עולת תמיד

ידעולת תמיד

בעז"ה, פ' פנחס שנת תרכ"א

עולת ^* תמיד העשויה בהר סיני. וצ"ל והלא כל המצות נאמרו מהר סיני, ואיתא במדרש ע"פ וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, משל למלך שהי' לו ב' מגרישים שמתקנים המאכלים האחד תיקן לו מאכל וערבה לו והשני תיקן ג"כ מאכל וערבה לו ואיני יודע איזה מהם ערבה לו יותר ממה שמצוה להשני כמאכל שלך תעשה לי תמיד הוי אומר הב' ערבה לו יותר. וע"פ משל זה יובן שבקרבנות שהקריב נח כמ"ש (וירח ה' את ריח הניחוח וערבה לו) ויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח וירח ה' את ריח הניחוח [וערבה לו] ובהר סיני כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וערבה לו ג"כ ואיני יודע איזה מהם ערבה לו יותר, כשהוא אומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו הוי אומר שקרבנות שהקריבו על הר סיני ערבה לו יותר שמצוה לעשות תמיד, זהו שנאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני, וע"ז נאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם כו'. וצ"ל הלא גם הקרבנות שקודם מ"ת ערבה לו ג"כ כמ"ש בנח וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה כו' ולא אוסיף להכות עוד כו'. אך מתחלה צ"ל כללות הענין דקרבנות, הנה ארז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנקרא ראשית ברא כו'. ויובן בהקדים עפמ"ש פרקי דר"א עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, ויש להבין הלא השם אין שייך וא"צ רק לזולתו שאחרים יקראוהו בשמו, אבל לעצמו אין השם שייך, ועד שלא נבה"ע מי קראו בשמו. אך ידוע דהשמות והאורות הם ענין א', רק בלשון המקובלים נק' אור ובלשון הפסוק נק' שם, וענין אור ידוע שהשמש נקרא מאור שני המאורות כו', וזיו הנמשך מהשמש נק' אור. וידוע דזיו ואור השמש אין פועל שום שינוי בעצם השמש שאין גרעון בשמש כשיתפשט זיו ואורו לארץ ולדרים ולא יתוסף בשמש כשלא יאיר למטה, כי כל הפעולות הזיו והאור שמצמיח כמ"ש ממגד תבואות שמש אין פועל שינוי בהמאור שהוא עצם השמש שהוא בטל טובעצם השמש כביטול זיו ואור הנר במאור, כך למעלה בענין שמש ומגן הוי' אלקים שהאור דשם הוי' שמאיר ומהווה ומחי' הוא הארה בעלמא כמ"ש אני הוי' לא שניתי ואתה הוא עד שלא נבה"ע ואתה משנבה"ע בלי שינוי בעצמותו ומהותו כי עצמותו ומהותו קדוש ומובדל מגדר עולמות ומקור התהוות הוא רק מאור וזיו של א"ס ב"ה רק שהאור הוא ג"כ א"ס ובלתי בעל גבול ותכלית ועל האור נופל לשון אין א"ס כי על עצמותו ית' אין לו תחלה ואין לו תכלה ונק' קדמון לכל הקדמונים. אך האור שמאיר ממנו ית' אין סוף להתפשטותו ואעפ"כ הוא בטל בעצם במציאות כזיו השמש בשמש וזהו שגם עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, פי' כי מה שנק' בלשון המקובלים אור הוא נק' בפסוק שם והוא ושמו בלבד הוא בחי' אוא"ס שהוא בלתי בעל גבול ונק' שמו הגדול שלגדולתו אין חקר. כידוע שיש ז' שמות שאין נמחקים, שם אל ושם אלקים כו' שהן התלבשות אוא"ס בז' מדות שהם מקור להשתל' העולמות כי אמרתי עולם חסד יבנה חסד אל כל היום, ושם אלקים מדה"ד לשון דיין שהמדות הם מקור העולמות שאם אין עולם אין שייך [על מי] לומר מדה"ד ומדה"ר, אבל שם הוי' שהוא שמו הגדול הוא מורה על עצמותו שקדוש ומובדל מגדר עולמות ונבראים דלאו מכל אינון מדות איהו כלל. אך באמת עיקר ומקור התהוות וחיות העולמות כולם הוא דוקא משמו הגדול וכמו שארז"ל במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו, פי' כי [להוות] עולמות ונבראים בכלל הוא למעלה ירידה והשפלה שאין ערוך בע"ג לגבי בלתי בע"ג, ובפרט שיהי' התהוות עולמות ושמים דעולם העשיה ירידה והשפלה זו הוא כמ"ש מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, וזהו במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וכמ"ש משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול, כי כל העולמות ועליות דג"ע העליון והתחתון ותה"מ ועולם הבא אין ערוך לגבי אוא"ס ב"ה בעצמותו כי ע"ז נאמר ונק' א"ס ואין סוף להתפשטותו למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, וזהו משובח לשון שבח וכל שבח הוא לפי ערך השכל וההשגה, וכל ההשגות אינם אלא בשמו הגדול, אבל עצמותו ומהותו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, וזהו שנאמר נורא תהילות דלא ידע בר איהו. אך עיקר ומקור כל העולמות ועליות העולמות בהשגות הוא בשמו הגדול וכמ"ש לך הגדולה (והגבורה) [כו' לך הוי' הממלכה לך הוי' הגדולה] הוא למעלה ענווה ושפלות שיהי' גדול הוי' ומהולל מאד כמו באצי' שנק' יחודא עילאה לך הוי' הגדולה (והגבורה) שהגדולה בטל וטפל לך ואינו נחשב ולך הוי' הממלכה הוא מל' כל עולמים דבי"ע בראתיו יצרתיו אף עשיתיו בבחי' ריבוי והתחלקות בהשתל' המדריגות ראשית התחלקות לד' חיות שבמרכבה ואח"כ לי"ב בקר דבריאה כמו ד' דגלים דישראל נחלקים לי"ב שבטים ואח"כ לששים רבוא, כך למעלה בששים רבוא והתחלקות עד שאין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה והמזלות מקבלים משמרי האופנים וחיות כי גבוה מעל גבוה עד שיוכל להיות ריבוא התחלקות בדצח"מ הגשמי. ומה שאמר הממלכה בב' ממין היינו כי מלכותו בכל משלה דהיינו גם בע' שרים שהם נפרדים ולמטה בע' אומות ששרשם משם כמ"ש ואתה מחי' את כולם ואתה מושל בכל, וזהו שלע"ל כתיב והיתה טזלה' המלוכה כי אז אהפוך אל עמים כו' והבו לה' משפחות עמים והי' למלך על כל הארץ אבל עכשיו שפעמים הם נפרדים מאלקות כי כל אלקי העמים כו' וכחשו בה' כו' כתיב ממלכה היינו עולמות דבי"ע בקדושה מלכותו ברצון קבלו עליהם, כמ"ש וכולם מקבלים עליהם עומ"ש אבל על עולמות הנפרדים הוא בחי' ממשלה כמ"ש מלכותך מכ"ע וכמ"ש מלכותו בכל משלה, וזהו במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. אך ע"י מי הוא ההשפלה והירידה כזו דשמו הגדול להיות התפשטות אוא"ס למטה מטה עד שאין תכלית הוא ע"י גוי גדול כמ"ש באברהם ואעשך לגוי גדול שנאמר בו כי מי גוי גדול אני מעמיד ממך, ולכך נק' ישראל גוי גדול שמקבלים משמו הגדול וכמ"ש וקרבתנו מלכינו לשמך הגדול וע"י ההמשכה לכל העולמות כולם וכמ"ש ברוך אתה כו' ואח"כ מלך העולם והם מעריצים ומקדישים וממליכים את המלך הגדול ולכך נק' ישראל לי ראש, וע"ז אמר לא יעקב כו' כי אם ישראל כי יעקב הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה יו"ד עקב שממשיכים מיוד דשם הוי' דשמו הגדול לבחי' עקביים היינו למטה ע"י שישראל שמך לי ראש. וכמו עד"מ הנשמה המחיה את הגוף שממלא את כל הגוף בכל אופני ריבוי התחלקות החיות דרמ"ח אברים אך המשכת כללות גילוי בחי' חיות הנפש הוא במוח ומשם מקבלים כל רמ"ח אברים כל אחד לפי מזגו ותכונתו ולכך המוח מרגיש בכל האיברים כי בו כללות חיות כולם ובכלל הם ג' אברים כללים לבא ומוחא וכבדא והם כלים לנר"נ משכן הנשמה במוח ומשכן רוח חיים הוא בלב והנפש בדם הנפש שמכבד שהוא שולח הדמים והחיות לכל האברים, ועיקר השראת הנשמה הוא במוח כך למעלה תלת שליטין אינון לעילא מוחא ולבא וכבדא, וזהו שאמר לכבודי בראתיו עולם הנשמות יצרתיו עולם המלאכים עשי' עולם המעשה ובכלל שרבוא רבבות עולמות נחלקים בדרך כלל לג' [עלמין דבריאה יצי' עשי' ישראל עלו במח' דבראתי' בכלל שהם] בחי' ראש ומוחין שהם בחי' הנשמה [ויצרתי' הוא בחי' רוח כו' ישראל לי ראש כבי' שהם הראש] ומקור לכל ההמשכות משם הוי', וזהו הוי' אלקינו ועי"ז נעשה מלך העולם, וזהו בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית.

אך מ"ש עוד בשביל התורה שנק' ראשית הוא כמ"ש בזהר תלת קשרין מתקשרין ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה שהוא שמו הגדול כמ"ש ישראל עם קרובו ע"י כי קרוב אליך הדבר בפי' כו' זהו הדיבור דתורה ועי"ז וקרבתנו מלכינו לשמך הגדול וכמ"ש על התורה ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועי' יום יום שהשעשועים ותענוג הפשוט דשמו הגדול הוא ביום יום דתורה שהוא תושב"כ דמח"ע נפקת ותושבע"פ בחי' בינה כי יומו של הקב"ה הוא אלף שנה וב' אלפים הוא אאלפך חכמה אאלפך בינה דהתורה שנק' חכים ולא בחכ' ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא ובחכמה ובינה דתורה הם השעשועים ותענוגי הפשוט הנ"ל כמ"ש חכמת אדם תאיר פניו וכמו ר' אבוה שמצא תוספתא חדתא צהבו פניו שגילוי התענוג הוא במוחין שבראש, כך יובן דישראל נק' ראש לגבי העולמות ונבראים והם הכלי דתלת חללין יזדגולגלתא שבראש, אך עיקר [המוחין] הוא החב"ד דתורה כנ"ל בענין יום יום וע"י מתגלה השעשועים ותענוג הפשוט דשמו הגדול כי ישראל מתקשראן באורייתא ותורה בהקב"ה כידוע דאורייתא וקוב"ה כולא חד וזהו בראשית ב' ראשית דישראל שנק' קדש לה' ראשית תבואתה וראשית דתורה שה' קנני ראשית כו' קדם מפעליו מאז. ובזה יובן מארז"ל ויתר הקב"ה על ע"ז וג"ע וש"ד ולא ויתר על ביטול תורה כמ"ש על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי כו' על שמאסו בתורה. ולכאורה אינו מובן איך שייך לומר על א' שעבר עבירות חמורות כמו ע"ז וג"ע וש"ד שהוא רשע גמור איך מועיל לו עסק התורה הרי נאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ולמשמאלים בה סמא דמותא. אך באמת המכוון על כללות הדור שאם ישראל בכלל עוסקים בתורה דמחכמה נפקת הגם שבפרט יש בהם פושעים בעוונות חמורות כנ"ל ויתר להם גם על ע"ז וג"ע וש"ד, כי על התורה קיום העולם והארץ ולא ויתר על ביטול תורה בכלל שהיא המקור לכללות החיים העליונים דנשמות ישראל בכלל שהם הראש ומוחין ע"י התורה ע"כ ע"ז אבדה הארץ שהוא הגלות ע"י ביטול תורה היינו על מאסם בתורה.

ויובן בתוס' ביאור מה שייך הגלות דוקא לביטול תורה כידוע שהגלות נק' בשם שינה כמ"ש אני ישנה בגלותא וכי יש שינה לפני המקום הלא נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אך עיקר השינה הוא הסתלקות המוחין וכמו באדם כשהוא ניעור המוחין והשכל והדעת בגילוי בראש וכל דבריו הם בהשכל ונק' אדם א' ד' מ"ם מחשבה דיבור ומעשה שכל מה שעושה ומדבר ומחשב הוא הכל על נכון. אך בעת שינה השכל והמוחין מסתלקין ממנו להעלם הנפש ולא נשאר כ"א כח המדמה אעפ"י שהוא חי אבל החיות הוא בתכלית הקטנות עד שיוכל לקבל ב' הפכים בנושא א' כמו בחלום מה שלא הי' ולא יהי' כלל ומזה יובן למעלה קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא דלא ידע היינו עד"מ הסתלקות המוחין דישראל לי ראש והתורה והיינו ע"י ביטול ומאסם את התורה דמח"ע נפקת שהוא הכלי לשמו הגדול לכן נשארים הנהגות העולמות בקטנות. וכידוע שיש ב' מיני הנהגות העולמות למעלה, א' כשההנהגה ע"י מוחין וחכמה דתורה כידוע דבאורייתא ברא הקב"ה את העולם ובאורייתא אתקיים עלמא היינו שבהמדות חסד דין רחמים ה(וא כ)[ם ב]דעת וחכמה כמ"ש ובדעת חדרים ימלאון חדר ר"ת חסד דין רחמים והן ע"פ חכמה ודעת דתורה והעיקר ע"י שישראל עוסקים בתורה ועושים רצונו ש"מ אז ישראל הם לי ראש והם העיקר וכל העולמות מקבלים מהם ועל ידם כנ"ל באריכות וגם הע' שרים ואומות העולם מקבלים מהם ועל ידם התמצית דוקא, וכמו הע' פרים שמקריבים בז' ימי החג כנגד הע' שרים כי מלכותו בכל משלה כנ"ל. אבל כשאין ישראל עוסקים בתומ"צ אז הסתלקות המוחין ופנימיות רצה"ע ומתנהג[ים] העולמות מחיצוניות המדות והמוחין כמשל האדם שמתנהג ע"פ מדות וטבע כמו שהוא בטבע חסדן או פזרן או להיפך בטבע קמצנות ואכזריות נק' פרא אדם, היינו שהפזרונות הוא שלא במדה יחונותן גם לשאינו ראוים כלל וכמו שאמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך מפני שהוא רק חסדן בטבע אבל הקב"ה השיבו כי ביצחק יקרא לך זרע וכו', וכמ"ש כל מי שאין בו דיעה אסור לרחם עליו והוא אינו מבחין ונותן לכל. או מדת הקמצנות בלי שיעור שאינו נותן כלל והכעס הוא בלי שיעור או הנדיבות בלי שיעור ומטיב לרעים ולטובים מפני שמתגלה שמתנהג לא בהשכל. אבל המתנהג מדות שלו ע"פ שכל ודעת ע"ז נאמר יכלכל דבריו במשפט, וכשעושה טוב וחסד הוא דוקא לראוים כמו בני תורה וכמארז"ל ע"פ אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וזהו עיקר האדם שמתנהג ע"פ חכמה ודעת. כך יובן למעלה שבגלות הנק' שינה הוא בחי' הסתלקות המוחין דחכמה דתורה שנק' מוחין דגדלות ע"י ישראל שנק' גוי גדול, וכשישראל מואסים בתורה אז הם בגלות שנק' שינה וההתנהגות הוא ע"י מדות ומוחין דקטנות למעלה כו' וע"פ מדות לבד הגם שהם גבוהין בשרשן מהמוחין למעלה מעלה מהחכמה שנק' בשרשם טורי חשוכא ששם כחשוכא כאורה ואם צדקת כו' ומשם מקבלים גם החיצונים המגביהים כנשר וזהו מ"ש הקול קול יעקב כו'. וארז"ל כשאין קול יעקב אז הידים כו' כי שממית בידים תתפש והוא בהיכלי מלך אבל כשהקול קול יעקב דתורה אז ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי ואין הידים ידי עשו. וזהו שעיקר הגלות והשינה שהוא הסתלקות המוחין למעלה הוא מביטול תורה דכללות ישראל שמתקשראן בהתורה והתורה בקוב"ה. וזהו וויתר הקב"ה על ע"ז וג"ע וש"ד ולא וויתר על ביטול תורה כי כמו במשל באדם כשהמוחין שבראש הם בשלימות בריאות אז יוכל לחיות הגם שיש לו כמה קלקולים בהאברים וגם אם חסר איזה אבר לגמרי כי עיקר החיות הוא בכלל בראש ומוחין שלו ומשם יחיה אבל אם יש קלקול בראש ומוחין אינו יכול לחיות כלל ולזה הוא נקיבת המוח במשהו, ש[יצא] עיקר ומקור החיות שלו הגם שהאברים הם בשלימות או כמו שעיקר השינה הוא מחלישות המוחין ובשינה אינו מקפיד כלל אם זבובים ופרעושים הולכים עליו ושותק כך בגלות כתי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה ומי כמוך באלים באלמים כו' גוים מרקדים בהיכלו והוא שותק. וזהו על מה אבדה הארץ שהוא בחי' גלות ושינה כבי' ע"י עזבם את תורתי ומאס(תי)ם בתורה, כי בראשית ב' ראשית ישראל ותורה וכמ"ש הבוחר בתורה והבוחר בעמו ישראל שעי"ז הוא התגלות והמשכת דשמו הגדול, לכן כשישראל הם בגלות כתי' ומה תעשה לשמך הגדול.

ועתה יובן ענין עולת תמיד העשויה בהר סיני כמארז"ל יוחנן כה"ג ביטל המעוררים שהי' אומרים עורה למה תישן הוי' ואמר וכי יש שינה לפני המקום והקושיא הלא יש בחי' שינה כמ"ש אני ישינה בגלותא. אך הענין הוא דיוחנן כה"ג הי' בזמן בהמ"ק ואז היו מקריבין קרבנות תמידים כסדרן והקרבנות הם ריח כמ"ש ריח ניחוח להוי' והריח מבטל השינה כמו באדם כשחטפו שינה ונותנין להריח ריח חזק ונעשה חיזק בהמוחין מחדש כידוע שהריח הוא דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף כמו המאכל שמחבר חיות הנפש המלובש בגוף עם האברים הכללים והפרטים. אבל הריח מעורר חיות יטממקור החיים של עצם הנפש המאיר בבחי' מקיף שיתגלה בפנימיות וזהו שעיקר הריח הוא בחוטם שהוא הנשמה שהוא העלם ומקיף הנפש ששורה בחוטם ואף וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים שהארת^* חותם שהוא ענין א' עם החוטם כי (שין) [טית] ותיו מתחלפים בדטלנ"ת וזהו ענין דתפלה שנק' ג"כ ריח כמו ריח דקטורת וריח דקרבנות כמ"ש ישימו קטורה באפיך מנחת ערב וכמו לבעל החוטם אני מתפלל וכמ"ש למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך שהוא חוט[מ]א דא"א שמשם נמתקין כל הדינים וקטרוגים שעל ישראל ע"י התפילה שנק' ריח וכמו"כ ע"י הקרבן, וזהו שקרבן גימט' ארך אפים וזהו דוקא ע"י הריח דאתכפייא כמארז"ל ע"פ ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו וארז"ל אינה דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים וא'. ומבואר בתניא לפי שבימיהם הי' הרגילות לחזור פ"א מאה פעמים והרגל נעשה טבע לכן נק' עדיין לא עבדו אעפ"י שהוא צדיק אבל כששונה מאה פעמים וא' זהו יותר מהטבע רגילותו והוא מהפך הטבע נק' עובד אלקים, כי אלקים הוא שורש ההעלם וההסתר ואלקים בגימט' הטבע ששורש ההסתר וההעלם הוא משם אלקים כמ"ש אכן אתה אל מסתתר ועובד אלקים הוא כמ"ש אשר ברא אלקי' לעשות לתקן שיהי' יחוד הוי' באלקים גילוי הוי' גם למטה כמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כו'. וזהו דייקא ע"י היפוך הטבע, וזהו עיקר עבודת האדם בעוה"ז השפל לתקן בעבודה דמ"ע ומל"ת בסור מרע ועשה טוב באתכפייא יותר מכפי הטבע וע"ז אמר כד אתכפייא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה כו'. וזהו ענין הק"ש ותפילה למסור נפשו באחד בביטול הרצון מכל וכל ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצ(ה)"ריך גם ביצה"ר. וזהו הריח העולה למעלה מעלה לעורר עצמיות אוא"ס דשמו הגדול וזהו שנאמר באתי לגני זהו כנס"י אריתי מורי עם בשמי שהוא ב' מיני ריח דאתכפייא דמ"ע שנק' בשמי ואח"כ דמל"ת שנק' מורי כידוע שהמור הוא מדם חיה טמאה ששמה ידוע ומזה נעשה ריח חזק מאד המשיב את הנפש ממש כך הריח דקרבנות ותפילה שכנגד תמידין תקנו וכן קיום כללות המצות דאתכפייא דהיפך הטבע הוא ריח ניחוח להוי' שיומשך גילוי דשמו הגדול ע"י ישראל העוסקים בתורה ובעבודה דקרבנות ותפילה וכנודע. דאלמלא מעמדות דהקרבנות לא נתקיימו שמים וארץ, ולכן ביטל המעוררים.

אך ההפרש שבין ריח דקרבנות (לא נ"ת) דבני נח ובין קרבנות [בה"ס] שהוא מ"ת היינו שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע בהר סיני שהם ב' בחי' ביטול [ביטול רצון בטל רצונך מפני רצונו שזהו נשמע והקדמת נעשה לנשמע שהוא ביטול מ](ב)עצם הנשמה לבעל הרצון ועי"ז קשרו להם ב' כתרים וכתר הוא בחי' מקיף וסוכ"ע כמו כתרו את בנימין וכמו כצנה רצון תעטרנו דכתר עליון איהו כתר מלכות הם בחי' מלכותך ומלכות כל עולמים שהם ב' מיני שלום התחברות כמ"ש או יחזיק במעוזי שלום לי שלום יעשה כלי ב' מיני שלום שלום בפמשמ"(ט)[ע] ושלום בפמש"(מ)[ט] שהוא ב' מיני מלכיות התחברות דשמו בגימט' רצון שהוא כתר עליון והתחברות עצמיות המאציל עם הנאצלים כמו ישראל בתורה והקב"ה שהוא עצמיות א"ס ושלום הב' (סו)[מ]כ"ע עד חיות שבמרכבה פני שור ומשם הוא שורש (הקב"ה) [הנה"ב] שבאדם שגם שם יאיר אור אלקי שיהי' ביטול הרצון דנה"ב הפך הטבע שיהי' רוח הבהמה היורדת למטה עולת תמיד שתהא עולה כמו רוח האדם העולה למעלה. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני כמו נעשה שעל כל דיבור פרחה נשמתן ואנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום ששם נתן להם הכח הזה שיהי' אתכפייא ובטול הרצון דהגוף ונה"ב וריח כזה מעורר בחי' עצמות אוא"ס דשמו הגדול וזהו ההפרש שבין ריח דקרבנות נח שהי' איש צדיק תמים ערבה לו ג"כ וירח ה' את ריח הניחוח והי' תיקון גדול לעולם ואמר ולא אוסיף עוד להכות כל חי עוד כל זרע וקציר וקור וחום ויום ולילה לא ישבתו. אבל זהו בחיצוניות אבל בהר סיני שהקדימו נעשה לנשמע בביטול פנימיות דנה"א ונה"ב הי' להם הכח לעורר למעלה מעלה בבחי' שמו הגדול כמ"ש ומי גוי גדול ערבה לו יותר וזהו שאמר צו את בנ"י את קרבני כו' תשמרו להקריב לי במועדו עולת תמיד העשויה בהר סיני וזהו וערבה לה' מנחת יהודה וירושלי' כימי עולם וכשנים קדמוניות. וזהו המשל המובא במד' שהשני ערבה לו יותר ממה שמצוה להשני לעשות כמו מאכל זה דווקא תמיד.