזח"א חיי קך"ב א' מח' ויובלא, לכן זהו רק בבחי' הודאה הגם כי אינו משיג מ"מ מודה שכן הוא, וזהו מודים אנחנו לך לעצמותו, אבל בבחי' שמו שייך ברכה שיומשך בגילוי כל, וזהו ויברכו את שם.

ומעתה צ"ל הלא כתי' אברכך משמע עצמותו כו'. ויובן בהקדם ענין מה שנבה"ע בבי"ת ולא באל"ף שך"ו דורות קרא האל"ף תגר על שלא נבה"ע בו שהוא ראשון לכל האותיות עד שבמ"ת פתח באל"ף אנכי, ונת' הטעם בזהר לפי שא' ר"ת ארור, ובי"ת ר"ת ברכה, ולכאורה א"מ שהרי אל"ף הוא אותיות פלא, ומרמז על בחי' אני ראשון ואני אחרון ובשביל שהוא ר"ת ארור לא נברא בו העולם, וגם צ"ל דא"כ איך התחיל במ"ת באל"ף. אך הענין הוא דהנה כלליות התומ"צ הם בחי' צמצום שצמצם א"ע כבי' שזהו שאמר הכתוב תען כו' כי כל מצותיך צדק, שנמשלו לצדקה שכמו ענין הצדקה שמצמצם א"ע ונותן לעני, כך כלליות התומ"צ הם צמצומים שמצד עצמו אם חטאת כו' ורבו פשעיך כו' אם צדקת כו' שאינו תופס מקום כלל רק שצמצם א"ע בבחי' רצון התומ"צ. וזהו שארז"ל אנכי ולא יהי' מפי הגבורה כו', שאנכי מקור רמ"ח מ"ע, ולא יהי' מקור שס"ה ל"ת, מפי הגבורה, פי' גבורה הוא צמצום שצמצם בבחי' רצון אותיות צינור להיות התומ"צ כי מצ"ע כחשיכה כאורה כו', ולכן כתיב הלא אח עשו ליעקב שמצד עצמותו שוה, רק שצמצם להיות ואוהב את יעקב כו'. וזהו שלא נבה"ע נהבאל"ף כי מבחי' אל"ף הי' יכול להיות נמשך לכולם בשוה שאל"ף בחי' פלא בחי' אני ראשון כו' שם כחשיכה כאורה שאינו תופס מקום, והי' נמשך ע"ד שאה"כ זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, דגה הוא בחי' השפעה שנמשכה חנם בלא מצות, ולא הי' נמשך גילוי אלקות, ועיקר המכוון הי' שלהיות כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים שזהו ע"י התומ"צ דוקא. וזהו שאמר בזהר שא' ר"ת ארור היינו שמאל"ף יכולים גם י"א ארורים לקבל היינו בחי' ארור כנען (ואליעזר יצא מכלל ארור שלבן הוציאו מכלל ארור שא"ל בא ברוך ה' הוציאו מכלל ארור לכלל ברוך), לכן נבה"ע בבי"ת שמרמז על בחי' חכ' כמ"ש בחכמה יבנה בית בי"ת דבראשית, כמ"ש בראשית ות"י בחוכמתא, וע"פ החכ' יש חילוקי מדריגות שז"ע כשר פסול טמא טהור שזה יוכל לעלות וזה לא יוכל כ"א בדרך דחי' כמ"ש במ"א⁴, ולכן ע"פ החכ' אינו נמשך כ"א למקום הראוי דוקא, וזהו בראשית בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית, היינו שע"פ החכ' אינו נמשך כ"א לנש"י דוקא. ואח"כ הי' מ"ת באל"ף שהגם שמאל"ף יכולים הכל לקבל כנ"ל, זהו מאל"ף עצמו, אבל מאחר שכבר נבה"ע בבי"ת בחי' צמצום החכ' הנה אח"כ כשנמשך מבחי' אל"ף אינו נמשך ג"כ כ"א למקום הראוי דוקא. וזהו אנכי הוי' שנמשך מבחי' אנכי דרך ש' הוי' יו"ד צמצום דחכ' כנ"ל שיו"ד באצי' בחי' חכ', ולכן הי' מ"ת אחר ך"ו דורות מבריאת העולם כדי שיומשך ש' הוי' בעולם שע"י ך"ו דור כמספר ש' הוי' נמשך בחי' ש' הוי' בעולם ואז הגם שנמשך מבחי' אל"ף בחי' אנכי ג"כ אינו נמשך כ"א למקום הראוי כו', וכמ"ש אם תגביהי כנשר הוא בחי' דרך הנשר בשמים בחי' מקיפים עליונים ששם אינו תופס מקום אם צדקת כו' מ"מ משם אורידך נאום הוי', שמאחר שנמשך דרך ש' הוי' א"י לקבל כי נמשך רק למקום הראוי כו'.

ועפ"ז יובן ענין מה שלמדו רז"ל א"ת מה אלא מאה, שההפרש בין מ"ה למאה הוא באות א', והיינו שע"י בחי' הביטול דמ"ה שבחכמה, כי חכ' היא כח מ"ה, וע"י בחי' מ"ה ממשיכים בחי' האל"ף דאנכי הנמשך ונעשה מאה. וזהו בכל יום אברכך שהברכה היא לעצמותו למעלה מבחי' חכ', והיינו כי סתם ברכה היא בחכמה, כמ"ש בתיקונים ובזהר איהו ברוך ואיהי ברכה, איהו ברוך בחי' יסו"א שנק' ברוך, ואיהי ברכה שבחי' מל' מקבלת הברכה מבחי' יסו"א. א"נ איהי ברכה קאי על יסוד אימא. אמנם ע"י מאה ברכות ממשיכים האל"ף בבחי' מ"ה שז"ע אברכך שמשמע אוא"ס ב"ה עצמותו שלמעלה מבחי' חכ' שיומשך בבחי' מ"ה דחכ' כו'.

וז"ע חיי שרה מאה שנה, שרה ל' שררה מל', כי שרית בחי' מל', וחיי שרה הוא שמקבלת מבחי' מאה בחי' כתר. אך זהו ע"י עשרים שנה בחי' חו"ב שנק' תרדל"מ, שז"ע יו"ד עם המילוי, שהמילוי הוא ו"ד שעולה ג"כ מספר עשרה, נווכשמדבר אות יו"ד בהכרח לומר גם המילוי, כי כשחושב או כשכותב יכול לחשוב או לכתוב הנקודה של היו"ד בעצמה, אבל כשמדבר בהכרח להוציא גם המילוי כו', ונמצא כי המילוי הוא הגילוי לזולתו שכאשר רצונו לגלות אות יו"ד לזולתו בהכרח לומר גם המילוי כו', וזהו בחי' בינה בחי' גילוי החכ' כשבא בבחי' השגה והבנה, כי חכ' הוא בחי' נקודה של היו"ד היא עדיין בחי' ברק המבריק בחי' בריקת וסקירת השכל שאינה בבחי' השגה עדיין כמ"ש מזה במ"א⁵, וז"ע ביו"ד נברא העוה"ב, עוה"ב בחי' צדיקים יושבים ונהנים שהוא בחי' השגה זה נברא ביו"ד בחי' חכ' כו'. ובכדי שיומשך מבחי' מאה בחי' כתר לבחי' שרה היא המל', זהו ע"י אמצעות העשרים בחי' חו"ב וכנ"ל שכאשר נמשך מבחי' אל"ף צ"ל ע"י החכמה דוקא בכדי שלא יומשך רק למקום הראוי כו', וכמו"כ בענין חיי שרה כו'. ולכן משה חי ק"ך שנה שמתן תורה הי' ע"י משה, והתורה אם כי אורייתא מחכ' נפקת זהו רק שיצאה מחכ' אבל שרשה ומקורה היא בבחי' הכתר וכמ"ש ואהי' אצלו שעשועי', בחי' שעשועי המלך כו' ולכן נענש דוד על שקרא ד"ת זמירות, כי באמת לא ידע אנוש ערכה ואלקים הבין דרכה כמ"ש מזה במ"א⁶, וי"ל שלכן אורייתא מחכ' נפקת בכדי שלא יומשך כ"א למקום הראוי כו', ומשה שקיבל תורה מסיני חי ק"ך שנה להורות על ראשית ההמשכה שמבחי' כתר ושנמשכה ע"י חו"ב שהם בחי' עשרים שנה. ושבע שנים זהו בחי' ז' מדות, כי כדי שיומשך בעלמא דאתגלי' צ"ל נמשך ע"י בחי' מדות דוקא, שאל"כ הי' נשאר ההמשכה בבחי' עלמין סתימין כו' וע"י המדות מאיר בדבור בחי' מל' עלמא דאתגליא כו'.

ובכ"ז יובן מאמר ר"ע במד"ר מה זכתה אסתר למלוך על קך"ז מדינות, אמר הקב"ה תבוא אסתר בת בתה של שרה שחייתה קך"ז שנים ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינה, דלכאורה אין לו הבנה מה שייך קך"ז מדינות לחיי שרה. אך הענין דכתי' המולך מהודו ועד כוש, פי' הודו הוא כמ"ש הוד והדר לבשת שבשעת ברה"ע לבש לבוש דבחי' הוד והדר, והגם שנברא העולם בבי"ת כנ"ל מ"מ האיר מבחי' לבוש דהוד והדר, ולכן אור שנברא ביום ראשון הי' אדם מביט מסוף העולם ועד סופו שהי' מאיר גילוי אלקות מבחי' הוד והדר בחי' כתר דרך הבי"ת דחכ' כו' ורק שע"י חטא עה"ד נחסרו המאורות כו', ופי' כוש הוא ל' שחרות היינו בחי' אלביש שמים קדרות כו' ומ"מ כתיב המולך מהודו ועד כוש שגם בבחי' אלביש שמים קדרות יכולים ג"כ להמשיך מבחי' הוד והדר, ע' בד"ה דבר ואמרת⁷. אך כדי שיומשך מבחי' הוד והדר צ"ל מאה ועשרים ושבע, היינו שיתלבש בחי' לבוש דהוד והדר בחי' לבושי' כתלג חיור בבחי' עשרים בחי' חו"ב נזכדי שלא יהי' יניקה לחיצוני', ואח"כ בשבע בחי' ז' מדות בכדי שיומשך בעדאת"ג, וזהו תבוא אסתר כו' של שרה שחי' קך"ז שנים שהוא מבחי' כתר ע"י חו"ב וז' מדות, ותמלוך על קך"ז שעי"ז נמשך מבחי' הוד והדר לבחי' מל' שז"ע המולך מהודו ועד כוש, כמו שחיי שרה הוא מבחי' מאה דכתר שכלול יו"ד מיו"ד ע"י עשרים חו"ב ושבע ז' מדות כו'.