וזה מעשה המנורה

שנזוזה מעשה המנורה

שבת חנוכה תקצ"ד

וזה מעשה המנורה מקשה זהב וגו'. הנה כללות נש"י נקראי' מנורה כמ"ש מה אלה אדוני ואומר זה דבר ה' אל זרובבל כו'. וגם הנה בזהר תרומה דקל"ג פי' ענין מטה שולחן כסא מנורה, מטה היא צלותא דערבית, ושולחן כסא ומנורה הוא בתפילת שחרית, שולחן הוא קרבנות, ופסוד"ז וכסא הוא ברכת ק"ש וק"ש, ומנורה הוא שמו"ע. ויש להבין מהו שנק' ק"ש כסא ושמו"ע מנורה. והענין כי הנה נודע שניצוץ אלקות מתלבש בנפש להיות שכל ומדות מחדומ"ע והשכל של הנפש האלקית הוא רק באלקות ואין לה השכלה אחרת כלל, וכן המדות נק' יצ"ט, אך כי להיותה מלובשת בנה"ב אשר יש לה ג"כ שכל ומדות ומחדומ"ע שהשכל הוא רק בענינים גשמיי' והמדות שלה נק' יצה"ר ורשע מכתיר את הצדיק ומלביש ומקיף את הנה"א עד שאהבה דנה"א היא מוסתרת ומכוסה ולכן ע"ז הוא סדר התפלה בכל יום להוציא האהבה מההעלם אל הגילוי להיות עולה למעלה כרשפי אש לצאת מנרתקה, והיינו ע"י שמע ישראל ישראל הוא הניצוץ אלקות המלובש בנפש, והטעם כי נקרא ישראל כי להיות הנה"א כלולה דרך כלל מב' בחי' שכל ומדות וזהו פי' אל דישראל כי המדות הם בחי' הלמ"ד כי עיקר שורש המדות הם ג' בחי' נה"י שהן בחי' המדות כמו שהן בתולדתן ושרשן וכמו הולד בתחלת התהוותו בבחי' עיבור ראשו בין ברכיו וכן נשמת כל אדם היא היתה בבחי' עיבור קודם שנמשכה לגוף, ולפי שכל מדה מג' אלו כלולה ג"כ מעשר ע"כ נק' למ"ד, וגם כנגד ג' בחי' הנ"ל שבישראל הוא בחי' ג' מדריגות כהנים לוים ישראלים ושרשן ג' אבות אברהם יצחק ויעקב, והאלף שלפני הלמד הוא בחי' נהירו דחכמתא הנמשך לתוך המדות להגדילן ולהחיותן ולהרחיבן כי אל"ף הוא כענין אאלפך חכמה אאלפך בינה, ופי' ישר אל היינו כמ"ש עשה את האדם ישר, אך והם בקשו חשבונות רבים הוא בחי' פיזור הנפש ברבות מחשבות ודיבורים ומעשים אשר לא לה' המה, וע"ז נאמר שמע ישראל ושמע הוא לשון אסיפה כמו וישמע שאול וקיבוץ שיתקבץ למעלה לשרשו כמו שהוא בחי' אדם ישר, והיינו ע"י ההתבוננות כי ה' אלקינו שהוא בחי' התחדשות החיות מאין ליש שהוא תמיד תרין ריעין דלא מתפרשין המחדש בטובו כו', ה' אחד בלי שום שינוי שנחלפי שאינו מלובש ממש כח הפועל בנפעל כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו' רק בשכמל"ו כי הארץ הלזו הגשמי' היא בחי' מל' דעשי' וגעה"ת הוא מל' דיצירה וגעה"ע מל' דבריאה והכל רק בחי' מל' בלבד צדיקים נהנין מזיו השכינה ושכינה היא בחי' מל' שהיא בחי' שם בלבד יחיד חי העולמים מלך ולכן ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך וכמ"ש מי לי בשמים כו' כלה שארי ולבבי כו' ובבחי' בכל מאדך בלי גבול שאין לו כלי המגביל רק לדבקה בו ממש בא"ס ב"ה מקור החיים ומקור התענוגים, וכדי שיבא למדריגה זו בק"ש הנה הוא ע"י פסוד"ז רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות לזמר עריצים ע"י רוממות אל איך שמלאכים מקדישים בבחי' ביטול הללוהו במרומים הללוהו כל מלאכיו כו' מפני שהם בחי' יש וכשרואים ביטול היש מתפעלים מאד וא"כ כש"כ בעוה"ז שהוא יש יותר שצריך להתפעל מהתבוננות ביטול היש, ומזה יבוא בק"ש לקיום ואהבת כו', כי ע"י זמיר עריצים שהוא להפריד הרע מנה"ב עי"ז יוכל אח"כ להיות גילוי האהבה של הנה"א בק"ש לצאת מתוך ההסתר וההעלם של הנה"ב משא"כ קודם הפרדת הרע מנה"ב בפסוד"ז לא יוכל לבוא לגילוי אור אהבה דנה"א (וע' מ"ש במ"א ע"פ אם בחקתי), ולכן נקרא פסוד"ז וקרבנות בשם שולחן כי ארז"ל משחרב בהמ"ק שולחנו של אדם מכפר עליו במקום מזבח והיינו דהאכילה נק' על שם הלחם לשון מלחמה שלא יאכל לתיאבון כ"א לשובע נפשו לברר הטוב מהמאכל שנפלו בשבה"כ כו', ולכן כשאוכל לש"ש בבחי' זו הוא כמו אכילת מזבח שהי' בירור הנה"ב כו' משא"כ כשאוכל לתיאבון עז"נ וישמן ויבעט. והנה פסוד"ז וקרבנות שהוא ג"כ ענין בירור הנה"ב שנק' זמיר עריצים כנ"ל לכך נק' שולחן.

ב) והנה ק"ש נק' בחי' כסא דהנה כתיב השמים כסאי וכתיב והוכן בחסד כסא פי' שמים אש ומים הוא בחי' המדות אהבה כרשפי אש ובחי' אהבה הנמשכת כמים לדבקה בו והם כסא כס א' שהם כסא ומכון לבחי' אלף אאלפך חכמה אאלפך בינה בחי' חו"ב תרין ריעין ההתבוננות בגדולת ה' ולהבטל אליו כו' שיהיו מאירים ונמשכים במדות להיות ואהבת את כו' בשני יצריך שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה' ואז נעשי' המדות בחי' שמים אש ומים כסא ומכון להשכל המתבונן שיהי' מוח שליט על הלב כו' מתחלה בחי' אתכפייא כמי שיושב על הכסא שאחוריו נמשך על הכסא ואח"כ יבא לבחי' אתהפכא, משא"כ אם אינו מתבונן המדות נפרדים מהשכל ונמשך אחר שרירות לבו כטבע מדותיו עיר פרא אדם יולד ועז"נ אלביש שמים קדרות כו' המדות אש ומים נמשכים בהבלי עולם, אבל ע"י ההתבוננות בק"ש נעשו בחי' שמים כסאי לבחי' אאלפך חו"ב כו' וזהו כונן שמים בתבונה ואז כתיב שמים תכין אמונתך בהם שעי"ז נמשך אור וחיות לבחי' אמונה, וזהו פי' שמע ישראל דפי' אל דישראל מבואר למעלה שהוא המשכת נהירו דחכמתא לתוך המדות וכו' ולכן נק' זה בחי' כסא, וכמ"כ באתעדל"ת אתעדל"ע נמשך ג"כ בחי' השמים כסאי כו' וכתיב היושבי בשמים כו' כי הנה (בד"ה וארא) פי' ה' אחד ארז"ל אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות כו' והם בחי' ו"ק מעלה ומטה וד' רוחות שהוא בחי' התחלקות ופירוד ואעפ"כ שורה ומתגלה בהם יחודו ואחדותו ית' ואינון מתייחדין באחד שכולם בטילים לגבי אור ה' השורה ומתגלה בהן לכן נק' המשכה זו בחי' ישיבה והשפלה בבחי' כסא כו' שנטכמאמר כגוונא דאינון מתייחדין לעילא כו' קוב"ה לא יתיב על כורסיי' דיקרי' כו' הרי יחוד וביטול זה של הו"ק שמתייחדים ובטלים לאא"ס ב"ה הנמשך ושורה בהם נק' יתיב על כורסייא כו' למהוי אחד שיומשך להיות נק' אחד זהו ע"י השפלה וישיבה כי באא"ס ב"ה מצד עצמו לא שייך לומר ו"ק מעלה ומטה כו' דהיינו אפילו הששה מדות עליונות חג"ת נה"י שהם שרש בחי' מעלה ומטה וד' רוחות ששרשן מבחי' ו"ק עליונות שהן הששה מדות הידועי', הרי אא"ס ב"ה לאו מכל אינון מדות איהו כלל, ואינו בגדר עלמין כלל וכמ"ש כי נשגב שמו לבדו רק הודו על ארץ ושמים בחי' זיו והתפשטות לבד כו', ולכן הוא נק' יחיד וחי העולמים מבחי' מלך כו', וזהו כונן שמים בתבונה שלהיות היושבי בשמים הוא ע"י תבונה כמ"ש ה' אלקינו חו"ב תרין ריעין מאין ליש ואח"כ רזא דה' אחד כו' ולכן אותיות תבונה בן ובת אהוי"ר חו"ג כו', וז"ש היושבי בשמים יתיר יו"ד כי אע"פ דכונן שמים בתבונה מ"מ יש בזה ג"כ מבחי' יו"ד דחכ' תרין ריעין כו', ובנפש הוא שגם בהתבוננות מאיר מבחי' ביטול כו', וישיבה זו הוא שיהי' גילוי א"ס ב"ה בהמדות וכן למטה בו"ק מעלה ומטה כו' וכמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד כו' משא"כ האידנא אין מאיר זה בגילוי כו'.

ג) והנה להבין ענין שמו"ע שהוא צלותא דמעומד שנקרא מנורה יש להבין תחלה ההפרש בין ישיבה לעמידה כי ק"ש שהיא צלותא דמיושב נק' כסא ושמו"ע שהיא צלותא דמעומד הוא בחי' מנורה, והענין דהנה כתיב והוא יושב פתח האוהל פי' והוא ע"ד מ"ש ועבד הלוי הוא פי' הוא היינו עלמא דאתכסייא שהוא בחי' אתה הוא הוי' לבדך ועבודת הלוים בשירה ובזימרה ובניגון שעי"ז מתעורר גילוי הלב שיהא נוגע ההתפעלות מבחי' הוא עד הנפש וכמאמר ברוך הוא שיהי' הוא בבחי' ברוך וגילוי בנפש, והיינו ע"י ההתבוננות בחי' בינה ומבחי' בינה הנק' הוא נמשך הגילוי במדות שבלב ע"י נ' שערי בינה הנמשכים ממוח בינה בלב והמשכה זו נק' בשם ישיבה וזהו והוא יושב פתח האוהל (שהוא בחי' יסוד אימא הנמשך בלב ומסתיים בחזה), והטעם שנק' בשם ישיבה הוא מבואר למעלה כי היושב על הכסא משפיל עצמו וקומתו על הכסא כך הוא ירידת והמשכות המוחין במדות כו', אך עיקר ההפרש בין ישיבה לעמידה הוא ג' דברים האחד כדפי' בזהר פ' תצוה דקפ"ג ע"א וז"ל בכל זימנא דעאל בר נש לאינון יומין עילאין בין בצלותא בין בשבחא אצטריך לקיימא על רגלוי ירכין וגופא כחדא תמן ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה ולא כנוקבא דאורחהא למיתב עכ"ל, פי' שבעמידה על רגליו אז הרגלים עם הגוף הם כאחד דהיינו שהם שניהם במדריגה א' משא"כ כשיושב הרי הרגלים נראי' במדרגה אחרת מן הגוף ולא במדריגה אחת שהגוף יושב על הכסא משא"כ הרגלים ומבואר בזהר שם שעמידה הוא בעלמא דדכורא, עד"מ האיש לפי שהוא בעל גבורה וכח לכך יכול לעמוד על רגליו, משא"כ בעלמא דנוקבא שבאשה קראה מושב, זהו חילוק אחד בין ישיבה לעמידה, ועוד חילוק והפרש ב' שבעמידה אז הראש מוגבה קומתו יותר למעלה אבל בישיבה הנה הראש נשפל למטה, ועוד יש הפרש ג' שבישיבה הרגלים מוגבהים מן הארץ אבל בעמידה הרגלים נוגעים ועומדים על הארץ, והנמשל מכ"ז יובן בעבודת ה' בענין ההפרש שסבין צלותא דמיושב שהיא ק"ש וברכותיה לצלותא מעומד שהיא שמו"ע, כי ק"ש הוא כמ"ש שמע ישראל שמע לשון התבוננות שהיא בחי' מוחין דאימא, ושמו"ע ח"י ברכות הוא בחי' חכמה, וזהו ואחר האש קול דממה דקה, רשפי אש הוא בחי' ק"ש וקול דממה דקה זהו שמו"ע שהוא בחי' ביטול, וההפרש בין בחי' בינה לבחי' חכמה הוא ע"ד שאינו דומה שמיעה לראיה כי שמע לשון שמיעה והתבוננות זהו בחי' בינה אבל איזהו חכם הרואה את הנולד שהוא כאלו רואה בראי' חושיית הביטול היש לאין לכן מזה נמשך קול דממה דקה שהוא ביטול ולמעלה מבחי' רשפי אש, ולכן ק"ש שמע ישראל כו' נק' צלותא דמיושב שהרגלים עם הגוף אינן במדריגה א' כ"א הגוף לבדו במדריגה א' עם הראש אבל הרגלים אינן מיוחדים כ"כ עמהם כי הראש זהו השכל המתבונן והגוף הוא המדות אהוי"ר ורחמנות שאדם מעורר רחמי' על עצמו והן הן מיוחדים יחד בשעת ק"ש שהוא בחי' רשפי אש אהוי"ר הנמשכים מהשכל המתבונן כנ"ל אבל בחי' ירכין שהם אינן עצמות המדות חג"ת כ"א בחי' נה"י שהוא בחי' מעשה בפו"מ ובחי' התבוננות הנ"ל לא נמשך ממנה כ"כ באורך למטה שיהי' ממנה אור וחיות לבחי' המעשה (וכמש"ל שיסוד אימא קצר ומסתיים בחזה דז"א ואינו נמשך בנה"י דז"א), והטעם הוא מפני שההתבוננות הזאת היא אינה עצמות השכל כ"א היא רק בחי' כלי המבין את השכל שהשכל עצמו הוא בחי' חכמה והבינה היא מקבלת השכל מבחי' חכמה וכמבואר מענין המשל שאין דומה שמיעה לראיה הרי השומע הוא בחי' מקבל מזולתו וכמ"כ ענין שמע ישראל כו' שההתבוננות איך ה' אחד ולא שניתי הוא עדיין אצלינו רק בבחי' שמיעה, כמי ששומע הענין הזה מזולתו ולא שהוא רואה בעיניו ממש ואינו דומה לראי' איזהו חכם הרואה את הנולד וכמ"ש מבשרי אחזה אלוה, וכתיב אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים שיהי' זה כאלו רואה ממש בראיי' חושיי', וזהו ההפרש בין ק"ש שנק' היכל האהבה לבחי' היכל ק"ק שהוא בסמיכת גאולה לתפלה כו', וכיון שבחי' שמיעה והתבוננות הוא בחי' מקבל ע"כ איידי דטריד למבלע לא פליט לכן לא יומשך ממנה האור והשפע רק בקירוב אליו דהיינו במדות אהוי"ר שנתעורר בחי' אהוי"ר מצד ההתבוננות אבל בבחי' נה"י שהוא השפעת המדות שזוהי מעשה שלהן מסתלקת ההתבוננות, משא"כ מבחי' חכמה שהיא בחי' שלמעלה מהשגה דהיינו בחי' הביטול יומשך ג"כ למטה בבחי' נה"י וזה"ע יסוד אבא ארוך וכמשל הראיה שמתפשטת למטה יותר מבחי' השמיעה לתפוס גם דברים גשמיים (ועמ"ש במ"א בענין אורך ורוחב שהם בחי' חו"ב ע"ש בענין קרן דרומית כו' ובמ"ש עוד מענין נקודא בהיכלי') ולכן ק"ש שהיא בחי' שמיעה והתבוננות נק' צלותא דמיושב שבישיבה הגוף והראש כאחד, דהיינו בחי' ואהבת הנמשך מההתבוננות אבל הירכין אין מתייחדין עדיין עם הגוף, אבל שמו"ע שהוא בחי' חכמה ברוך בחי' גילוי וראייה וכמ"ש ה' עליהם יראה כו', הוא בעמידה דוקא ובעמידה ירכין וגופא כחדא דהיינו שנוגע הביטול גם בירכין כמו בגוף דהיינו גם בחיצוניות וזהו כדכורא דקיימא בחיליה שתוקף ההעמדה על רגליו הוא בקיום המעשה בתומ"צ שגם במעשה יהי' מאיר הביטול ולא בקרירות ומצות אנשים מלומדה כו', משא"כ מבחי' התבוננות לבד יומשך האור והחיות בהמדות אבל כדי שיהי' ההשפעה גם בנה"י שהם בחי' המעשה הוא ע"י הביטול שסאמבחי' חכמה שלמעלה מההשגה, ובזה מובן ג"כ החילוק הב' שבין ישיבה לעמידה שבעמידה מוגבה הראש יותר מבישיבה דהיינו הגבהת המוחין כי בק"ש הוא בחי' התבוננות בחי' מוחין דאימא ובשמו"ע הוא בחי' מוחין דאבא שהם נעלים יותר ע"ד שאין דומה שמיעה לראיה ועי"ז גופא נמשך עמידת הרגלים ע"י הגבהת הראש שלפי שהחכמה והראי' גבוה יותר מבחי' השמיעה וההבנה לכך נמשך ממנה תוקף וחיות למטה יותר גם בבחי' ירכין.

ד) והנה באתעדל"ת בבחי' עמידה וביטול הנ"ל נמשך כמ"כ אתעדל"ע בבחי' זו וכמ"ש ועמדו רגליו ביום ההוא כו' כי בחי' השמים כסאי הוא בחי' ישיבה ואז כביכול אין הרגלים מגיעים למטה, דהיינו שבעולם העשייה לא נמשך כלל הגילוי כי אע"פ שלמעלה נעשה בחי' יחו"ע באמירת אחד כו' שזהו בחי' יתיב על כורסיי' כנ"ל הרי גילוי זה רק למעלה בעולמות העליונים משא"כ למטה החושך יכסה ארץ ולכן דוקא לע"ל כתיב ביום ההוא יהי' הוי' אחד כו' שיהי' הגילוי למטה, אבל עכשיו אע"פ שבק"ש ממשיכים האור וההמשכה להיות התלבשות אוא"ס ב"ה בו"ק ונק' אחד הנה גילוי זה עיקרו למעלה לבד ולכן נק' ישיבה שאין הרגלים מגיעים למטה פי' שלא נמשך הגילוי בעשייה, וגם כי בישיבה אין הרגלים עם הגוף במדריגה א' כלל, אבל לע"ל שיהי' הגילוי למטה נק' ועמדו רגליו עמידה ממש למטה, והיינו מפני שבעמידה גם כן הוגבה הראש כביכול פי' לפי שיהי' הגילוי מבחינה עליונה יותר מהגילוי דעכשיו דכתיב כונן שמים בתבונה וזהו ענין היושבי בשמים כו' ולכן מבחי' זו א"א להיות נמשך הגילוי רק בבחי' שמים אבל בחכמה יסד ארץ חכמה למעלה מבחי' תבונה וזהו כמשל הגבהת הראש כו' כי בחכמה שורה א"ס ב"ה ממש בחי' יחיד שלמעלה מההתלבשות שבמדות ו"ק שאז נק' אחד, ולכן בגילוי מבחינה זו נמשך הגילוי גם למטה והארץ הדום רגלי ועמדו רגליו כו' וירכין וגופא כחדא, שע"י הגבהת הראש יעמדו הרגלים למטה וכו', דהא בהא תליא, כי בחכמה דוקא שלמעלה מבחי' תבונה יסד ארץ שלמטה מבחי' שמים, ע"כ ע"י הגבהת הקומה בבחי' חכים ולא בחכמה ידיעא כו' יהי' ועמדו רגליו כו', וגילוי זה הוא בחי' ותורה אור דהנה כתיב עוטה אור כשלמה שאור התורה מלובש בלבוש ונק' שלמה והוא בחי' השמים כסאי כו' בחי' יושב ועוסק בתורה אבל בגילוי פנימית התורה לע"ל זהו ותורה אור שעיקר לימוד התורה הוא בעמידה כמ"ש ואתה פה עמוד עמדי כו', והמשכה זו להיות ותורה אור הוא ע"י כי נר מצוה שהמצוה הוא בחי' והארץ הדום רגלי כי נש"י נק' רגל ברא כרעא וע"י קיום המצות שהם מקיימים כמו צדקה הוא בחי' והארץ הדום רגלי, והנה כמו שע"י הגבהת הראש עומדים הרגלים על הארץ, כמו"כ להיפך ע"י עמידת הרגלים על הארץ יוכל להגביה ראשו ולעמוד משא"כ אם יושב ויש הפסק רב בין רגליו לארץ לא יוכל לעמוד ולהגביה הראש ולכן ע"י כי נר מצוה שהוא בחי' עמידת הרגל על הארץ שארץ הוא מצות מעשיות שעלי' עומדים נש"י ברא כרעא וכו', עי"ז יוכל להיות ותורה אור הגבהת הראש כו' והוא גילוי פנימית התורה, ועוד שע"י קיום המצות מזדכך הנפש שיוכל לבא לבחי' עמידה וביטול בשמו"ע וכמשל שעושין רפואה ברגל ועי"ז מתרפא הראש, כמ"כ באדם כדי שיוכל לבא לבחי' צלותא מעומד בבחי' שסבביטול הנ"ל הוא ע"י קיום המצות כו' וכמארז"ל שצ"ל מעשיו מרובים מחכמתו דוקא.

והנה לכן נק' צלותא דמעומד בשם מנורה שהמנורה מורה על בחי' עמידה ירכין וגופא כחדא, וכמ"ש וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, שבחי' יריכה שהיא בחי' רגל עם בחי' פרחה שהוא ראשה וגם אהוי"ר נק' פרחה גדפין לפרחה בהון לעילא, הם מקשה א' היינו מדרגה א', וזהו בחי' שמו"ע שנגע הביטול דבחי' חכמה עד ירכין ממש וכמ"ש בעמדם תרפינה כנפיהם שהוא למעלה מבחי' אהוי"ר, וכדי לבא לבחי' ביטול זה צ"ל תחלה מקשה זהב שמכה בקורנס כו' בחי' בטל רצונך מפני רצונו ועי"ז תצא המנורה מאילי' פי' שע"י קיום בטל רצונך כו' שהוא יראה תתאה יבא אח"כ לבחי' ביטול ויראה עילאה שהוא בחי' שמו"ע, ולכן היה המנורה ח"י טפחי' כנגד ח"י חוליות וח"י ברכות דשמו"ע כו'. והנה ענין עד ירכה עד פרחה מקשה היא הענין כי מקשה פי' הדבר שאינו מושג ולמעלה מהשכל וכמארז"ל שנתקשה משה במעשה המנורה. והענין כי הנה בחי' ביטול הנ"ל נמשך מבחי' ראי' שלמעלה מבחי' שמיעה ואיך שייך ראיה ממש באלקות, אלא הענין דאע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי והוא מקור הנשמה שלמעלה מהשכל המושג וממנה מאיר הארה בנשמה שבגוף ולכן יש בכל אחד בכח למס"נ שהוא ג"כ למעלה מהשכל והטעם ולכן נק' מקשה היא ששורש המנורה כללות נש"י מבחינה שלמעלה מהשכל וכמ"ש במ"א בפי' כי עם קשה עורף הוא שהוא הביטול למעלה מהשכל, וזהו עד יריכה עד פרחה היינו יהי' מי שיהי' מישראל יש בו בחי' זו, ולכן עי"ז יוכל לבא לבחי' צלותא דמעומד שהוא בחי' ביטול הנ"ל, ועי"ז נמשך מלמעלה בחנוכה ג"כ בחי' ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם כו' עמדת דוקא כנ"ל. והנה כמו שבאתעדל"ת יש ב' בחי' הנ"ל צלותא דמיושב ודמעומד, כמ"כ גם באתעדל"ע יש ב' בחי' הנ"ל, כי הנה יש להבין מארז"ל פ"ק דע"ז שלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה שלש שעות שניות יושב וזן כו', והרי רפ"ג דמגילה ארז"ל ע"פ ואתה פה עמוד עמדי כביכול אף הקב"ה בעמידה כשעוסק בתורה וא"כ מהו שאמרו יושב ועוסק בתורה. והענין דהנה כתיב מושיב מלכים לכסא וכתיב וישב ה' מלך לעולם, דבבחי' מדת מלכותו ית' שייך לשון ישיבה, והיינו כי הישיבה הוא לשון השפלה וירידה ממדריגה למדריגה כי כדי שיהי' התהוות בי"ע שהן יש ודבר נפרד שאז שייך בחי' מלך כי אין מלך בלא עם עוממות כו' הוא ע"י הגבורות וצמצומים להודיע לבנה"א גבורותיו וכבוד הדר מלכותו ולהסתיר ולהעלים האור וזהו בחי' הכסא כס א' כו' והיושב על הכסא נשפל קומתו הוא בחי' ירידת החכ' להתצמצם ולומר יהי אור יהי רקיע כו' וכל בחי' התלבשות מח"ע בבחי' מל' להתהוות בי"ע זהו השפלה וכנודע מענין במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו שבחי' גדולתו אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו שהוא בחי' עולם הדיבור הנק' עיר ע"ש שהאותיות נק' אבנים שתי אבנים בונות שתי בתים כו' כ"ז הוא ענוה והשפלה גדולה וע"כ נאמר וישב ה' מלך לעולם שכדי שיומשך להיות מלך לעולם הוא נק' ישיבה והשפלה שבחי' ח"ע נשפל ונמשך כביכול בירידת המדרגה כמי שיושב שהרי משפיל קומתו שהוא הראש שבו המוחין (ועמ"ש במ"א בענין ע' שנין שנתנו שסגהאבות לדוד כו') משא"כ כשעומד הרי ראשו גבוה יותר, וזהו בחי' ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא כמו שהיא בעצמותה למעלה מבחי' מלך לעולם קדש מלה בגרמה הוא כו', ולכן יובן ג"כ שבישיבה הנה הרגלים אינן במדרגה א' עם הגוף והראש (וכמש"ל אות ב') דהנה כתיב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו הפסיק באף בין עשיה ליצי' לפי שבעשי' יש ריבוי הקליפות מחמת ריבוי הצמצומים והיינו שעולם העשי' מקבל מבחי' רגל בחי' נה"י וכנודע מענין סנדל שנק' נעל דשכינתא והוא פנימי' עולם העשי' ושם מוסתר האור יותר, וזה"ע רגלי' יורדות כו' רגליה דוקא משא"כ ביצירה ובבריאה געה"ת וגעה"ע שמקבלים מבחי' חג"ת חב"ד דמל', וזהו המשל מישיבה שהרגלים והירכין אינן במדריגה א' עם הגוף והבדל גדול יש ביניהן, משא"כ בבחי' שלמעלה מהתלבשות בבי"ע הנה גם בנה"י הוא ג"כ כמו בחג"ת וזהו"ע עמידה שהרגלים והגוף ביחוד א' הגם שהרגלים למטה מהגוף אבל עכ"ז אין ביניהם שינוי כ"כ כמו בישיבה כו'. והנה עפי"ז יובן מארז"ל פ"ג דמגלה כביכול אף הקב"ה בעמידה כי התורה היא בחי' חכ"ע שלמעלה מבחי' חכמה שבמל' הנק' וישב כו' ולכן נק' עמידה, ומשארז"ל יושב ועוסק בתורה צ"ל דהאי יושב הוא לשון עכבה, וכמשארז"ל במגלה שם מדכתי' ותשבו בקדש ימים רבים, ולאו לשון ישיבה ממש, וע' לקמן אי"ה, אבל משארז"ל יושב ודן יושב וזן כו' זהו ישיבה ממש פי' השפלה שנשפלו המוחין דח"ע להיות יושב ודן דהיינו בבחי' מל' מלך במשפט יעמיד ארץ וגם כי בעצמות ח"ע במוחין דגדלות מתבטלים כל הדינים והצמצומים וכמ"ש וירא און ולא התבונן ולכן כדי שיהי' בחי' ודן הוא ע"י יושב דוקא שהיא ירידה והשפלה של החכמה ולא מעצמות החכ' כ"א אחר שנתצמצם החכ' ואין מאיר המוחין דגדלות ממש שייך לומר יושב ודן. ועד"ז פי' רבינו ז"ל מ"ש ה' למבול ישב מהו ענין ישב אלא שזהו לפי שבדור המבול נעשה דין לכך נק' זה ישב שהוא כביכול בחי' השפלה מח"ע בהמדות לדקדק עמהם במדה"ד והנה בישיבה נשפל הראש והרגלים נגבהין מן הארץ כך ההשפעה מבחי' נה"י דז"א לבי"ע נסתלק אז ומפני זה הי' המבול והראש נשפל כו', אבל בישראל נאמר ההיפך מזה והוא מ"ש ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, עמדת דוקא דהיינו הגבהת הראש בעצמות הח"ע שעי"ז גילוי בחי' רחמיך הרבים והפך מבחי' יושב ודן וגם הרגלים בעמידה על הארץ שזה גילוי השפע מעצמות אלקותו ית' כשהראש והרגל ביחוד א' ולע"ל כתיב ועמדו רגליו כו', והטעם לזה כי דור המבול לא הי' להם התורה שהיא חכמתו ית' חכים ולא בחכמה ידיעא שלמעלה מבחי' חכ' שבמדות הנק' יושב ודן ולכך למבול ישב, אבל נש"י ע"י שלומדים התורה יוכלו לבא לבחי' גילוי דעמדת להם כו' והיינו משום שנש"י נק' רגל ברא כרעא דאבוה, וע"י קיום המצות הוא בחי' והארץ הדום רגלי גורם הגבהת הראש להיות עמדת להם כו', וזהו ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו כו', יקום אלקים יפוצו כו', כי בחי' עמידה זהו עלי' גדולה ומ"מ יפוצו אויביו כי ההשפעה מגיע לבחי' רגל ברא כרעא כו' וזהו וה' נצב עליו בעמידה הפך מבחי' למבול ישב.

ה) והנה אע"פ שנתבאר שבחי' ישיבה נק' רק בחי' מלכות אבל למעלה מבחי' מל' הוא בחי' עמידה וכדמשמע בזהר דישיבה הוא רק בעלמא שסדדנוק' וכמאמר באשה קראה מושב כו', וכמבואר לעיל הטעם באריכות, וזהו אמת דרך כלל אבל דרך פרט שייך ג"כ באצי' ב' בחי' הנ"ל. כי הנה מבואר ג"כ ע"פ השמים כסאי דקאי על התורה שהתורה היא מן השמים והיא בחי' כסאי והענין כמארז"ל נובלות חכמה שלמעלה תורה ופי' באגה"ק (ד"ה עוטה אור) שבחי' חכמת אלקות ב"ה המלובשת בתרי"ג מצות התורה^* נק' בחי' אחוריים דחכמה כו' והוא כאין לגבי פנימי' החכמה המיוחד בא"ס ב"ה כו', ולכן משרבע"ה שהשיג עד אחוריי' דחכ' זכה שתנתן התורה ע"י כו' עכ"ל ולכן נאמר ותמלא כדה כ"ד ספרין דאורייתא נק' כד מים החכ"ע ולכן נק' התורה כסאי (ד"ה השמים כסאי) כמו כסא עד"מ שנעשה לשבת וישיבה זו השפלה היא לגבי עמידה כשהאדם עומד הנה הוא בעל קומה וראשו ומוחו גבוהים מן הארץ וע"י הישיבה נשפל קומתו, כך התורה נעשה כסא לאוא"ס ב"ה לבחי' ראשו שהוא בחי' רצונו וחכמתו שאנת חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא ובתורה יורדים ומשתלשלים חכמתו ובינתו בדברים גשמי' בתפילין וציצית וצדקה תרומות ומעשרות וקרבנות כו', ופי' השפלה זו למעלה היינו שנמשך רק בחי' נובלות ח"ע להתלבש בתורה אבל עצמות ח"ע אינו נשפל כו' רק אחוריים דח"ע הם המתלבשים בז"א שהם המדות כשר ופסול כו' והוא הנק' השמים אש ומים והוא בחי' כסאי כסוי לבחי' אלף אאלפך חכמה בינה שהם אלפיים שנה שקדמה התורה לעולם, ולכן ארז"ל הקב"ה יושב ועוסק בתורה ויהי' א"כ ישיבה זו לשון ישיבה ממש היא השפלה והמשכה שיומשך בחי' נובלות ואחוריים מח"ע להתלבש בז"א הנק' שמים כסאי.

אך הנה כ"ז הוא בחי' חיצוניות התורה ר"ל חכמת אלהות המלובשת בנגלות לנו ולבנינו זהו הנמשך מבחי' נובלות ואחוריים דח"ע ונק' כד לבד מים החכמה אבל פנימית התורה היא בחי' פנימית ח"ע המיוחד בא"ס ב"ה שהוא ג"כ בחי' א"ס ממש וע"ז נאמר ואהי' אצלו שעשועים אצלו דייקא, ועל חיצוני' התורה נאמר ושעשועי בני אדם, וזהו עוטה אור כשלמה, אור הוא פנימי' התורה שהוא א"ס ממש והשלמה הוא הלבוש וזהו חיצוניות התורה ונק' כסאי כנ"ל (ע' במ"א ע"פ גדילים תעשה), ובבחי' זו ארז"ל כביכול אף הקב"ה בעמידה היינו בחי' התורה כמו שהיא אצלו שעשועים למעלה מבחי' ישיבה והשפלה רק ח"ע כמו שהיא בעצמותה קדש מלה בגרמיה הוא כו'.

ועפי"ז יובן מש"ל (אות ג') דכמו שבאתעדל"ת יש ב' בחי' היינו צלותא דמיושב וצלותא דמעומד כמ"כ יש באתעדל"ת [באתעדל"ע] ב' בחי' אלו דהיינו בחי' ישיבה כמ"ש השמים כסאי כו' ובחי' עמידה כמ"ש וה' נצב עליו וכמ"ש קומה ה' כו', ועמדו רגליו ביום ההוא כו', והיינו כנ"ל שההמשכה שממשיכים מבחי' נובלות ח"ע להיות מתלבש בז"א בבחי' כסאי כס אל"ף שבחי' אאלפך חכמה כו' אינו מאיר בגילוי רק ע"י כיסוי והעלם ולכן אין הגילוי למטה כלל וכמשל בישיבה הרגלים הם במדרגה אחרת לגמרי וזה מפני שהמשכת האור מלובש ומוסתר בכלים ע"כ כשנמשך למטה יותר נעשה הסתר יותר, אבל יש עוד המשכה מבחי' ותורה אור ממש שלמעלה מבחי' כשלמה דהיינו שלא יהי' לבוש זה מעלים ומסתיר את אוא"ס ב"ה המלובש בה אלא כי עין בעין יראו כו' חשף ה' את זרוע קדשו וראו כל אפסי ארץ כו' והיינו ע"י גילוי בחי' מקור התורה כמו שהיא בים שסההחכמה למעלה מבחי' ותמלא כדה כו' זה נק' ועמדו רגליו כי בעמידה הנה הוא בעל קומה וראשו ומוחו גבוהין וכו' זהו בחי' התורה כמו שהיא בחי' אור למעלה מבחי' שלמה אלא בחי' ואהי' אצלו שעשועים, וע"י גילוי בחי' זו יומשך הגילוי בחי' ועמדו רגליו, רגליו הן בחי' אותיות שבהן מתגלה חכמתו ורצונו ולא יהיו מוגבהין מן הארץ כ"א יתגלו למטה ויהיו מיוחדים במדריגה א' עם הראש והגוף ולא כמו בישיבה כו', דהיינו שיהיה אוא"ס ב"ה כמו שהוא למעלה מבחי' הלבושים יהי' נגלה למטה ממש בלי שום הסתר והעלם כלל, ולבאר עוד בזה הוא דהנה מבואר במ"א פי' קול דודי כו' מדלג וכו' דקאי על מ"ת הי' צ"ל צמצום עד שיומשך בחי' אותיות משמו הגדול אא"ס להתלבש בחכ' וזה נק' יושב ועוסק בתורה השפלה כו' ונק' מדלג שיש חלל בין רגליו לארץ בחי' מקום פנוי בין אותיות הנ"ל לח"ע כו' אבל לע"ל שיומשך אא"ס ולא יהי' חלל וצמצום נק' ועמדו רגליו כו'.

והנה כ"ז הוא ע"י ב' בחי' אתעדל"ת הנ"ל, שע"י צלותא דמיושב בחי' שמע ישראל וכו' ואהבת, שהאהבה עדיין בחי' יש ונמשך רק מבחי' שמיעה ונק' בחי' ישיבה עי"ז נמשך אתעדל"ע ג"כ ע"ד הקב"ה יושב ועוסק בתורה, אבל ע"י צלותא דמעומד שהעמידה היא בחי' ביטול לגמרי מכל וכל וכמ"ש בעמדם תרפינה כנפיהן שהוא למעלה מאהוי"ר וע"כ ירכין וגופא כחדא, וכמ"ש במ"א בענין על יונת אלם כו' כי אין עמידה אלא שתיקה, ולכן בשמו"ע וקולה לא ישמע, ולכן עי"ז נמשך מבחי' שלמעלה מהחכ' סייג לחכמה שתיקה בחי' כתר כתר לי זעיר כו' שהי' בחי' דילוג משם בחכמה וזהו השתיקה בחי' העלם כו' וע"י ביטול זה דשמ"ע ממשיך בחי' הנ"ל להיות בגילוי ולא יהי' בחי' העלם כו' אלא ותורה אור האור שלמעלה מהצמצום מה שעכשיו הוא בבחי' שתיקה והעלם רק הגילוי בחי' נובלות חכמה כו' יהי' מאיר בגילוי ממש, ולכן נאמר במשה ואתה פה עמוד עמדי שע"י מרע"ה שהי' ונחנו מ"ה בחי' ביטול המשיך גילוי הנ"ל להיות ועמדו רגליו כו' לע"ל.