טו
טו וכל זה שהמוכס הוא גזלן במוכס נכריקצג או אפילו ישראל אלא שעמד מאליוקצד שלא מחמת המלךקצה או אפילו מחמת המלך אלא שאין לו קצבהקצו שלוקח מה שירצה הואקצז.
אבל מכס שפסק אותו המלך ליטול דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלןקצח לפי שדין המלכות דיןקצט מפני שכל הארץ למלך הואר ובידו לגזור שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו שיתן קצבתורא וכן השר בעיירות שלורב (או של המלך ונתנן לו במתנהרג). לפיכך המבריח ממכס זה עובר על לא תגזולרד מפני שהוא גוזל את המלך בין שהוא מלך ישראל בין מלך נכרירה.
(שאף שמותר להפקיע חובו שחייב לנכרי מכבררו זה אינו כמפקיע חובו אלא גוזל ממש שנהנה מארצו שלא מדעתו (י) ומחסרו ממוןרז שהרי היה יכול למכור הנאה זו של משא ומתן בארצו לאיש אחר. ועוד שהמלך מוחזק הוא במה שמגיע לו מעבדיורח הואיל והסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם עבדים לורט וכל אשר להם משועבד לעבודתו לפיכך כל הסחורה שמגיע ממנה המכס משועבדת למלך ליטול הימנה מכס וכאילו היא ברשותו ממשרי כיון שהוא בארצו ואצל עבדו והמבריחה גוזל מנת המלך שבה מרשות המלך).
ויש חולקין על זהריא ומתירים להבריח המכס אף על פי שממונה עליו ישראל נאמן כיון שגובה למלך נכרי. ואם הממונה יודע בהברחתו אינו רשאי לכופו ליתן המכס הואיל ומן הדין יכול הוא להפקיע חוב הנכריריב. ואם יש בזה משום יראת המלך יכול לכופוריג.
וירא שמים יחמיר לעצמו כסברא הראשונה שלא לעבור על לא תעשה שבתורה.
ואם ישראל קנה המכס לעצמו מן המלךריד לדברי הכל אסור להבריח מן התורה שהרי גוזל את הישראל. אבל אם קנאו נכרי מותר לדברי הכל אפילו ידוע שאינו מוסיף כלום על קצבת המלך שהרי אינו גוזל את המלך אלא מפקיע חובו שחייב להנכרירטו (לפי שאין המלך יכול למכור לו חזקתו שהוא מוחזק במכס זהרטז כי חזקתו היא מחמת גופו שהוא מלך וכל הארץ שלו ועבדיו וכל אשר להם משועבדים לוריז דבר זה אינו יכול למכור כי רק אותו לבדו קבלו למלך עליהם ואינו יכול למכור רק הדין ממון שיש לו עליהם וממון זה שם חוב עליו בלבד):
הערות
- קצג. רמב"ם הל' גזלה פ"ה הי"א, לפירושו בגמרא קיד, א (כדלעיל סי"ב, וש"נ). שו"ע סי' שסט ס"ו.
- קצד. רבי ינאי ב גמרא שם קיג, א. רמב"ם שם. טור ושו"ע שם.
- קצה. רש"י שם ד"ה מאליו.
- קצו. שמואל בגמרא שם. רמב"ם שם. טור ושו"ע שם. ונתבאר לקמן סט"ז.
- קצז. רש"י ד"ה שאין.
- קצח. רמב"ם שם. שו"ע שם. וראה לעיל סי"ב (שלא חילק בין ישראל לנכרי). קו"א ס"ק ט וס"ק יא (שגזרו גם במוכס ישראל שסתמו מוסיף על הקצבה, ומ"מ יש הפרש בין ישראל לנכרי), ובפנים סט"ז (ישראל כו' ונודע שמוסיף על קצבתו לעצמו, וכן ממונה מוכס נכרי שסתמו הוא מוסיף לעצמו).
- קצט. גמרא שם. רמב"ם שם. שו"ע שם.
- ר. ראה גם לעיל הל' הפקר ס"ג.
- רא. ב"י סי' שסט סי"ד בשם רא"ם (ראה רשב"א נדרים כח, א בשם תוס' בשמו). רא"ש נדרים פ"ג סי' יא. וראה פתחי חושן הל' גנבה פ"א ע' טז.
- רב. מרדכי רמז קעז (השר שבא לשנות). הובא ב ב"י סי' שסט סי"ד ד"ה וכתב המרדכי (השר או המלך). רמ"א סי' רלו ס"ט.
- רג. ראה לעיל הל' הפקר שם ובקו"א שם (ד"ה אלא).
- רד. רמ"א שם. וכ"כ במשנה למלך שם בסופה (המבריח גוזל הוא). דלא כב"י שם בבדק הבית, ובכסף משנה שם (שפירש בדעת הפוסקים, כדעה הב' דלקמן, שגם הברחת מכס המלך היא כהפקעת הלואתו, ואסור רק משום חילול ה' או סכנת נפשות). וראה קו"א ס"ק יא שכן משמע בטור ס"ז (שהמבריח מן המכס הוא גזלן).
- רה. רמב"ם שם. טור ושו"ע סי' שסט שם. וכדלעיל ס"א (שגם בנכרי יש איסור גזלה), והל' הפקר ס"ג (דגם בנכרי דינא דמלכותא דינא).
- רו. כדלעיל ס"ד וש"נ.
- רז. ראה במצויין בקו"א ס"ק י (שאפילו בפקדון ביד ישראל הוי גזילה באופן זה, ועוד שהמלך מוחזק כו'). נעם אליעזר סי' יג אות ב.
- רח. ב"ב דף נה ע"א. מרדכי פ"[ד] דב"ב רמז תקכב. וראה גם תוס' ורשב"ם שם ד"ה אם.
- רט. רמב"ם שם הי"ח. טור ושו"ע שם ס"ב. וראה גם לקמן סי"ח.
- רי. ראה תוס' שם (ולא מחסרא גוביינא). רשב"ם שם (וכגבוי דמי).
- ריא. ר"ן נדרים כח, א (בהשמטת הצנזור). הובא בב"י שם ס"ח ד"ה וכתב הר"ן, וביש"ש פ"י סי' יח בסופו. וראה רמ"א שם ס"ו בדעת הר"ן (אסור להבריח). אמרי יעקב ביאורים ד"ה ומתירים.
- ריב. ר"ן שם.
- ריג. ר"ן שם. רמ"א שם. יש"ש שם.
- ריד. רא"ש פ"י סי' י. ר"ן נדרים שם ד"ה במוכס העומד. טור ושו"ע שם ס"ו. וראה לעיל או"ח סי' רמד סי"ב (לענין שבת). שו"ת רבנו סי' כא (תקנה שלא יקנה היחיד רק הקהל).
- רטו. שו"ע שם.
- רטז. ראה גמרא קיג, ע"ב לפירוש רש"י ד"ה אבל , דלא כנימוקי יוסף שם ( מ, ב) ד"ה אבל (בשם הרא"ש). עיין ב"י סי' שסט ס"י ודו"ק . וראה שו"ת צמח צדק סי' מח. סי' מט אות ג, ד.
- ריז. כדלעיל (במוסגר).
משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה ה׳:י״א - הטקסט מספריא
במה דברים אמורים ד שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס עכו"ם או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה [ו] שירצה ומניח מה שירצה. אבל מכס שפסקו המלך ואמר שיקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא. ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה המלך עכו"ם בין שהיה המלך ישראל.
משנה תורה, הלכות גניבה א׳ - הטקסט מספריא
כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא תגנוב. ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבתו תורה לשלם. ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון עכו"ם ואחד הגונב את הגדול או את הקטן.
אסור לגנוב כל שהוא דין תורה. ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך.
אי זהו גנב זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעים. כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואים וכן כל כיוצא בזה. אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן. לפיכך ליסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף על פי שהבעלים יודעים בשעה שגנב.
גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם א שנים לבעל הגניבה. אם גנב דינר משלם שנים. גנב חמור או כסות או גמל משלם שנים בדמיה נמצא מפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו.
ב גנב שהודה מעצמו שגנב משלם את הקרן ופטור מן הכפל שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים ולא המרשיע את עצמו משלם שנים. והוא הדין לכל הקנסות שהמודה בהן פטור.
תשלומי כפל נוהגין בכל חוץ משה ושור שהגונב את השור או את השה וטבח או מכר משלם על השה תשלומי ארבעה ועל השור תשלומי חמשה.
ג אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבין לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה. היתה אשת איש שאין לה לשלם הרי הכפל עליה חוב עד שתתגרש או ימות בעלה ובית דין נפרעים ממנה.
קטן שגנב פטור מן הכפל ומחזירין לו דבר הגנוב ממנו. ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפילו לאחר שהגדיל.
העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהן דעת ואינו יכול לשמרן שאם יכעיסנו רבו ילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין. נשתחרר העבד חייב לשלם את הכפל.
ראוי לבית דין להכות את הקטנים כפי כח הקטן על הגנבה כדי שלא יהיו רגילין בה. וכן אם הזיקו שאר נזקין. וכן מכין את העבדים שגנבו או שהזיק מכה רבה כדי שלא יהיו רגילין להזיק.
ד היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגניבה. הוציא עליה א הוצאה והשביחה כגון שפטמה הרי השבח של גנב אפילו לפני יאוש. וכשמחזיר הגניבה עם הכפל נוטל השבח מן הבעלים או מחשבים לו מן הכפל.
הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב ולא נשתנית חוזרת לבעליה בין לפני יאוש בין לאחר [א] יאוש אלא שאחר יאוש השבח לגנב כמו שבארנו. נשתנית הגניבה ביד הגנב קנאה וקנה שבחה אפילו לפני יאוש ואינו משלם אלא דמים.
ב גנב כחושה והשמינה או שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה [ב] כשעת הגניבה. גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה. טבחו או מכרו אחר שהגדיל נעשה שינוי בידו וקנהו ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
ג גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגניבה היה שוה ארבעה ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם קרן [ג] כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. היה שוה בשעת הגניבה שנים [ד] ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם תשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה.
מי שגנב כלי ד ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו אין שמין לו [ה] הפחת אלא רואין כמה היה שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו והכלי השבור יהיה לגנב. וכן כל כיוצא בזה. ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת והכפל שומעין להם.
הגנב שגנב וטבח או מכר לפני יאוש בעלים אע"פ שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואין צריך לומר אם טבח או מכר לאחר יאוש שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה שהרי הועיל במעשיו וקנה הלוקח.
הגונב מגנב אחר אע"פ שנתייאשו הבעלים אינו משלם תשלומי כפל ואם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה לגנב הראשון שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעיניה לבעלים ולא קנאה הגנב ולבעלים אינו משלם הכפל או ארבעה וחמשה מפני שלא גנבה מרשותן.
א גנב וטבח ובא גנב אחר וגנב. הגנב האחרון משלם תשלומי כפל לגנב הראשון שהרי קנה בשינוי מעשה וגנב הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב ומכר ובא אחר וגנב מן הלוקח. אם נתייאשו הבעלים הרי הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה והגנב השני משלם תשלומי כפל ואם לא נתייאשו הבעלים אין האחרון משלם אלא קרן בלבד.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 6 עמודים.