אתה אחד (כסלו תקפ"ז)

גבס"ד

אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ כו'. הנה בכללות נוסח זה נחלק ד' פעמים לג' קווין חג"ת בד' מדריגות, והיינו אתה [הוא] בחי' חסד כידוע בכמה מקומות בזהר שאתה הוא בחי' חסד כמו אתה כהן, ושמך [הוא] בחי' גבורה כי אין לשון שם נופל כי אם על בחי' התנשאות (שהוא בחי' הגבורה) על דבר מה להיות שמו נקרא עליו ובלתי [שום] דבר מה אין לאדם צורך לשם כי אם כשיש דבר מה אזי שמו נקרא עליו. נמצא שעיקר בחי' שם הוא בחי' התנשאות שהוא בחי' הגבורות. גם בחי' שם הוא בחי' אותיות שהוא על ידי בחי' גבורה והתחלקות. ומי כעמך כישראל הוא בחי' תפארת. הרי כאן בחי' חג"ת פעם א', אתה בחי' חסד, ושמך בחי' גבורה, וישראל בחי' תפארת. תפארת גדולה הוא בחי' חסד, כידוע שבחי' גדולה הוא בחי' חסד. עטרת ישועה הוא בחי' גבורה, כי לשון ישועה אינו נופל כי אם להושיעו מן ההיפוך המנגדו, כמו ויושע ה' את ישראל מיד מצרים המנגדים ובודאי לעמוד נגד המנגד צריך התגברות בתגבורת. ומטעם זה בכל מקום נקרא ישועה בשם גבורה. וגם עטרת הוא בחי' נוקבא כמו אשת חיל עטרת בעלה. יום מנוחה וקדושה לעמך נתת הוא בחי' תפארת. הרי בחי' חג"ת דפעם ב'. אברהם יגל כידוע שהוא בחי' החסד, יצחק ירנן הוא בחי' גבורה, יעקב ובניו ינוחו בו הוא בחי' תפארת, הרי בחי' חג"ת פעם ג'. מנוחת אהבה ונדבה הוא בחי' החסד, כי בחי' אהבה שרש בחי' החסד, ונדיבות גם כן ענין א' עם בחי' החסד. מנוחת אמת ואמונה הוא בחי' גבורה, בחי' נוקבא כמו אמת ואמונה כל זאת בחי' נוקבא. מנוחת שלום השקט ובטח הוא בחי' תפארת, כי ענין שלום הוא המכריע בין חסד וגבורה המנגדים ותפארת הוא המכריע ועושה שלום. הרי בחי' חג"ת פעם ד'. ודרך כלל מדבר בד' מדריגות, א' קודם הצמצום כמו שהי' אור אין סוף ממלא כל מקום החלל ומכל מקום גם שם מסרו אנשי כנסת הגדולה שהוא בחי' כנסת ישראל לומר אתה א' כו' בחי' חג"ת בג' קוין כמו שיתבאר. ובחי' תפארת גדולה מדבר בבחי' פרצופים דע"י וא"א שאחר הצמצום ומקום פנוי שנק' עדיין בשם עולמות האין סוף בחי' אחרונה שבמאציל להיותם בלתי כלים המגבילים כו', לזאת נאמר בו לשון נתינה יום מנוחה כו' לעמך נתת, שידוע שענין הנתינה הוא דבר הניתן מיד ליד בלי שינוי בין קודם הצמצום לאחר הצמצום כמו שיתבאר. אברהם יגל כו' הוא בחי' חג"ת דעולם הנאצלים והוא בחי' ז"א שהוא בחי' המדות דאצילות עם בחי' המוחין למדות שהוא בחי' כללות עולם האצילות. מנוחת אהבה ונדבה מדבר בבחי' נה"י דבחי' הנאצלים המקור לחיות הנבראים, היינו בחי' אלקות המצומצם לערך הנבראים אך הוא בבחי' אצילות עדיין והוא גם כן בציור ג' קווין חג"ת. הרי כללות כל בחי' ההשתלשלות נכללו בנוסח זה שנמסר לכנסת ישראל. מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, מנוחה שלימה הוא בחי' שלימותא דכולא שלמעלה גם ממקור הג' קוין אף כמו שהן בשרשן בבחי' האין סוף שקודם ההצמצום, כי אם קאי על בחי' אחדות הפשוטה בתכלית דבחי' ולאו מכל אילין מדות כלל אף כמו שהן בבחי' אין סוף עצמו כו' הרי גם זה יכירו בניך וידעו (כמו שיתבאר).

ולהבין כל זה בדרך קצרה, הא' איך שייך בחי' חג"ת היינו בחי' שם חו"ג בבחי' אין סוף (שקודם הצמצום), לכאורה אם הוא בחי' א"ס איך נופל שם לשון חסד כו'. ויובן זה בהקדים מאמר העץ חיים בענין טבע הטוב להטיב, שהמשיל משל זה על בחי' אור אין סוף שקודם הצמצום שמצד טבע הטוב להיטיב חפץ חסד ועלה ברצונו הפשוט להאציל כו' וקאי בחי' טבע הטוב זה איך שהוא בעצם הנפש הפשוטה בלתי גור'. והנה חז"ל ג"כ תפסו משל זה ואמרו מה הנשמה ממלא את כל הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם כו'. וקאי גם כן על בחי' אור אין סוף שקודם הצמצום שהי' ממלא כל מקום החלל בלשון ע"ח, ובלשון הגמרא הוא ממלא את העולם, המשילו משל מבחי' נפש הפשוטה כו', אך בעץ חיים מדבר מבחי' טבע הטוב שבנפש הפשוטה, ובגמ' מדבר בכללות חיות הנפש. הנה באמת אין המשל דומה לנמשל כי הנפש אף קודם בואה לגוף, אף שבודאי הי' פשוטה ומופשטת מעשר כחות בפרט, אך בודאי כי כזאת נמצא אתה להחיות את הגוף ודייקא בעשר כחות אלו רצון ושכל ומדות ושארי כחותיה ולא באופן אחר, והרי בחי' טבע [הטוב] להחיות ולהיטיב נמצא בה אף קודם בואה לגוף. והראי' לזה הוא מב' אופנים, הא' מאחר שאנו רואים שבבואה לגוף תחי' באופן זה ולא באופן אחר, והרי בהכרח שנמצא בה בעצמה בחי' טבע להחיות, והיינו כאשר תבוא לגוף בודאי תחי'. והראי' מוכרחת יותר לזה הוא מהיפוכה, והיינו מבחי' הגלגולים שנמצא בספרים שבשביל איזה עונש תתגלגל הנפש בצומח ודומם ולגלות ועונש תחשב לה. ואם נאמר שצורתה פשוטה בתכלית מה לה באיזה מקום שתהי', אלא מוכרח ולומר שנמצא בנפש עצמה בחי' טבע [הטוב] להחיות ולזאת כאשר תבוא בגוף אדם שהוא חומר מוכן לקבל צורת חיות הנפש תתפשט אור טבע הנפש להחיות, מה שאין כן אם תתגלגל בדבר אחר שאינו חומר מוכן הרי בחי' טבע להחיות שבה בכיווץ, ובגלות. אך כל זה לא שייך כי אם בנפש האדם היותה באמת נברא ובעל גבול וכל מציאותה מוגבלת, לזאת אפשר לומר בה שאף שהיא פשוטה מעשר כחות גלוים ומחולקים אך טבע[ה] להחיות ולהמציא עשר כחות כאלו נמצא בה גם קודם בואה לגוף והכרח כנ"ל. אבל איך אפשר לומר זה בבחי' אור אין סוף, מאחר שהוא בחי' אין סוף הרי הוא בודאי בהיפוך מכל הנ"ל שאי אפשר לומר בו שטבע [ה]טוב העצמי להטיב ולהאציל עשר ספירות כמשל הנ"ל, אם כן אין זה בחי' אין סוף, כי פירוש אין סוף הוא שאין סוף להתפשטותו ויכול להאציל ספירות עד אין קץ ושיעור, וגם לאו דוקא באופן זה כי אם באופנים אחרים עד אין שיעור, שאם לא כן אינו [בבחי'] אין סוף, ואם כן אין הנמשל דומה למשל כלל וכלל, כי אם באפס קציהו והיינו מהתפשטות הנפש בעשר כוחות גלוים ומחולקים כרצון ושכל ומדות בהתחלקות בודאי מזה מופשטת הנפש כו', אבל בעיקר המהות אין ערוך כלל.

אך מאחר שעל כל פנים נדמה למשל בגמרא ועץ חיים, דהיינו לשון ובחי' טבע הטוב גם בבחי' אין סוף עצמו, גם זה אמת שבודאי יש גם בבחי' א"ס טבע הטוב, אך לא כדוגמת הנפש [ממש] ששם נמצא הוא כל עצמותה מוגבלת בבחי' טבע הטוב הנמצא בה, והיינו שאינו כי אם באופן א' ובבואה לגוף אדם דוקא ולא בגוף אחר כנ"ל, ואם היינו אומרים כדוגמא זו בבחי' א"ס הרי אין זה בחי' א"ס, אך מה שנמצא בחי' טוב וחסד בבחי' א"ס הוא דוקא מצד בחי' א"ס ודוקא היא הנותנת כי מאחר שהוא בבחי' א"ס הרי בודאי נמצא בו גם בחי' החסד והטוב וכו', אם לא נמצא בו זאת הרי אדרבה אינו בחי' א"ס, ועיקר שם בחי' א"ס הוא שהוא כל יכול, ויכול המצא בו גם בחי' החסד והטוב להטיב, אך לא כדוגמת הנפש, שבנפש הרי חיות הנפש מוגבלת דוקא בטבע הטוב דלהחיות ולא באופן אחר, מה שאין כן בחי' א"ס מה שנמצא בו בחי' הטוב והחסד הוא דוקא מצד שהוא כל יכול, ויכול להיות גם בחי' טוב וחסד, וכמו כן יכול להיות באופן אחר לגמרי עד אין קץ ושיעור מה שאין כן בנפש שמוכרחת להיות דוקא בטבע להחיות וכנ"ל. וזה מה שאמרו רז"ל מה הנשמה ממלאה בטבע הטוב להחיות אף הקב"ה, היינו שגם בחינת הטוב והחסד נמצא מצד בחינת כל יכול אך לא שיתואר דוקא באופן זה כו'. וזה שאמרו זרז"ל ממש לכאורה הוא היפוך מאמר זה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, והיינו הוא מקומו של עולם שמחי' את כל העולם בטובו כטבע הטוב שבנפש, ואין העולם מקומו היינו כי מה שנמצא בחי' הטוב בבחי' א"ס לא שיתואר בו כי אין העולם מקומו ויכול להיות בכמה אופנים שונים לגמרי, להיותו כל יכול, ומה שנמצא בו בחי' טבע הטוב הוא גם כן מחמת בחי' כל יכול כו', ואם כן שמאחר שכל עיקר שם בחי' החסד שבא"ס הוא מצד היותו בחי' אא"ס ולזאת נמצא בו גם בחי' החסד והטוב, ואם כן בודאי חסד זה הוא בחי' אין סוף, והיינו שיכול לימשך למטה מטה עד אין קץ ושיעור לטובים ולרעים בשוה ממש ובהשוואה ממש, השפעת החסד לנשמות בגן עדן וגם להשפעת מזון וחסד גשמי לישראל ולאומות העולם ממש בהשוואה א' היותו בחי' אין סוף, ואם נאמר תוארים והגבלות ואופנים מיוחדים אם כן אינו בבחי' אין סוף, [ו]הרי כל עיקר סיבת מציאותו הוא מצד בחי' אין סוף, אם כן בודאי חסד זה הוא בחי' א"ס ואין קץ ושיעור לחסדו וטובו ובהשוואה לכל א' ואין לומר בו שום התחלקות כו'. והנה כמו כן בודאי נמצא בבחי' א"ס גם בחי' הגבורה הוא בחי' רוממות עצמותו כמו שנמצא בחי' החסד שהוא הירידה וההמשכה למטה מטה עד אין קץ ושיעור, כמו כן נמצא בו בחי' הרוממות בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ושיעור למעלה, וכמאמר למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. ואף שבאמת גם זה אי אפשר לומר על בחי' אין סוף שהוא מרומם ומנושא דוקא הרי אין זה בחי' אמיתית א"ס כמו שהכרחנו על בחי' החסד הנמצא בבחי' א"ס שהוא מצד בחי' כל יכול גם להטיב, כמו כן בודאי נמצא בו גם בחי' הרוממות והתנשאות וכמו שחסדו וטובו עד אין קץ ותכלית למטה מצד בחי' הא"ס כמו כן בחי' הרוממות וההתנשאות גם כן למעלה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ושיעור למעלה.

וזהו אתה אחד ושמך אחד היינו בחי' חסד וגבורה איך שהם בחי' אחדות הא"ס עצמו וזהו בחי' אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ הוא בחי' תפארת, וג"כ כמו שהוא בבחי' אחדות הא"ס, והיינו מ"ש ישראל אשר בך אתפאר, והיינו אף כמו שהוא בבחי' האל"ף שהוא פלא שהוא בבחי' א' שהוא פלא שהוא בחי' אחדות הפשוטה, גם שם אתפאר בבחי' שם תפארת כמו בבחי' חסד וגבורה. וזהו שנמסר מכנה"ג לכללות נש"י, שגם הם יכולים לומר אתה אחד ושמך אחד כמו שהן בבחי' א"ס עצמו. אף שהן נשמות נבראים. והיינו מצד שרשן שעלו במחשבה חהקדומה ג"כ בבחי' א"ס עצמו. וזהו ועשיתם אתם א"ת אותם אלא אתם כאלו עשאוני בכפי' כי פי' עשאוני בלה"ק הוא ענין כפי' כמו גט מעושה כו', והיינו שאתם כופים אותי להקרא בשם חג"ת אף בבחי' א"ס היות שרש נש"י גם כן בבחי' א"ס, לזאת דוקא ע"י ימצא גם בבחי' הא"ס בבחי' חג"ת והיינו מצד בחי' הא"ס דוקא וכו'. וכמו"כ תפארת גדולה ועטרת ישועה יום מנוחה וקדושה לעמך נתת, היינו בחי' חג"ת שאחר הצמצום ומקו"פ והיינו בבחי' ע"י וא"א שנק' ג"כ בשם עולם הא"ס. אך שהם אחר הצמצום ולכן נאמר בהם לשון נתינה, כי ענין נתינה הוא בדבר הניתן מיד הנותן ליד המקבל הרי אף שבגילוי הרי אותו הדבר עצמו שהי' אצל הנותן הוא כעת אצל המקבל, אך היינו בגילוי הדבר הוא, אך באמת במהות הדבר השתנה מכל וכל, מאחר שיצאתה מרשות הנותן מכל וכל ונשתנה מרשות לרשות אחר לגמרי. וכדוגמא לזה הוא בחי' פרצופי' ע"י וא"א אף שהם ג"כ בבחי' א"ס, אך הוא אחר הצמצום ומקו"פ והיינו שנסתלק ונתצמצם כל מהות ועצמות הא"ס ולא נשאר כ"א רשימו בעלמא, כמבואר בע"ח שמבחי' רשימו בעלמא שנשאר אחר הצמצום ומקו"פ נמשך בחי' הקו וחוט שרש לכל ההשתל' וראשית הגילוי קו וחוט הוא בא"ק וע"י וא"א ולזה לשון הקודש על זה הוא בחי' נתינה וכו'.

ויש שני משלים ע"ז א' מבנין של זכוכית כולו מגגו וקרקעיתו ודופנותיו כולו מזכוכית נקי' בתכלית (בל"א קרישטאל) הרי אותם העומדים בפנים רואים כל אויר ובנינים שבחוץ בטוב הראות בכל פרטיו עד תכלית פרט הקטן, בדקות ממש כאותן העומדי' בחוץ, להיות הזכוכית זכה בתכלית, והן [הוא] האמת כי כן הוא הדבר שרואה את הכל לא נעדר מאתו כל מאומה, אך כל זה הוא בגילוי הדבר, אבל לא במהות הדבר כ"א אדרבה נעלם מאתו מהות הנראה מכל וכל לגמרי מאחר שאינו רואה כ"א ע"י מחיצות והפסק מבדיל. והמשל הב' הוא מהעתק [הכתב] מספר אל ספר הוא ג"כ עד"ז ממש והיינו שכל מה שהי' כתוב בספר הא' הועתק לספר הב' אות באות, וא"כ לכאורה אין שום הפרש בין ספר הא' לספר הב'. אך כ"ז הוא בגילוי והתפשטות האותיות אבל עצם האותיות הרי נשארו בספר הא' ולא נלקח ממהותם לספר הב' מאומה. וככה ממש ע"ד דוגמא זו בחי' טע"י וא"א שאחר הצמצום הראשון אף שהם בבחי' א"ס ג"כ, אבל מאחר שהם אחר הצמצום נסתלק מאתם כל מהות ועצמיות הא"ס, אשר א"א לשער שום צמצום גדול יותר מזה, וכדוגמת משלים הנ"ל כמו בנתינת דבר מה מיד ליד הרי נלקח לגמרי מרשות המשפיע ולא נשאר בדבר ההוא שום רושם מעצם המשפיע, כ"א נשתנה מרשותו לגמרי לרשות אחר לגמרי, וכמו"כ משל הא' מבנין הזכוכית אף שרואה כל אויר החוץ, אך אינו כ"א גילוי הדבר אבל לא ממהות הדבר לגמרי אפילו אפס קצהו מאחר שהוא ע"י מחיצות מפסיקות לגמרי מכל וכל, כמו"כ משל הב' מהעתק הדבר מספר לספר הרי לא נמצא בהעתק שום דבר מעצמיות האותיות שהיו בספר הא' כ"א התפשטות אבל לא מעצמיות האותיות כלל וכלל, וזהו ענין לשון עתיק מלשון העתק והיינו שהועתק מבחי' עצמות הא"ס ע"י בחי' צמצום הראשון שצמצם עצמו כביכול ולא נשאר מבחי' עצמותו ומהותו כי אם הארתו כמשל העתק הנ"ל ולזאת נאמר בספרי הקבלה שיותר אין ערוך מבחי' ע"י וא"א לגבי עצמות הא"ס מערך הנבראים לגבי הנאצלים, אף שהוא ג"כ ע"י צמצום הפרסא המפסיק אך אין ערוך כל הצמצומים שבבחי' ההשתלשלות לגבי בחי' צמצום הראשון שאין כמוהו סילוק כל עצמותו בכל הצמצומים שנסתלק כל עצמותו מכל וכל ובאופן המשלים הנ"ל.

אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו. הוא בחי' חג"ת דעולם הנאצלים בבחי' אורות וכלים המגבילים את האורות בבחי' הקוין חח"ן בג"ה ודת"י. והנה על בחי' יעקב שהוא בחי' תפארת נאמר ינוחו בו בעצמותו ממש ואף שהוא בחי' שבג' קוין אך דווקא על בחי' תפארת נאמר בו בעצמותו, כי תפארת [לבד] עולה עד הכתר והיינו בבחי' פנימיות הכתר כי שני הקוין חח"ן בג"ה שרשם הראשון בחיצוניות הכתר אבל קו האמצעי דת"י שרשו בבחי' פנימיות הכתר שהוא בחי' אין, וזאת ידוע שבבחי' אין עצמו אין נופל בו לשון השתל' מעלה ומטה, ולזאת בחי' התפארת אף שהוא בבחי' הקוין מאחר ששרשו בבחי' הכתר שהוא בחי' האין הוא ממש אותו האין עצמו שבבחי' הכתר עצמו בלי הפרש ושינוי כלל, ולזה נאמר על בחי' יעקב שהוא בחי' התפארת ינוחו בו בעצמותו ממש בחי' האי"ן שבבחי' הכתר אף שהוא בבחי' קוין בעולם הנאצלים [הוא] בלי שינוי וכו'.

ימנוחת אהבה ונדבה מנוחת אמת ואמונה מנוחת שלום השקט ובטח, זה קאי על בחי' נה"י דאצי' היינו [צמצום] בחי' אלקות עצמו להחיות נבראים ולזה נאמר בו לשון השקט ובטח, כי ענין בטח הוא יושב בטח לבדו ואין לו שום ענין עם כל וכמו שנאמר ביהושע על עיר ליש שיושבת בטח אין לה דבר, והיינו שמופרשת ומובדלת לעצמה ואין לה שום צורך עסק עם שום אדם, וכאן מדבר על בחי' האלקות שלהחיות הנבראים איך שהוא בבחי' אצי' עדיין שנחשב לבחי' עצמות אלקות ממש מובדלת עדיין מערך בחי' חיות הנבראים.

מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. הנה זה מדבר בבחי' ומדריגה היותר נעלה מכל ד' מדריגות הנ"ל ולזאת נק' מנוחה שלימה היינו בחי' שלימותא דכולא שאתה מעצמותו רוצה בה בפנימיות רצונו העצמי, וזהו שאתה כי תיבת שאתה הוא חיבור מב' הפכים יחד, כי אתה הוא בחי' החסד איך שהוא נקרא בשם חסד כבר בבחי' קו והשי"ן הוא בחי' היחוד והתכללות הג' קוין כאחד כציור השי"ן שהוא חיבור ג' קוין. והיינו יחוד וביטול הג' קוין איך שהם מיוחדים בתכלית עצמיות הא"ס, אך מחמת שבתיבת שאתה נאמרו כאחד בחי' אתה הוא בחי' גילוי החסד בבחי' קוין והשי"ן הוא בחי' יחוד הקוין בהתכללותם שהם ב' הפכים ונאמרו כאחד מוכרח לומר שיש בחי' ומדריגה אשר לגבי שם בחי' יחוד הקוין וגילוי הקוין בהשואה א' ממש והיינו בחי' שלימותא דכולא ממש כו'.

והנה גם זה יכירו וידעו שהם בחי' הנשמות בגופים דוקא כי מאתך היא מנוחתם היינו מנוחתם דשבת שבעשי' דוקא מאתך היא מאתך ממש ודווקא במצות שבת, וכידוע שבמצות שבת אין שום הפרש בין גדולי עולם לקטני ההמון ממש, והטעם הוא כי מצות שבת הוא שביתה ממלאכה ובורר אסור בגשמיות וברוחניות, וכמו"כ בנפש עצמה נאסר עבודת מלאכה, ועבודת הנפש היא במוח ולב בעשי' ועיקר המצוה היא במנוחת הנפש בעצמותה בבחי' יחידה שלמעלה מבחי' הגילוי במוח ולב. ולזאת הושווה במצוה זו צדיקים הגדולים שעבודתם בעונג וכוונת המוח והלב בתכלית עם פחותי ההמון אבל מצות שבת היא בבחי' שביתה ממלאכה זו כ"א בעצמות הנפש [עצמה] בבחי' יחידה ובבחי' יחידה [עצמה] שווין הכל ממש, ולזאת אף שבגילוי המצוה בודאי צדיקים הגדולים מקבלים יאבעונג וקבלות נפלאות בתפלה ובאכילת שבת, מה שאין כן ההמון אך אין זה כ"א בבחי' הכלים המקבלים, אבל בעצם המצוה בבחי' השביתה דבחי' יחידה הכל שוין ממש.

והנה להבין ענין בחי' יחידה מה היא, הוא בחי' עצם נקודת יהדות שנמצא בכל נפש מישראל אף בפחותים וקלים. ולזאת נמצא בחי' מס"נ על קידוש השם אף בקל שבקלים והוא מצד בחי' יחידה והוא למעלה אף מבחי' מזלא הנזכר בגמרא על דניאל וחביריו דאע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי אשר מבחי' מזלא הנ"ל נופל עכ"פ לפעמים הרהורי תשובה במוח ולב בלתי הכנה מוכנת במוחו ולבבו והוא מבחי' מזלי' הנ"ל היינו בחי' מקיפי הנפש אבל בחי' יחידה אינה שייך כלל לשום בחי' התפעלות מוח ולב, ואף להיות מעורר כו' והוא בחי' עצם יהדותו ולזאת אינו נוגע לבחי' יחידה שום פנימיות הנפש להיותו אינו שייך כלל לבחי' גילוי הנפש, וזהו כולך יפה רעייתי מצד בחי' היחידה שהיא שלימה בכל פחותי הערך ואפילו מי שעבר כל עבירות שבתורה מלבד מאותן הידועים, וז"ש שובה ישראל עד הוי' אלקיך והיינו אפילו מי שפגם בכל שם הוי' יכול לשוב בתשובה שלימה מצד בחי' יחידה לזאת בודאי לא ידח ממנו נדח [ח"ו] מצד בחי' היחידה ששלימה בכל איש ישראלי מצד היותה אינה שייך כלל לחיבור הנפש בכלי המוח ולב. והנה מקום להשראתה לא נמצא בכלי הגוף כ"א בד' אמות של אדם שבודאי רחוק ערכה מאד מערך הנפש וכלי הגוף דמוח ולב המוכנים לקבל צורת השכל ושם לא תשכון הארת בחי' יחידה, גם בבחי' מקיפים של הראש עד מקום כלות הגבהת הידים בנשיאת כפים דכהן. ואף לא בבחי' הלבושים דאף שהן לבוש גשמי לגבי ערך כלי המוח והלב, גם בהם לא ישכון הארת בחי' יחידה כ"א מקיפי יבהנפש שורה על בחי' הלבושים אבל לא בחי' יחידה, ואף גם בית שהוא מקיף עוד יותר חיצוני ישכון בו מקיפים היותר עליונים מעל גבי הלבושים אבל לא בחי' יחידה עצמה כ"א דייקא בד' אמות הרחוקים בתכלית בריחוק אשר אין ריחוק יותר ממנו שם דוקא ישכון הארת בחי' יחידה, וכידוע שכל איש הישראלי העובר בארץ העמים מתברר עי"ז, והיינו ע"י בחי' יחידה שלו בד' אמות. וכדוגמא זו יובן למעלה ג"כ שיש שני בחי' בהשתל' היינו בחי' השתל' יש מאין והיינו מבחי' החכמה ולמטה וכמ"ש והחכמה מאין תמצא ובזה יש בחי' השתל' מעלה ומטה כי בודאי בחי' האין לא ישרה כ"א בחכמה שהוא כלי מוכן לקבל הארת האי"ן דכתר אבל לא במקום אחר כו', ויש בחי' השתל' שנק' י"ש מי"ש, והיינו בחי' יש האמיתי לא ישרה כ"א דוקא ביש גמור, והטעם כי גם בחי' האי"ן אינו כלי מוכן לקבל השראת בחי' יש האמיתי [להיות אין ערוך כלל, כ"א דוקא ביש גמור שם דוקא ישרה בחי' יש האמיתי] היות בחי' היש הגמור תכלית ההסתר היותר אחרון שם דוקא אפשר להיות שורה בו בחינת יש האמיתי כמו שהוא ממש.

ומכ"ז יובן ג"כ שורש בחי' שבת שהוא בחי' שביתה ממלאכות הנפש ומקומו בבחי' יחידה לזאת ה[ו]שוו בו בחי' השבת שאצל הצדיקים הגדולים שמקבלים בבחי' עונג ודביקות נפלא עם בחי' השבת שבהמון עם שהוא שביתה ומנוחה ממלאכה גשמיות [ו]מעונג דאכילה ושתי' גשמית השראת בחי' יחידה שוה בהם ממש, ואדרבה במנוחה גשמיות שם דוקא תהי' השראת בחי' יחידה, וכדוגמת ד' אמות של אדם. וזהו אל יצא איש ממקומו היינו בחי' ד' אמות שבו השראת בחינת יחידה. וכמו כן יובן למעלה בבחינת אדם העליון שנקרא ז"א בחינת יחידה שלו היינו בחינת יש האמיתי דבחינת עצמות האין סוף לא בבחינת האין המקור לחכמה ולא בהארת [ה]אין שבחכמה ומדות שלו כי אם דוקא בבחינת יש גמור שלו היינו בבנין הפרצופים וקיום היש דעשר ספירות שבו, שם דוקא ישרה בחינת יש האמיתי דבחינת יחידה שלו. מה שאין כן בשאר המצות כמו תפילין ושארי מצות שעיקר מצותה בעבודה ועשי', בודאי יש בזה חילוקי מדריגות שהצדיקים עושים באהבה ויראה בכוונת ועונג, משא"כ הקטנים מהם כו'. וזהו מנוחה שלימה מבחי' שלימותא דכלא בחי' היש האמיתי שאתה רוצה בה יגבעצמותו, יכירו בניך וידעו כי מאתך העצמי היא מנוחתם שבמנוחת העשי' היות כי במנוחה שבעשי' דוקא שם תשרה הארת בחי' יחידה, וזהו ועל מנוחתם יקדישו את שמך בחי' מס"נ על קידוש השם שהוא בחי' יחידה, והשראתה הוא בבחי' מנוחה שבעשי' דוקא וד"ל.