[ו]

[ו] החתך. במהרי"ק^מג הוכיח כן מהא דאמרינן בגמרא^מד דר' יונה שחט עופא בהדי דפרח אף על פי שהיה נופל לארץ ונחבט חבט גדול והיה מפרכס הרבה קודם שהגיע אליו ובדק בסימנים. ובהגהות שחיטות ישנים כתב בשם אור זרוע לאסור אפילו בדיעבד. וכדי ליישב דעת האור זרוע ח[י]לק הב"ח בין דנמצא הסימן שחוט רובא דחיישינן שמא נתרחב החתך על ידי פרכוס ובין היכא דנמצא שחוט כולה דכולי האי לא חיישינן שמא לא היה שחוט רובא ונתרחב החתך על ידי פרכוס עד שנמצא שחוט כולו ועוף דשחט ר' יונה נמצא כל הסימן שחוט. והש"ך^מה חילק עוד בין ושט לקנה דושט אין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב כלל וכן היה בעוף ששחט ר' יונה אבל הקנה ודאי דרכו להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רובו בפרכוס ובכהאי גוונא מיירי האור זרוע. ומכל מקום לכולו לא חיישינן אף בקנה כמ"ש הב"ח (עיין תבואות שור^מו). אבל הט"ז^מז כתב שזה אינו נמצא בספר אור זרוע כלל. וכן משמע בהדיא ממ"ש האור זרוע^מח בשם בה"ג אמתניתין^מט דהשוחט בלילה שחיטתו כשירה דלעיל סימן י"א^נ דהיינו אם בדק בסימנים ביום וסתמא תנן ומשמע אפילו בעוף ולא חיישינן שמא נתרחב החתך בפרכוס. והש"ך בנקודות הכסף^נא נדחק מאד לומר דמיירי שתפס העוף בידו עד למחר ביום ומסתימת המשנה והגמרא והפוסקים לא משמע הכי. הלכך בהפסד מרובה וכהאי גוונא אין להחמיר לאחרים בזה נגד רמ"א וט"ז וכן פסק הפרי חדש^נב אלא כל בעל נפש יחמיר לעצמו לחוש לחלוקי הב"ח וש"ך להחמיר בשל תורה וכל שכן בעוף שדרכו לדלג ולקפוץ בפרכוסו אבל בבהמה אין לחוש כלל לכולא עלמא (תבואות שור^נג):