(ג)
(ג) מצוה עוברת שזמנה בו ביום. כןכו הוא בגמ' דשבת דף כ"ד ע"ב גבי מילה שלא בזמנהכז דלא אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש כו' כדאמרינן בפרק קמא דכתובותכח עיין שם, וסתמא קתניכט אפילו לא היה אפשר למולו קודם יו"ט מחמת חלישותול, אלא על כרחך צריך לומר משום דאפשר למולו אחר יו"ט כדפירש רש"י שםלא. ואע"ג דקיימא לן בסימן תקכ"ולב דמותר להוציא המת לקבורה ולהחם לו חמין במתוך שהותרה הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש כו', לא קשיא מידי דהתם הוי מצוה עוברתלג, דמצוה לקברו קודם שקיעת החמהלד כדכתיבלה כי קבור תקברנו ביום ההוא (והלילה הוא מיום שלאחריו), ומפסוק זה ילפינן קבורה לכל המתים בסנהדריןלו, וכן משמע בגמרא שם דמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה עיין שם ברש"ילז, משמע דסמוך לשקיעת החמה ליכא למיחש לפשיעותא, דמצוה לקברו בו ביום, אלא שאין עובר עליו בלא תעשהלח עד שילינולט:
הערות
- כו. לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' ל ואילך. נימוקי יו"ט.
- כז. שאינה דוחה יו"ט.
- כח. ז, א (לענין בעילת בתולה), הואיל והותרה לצורך שחיטה הותרה נמי שלא לצורך. ומבואר הטעם בתוס' שם ד"ה אמר (בתירוץ הא'), שהוא לצורך בעילת מצוה.
- כט. בדברי רבא שם. ובברייתא שם קלב, ב.
- ל. ראה רש"י שם (קלב, ב) ד"ה בין שלא בזמנה.
- לא. סוד"ה לבדו (לענין מילה ושריפת קדשים): דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב, והוא הדין לשריפת קדשים טמאים. וכדלעיל סי' שלא ס"ד. סי' תמו קו"א סק"ג. וראה סי' רמח קו"א סו סק"א.
- לב. סעיף ג.
- לג. ראה גם לקמן שם שהיא מצוה שזמנה בו ביום.
- לד. ראה אבני נזר או"ח סי' תו ס"ק א.
- לה. דברים כא, כג. רמב"ם הל' אבל רפי"ב (שהיא מצות עשה). וכ"ה לעיל סי' עב ס"ב (במוסגר). לקמן סי' תקכו ס"א. וראה לקו"ש ח"ז ע' 328.
- לו. מו, ב. ורש"י שם ד"ה ה"ג.
- לז. ד"ה משהין אותו: ואין תולין אותו שחרית, שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה, אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד.
- לח. שנאמר בתחלת אותו פסוק לא תלין נבלתו. ונתבאר ברמב"ם הל' סנהדרין פט"ו ה"ז.
- לט. דהיינו עד הבוקר.
משנה תורה, הלכות אבל י״ב - הטקסט מספריא
ההספד כבוד המת הוא לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו.
כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וכל המתעצל בהספד אדם כשר ראוי ליקבר בחייו וכל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו שמור על כך אצל הקדוש ברוך הוא.
אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם ואין משנין אותו ממטה למטה ואין מוציאין מטתו אלא דרך פתחים לא שישלשלוה דרך גגות ובשאר העם מותר לעשות.
אין פוחתין משבעה מעמדות למת ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה ואין עושין אלא בקרובים ואין עושין אלא ביום ראשון ובבית הקברות ובמקום שנהגו כיצד עושין במקום שנהגו מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל ואומרין לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן ואח"כ אומר שבו יקרים שבו ואומר לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואחר כך עמדו יקרים עמודו ואומר כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים.
כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו כך עושין לנשים ומספידין הנשים כאנשים בכל מקום אבל אין מניחין מטת האשה ברחוב לעולם שזה גנאי לאשה אלא סמוך למיתתה קבורתה.
המלקט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומרים עליהן דברי שבח להקב"ה ודברי כבושים.
המפנה ארונו של מת ממקום למקום אם שדרו קיימת עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ומספידין אותו אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חדש ואם אין שדרו קיימת אין מספידין אותו ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ואלו הן ברכת אבלים דברים שאומרים בבית האבל תנחומי אבלים שאומרים בשורה.
המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל אפילו צרורין לו בסדינו ואין אומרין עליהן קינות.
אין מספידין את הקטנים ובן כמה שנים יהיה ראוי להספד בני עניים או בני זקנים בני חמש ובני עשירים בני שש אחד זכרים ואחד נקבות.
תינוק שמת כל שלשים יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים אבל לא באיש אחד ובשתי נשים מפני הייחוד ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים בן שלשים יום גמורים יוצא בגלוסקמא קטנה הניטלת באגפיים ועומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים בן שנים עשר חדש יוצא במטה.
כל היוצא במטה רבים מצהיבין עליו וכל שאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבין עליו וכל הניכר לרבים רבים מתעסקין בו וכל שאינו ניכר לרבים אין רבים חייבין להתעסק בו ומקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה יוצאות לפני המטה לאחר המטה יוצאות לאחר המטה.
העבדים והשפחות אין מספידין אותן ואין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים אלא אומרין לו כשם שאומרין לו על שורו ועל חמורו המקום ימלא חסרונך.
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט״ו:ז׳ - הטקסט מספריא
כיצד מצות הנתלין אחר שסוקלין אותן משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ומקיפין שתי ידיו זו לזו ותולהו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד ואם לן עוברין עליו בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו על העץ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.