(ב)
(ב) הכרוך כו'. מ"ש הט"זח משום מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן צע"ג, הלא משנה שלימה שנינוט לא יקוב אדם כו' ופרש"יי ורא"ש פ"ב דביצהיא וטוש"ע סי' רס"היב וט"ז עצמו סי' תקי"דיג משום גזרת כיבוי, אף שאינו עוסק כלל בכיבוי, ופשיטא דגם התם הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כחס על השמן דר' יוסי פוטריד משום דס"ל כרבי שמעוןטו, וכ"כ בהדיא במגיד משנה פי"בטז הביאו המג"א סי' רס"היז. וכ"ש לפי מה שכתב הט"ז סימן תקי"דיח הוה אפילו גזירה לגזירה ע"ש ובמ"ש סימן רס"היט. ועוד קשה דכולי פרקין דכל כתבי איירי בהא דאי שרית ליה אתי לכבויי, אף על פי שאינו עוסק כלל בכיבוי. ואפילו לדידןכ קיי"ל הכי כמבואר בסי' של"דכא, ע"ש בב"יכב בשם המרדכי פ"ב דביצהכג והר"ן בפ' חביתכד, וע"ש בר"ן דאפילו על ידי נכרי אסור להצילכה, ואם כן הוא הדין כאן אם היה מקום לגזרת כיבוי לא היה לנו להתיר משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והטעם מבואר בר"ן שם ובסוף פ"יכו ע"ש. וכ"מ בסי' שי"אכז דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא דמי לשאר איסור דרבנן, ע"ש בב"יכח בשם ר"חכט (ובר"ן ספ"י ודו"ק), וכן סתם בתחלה בש"ע שםל (ע"ש), וכ"כ בט"ז שםלא.
והנה הרמב"ן במלחמות פי"ולב ס"ל כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכ"כ גם להרי"ף, ובריש פ"ב אסר של שעוה שמא ימחוט, וכ"כ גם להרי"ף ג"כ ע"שלג. אלא דלמ"ד בסוף סי' תקי"ד דיש איסור דאורייתא במחיטת הנר אף ביו"ט משום כיבוי (ע"ש במג"אלד ובמ"ש שם בסי' תצ"הלה), א"כ צריך לומר הא דלא אסרו לקרות לאור הנר ביו"ט, וכן להדליק בשמנים הפסולים, חוץ משמן שריפהלו, ע"כ היינו משום דלא גזרו כלל שמא ימחוט אלא שמא יטה בלבד, שההטיה קלה יותר מהמחיטה ולא גזרו אלא על דבר שקל לעשותו, כמ"ש התוס'לז (וספר התרומהלח) ספי"ו וריש ביצהלט. ולזה נתכוין ג"כ הט"זמ בתחלת קושייתו על הב"י. וכן למ"ד בסוף סי' תקי"דמא דע"י כלי יש איסור דאורייתא ואפילו הכי שלא בכלי שרי מדינא (אלא שנהגו להחמירמב) ולא גזרינן אטו כלי, כ"ש שאין לגזור על הקריאה בלבדה שמא ימחוט אפילו שלא בכלי. ועוד דאם היה מקום לגזרה זו היה ראוי לגזור ג"כ שמא ימחוט בכלי המיוחד לכך כדרכו בחול, ומחיטה זו קלה יותר מבידיו, וליתסר מהאי טעמא לקרות לאורו ביו"ט ולהדליק בשמנים הפסולים, אלא ודאי דלא גזרינן גזרה זו כלל לדעתם. וזהו ג"כ דעת רש"ל וב"חמג, ועל זה יש לסמוך במקום הצורך להקל בדברי סופרים:
הערות
- ח. ס"ק ב וסי' רעח סוף ס"ק א.
- ט. כט, ב.
- י. שם ד"ה שתהא.
- יא. סי' יז.
- יב. סעיף א. ולעיל שם ס"א.
- יג. ס"ק ו.
- יד. במשנה כט, ב.
- טו. כרבי יוחנן לא, ב. וכדלקמן סי' רעח ס"א.
- טז. הלכה ב.
- יז. ס"ק א.
- יח. ס"ק ו, שטעם האיסור הוא שמא יבוא להסתפק (לא רק מהשמן שבשפופרת, אלא) גם מהשמן שבנר.
- יט. קו"א ריש ס"ק א.
- כ. דכיבוי הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור רק מדרבנן.
- כא. שגוזרין שמא יכבה.
- כב. סוף הסי' ד"ה כתב הרמב"ם.
- כג. רמז תרפג, בשם הראבי"ה סי' תשנז.
- כד. (סא, א) ד"ה ובמקום.
- כה. וכדלקמן סי' שלד סכ"ה.
- כו. (לה, ב) ד"ה ודאמרינן אימר: אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא אלא שפטור עליה מפני שאינה צריכה לגופה בכיוצא בזה כרמלית ור"ה שוין הן. וראה תהלה לדוד סי' רעח סק"א. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 167.
- כז. ראה לקמן שם ס"א: כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות הדלקה. ושם ס"ה: הואיל ועיקרה מן התורה דהיינו אם היה צריך לגופה משא"כ הכרמלית עיקרה מדברי סופרים. וראה לעיל סי' רסו קו"א ס"ק ב.
- כח. ד"ה וכתב עוד.
- כט. שבת צו, א.
- ל. סעיף ב (שבתחלה התיר רק בכרמלית, ואח"כ כתב: ויש מי שמתיר להוציאו אף לרה"ר. וראה לקמן שם ס"ה שפסק כהאוסרים).
- לא. ס"ק ג.
- לב. ד"ה ומ"ש ומדלא. וכ"ה בחידושיו קכא, ב ד"ה ברצין. קנז, א ד"ה בכל.
- לג. וא"כ בודאי סבירא להו כמרדכי ור"ן הנ"ל שמלאכה שאינה צריכה לגופה חמירה משאר איסורי דרבנן.
- לד. ס"ק כ. ולקמן שם סכ"ג.
- לה. קו"א ס"ק ד.
- לו. שמבואר במשנה כד, ב.
- לז. קכב, א ד"ה משתמש.
- לח. סי' רמז.
- לט. ג, א ד"ה גזירה.
- מ. כאן ס"ק ב.
- מא. סעיף י.
- מב. ראה מ"א שם ס"ק כ. לקמן שם סכ"ג.
- מג. שהם דעת היש מתירים בפנים כאן, וש"נ.
שבת צ״ו א - הטקסט מספריא
הָא בְּרַבְרְבֵי, וְהָא בְּזוּטְרֵי. אָמַר רַב אַסִּי, שׁוֹנִין: כְּלֵי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה. וְלֹא אָמְרוּ מוֹצִיא מַשְׁקֶה אֶלָּא לְעִנְיַן גִּיסְטְרָא בִּלְבַד. מַאי טַעְמָא? אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: לְפִי, שֶׁאֵין אוֹמְרִים ״הָבֵא גִּיסְטְרָא לְגִיסְטְרָא״.
אָמַר עוּלָּא: פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זַבְדָּא. חַד אָמַר כְּמוֹצִיא רִמּוֹן, וְחַד אָמַר: כְּשׁוֹרֶשׁ קָטָן. וְסִימָנָיךְ, אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט. אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כְּלִי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ כְּמוֹצִיא זֵיתִים. וּמָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה מְסַיֵּים בַּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וַהֲרֵי הֵן כִּכְלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה — שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה לֹא מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּלְעִנְיַן צָמִיד פָּתִיל, עַד שֶׁיִּפְחַת רוּבּוֹ.
הדרן עלך המצניע
מַתְנִי׳ הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד — חַיָּיב. מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע — רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
כֵּיצַד? שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק מִזּוֹ לָזוֹ — פָּטוּר, הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בִּדְיוֹטָא אַחַת — הַמּוֹשִׁיט חַיָּיב וְהַזּוֹרֵק פָּטוּר, שֶׁכָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם.
שְׁתֵּי עֲגָלוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מוֹשִׁיטִין הַקְּרָשִׁים מִזּוֹ לָזוֹ, אֲבָל לֹא זוֹרְקִין.
This statement, that a hole must be large enough to enable a pomegranate to go out in order to purify the vessel, is referring to large vessels. And this statement, that teaches that a vessel is purified only when the majority of the vessel is broken, is referring to small vessels. Rav Asi said that they teach this halakha: With regard to an earthenware vessel, the measure of the hole that renders it unable to become ritually impure is large enough to enable liquid to enter it. And they only said: The measure of a small hole from which liquid seeps, with regard to the impurity of a shard [gistera]. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers that Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: A shard is used as a plate beneath a perforated earthenware vessel. If the shard is also perforated and leaks, it is no longer of any use. Because one does not say: Bring another shard to seal the leak of a shard, but throws it out immediately.
Ulla said: Two amora’im in the West, Eretz Yisrael, disagree about this topic: They are Rabbi Yosei, son of Rabbi Avin, and Rabbi Yosei bar Zavda. One said: The measure of a hole that purifies an earthenware vessel is large enough to enable a pomegranate to go out. And one said: The size of a small root. And your mnemonic to remember that neither holds that the measure is size of an olive is the expression: Both one who increases and one who decreases. They hold extreme positions in this dispute and eschew the intermediate position. Rav Ḥinnana bar Kahana said an intermediate position in the name of Rabbi Eliezer: An earthenware vessel becomes ritually pure with a hole large enough to enable olives to go out. And Mar Kashisha, son of Rabba, concluded this halakha in the name of Rabbi Eliezer: And vessels that have been perforated are like dung vessels, and so too, stone vessels and earth vessels that were not baked in a kiln, which neither become impure by Torah law nor by rabbinic law. And, as far as the matter of an earthenware vessel with a sealed cover in a room with a corpse, it maintains its impurity until the majority of it is broken.
MISHNA: One who throws an object on Shabbat from the private domain to the public domain or from the public domain to the private domain is liable. However, one who throws an object from the private domain to the other private domain, and the object passes through the public domain between the two, Rabbi Akiva deems him liable for carrying into the public domain, and the Rabbis deem him exempt.
How so? If there are two balconies [gezuztra’ot] that are private domains opposite each other on either side of the public domain, one who passes or throws an object from the one on this side to the one on that side is exempt. However, if the balconies were on the same level on the same side of the public thoroughfare, and the public domain separated the two, one who passes from one to the other is liable, and one who throws is exempt, as that method, passing, was the service of the Levites who carried the beams of the Tabernacle.
In the Tabernacle, two wagons along the same level stood behind one another in the public domain, and the Levites passed the beams from one wagon to the other through the public domain on the same side of a thoroughfare. But they did not throw from one wagon to another because the beams were heavy. Passing, which was performed in the Tabernacle, is prohibited. Throwing, which was not performed in the Tabernacle, is not prohibited.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.