שיחה א

167שיחה א

א. "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה גו' ולא מעבר לים היא גו'"¹ ופרש"י² "לא בשמים היא" — "שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה".

ובפשטות כוונתו, דמ"ש "לאמר מי יעלה לנו השמימה גו'" אין פירושו שאילו היתה התורה בשמים היתה זו הצטדקות והתנצלות שאי אפשר להשיגה, ולמעשה אין זו הצטדקות מכיון שתורה לא בשמים היא, אלא להיפך, שגם "אילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי'"³.

ומקורו של פירוש זה הוא בגמ'⁴: "אמר רבי אבדימי. . לא בשמים היא, שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחרי' [ולא מעבר לים היא שאם⁵] מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחרי'". אלא שרש"י משנה מלשון הגמ', ובמקום "שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחרי'" — כ' "שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי'"⁶.

וטעם השינוי מובן בפשטות: בגמ' באה דרשה זו בהמשך למ"ש שם לפנ"ז⁷ ד"אין תורה נקנית אלא בסימנין. . עשו ציונים לתורה כו'" — ש"צריך⁸ לטרוח להעמיד סימנין ולהערים תחבולות כדי להתקיים⁹ התורה בלומדי'", וע"ז מביא ראי' מדרשת ר' אבדימי דמפרש דקרא ש"אם בשמים היא אתה צריך לעלות אחרי'", היינו שהמדובר בענין של תורה שהוא באופן של "בשמים" לגבי האדם הלומד (מרוחק קצת משכלו וזכרונו) שלכן הוא "צריך לעלות אחרי'" — לעשות תחבולות לקיימו בשכלו כו'. אבל בפרש"י שמפרש לפי פשוטם של כתובים, דייק לומר "שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי'", מאחר שהמדובר בפשטות הוא בענין של אילו יצוייר ("אילו היתה"), אבל לפי המצב הקיים הרי התורה אינה בשמים אלא "קרוב אליך הדבר מאוד", ואין צורך לעלות אחרי'.

אבל צריך להבין: כיון ש"לא בשמים היא גו' מי יעלה לנו השמימה גו'" לפי פשוטו, הוא ענין של "אילו יצוייר" — מה דחקי' לרש"י לפרש, שכוונת הכתוב היא ש"אילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' כו'", ולא פירש כפשוטו, שאילו היתה בשמים הייתם יכולים לטעון שאין ביכולתכם להשיגה ("מי יעלה גו'")?

168ב. במפרשים ביארו הכרחו של רש"י באופנים שונים, ומהם:

א) שהוא ממ"ש בסיום הפרשה "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" — "דאי¹⁰ ס"ד שפי' המקרא הוא שאילו היתה בשמים לא הי' נמצא שום איש לעלות שם להביא לכם צ"ל שעכשיו שאינה בשמים תוכלו למצוא אנשים להביאה לכם, ואין הדבר כן שהרי אחר זה סיים כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו ואינו אומר ונמצא אנשים להביאה לכם". וע"כ צריך לבאר, שכוונת הכתוב ב"כי קרוב אליך הדבר גו'" היא שעתה קרוב אליך הדבר גו' לעשותו, משא"כ אם היתה בשמים (אף שג"כ צריכים לעשותו, מ"מ אז) — היית צריך לעלות באמת¹¹.

ב) מיתורא דקרא דמלת לאמר (דהול"ל "לא בשמים היא לעלות אלי'" וכיו"ב), דמשמעו לאמר לאחרים, "וה"ק לא בשמים היא שאילו היתה בשמים היית צריך לאמר מי הוא שיש בידו כח ואון יעלה לנו בשבילנו השמימה כו' וישמיענו אותה כו'"¹².

אמנם מלבד מה שקשה לב' הפירושים, דלכאורה אין בהם די הכרח להוציא פירוש הכתוב מפשוטו [בנוגע לפי' הא' הנ"ל הרי אפשר לפרש שבסיום הכתוב מוסיף על התחלתו, שלא זו בלבד ששולל מלחשוב שהמצוה רחוקה ונפלאת, בשמים או מעבר לים, כי באמת לא בשמים היא ולא מעבר לים¹³, אלא עוד זאת — "קרוב אליך הדבר מאוד גו'": ובנוגע לפי' הב' שההוכחה לפירוש זה היא מיתורא דקרא ד"לאמר", הרי את"ל שזוהי כוונת רש"י, הו"ל להעתיק גם תיבת "לאמר", או עכ"פ לרמזו ב"וגו'", כדרכו של רש"י שמביא מהכתוב תיבות אלו שבהם הוא הקושי או ההכרח לפירושו] —

יש לשאול בגוף הענין: מהו הצורך כ"כ להודיענו פעמיים ובאריכות ש"אילו היתה בשמים (בעבר הים) היית צריך לעלות אחרי' (יעבר לנו)" מאחר שבמציאות אינה בשמים ואינה מעבר לים?

יש מפרשים¹⁴, שלפי פרש"י כוונת הכתוב כאן להוסיף הדגשה וביאור אודות חשיבות ויוקר התורה, שאף אילו היתה בשמים הי' לכם "לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה", היינו "לעלות אחרי' וללמדה" — עד כדי כך צ"ל ההשתדלות להשיגה — ומזה נלמד בכ"ש וק"ו עד כמה 169חייבים להשתדל לדבק בה עתה אשר היא באמת קרובה לכם מאוד!

[וההכרח הוא מיתורא דאריכות הכתוב "לא בשמים היא גו', ולא מעבר לים היא גו'" — שהרי זהו ידוע וגלוי לעין כל, שהתורה היא לא בשמים ולא מעבר לים, והי' מספיק מה שנאמר לפנ"ז "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא"¹⁵, ומוכח מזה שהכתוב משמיענו כאן ענין חדש הבא להוסיף ביוקר וחשיבות התורה אצל בנ"י].

אבל פירוש זה צ"ע, דאע"פ שיש כמה פרשיות בתורה העוסקות בהדגשת וביאור חשיבות ויוקר התורה, מ"מ פשטי' דקרא הכא לא משמע דנחית לזה, דמתוכן המשך הכתובים — "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא גו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" — משמע שכל כוונת הכתוב כאן אינה אלא להדגיש שהתורה ה"ה דבר ה"קרוב אליך מאוד" (היינו שאין צורך ביגיעה יתירה בשביל זה) — ואילו ההדגשה הנ"ל (בהפלאת החשיבות ויוקר התורה) שגם אילו היתה בשמים "היית צריך לעלות אחרי' וללמדה" (לפי פי' הנ"ל) הרי היא במובן הפכי, שיש צורך בהשתדלות ופעולת האדם.

ג. ויובן זה בהקדם דיוק לשון רש"י "שאילו כו' היית צריך לעלות אחרי' וללמדה". דלכאורה: בפסוק נאמר "מי יעלה גו' ויקחה לנו", וא"כ הו"ל לרש"י לומר "ולקחת אותה" (וכיו"ב) — ומדוע שינה רש"י מלשון הכתוב וכ' "וללמדה"¹⁶? וביותר תמוה: גם בגמ' נאמר רק "לעלות אחרי'", ורש"י מוסיף על ל' הש"ס "וללמדה".

ויש לומר, שבזה מדגיש רש"י, שהכתוב לא איירי בקיחת והבאת התורה מן השמים [ע"ד פי' התרגום ירושלמי כאן¹⁷ "לא בשמים היא אורייתא למימר אלווי מן אין הוה לן חד כמשה נביא די יסוק לשמיא וייתא יתה לן"¹⁸] — כי זוהי מילתא דפשיטא שלאחר מתן תורה שוב תורה "לא בשמים היא", ואין הכתוב צריך לשלול טעות כזו, שיש צורך להוריד את התורה עוד פעם מן השמים — אלא חידוש התורה כאן הוא בנוגע ללימוד התורה. דאף שהתורה כבר ניתנה לבנ"י (והיא נמצאת בארץ), עדיין יש מקום לטעות, שאי אפשר ללמוד התורה בקל (ולהבינה כדרוש), וצריכים "לעלות אחרי'" כדי ללמדה — וע"ז אומר הכתוב "לא בשמים היא", שכל כך "קרוב אליך הדבר מאוד", שכדי ללמוד את התורה אין צורך ליטלטל ממקומו כלל, אלא בכל מקום המצאם, יכולים בני ישראל ללמוד תורה, "כי קרוב אליך הדבר מאוד".

וזהו גם ההמשך בפרש"י עה"פ "כי קרוב אליך הדבר מאוד" — "התורה ניתנה לכם בכתב ובע"פ" — והיינו, ש 170כיון שהתורה ניתנה בשלימותה, "בכתב ובע"פ", לכן, אין שום קושי בלימוד התורה, והריהי בידם של ישראל בכל מקום שהם.

ועפ"ז מתורץ בפשיטות הטעם שרש"י מפרש "שאילו היתה שם היית צריך לעלות אחרי'" (ולא שזוהי התנצלות שאילו היתה בשמים לא הי' אפשר להשיגה) — כי מאחר שהכתוב מדבר כאן רק ע"ד "ללמדה" [כי בנוגע להבאת התורה לארץ אין שום קס"ד שיש צורך לעלות עוד פעם להורידה מן השמים, דפשוט שמעת מ"ת הרי היא נמצאת בארץ], א"כ מובן ופשוט שאין המדובר כאן ב"שמים" כפשוטם, מקומה של התורה קודם שניתנה, אלא במקום רחוק בארץ גופא (כדלקמן סעיף ד), שיש קס"ד לומר שהאדם צריך לנסוע מסעות לשם כדי ללמדה, וזהו ששולל הכתוב באמרו "כי קרוב אליך הדבר מאוד גו'".

ד. הסברת הענין:

פרשה זו ד"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום", באה בהמשך וכסיום הפרשה שלפני' המספרת אודות הירידה לגלות והשיבה מן הגלות — "ויתשם¹⁹ ה' מעל אדמתם. . והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה. . והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה"א שמה ושבת עד ה"א. . ושב ה"א גו' וקבצך מכל העמים. . אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך. . והביאך ה"א אל הארץ. . ומל ה"א את לבבך". ואח"כ מסיים²⁰ "ואתה תשוב ושמעת. . ועשית את כל מצותיו. . כי תשמע בקול ה"א לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה".

ועפ"ז י"ל בפשטות, דמ"ש "לא בשמים היא גו' מי יעלה לנו השמימה גו'" הוא בהמשך לדברי הכתוב לפנ"ז, "אם יהי' נדחך בקצה השמים", שמובן ופשוט שאין הכוונה ל"שמים" כפשוטו [ועד שרש"י לא מצא לנכון לפרש כיצד יתכן שבן אדם יהי' נדח "בקצה השמים"] — אלא שכוונתו מקום רחוק ביותר ממקום ישוב בני ישראל.

וכמשנ"ת במק"א בארוכה, שמפרש"י עה"פ²¹ "ערים גדולות ובצורות בשמים" — "דברו הכתובים לשון הבאי", מובן, שבשאר מקומות בתורה שנאמר לשון שמים, אינו לשון הבאי, אלא פירושו בפשטות, מקום גבוה ביותר בארץ, או מקום רחוק בארץ גופא²² [ועוד זאת: אפילו במקום שנאמר "שמים" ותוכנו שייך לפי' הפשוט דשמים — "למטר השמים תשתה מים"²³, אין הכוונה שמים ממש, שהרי הגשמים יורדים מן העננים, אלא ביחס להאדמה והארץ שעלי' יורדים הגשמים, קוראים למקום העננים שלמעלה מזה בשם "מטר השמים", ועד"ז "ועוף²⁴ יעופף על הארץ על פני רקיע השמים"²⁵, 171וכיו"ב²⁶]²⁷.

ולפי זה מובן בפשטות מ"ש "לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו גו' ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו" (שהם לנגד שני הפרטים "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" שבכתוב שלפנ"ז, כמ"ש במפרשים²⁸) — דכאשר בנ"י נמצאים בגלות בין הגוים, "בקצה השמים" וכיו"ב, שלא יאמרו שבכדי לשוב לתורה ומצותי' עליהם לעלות אחרי' במקום נפלא או גבוה כמו השמים, או רחוק מעבר לים (והם שני אופני "ריחוק" שבמצב בנ"י בהיותם בגולה בריחוק ממקומם וארצם בארץ הקודש — ריחוק נפלא באופן של "שמים", או ריחוק סתם, "מעבר לים") — והיינו לחזור למקומם וישובם לאה"ק²⁹, אלא — "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

ה. מיינה של תורה שבפרש"י:

מבואר ברמב"ן³⁰ שהכתוב כי "המצוה הזאת" דפרשתנו קאי על התשובה הנזכרת בפסוק שלפנ"ז "כי תשוב אל ה"א בכל לבבך ובכל נפשך", וכמ"ש בלקו"ת³¹ הראי' לזה דלא איירי בכל התורה כולה, כי אי הכי הול"ל כי כל המצות בלשון רבים.

[והטעם שרש"י אינו מתרץ הלשון "כי המצוה הזאת" בלשון יחיד (שהרי לפירושו לא קאי על התשובה, אלא על כל התורה (כנ"ל), כמו שפי' "התורה ניתנה לכם בכתב ובע"פ"), כי מובן בפשטות, מאחר שהכתוב בא להדגיש איך שהתומ"צ הם קרובים מאוד לכל אחד מישראל, לכן נאמר גם בלשון יחיד, "כי המצוה", להדגיש שקיומם נקל לבנ"י, כמו קיום מצוה אחת³²].

וע"פ הנ"ל יומתק התיווך בין פשוטו של מקרא והפירוש הפנימי בהכתובים שקאי על התשובה: כללות עבודתם של ישראל בהיותם בגלות בין העמים, אף שכפשוטו ה"ז לימוד התורה וקיום המצות, אבל תוכנה ופנימיותה היא תשובה, כי זה גופא שבנ"י לומדים תורה ומקיימים מצות גם כאשר אינם נמצאים על אדמתם באה"ק ובזמן שביהמ"ק קיים, כ"א בהיותם נדחים בגלות, הוא ע"י התשובה שיש בבנ"י, מצד פנימיות נפשם.

כלומר: מצד זה שבכל מקום ובכל מצב "קרוב אליך הדבר מאד", תומ"צ הם אמיתית ופנימיות מציאותו של בני ישראל — לכן גם בהיותם נדחים בקצה השמים במובן הרוחני, שבגלוי ובחיצוניות אינם קשורים עם תומ"צ, אין ענין התורה ומצות נפלא ורחוק מהם ח"ו, לא "בשמים" ולא "מעבר לים", כ"א "קרוב אליך. . מאד", הוא עצם מציאותם.

172ולכן תיכף כשמחליט לשוב אל ה', מתגלה עצם השייכות שלו, התקשרותו לתורה ומצות — "ושמעת³² בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך".

ו. והנה כתוב זה ד"כי קרוב אליך הדבר מאוד" הובא בהשער דספר התניא (והוא — הנוסח דהשער — מאדמו"ר הזקן), שהספר "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. . איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י".

וע"פ הנ"ל יש לומר (אחד הפירושים) בזה³³, דבאופן הקירוב דתומ"צ ("קרוב מאוד") לבנ"י גופא יש שני אופנים — "דרך ארוכה" או "דרך קצרה", והם שני האופנים דעבודת צדיקים ועבודת בעלי תשובה: עבודת הצדיקים, שהם כמו ש"עשה האלקים את האדם ישר"³⁴, ה"ז "דרך קצרה", בלי בלבולים — לומד תורה ומקיים מצות ודבק בהשם.

ואילו עבודת התשובה, שבאה לאחרי ש"המה בקשו חשבונות רבים"³⁴, היא "דרך ארוכה", שיש להם בלבולים כו', עד שלאחרי אריכות הדרך באים סו"ס לדרך העולה בית אל.

ושתי דרכים (אופנים) אלו הם לא רק בעבודת הצדיקים ועבודת בע"ת בפשטות, אלא ישנם בכל אחד מישראל, שישנה עבודת ה' בכל לבבך ובכל נפשך, באופן של סדר ומדידה, שבכללות היא עבודת הצדיקים³⁵, "דרך קצרה" ועבודה ד"בכל מאודך", למעלה ממדידה והגבלה, שבכללות היא עבודת התשובה³⁵ שהיא "בחילא יתיר"³⁶, "דרך ארוכה".

ושתי הדרכים מבוארות בכתוב "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" וכנ"ל, שבגלוי צ"ל עבודה מסודרת בקיום התומ"צ, ולעבוד את ה' בכל לבבך ובכל נפשך, אמנם בפנימיות צריך שיורגש בכל אחד מישראל שקיום התומ"צ תוכנו הוא ששב אל ה' בלשון הכתוב³⁷ והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, שמשיב הנפש למקורה ושרשה ולדבקה בהקב"ה — בהיותו נשמה בגוף³⁸.

וכידוע הפירוש³⁹ בלשון רז"ל⁴⁰ "תשובה ומעשים טובים", שמקדים תשובה למעשים טובים, שלהיות מעשי המצות שלו טובים ומאירים באור השם צ"ל תשובה כנ"ל.

ועל ידי שישראל לומדים תורה ומקיימים מצוות בזמן הגלות, ובפרט בעקבתא דמשיחא, שזה גופא הוא ענין של עבודת התשובה, הרי זה מוסיף בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכל אחד ואחת מבנ"י בטוב הנראה והנגלה, כולל ועיקר — ש"מיד הן נגאלים", בגאולה האמיתית והשלימה.

(משיחות ש"פ נצבים תשכ"ח, תשמ"א)