מו
מו וכל דרכי היתר הללו הן בעיסקא שהמקבל אינו מוציא המעות ביציאותיותנו אלא מתעסק בהן ומרויח.
ויש דרך אחרת להתיר להוציא המעות ביציאותיו רק שיהיה לו סחורה בעד כל סך המעות שנותן לו ומוכרה לו בין בשויה בין בפחות משויהתנז בעד מעות הללו ומקנה אותו לו בקנין סודרתנח בתנאי שאם לא יתננה לו לזמן פלוני יתחייב בקנין סודר זה מעכשיותנט לפרוע בעדה אפילו עד הכפל משויה לזמן פלוני. וכן אם אין לו סחורה זו אלא שנקבע השער בעיר עליה בענין שמותר להקדים עליה מעות לקבלה אחר כך כשער הזה כמו שנתבאר למעלהתס מותר גם כן להתנות עמו ולקנות ממנו בקנין סודר שאם לא יתננה לו לזמן פלוני יתחייב מעכשיו לפרוע לו לזמן פלוני עד הכפל משויהתסא. שכל שהקדמת המעות על הסחורה הוא בהיתר גמור על דרך שנתבאר למעלה שוב אין בזה משום רבית במה שפורע בעדה אפילו עד הכפל לזמן פלוני בשביל שלא נתנה לו בזמן שקבע לו כי אין זה שכר המתנת הפרעון אלא קנס הוא שקנס את עצמו ומיד שעבר הזמן ולא נתנה לו ברגע ההוא נתחייב בקנס כולותסב לפיכך אין דומה כלל לרבית שהיא ריבוי ממון שמתרבה בהמשך הזמן שבעליו ממתינים אותותסג.
ואף שאמר לו לפרוע הקנס לזמן אחר רחוק מזה זו היא הרחבה שהרחיב לו זמן פריעת הקנס אבל חיובו חל מיד ברגע שעבר זמן נתינת הסחורה שאף אם המוכר רוצה ליתן הסחורה או להחזיר לו מעותיו לא נפטר מקנסתסד. [ו]כיון שפרעון זה הוא דרך קנס אין לחוש במה שפורע לו במעות כמו שחששו בזה בשאר כל מקדים מעות על הסחורה ולא נתנה לו אחר כך שאסור לפרעו בעדה במעות כמו שנתבאר למעלהתסה וכאן מותר הואיל והוא דרך קנסתסו.
(ולהאומריםתסז שכל קנס יש בו משום אסמכתא אף שקנו ממנו בקנין סודר אלא אם כן קנו ממנו בבית דין חשוב וכן עיקר כמ"ש בח"מ סימן ר"זתסח גם כאן צריך לקנות ממנו בבית דין חשובתסט. או שכתוב בשטר שקנו ממנו בבית דין חשוב שזה מועיל אף שלא היו שם בית דין כלל רק שקנו ממנו בקנין סודר בפועל ממש כמ"ש שם. וצריך להזהיר זה לרבים שטועים בזה ואין קונין בקנין סודר כלל וגובין בשטרות אלו שלא כדין).
ומה שנוהגין במקצת מקומות לכתוב שטרי חובות על צד היתר כסףתע שההיתר הוא שהלוה מוכר לו כסף צרוףתעא בפחות הרבה משויו ליתן מיד בו ביום ואם לא יתננו יתחייב לשלם לזמן פלוני כך וכך כפי הריוח שמתפשר עמו בדרך קנס והלוה מודה שיש לו כל הכסף ברשותו עכשיו כדי שיהיה מותר למכרו בפחות משויו בשביל שמקדים לו המעות שאם אין לו כל הכסף אסור להקדים לו המעות אפילו שעה אחת לנתינת הכסף כשמוכרו לו בפחות משויו כמו שנתבאר למעלהתעב. אין זה מנהג יפה כי הודאה לשקר אינה מועלת כלום כמו שנתבאר שם שאף שמועלת בדיני ממונותתעג שאם אדם מודה שהמעות שבביתו הן של חבירו זכה בהן חבירו בהודאה זותעד אף שידוע שאינן של חבירו מכל מקום להתיר איסור אין הודאת שקר מועלת כלוםתעה.
(ואין צריך לומר אם הלוה אינו יודע כלל ענין היתר כסף הכתוב בשטר חוב. ואף שבדיני ממונות כשהלוה חותם את עצמו בשטר מתחייב בכל הכתוב בו אף שאינו יודע כלוםתעו מכל מקום להתיר איסור רבית אי אפשר אלא על ידי קנס במקח וממכרתעז וזה לא נתכוין למכור כלל אלא ללוות הלואה גמורה והאיך יקנה המלוה אם הלוה אינו מקנה לותעח. ואין צריך לומר אם המלוה אינו יודע ענין ההיתר שאינו מתכוין לקנות כסף כלל וליטול קנס בעבורו אלא להלואה גמורה.
אלא כיצד יעשותעט המלוה יתנה בפירוש עם הלוה שנותן לו המעות הללו עכשיו שימכור לו בעדם כסף צרוף ויתננו לו בו ביום כפי שויו אשר ישוה הכסף בעת שיתננה לו היוםתפ ולא בזול כלל שבזה אין שום חשש איסור אף אם אין שער כלל לכסף צרוף בעיר זו מפני שאינו מצוי בה תדיר לקנותו וגם הלוה אין לו כסף כלל אף על פי כן יכול הוא להקדים ליקח מעות להתחייב להעמיד בעדם כסף היום כיון שאינו מוזיל כלל בשביל הקדמת המעות. ויקנה המלוה ממנו בקנין סודר שאם לא יתן לו כל הכסף היום יתחייב מעכשיו לזמן פלוני סך פלוני כפי הקרן עם הריוח שמתפשר עמו.
ואם רוצה להלוותו לכמה שנים יתנה עמו עוד שאם לא יפרע לו כל הסך לזמן פלוני כל מה שיהיה נשאר חייב לו יהיה לו להלוה שיתן לו בעד זה כסף צרוףתפא בו ביום כפי שויו אשר ישוה בעת נתינתו אותו ובאם שלא יתן לו הכסף בו ביום בעד סך שיהיה נשאר חייב לו בו ביום יתחייב בקנין סודר זה מעכשיו לפרוע לו לזמן פלוני שהוא סוף שנה סך פלוני כפי הקרן עם הריוח שמתפשר עמו. וכן יוכל להתנות לשנים רבותתפב רק שיקנה ממנו בקנין סודר על כל חיובים אלו ויתנה בפירוש כל הדברים האלה ויכתבם בשטר חוב או בשטר אחר ויכתוב שם גם כן שקנו ממנו בבית דין חשוב).
ויש חולקיןתפג על היתר זה שבדרך קנס ואומרים שאינו מועיל אם קובע לו זמן פרעון המעות בדרך קנס אחר זמן נתינת הסחורה אלא אם כן המלוה שהוא הלוקח אינו מחויב להמתין כלל הקרן שהן המעות שנתן על הסחורה אחר שעבר זמן נתינתה אלא יכול לתבען מיד שעבר זמן נתינת הסחורה וכשיפרענו המוכר מעותיו מיד אף על פי כן לא יפטר מהקנס לזמן שקבע לו לפרעו לו שנמצא הלוקח אין לו ריוח כלל במה שממתין לו מעותיו לזמן פרעון הקנס. אבל אם הוא מחוייב להמתין הקרן לזמן פרעון הקנס שעל מנת כן נתחייב בקנס זה ואם לא ימתין לו הקרן לזמן ההוא יפטור מהקנס הרי זו רבית גמורה שנוטל שכר בעד המתנת המעות ואף שנוטלו בדרך קנס הרי היה נפטר המוכר ממנו אם לא היה ממתין לו הקרן. וכל ירא שמים יחוש לדבריהם להחמיר באיסור רבית החמורה אף שנהגו במקצת מקומות להקל כסברא הראשונה.
ומכל מקום אם הוא בענין שאם ירצה הלוה שהוא המוכר לפרעו קודם שיגיע זמן פרעון הקנס עם הקרן שקבע לו לא יתחייב לפרעו כל הקנס בשלימות והלוקח מחוייב לקבל ממנו הפרעון אסור לדברי הכל שכיון שיש ריוח למלוה בהמתנת הקרן והפסד ללוה שעל ידי כן ירבה בקנס הרי זו רבית גמורהתפד:
הערות
- תנו. כדלעיל סמ"ב.
- תנז. שזה מותר כשיש לו הסחורה, כדלעיל סכ"ג.
- תנח. אף שעל עצם המכירה סגי בנתינת המעות, כדלעיל סכ"ג, מ"מ התחייבות הקנס היא בקנין סודר.
- תנט. ראה מ"מ וציונים.
- תס. סעיף כה.
- תסא. שו"ת ריב"ש סי' שלה. שו"ע סי' קעז סי"ח.
- תסב. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרנא. ריב"ש שם. ש"ך ס"ק לו. ט"ז ס"ק כג.
- תסג. כדלעיל ס"ד.
- תסד. ט"ז שם.
- תסה. סעיף כח.
- תסו. ש"ך ס"ק לח.
- תסז. תוס' סו, א ד"ה ומניומי. רא"ש סי' כט.
- תסח. ברמ"א סי"ד. ולקמן הל' עדות סי"ב.
- תסט. ראה ש"ך ס"ק לז.
- תע. בספרי הפוסקים נקרא: היתר כסף זקוקים.
- תעא. ראה לעיל סכ"ט (שאסור להקדים מעות על מעות בפחות משויו, אפילו יש לו), וסוף סל"ג (אם כסף צרוף יש לו דין מטבע או פרי).
- תעב. סעיף כג.
- תעג. גמרא ג, ב. טור ושו"ע חו"מ סי' פא ס"ח.
- תעד. ב"ב קמט, א. שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש (שהוא קנין). ש"ך חו"מ סי' ס ס"ק לב, בשם רוב הפוסקים (אף בבריא).
- תעה. ט"ז סי' קעג ס"ק ט . בית הילל סי' קעג (שמטעם זה ביטל בעל חלקת מחוקק היתר זה בווילנא).
- תעו. תשובות המיוחסות לרמב"ן סי' עז. חו"מ סי' מה ס"ג.
- תעז. ולא בקנס בהלואה, כדלקמן סמ"ז.
- תעח. ראה פס"ד צ"צ רטז, ג. שו"ת צ"צ אהע"ז סי' קמה (ג, א).
- תעט. כשאין ללוה כסף צרוף בביתו.
- תפ. שאין כאן המתנת מעות כלל.
- תפא. שהיתר הקנס הוא רק על מקח וממכר (של נתינת הסחורה), ולא על הלואה (של נתינת המעות שחייב לו, שאסור כדלקמן סמ"ז). משא"כ אם מתנה שיפרע לו במעות הקרן והקנס ואם לא יפרע כו', ראה לקמן סמ"ח שאינו מועיל כלום מן התורה. ולענין היתר עיסקא, ראה לעיל סמ"א, שלא התיר אא"כ כשיגיע הזמן או יתנה על העיסקא מחדש. וראה העו"ב תתפ ע' 44.
- תפב. ראה לעיל סמ"א. פלפול התלמידים ז ע' כו.
- תפג. ש"ך סי' קעז סוף ס"ק לו . וראה מ"מ וציונים. ברית יהודה פ"ד הערה יז.
- תפד. שו"ת הרשב"א וריב"ש שם (שלכן לא הוה אגר נטר, שמתחייב בבת אחת ליתן לו הקרן וקנס).
שולחן ערוך, חושן משפט פ״א:ח׳ - הטקסט מספריא
אָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם: הֲרֵינִי מוֹדֶה לִפְנֵיכֶם שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלִי מָנֶה, וְאָמַר כֵּן דֶּרֶךְ הוֹדָאָה גְמוּרָה וְלֹא דֶרֶךְ שִׁיחָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: אַתֶּם עֵדַי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַתּוֹבֵעַ עִמּוֹ, הֲרֵי זוֹ עֵדוּת גְּמוּרָה, וּמְשַׁלֵּם עַל פִּיהֶם.
בבא בתרא קמ״ט א - הטקסט מספריא
״יֵהָנֶה בָּהֶן״, מַהִי? דְּנֶיהְוֵי כּוּלְּהוּ מַתָּנָה קָאָמַר, אוֹ דִלְמָא לִיתְהֲנֵי מִינַּיְיהוּ מִידֵּי קָאָמַר? ״יֵרָאֶה בָּהֶן״, מַהוּ? ״יַעֲמוֹד בָּהֶן״, מַהוּ? ״יִשָּׁעֵן בָּהֶן״, מַהוּ? תֵּיקוּ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מָכַר כׇּל נְכָסָיו, מַהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר. וְזִימְנִין אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם עָמַד חוֹזֵר. וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּאִיתַנְהוּ לְזוּזִי בְּעֵינַיְיהוּ, הָא דְּפַרְעִינְהוּ בְּחוֹבוֹ.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁכִיב מְרַע שֶׁהוֹדָה, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּאִיסּוּר גִּיּוֹרָא הֲוָה לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי רָבָא. רַב מָרִי בְּרֵיהּ – הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה, וְלֵידָתוֹ בִּקְדוּשָּׁה הֲוַאי; וּבֵי רַב הֲוָה.
אָמַר רָבָא: הֵיכִי נִיקְנִינְהוּ רַב מָרִי לְהָנֵי זוּזֵי? אִי בִּירוּשָׁה – לָאו בַּר יְרוּשָּׁה הוּא. אִי בְּמַתָּנָה – מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע כִּירוּשָּׁה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן; כׇּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בִּירוּשָׁה – אִיתֵיהּ בְּמַתָּנָה, כֹּל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בִּירוּשָׁה – לֵיתֵיהּ בְּמַתָּנָה.
אִי בִּמְשִׁיכָה – לֵיתַנְהוּ גַּבֵּיהּ. אִי בַּחֲלִיפִין – אֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. אִי אַגַּב קַרְקַע – לֵית לֵיהּ אַרְעָא. אִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – אִי שָׁלַח לִי לָא אָזֵילְנָא.
מַתְקֵיף לַהּ רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: אַמַּאי? וְלוֹדֵי אִיסּוּר דְּהָלֵין זוּזֵי דְּרַב מָרִי נִינְהוּ, וְלִיקְנִינְהוּ בְּאוֹדִיתָא! אַדְּהָכִי, נְפַק אוֹדִיתָא מִבֵּי אִיסּוּר. אִיקְּפַד רָבָא, אָמַר: קָא מַגְמְרִי טַעֲנָתָא לְאִינָשֵׁי, וּמַפְסְדִי לִי.
If a person on his deathbed says: So-and-so shall benefit from my property, what is the halakha? Is he saying that all of the property shall be a gift? Or perhaps he is saying that the recipient shall derive some benefit from the property. If he says: So-and-so shall be seen in my property, what is the halakha? If he says: So-and-so shall stand in my property, what is the halakha? If he says: So-and-so shall rely on my property, what is the halakha? The Gemara concludes: All these dilemmas shall stand unresolved.
A dilemma was raised before the Sages: If a person on his deathbed sold all of his property, what is the halakha? Rav Yehuda says that Rav says: If he recovers, he cannot retract the sale. And at times, Rav Yehuda said that Rav said: If he recovers, he can retract the sale. And these statements do not disagree. This statement, that he can retract the sale, applies in a case where the dinars he received as payment are still extant, i.e., in his possession. That statement, that he cannot retract the sale, applies in a case where he paid his debt with those dinars.
§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of a person on his deathbed who admitted that he owed money to a certain person, where it was possible that he did not actually owe him money, what is the halakha? Does his admission qualify as the gift of a person on his deathbed? The Gemara answers: Come and hear a proof, as Issur the convert had twelve thousand dinars deposited in the house of Rava. Rav Mari, Issur’s son, whose conception was not in the sanctity of the Jewish people, i.e., he was conceived before his father converted, but his birth was in the sanctity of the Jewish people, i.e., he was born after his father converted, was in a study hall elsewhere when his father was on his deathbed.
Rava reasoned that he would acquire possession of the deposit for himself, as he said: How can Rav Mari acquire these dinars? If he attempts to acquire the money as inheritance, he is not fit to inherit from Issur. Since he was conceived before his father converted, he is therefore not halakhically considered his son. If he attempts to acquire it as a gift, the Sages equated the halakhic status of the gift of a person on his deathbed with that of inheritance. Therefore, anywhere that the property can be acquired as inheritance, it can also be acquired as a gift, and anywhere that the property cannot be acquired as inheritance, it cannot be acquired as a gift.
If he attempts to acquire the dinars by pulling them, which is a formal act of acquisition, he will not be able to do this, as the dinars are not with him. If he attempts to acquire them by means of symbolic exchange, a pro forma act of acquisition effecting the transfer of ownership of an article, money cannot be acquired by means of symbolic exchange. If he attempts to acquire them by means of the acquisition of land, Issur does not have any land. If he attempts to acquire them by means of verbal instruction made by his father in the presence of all three parties, i.e., the giver, the recipient, and the bailee, if he sends for me, the bailee, I shall not go, as without the presence of the bailee he cannot transfer ownership of the money.
Rav Ika, son of Rav Ami, objected to this: Why is Rav Mari unable to acquire the money? But why not let Issur admit that these dinars are owned by Rav Mari, and he shall transfer ownership of them to Rav Mari by means of a document of admission? In the meantime, a document of admission stating that the dinars belonged to Rav Mari emerged from Issur’s house. Rava became angry, and said: They are teaching people legal claims and causing me loss. In any event, this incident proves that the admission of a person on his deathbed is a valid means of transferring ownership.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

