טז
טז במה דברים אמורים בדבר שאפשר לתלות הנחתו בשכחה אבל אם אי אפשר לתלות בשכחה אלא מדעת הניחוהו בעליו כאן והלכו להם אף על פי שלא הניחוהו אלא לפי שעה ומיד ישובו לקחתו הרי הוא של מוצאו אפילו יש בו סימן שכיון שבעליו הניחוהו מדעת אפילו לפי שעה במקום שאינו משתמר כלל והלכו להם בודאי יש בדעתם שאם יבא אחר ויטלנו יטלנו והרי זה כמו יאוש והפקרקפ ואין זו אבדה שמוזהרים עליה להשיבה כלל שנאמר אשר תאבד ולא המאבד מדעתוקפא.
ואם הוא ספק הינוח ויש בו סימן נוטל ומכריזקפב:
הערות
- קפ. ריטב"א כה, ב ד"ה אשפה. וכן דעת הרא"ש פ"ב סי' ח, במ"ש ואינה אבדה מדעת כו' (כיון שהמקום משתמר קצת). טור רמ"א סי' רסא ס"ד. ש"ך שם ס"ק ג.
- קפא. רמב"ם הל' גזלה ואבדה פי"א הי"א. שו"ע שם ס"ד. וראה חקרי הלכות ד יג, ב. רשימות שיעורים ב"מ סי' לו אות ב-ג.
- קפב. סמ"ע ס"ק י (אימר דנפל מבעליו ולא נתייאש ממנו).
משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה י״א:י״א - הטקסט מספריא
ג המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו. השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה. הרי זה אבד ממונו לדעתו. ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.