שיחה א

112שיחה א

א. כתב הרמב"ם¹: "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר² כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו³ יקח". ולפי פשוטו, מקור הדברים הוא מאמר ר' יוחנן בבבא קמא⁴.

אבל בגמ' שם ממשיך: "ואומר⁵ ואכל קצירך ולחמך [יאכלו] בניך ובנותיך ואומר⁶ מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם ואומר⁷ אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים", ומפרש בגמ' "מאי ואומר, וכ"ת נפש דידי' אבל נפש בניו ובנותיו לא, ת"ש בשר בניו ובנותיו⁸, וכ"ת הני מילי היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי לא, ת"ש מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם, וכ"ת הני מילי היכא דקעביד בידים אבל גרמא לא ת"ש אל שאול ואל בית הדמים כו'".

וצ"ב למה לא הביא הרמב"ם ההמשך, שהגוזל כו' כאילו שופך גם דם בניו ובנותיו, ואשר איסור זה הוא גם בחמסן, ואף בגרמא⁹?

בפשטות יש לומר, שהמשך מאמר ר' יוחנן לא נאמר להלכה כ"א כדברי אגדה בחומר עון גזילה, ולכן לא הביאם הרמב"ם, שאין זה ענינו של ספר יד החזקה — ספר הלכות — להביא כל הדרשות ע"ד חומר איסור גזילה.

אבל בדברי הרמב"ם מוכח דס"ל שמאמר ר"י ד"כל הגוזל כו'" להלכה נאמר¹⁰, שהרי בהמשך למאמר זה כותב (ובפרט — באותה ההלכה) "ואעפ"כ אם לא היתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים וכל המקבל ממנו דמי הגזילה אין רוח חכמים נוחה ממנו".

היינו שהרמב"ם הביא מאמר זה לא (רק) לבאר חומר איסור גזילה¹¹ (ולהעיר 113שאם זו היתה כוונת הרמב"ם הו"ל להביאו תיכף בתחילת הל' גזילה¹², או בסופן, כדרכו בכגון דא¹³), אלא בקשר לההלכה¹⁴ ע"ד תקנת השבים. ועכצ"ל שס"ל שחומר זה באיסור גזילה ("כאילו נוטל נשמתו כו'") הוא ענין להלכה. וא"כ למה לא הביא שזהו גם בחמס וע"י גרמא (וכן, דהוי כאילו נוטל נפשות בניו ובנותיו)?

ב. ויובן זה בהקדים ביאור טעמו של דבר, שהגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו. דהנה התוס' כתבו במק"א¹⁵, שהוא "משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות". והיינו, שדין זה שהגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו איירי כשהנגזל חסר "כל כך", שבמצב של "רעב כבד" הי' קונה בפרוטה זו¹⁶ חיי נפשו¹⁷, ונמצא שהגזילה יכולה להביא לידי נטילת נשמה בפועל.

[ומובן, שאין מסתבר כלל לומר, שכוונת התוס' היא, דהיות שלפעמים יתכן מצב (שאינו שכיח כלל) שהגזילה מביאה לידי נטילת נשמה ("רעב כבד ואין לו במה לקנות"), לפיכך נחשב "כל הגוזל. . פרוטה כאילו נוטל נשמתו"!

זאת ועוד: כוונת התוס' בזה היא ליישב דברי הגמ'¹⁸ "גדול אונאת דברים מאונאת ממון", ומפרש ר"א "זה בגופו וזה בממונו" — אע"פ ש"הגוזל לחבירו שוה פרוטה כאילו גזל נשמתו", כי זה ד"הגוזל לחבירו כו' — היינו משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות אבל יש הרבה בני אדם שאינם חסרים כל כך". ומוכח מזה שס"ל להתוס', שדברי ר"י "כאילו נוטל נשמתו" לא נאמרו בכל גזילה¹⁹, ואדרבה, אצל "הרבה בני אדם" לא שייך לומר כן, ולכן "גדול אונאת דברים מאונאת ממון. . זה בגופו וזה (רק) בממונו"].

אבל אי אפשר לפרש כן בדברי הרמב"ם, הכותב בפירוש "כל הגוזל את חבירו כו'", שמשמעו שזהו בכל האופנים²⁰.

[ובדעת התוס' לכאורה צריך לומר, שלפניהם היתה הגירסא "הגוזל לחבירו", ולא "כל הגוזל כו'", וכן הועתק להדיא שם²¹ "והא דאמרינן פרק הגוזל בתרא הגוזל לחבירו כו'"].

114ועוד זאת: לדעת התוס' צריך לומר, דמה שאמרו "הגוזל את חבירו. . כאילו נוטל נשמתו" הוא לאו דוקא, דהוא הדין בגונב את חבירו שוה פרוטה²², שהרי טעם זה "משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות" הוא גם בגניבה, שבכל אופן הרי הוא נוטל נשמתו ממנו. וכדמוכח מקושיית התוס' אדברי הגמ' "גדול אונאת דברים מאונאת ממון. . זה בגופו וזה בממונו", שהמדובר באונאת ממון, ועכצ"ל שהתוס' ס"ל שגם המאנה את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו²³.

משא"כ לדעת הרמב"ם, דמזה שסתם הרמב"ם (כלשון הש"ס) "כל הגוזל כו'" (והביאו בהל' גזילה), משמע²³, שקאי רק בגזילה ולא בשאר אופני לקיחת ממון חבירו.

[וקושי זה ישנו גם אם נפרש בדעת הרמב"ם, שהטעם ד"כל הגוזל כו' כאילו נוטל נשמתו" הוא (כמ"ש במפרשים²⁴) לפי ש"הממון. . ג"כ נחשב כמו אחד מחלקיו. . כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל את נפשו. . הצדיקים²⁵ חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם" [ובפרט ע"פ דברי רבינו הזקן²⁶ בנוגע לצדקה שנחשב כאילו "נותן חיי נפשו לה'", "הואיל ובמעות אלו [שנותן לצדקה] הי' יכול לקנות חיי נפשו"] — כי גם לפי ביאור זה אין הפרש בין גזילה לגניבה או שאר אופני לקיחת ממון חבירו, דכיון שמפסיד ממונו שהוא "כמו אחד מחלקיו" ה"ז "כאילו נוטל נשמתו"].

ג. והנה לכאורה יש מקום לבאר טעם הדבר, ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות הקודמות²⁷ "התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבוא לידי גזל שנאמר²⁸ וחמדו בתים וגזלו ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבוא לידי שפיכות דמים". ועל יסוד זה מוסיף הרמב"ם "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו", דכיון שגזל יכול להביא לידי שפיכות דמים, לכן אמרה תורה²⁹ שתיכף משעת הגזילה חל עליו גדר זה ד"כאילו נוטל את נשמתו".

כלומר: הא ד"כל הגוזל כו' כאילו נוטל נשמתו" אינו מפני שמעשה גזילה זה עצמו מביא לנטילת נשמה בפועל (כשיטת התוס', "דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות"), אלא מפני שמעשה הגזילה יכול להביא לידי מעשה של שפיכות דמים³⁰, ולכן נחשב מעשה הגזילה עצמו כמעשה שפיכות דמים³¹.

115[ולכן דין זה הוא רק בגזילה, כי המציאות של עמידת הבעלים בפניו להציל ממונו או למנוע הגזל, באופן שיבוא לידי שפיכות דמים, היא — "ע"ד הרוב" — בגזילה, ולא בגניבה³² ושאר אופני לקיחת ממון].

אבל קשה לפרש כן כוונת הרמב"ם כי:

א) אם כוונת הרמב"ם שהלכות אלו הן המשך של תוכן אחד מענין לענין, דכאשר מעשה אסור אחד מביא לידי מעשה אסור אחר נחשב המעשה הראשון כאילו הוא כולל את המעשה הבא על ידו, אז הול"ל תחילה "כל החומד כאילו גוזל"³³ וכיו"ב — בדומה למ"ש אח"כ "כל הגוזל. . שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו". ומזה שנקט רק הא ד"כל הגוזל כו'" משמע שזהו ענין מיוחד באיסור גזילה דוקא.

ב) למה נקט הלשון "כאילו נוטל נשמתו ממנו", ושינה מלשון "שפיכות דמים" שבהלכה הקודמת?

ג) מאופן חלוקת ההלכות ברמב"ם משמע, דהא ד"כל הגוזל את חבירו כו' כאילו נוטל נשמתו" אינו המשך וסיום ההלכות שלפנ"ז (כבהלכה הקודמת לזו³⁴ — "הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד וכו'"), אלא הוא דבר חדש.

ד. ולכן נ"ל, שהרמב"ם ס"ל, שהטעם ד"כאילו נוטל נשמתו" הוא לא משום שמעשה הגזילה עלול להביא לידי שפיכות דמים (בפועל), אלא מצד גוף לקיחת "ממון האדם בחזקה"³⁵, בע"כ של הבעלים: לקיחת "ממון האדם בחזקה" אינה רק פעולה של נטילת ממון חבירו, אלא בפעולתו זו הוא מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן ה"ז "כאילו נוטל נשמתו ממנו". ונלמד מהכתוב "נפש בעליו יקח", שכיון שבעלותו מחפץ זה מופקעת ע"י הגזילה, ה"ז כנטילת נשמתו.

וכלל זה הוא בכל הגוזל את חבירו שוה פרוטה, בלי חילוק אם חבירו עני או עשיר [אלא שאם הוא פחות משוה פרוטה, שאין פחות משוה פרוטה ממון³⁶, לא נחשב כ"נוטל את נשמתו"³⁷, כיון שבאופן זה אינו מבטל בעלות על "רכוש"³⁸], ומובן שזהו רק בגוזל חבירו, 116ולא בגניבה או בשאר אופני³⁹ אונאת ממון⁴⁰.

[ולהרמב"ם לא נכלל זה בהך דבבא מציעא שגדול אונאת דברים מאונאת ממון (דזה בגופו וזה בממונו), שזהו רק באונאת ממון ולא בגוזל את חבירו].

ועפ"ז יש ליישב מדוע לא הביא הרמב"ם את המשך דברי הש"ס דקאי ג"כ אנפש בניו ובנותיו של הנגזל וגם בחמס ובגרמא, כי ס"ל להרמב"ם דגוף הדין נלמד רק מהכתוב הראשון "נפש בעליו יקח", וכוונת ר' יוחנן בהביאו שאר הפסוקים היא להוסיף חומרא נוספת ששייכת רק בתנאים מסויימים: אם יש לנגזל בנים שאפשר שימותו כתוצאה מגזילה זו⁴¹ — מתייחסת "מיתתם" לגוזל; חידוש מיוחד בחמס שאינו מאותו הסוג ד"כאילו נוטל נשמתו ממנו" כמו בגזילה⁴², דכיון שיהיב דמי, ולא סתם לוקחו בע"כ של הבעלים, אינו מבטל בזה (כ"כ) בעלותו של האדם על ממונו (ואדרבא מכיר בבעלותו ולכן נותן דמים); גרמא — כשגורם למיתה בפועל שהמיתה מתייחסת לו, או כאשר ע"י פעולתו גורם לקפח כל מקור חיותו של השני (כבגבעונים)⁴³.

ולכן לא הביא הרמב"ם פרטים אלה ופסוקים אלה, כי כאן הביא רק מה שנוגע לגוף מעשה הגזילה [אפילו גזילה דשוה פרוטה⁴³ שהוא דבר השווה בכל (בלי תנאים נוספים)], היינו שכל מעשה גזילה שחל עליו הלאו דלא תגזול, חל עליו גם חומר זה ד"כאילו נוטל נשמתו" מצד גוף לקיחת ממון האדם בחזקה.

ה. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם דברי הרמב"ם בהמשך הלכה זו "ואעפ"כ אם לא היתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה תקנת חכמים היא שאין מקבלים ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים וכל המקבל ממנו דמי הגזילה אין רוח חכמים נוחה ממנו".

דלכאורה אינו מובן: הרי בפרק זה לפני כמה הלכות⁴⁴ כבר הביא הרמב"ם ע"ד "תקנת השבים" — דאם "גזל קורה ובנאה בבירה הואיל ולא נשתנית דין תורה הוא שיהרוס את כל הבנין ויחזיר הקורה לבעלי', אבל תקנו חכמים מפני תקנת השבים שיהי' נותן את דמי' ולא 117יפסיד הבנין", וא"כ צ"ע אמאי כתב הרמב"ם פרט זה בתקנת השבים (כשאין הגזילה קיימת) לאחרי כמה הלכות ולא כתבו לעיל, בהמשך לתקנת השבים שלא להפסיד הבנין⁴⁵?

וע"פ הנ"ל יש לומר, שזהו לפי שפרטי תקנה זו (כפי שהאריך הרמב"ם) — (א) דאיירי רק כשאין הגזילה קיימת, (ב) שהגזלן רוצה לעשות תשובה, (ג) ועוד זאת — ש"בא מאליו והחזיר דמי הגזילה", (ד) שלא רק שאין מקבלים ממנו, "אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים" — שייכים לגדר הנ"ל באיסור גזילה, דהוי כאילו נוטל נשמתו, מצד גוף מעשה הלקיחה ב"חזקה", בע"כ של הבעלים.

ביאור הענין:

כוונת הרמב"ם בהמשך לשונו בהלכה זו — "כל הגוזל כו' כאילו נוטל נשמתו. . ואעפ"כ כו'" — יש לומר, שהיא [לא רק לבאר, דכיון שגזילה חמורה כשפ"ד הרי סד"א שתשובת הגזלן היא חמורה ביותר, ולכן קמ"ל ע"ד תקנת השבים שהקילו בה — אלא עוד יותר] לבאר עיקרה וגדרה של "תקנת השבים" (כדלקמן סעיף ו).

דהנה לכאורה יש מקום לתמוה: בנוגע לההיזק ממון שבמעשה הגזילה יש מקום לתקנה זו, שהרי ממון ניתן למחילה מצד הנגזל (וגם יש בכח ב"ד להפקיר ממון), אבל כיון שמעשה הגזילה נחשב כנטילת נשמה, איך תיקנו חכמים שיש לוותר על השבת הגזילה, כאשר מחילת ממון אין בכחה לבטל זה שמעשה הגזילה הוי כנטילת נשמה?

ותמיהה זו מרמז הרמב"ם במ"ש "כל הגוזל כו' כאילו נוטל נשמתו ממנו כו' ואעפ"כ כו'", כלומר, כיון שמעשה הגזילה נחשב כנטילת נשמה, לכן לכאורה חידוש גדול במה שתקנו חכמים ש"אין מקבלין ממנו".

ובהמשך לזה כותב הרמב"ם כמה פרטים בתקנה זו, כי רק בתנאים אלה יש מקום לתקנה זו, כיון שמעשה הגזילה הוא כנטילת נשמה כדלקמן.

ו. התנאי הראשון הוא, שתקנת השבים נתקנה רק כשאין הגזילה קיימת, אבל אם הגזילה קיימת, מוכרח להשיב את הגזילה אשר גזל.

וטעם הדבר: השבת הגזילה עצמה בכוחה לתקן את העון מעיקרו, משא"כ כשמשלם דמים ולא השיב הגזילה, ה"ה מתקן רק הפסד הממון של הנגזל אבל לא את גוף העבירה [וע"ד שהוא בנוגע להלאו דגזילה, כמובן מדברי הרמב"ם בריש הל' גזילה בטעם שאין לוקין על לאו דלא תגזול, "שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר. . ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמי' וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו", דכאשר מחזיר גוף הגזילה מתקן הלאו (למפרע⁴⁶), משא"כ 118כשמשלם דמי' אינו מתקן הלאו ורק מתקן הפסד הממון⁴⁶].

ולכן, כאשר הגזילה קיימת אפשר לתקן בהשבת החפץ זה ש"כאילו נטל נשמתו ממנו", כי בזה שמחזיר גוף הגזילה לבעליו, כמו שהי' לפני הגזילה, הוי כאילו "מחזיר את נשמתו" שנטל ממנו ע"י מעשה הגזילה⁴⁷.

[ורק כאשר בנה קורה בבירה, שאז יש חשש שאם לא יוכל לשלם דמי', לא יעשה תשובה כלל, אז תיקנו תקנה מיוחדת — כי עדיף שעכ"פ ישלם דמי' לתקן הפסד הממון, מאשר שלא יחזיר כלל].

משא"כ כאשר "לא היתה הגזילה קיימת", שאז גם כאשר ישלם הדמים אי אפשר לבטל מה שנטל את נשמתו ממנו, אזי יש מקום לתקנת השבים, שלא יקבלו דמי הגזל.

ועפ"ז יבוארו גם שאר הפרטים הנ"ל:

בתיקון מעשה הגזילה יש שני דברים, תיקון העון מצד הנפעל (בסגנון אחר: כלפי הנגזל), ותיקונו מצד הפועל (הגזלן). וזה שע"י תשלום דמי הגזל לא נתקן מעשה העון (מה שנטל נשמתו ממנו), ה"ז מצד הנפעל (הנגזל), דכיון שלא הוחזר לו חפצו, וחסרה הגזלה, לא בטלה מעשה הגזילה ותוצאותיו (שהלקיחה בע"כ בחזקה הוי כנטילת נשמתו); משא"כ כלפי הגוזל, כאשר הוא מודה בכל לבבו כו' בבעלותו של חבירו על רכושו ומבטא את חרטתו וכו'⁴⁸, הרי עכ"פ מצדו יש תיקון למעשה נטילת נשמת חברו.

וזהו שכתב הרמב"ם, דדוקא כאשר "רצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה", שבזה מתקן (כלפי עצמו) מעשה הלקיחה בע"כ של הבעלים, אז אמרו חכמים שמפני תקנת השבים אין לקבל ממנו דמי הגזילה, כי רק אז לא יחסר כלום מתיקון העון האפשרי כשאין הגזילה קיימת, והרי הגזלן עשה ככל יכולתו לתקן מעשיו [משא"כ אם הגזלן לא בא מעצמו לעשות תשובה ולהחזיר דמי הגזילה, לא תקנו שלא לקבל ממנו אף דמי הגזילה (אף אם הנגזל רוצה למחול), כיון שלא עשה ככל יכולתו לתקן מעשה הגזילה שלו].

וענין זה מדגיש הרמב"ם גם בסיום לשונו, ש"עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים", שהכוונה בתקנת השבים היא לא (רק) סתם קולא (כהך דבנה קורה בבירה, שחוששים שמא לא יעשה תשובה כלל), אלא (גם) עזר כדי שיתתקן עונו, "לקרב הדרך הישרה על השבים", שישובו באמת ובלב שלם.

ז. ומהלכה זו יש ללמוד הוראה נפלאה ב"תיקון הדעות"⁴⁹ — בעבודה הכללית ד"לקרב הדרך הישרה על השבים":

אם בשביל "לקרב הדרך הישרה על 119השבים" תקנו חז"ל שימחול האדם על ממונו, הרי כ"ש וק"ו שההתעסקות לקרב את ישראל לאביהם שבשמים צריכה להיות באופן שברור אצל המתעסק בזה (וגם אצל הזולת) שאין כאן כוונה של ריוח (ריוח גשמי או אפי' ריוח רוחני) אלא כל כוונתו היא לקרב לדרך הישרה. ויתירה מזו, דכאשר ההתעסקות בזה היא גורמת לו "הפסד" — הפסד גשמי (כמו שהוא כפשוטו בנדו"ד, שאינו מקבל דמי הגזילה שלו) וגם הפסד רוחני, שמוריד ומשפיל את עצמו להתעסק גם עם מי ששייך ל"נטילת נשמה" — הרי דוקא אז רוח חכמים נוחה ממנו.

ומגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, שגם הנהגת הקב"ה היא באופן כזה⁵⁰, דכאשר "רצה הגזלן (ש"החוטא נק' גוזל אביו ואמו"⁵¹) לעשות תשובה" — הרי הוא ית' משפיל א"ע כביכול להאדם החוטא, ועוזר לו ומוחל לו, בכדי "לקרב הדרך הישרה על השבים",

ואז — כשישראל עושין תשובה — "מיד הן נגאלין"⁵² בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ בראשית תשמ"ח)