ויקרא

145ויקרא

במענה על מכתבו, בו מודיע אשר נסתדר בתור שוחט עופות בלונדון, ויה"ר שיהי' להצלחה בכל הפרטים.

כן שואל דעתי, אם כדאי להחליף משרתו להיות שומר אצל שו"ב גסות, לדעתי אין כדאי הדבר, וטוב יותר שעכ"פ בזמן הראשון יהי' במשרת שחיטות עופות דעתה, ובודאי ישתדל שיהי' בשביעת רצון ממנו.

מהנכון הוא שיהי' כפי האפשרי מפני זמנים שלו שעובד בתור שו"ב, לסייע ביד. . . בסניפי עבודתו השונה, ובמקצוע המתאים יותר לפי כשרונותיו ויכולתו, וידוע הבטחת אדמו"ר הזקן, אשר בזכות המס"נ שלו, הנה החסידים כשיעשו בעניניו יצליחו.

בודאי למותר לעוררו ע"ד התאמצות בקביעות עתים בתורת הנגלה ובתורת החסידות, ובפרט כשבאים למקום חדש, אשר אנשי המקום מביטים עליו שזה הגידולים דליובאַוויטשער רבי, וזה דוגמא מהו שוחט חסידי.

(ממכתב י"ב טבת תשי"ב)

... הנני בזה לאשר קבלת מכתבו מיו"ד שבט בצירוף הצעת חוק חדש בנוגע לענין השחיטה, ות"ח בעד שימת לבו.

ואשר לעצם הענין, ומבלי להיכנס לתוך פרטי ההצעה. . . כיון שאופן ההכנה לשחיטה הוא גם כן מענין השחיטה, לכן כמו שאין כל מקום לאיזה משרד ממשלתי לדון, ואין צריך לומר לחוקק, בכל הנוגע לדיני שחיטה, כן אין מקום למשרד ממשלתי לדון ולחוקק בהנוגע לאופני ההכנה לשחיטה, מאחר שיש בזה פגיעה בחופש הדת במדינה זו.

146וכאן לא חשוב אם הכוונות רצויות ואפילו אם בנוסח ההצעה אין כל סתירה לדיני השלחן ערוך. חשוב כאן העיקרון היסודי שאין לשלטון כל רשות וסמכות להתערב בתחום הדת של איזה מיעוט. ולכן כל עצם שקלא וטריא מצד אירגון או משרד ממשלתי בשטח הדת מופרך מעיקרא, ולא על הממשלה להכריע במקום שיש חילוקי דיעות בין רבנים בנוגע לאיזה ענין דתי שהוא.

(ממכתב טו"ב בשבט תשכ"ו)

להערתו בענין "מע"ג קרקע"^* — ממנחות (ז, א ושם) מוכח דגם בקדשים (וקדושה) דבר הנמצא בתוך הכלי משתנה ע"י שהאדם האוחז הכלי מניחו ע"ג קרקע (אלא שיש ענינים בקדושה שאי"ז מעכב) — ועיין שבת ה, ב — ובמילא בעניני (קדושה ו)ברכה וכיו"ב שבין אדם לאדם (משא"כ בקמיצה וקידוש) פשיטא שאם רוצה שיהי' ונתן — אינו בטלי מע"ג קרקע (גטין עח, א) והחילוק לקידושין (ח, ב) מובן.

(ממכתב תמוז תשכ"ה) 147... ערך^* אבד אשמו, והפריש אחר ונמצא הראשון ושניהם עומדים, שלא נמצא בזה מפורש, האם הדין בזה כמו בקרבן פסח שאיזה שירצה יקריב (רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ד' הלכה ו') או כמו בפר ושעיר של יוהכ"פ, דיקרבו הראשונים (רמב"ם הלכות עבודת יוהכ"פ פרק ה' הלכה טז').

מה שנראה לפע"ד בזה, שבכגון דא שלא נמצא מפורש, יש למצוא סמוכין ממקום אחר ולא חידוש, וכיון שנאמר הכלל — וכמובא גם בספרו ערך אבד פסח — כל שבחטאת מתה, באשם עולה (נזיר כה') לגירסת ר"ת, וכל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים, הדין שוה בשניהם בפסח כמו באשם, ואפילו לפי גירסתנו, באשם רועה, הרי לכל הדיעות מהלכתא הוה אמינא דאי אקרבה לא לחייב עלי' ולא כלום, ורק מקרא קמ"ל וכו' היינו דהשייכות אשם ועולה בהדי הדדי ואיצטריך קרא וכו'.

הסברא דאשם ועולה ב' קרבנות הם ודיניהם שונות הם, הרי בפסח ושלמים דינים שונים הם, ובכל זה איזה שירצה יקריב. . .

(ממכתב שנת תש"כ)