ד
ד היתה צואה על בשרוכד ומכוסה בבגדיוכה אפילו הבגד נוגע בהכו וכן אם הכניס ידו לבית הכסא ואינו מריח ריח רעכז וכגון שיש מחיצה בינו לבין מחיצות בית הכסא והכניס ידו לבית הכסא דרך חור שבמחיצות דאם לא כן אסור משום בית הכסא עצמו אף על פי שיש לו מחיצותכח כמו שיתבאר בסי' פ"גכט אבל עכשיו שאין לאסור אלא משום היד בלבדה שהיא בבית הכסא או משום אותו מקום בבשרו שהצואה מונחת עליו תחת בגדיו שאותו מקום אין אני קורא בו והיה מחניך קדוש וגו' (ו)יש אומריםל שאין לאסור בשבילם לקרות ולהתפלל שנאמרלא כל הנשמה תהלל יה הפה והחוטם הם בכלל ההילול ולא שאר איבריםלב ואף על פי שאינם נקיים מותר ויש אוסריםלג משום שנאמרלד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך ויש אומריםלה שלא התירו המתירים בצואה שעל בשרו אלא במקום שהיא נכסית מאליה בלא מלבוש כגון בין אצילי ידיו ולענין מעשה נכון לעשות כדברי האוסרים בכל עניןלו.
ואפילו בשכבת זרע שעל בשרו נכון להחמיר בה כמו בצואה אע"פ שהיא מכוסה בבגדולז אע"פ שמעיקר הדין אינה כצואה כלללח ומכל מקום א"צ לרחוץ במים אלא א"כ היא יבשה כבר אבל אם עדיין היא לחה מקנחה במפה ודיולט במה דברים אמורים כשהיא על בשרו אבל על בגדו ומכוסה שמותר אפילו בצואה כמו שנתבאר לעילמ כ"ש בשכבת זרע שאינו כצואה כלל מן הדיןמא ומכל מקום מקצת חסידים הראשונים היו משמשים מטותיהם ערומים שלא תדבק שכבת זרע בחלוקיהן אע"פ שהוא מכוסה מלמעלהמב וכן היו מחמירים על עצמן שלא יהיה על בגדיהם אפילו טיפי מימי רגלים וכ"ש טיפות צואהמג:
הערות
- כד. רב הונא שם כה, א.
- כה. תוספות רבינו יהודה ורבינו יונה ורא"ה ברכות כה, א (וראה השגת הראב"ד על בעל המאור, וספר ההשלמה שם). רא"ש ברכות פ"ג סי' מה. טור ושו"ע ס"ד.
- כו. ראה לעיל ס"ב.
- כז. רא"ש שם. טור ושו"ע שם. השלמה ותלמידי רבינו יונה שם. טור ושו"ע שם.
- כח. רש"י. רז"ה שם. מ"א ס"ק ד. מ"א סי' פג ס"ק א.
- כט. סעיף א.
- ל. רי"ף שם. רמב"ם הלכות ק"ש פ"ג הי"א. כרב הונא שם.
- לא. תהלים קנ, ו.
- לב. רש"י שם ד"ה כל הנשמה. מ"א ס"ק ה.
- לג. רבינו חננאל (ותוספות רבינו יהודה) שם. אור זרוע ח"א סי' קלא (הובאו ברא"ש שם) כרב חסדא שם.
- לד. תהלים לה, ו.
- לה. הרב רבינו יונה שם (בשם יש מפרשים). רא"ש שם (בשם י"א). וראה פירוש רבינו יהונתן שם.
- לו. רמב"ם הל' ק"ש פ"ג הי"א. שו"ע סעיף ד.
- לז. מהרי"ל הלכות יום כיפור. רמ"א שם. וכן משמע ברמב"ם הלכות שביתת עשור פ"ג ה"ג ושו"ע סוף סי' תריג.
- לח. הגהות מיימוניות הלכות שביתת עשור פ"ג אות ו. ב"י דרכי משה סוף סי' תריג. עי' לעיל סי' מ ס"ט. ועי' תהל"ד סק"א.
- לט. רמב"ם שם. שו"ע שם. והיינו אף ביוהכ"פ, כדלקמן סי' תריג סי"ט.
- מ. סעיף ב.
- מא. מ"א ס"ק ז.
- מב. ספר חסידים סי' תקט. וראה אליה רבה ס"ק ז בשם של"ה סי' סו.
- מג. ספר היראה. עי' לקמן סי' צח סעיף ד וש"נ.
משנה תורה, הלכות קריאת שמע ג׳:י״א - הטקסט מספריא
היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע אבל אם היתה במקומה אף ע"פ שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות.
הטקסט של רש"י על תהלים קנ ו אינו זמין בספריא.
משנה תורה, הלכות שביתת עשור ג׳:ג׳ - הטקסט מספריא
מי שראה קרי בזמן הזה ביוה"כ. אם לח הוא מקנח במפה ודיו. ואם יבש הוא או שנתלכלך רוחץ מקומות המלוכלכין בלבד ומתפלל. ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול. שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת ואין הרחיצה מקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר. ולא אמרו שהרואה קרי ביוה"כ טובל אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין וכבר בארנו שבטלה תקנה זו.
משנה תורה, הלכות שביתת עשור ג׳ - הטקסט מספריא
אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן. בין כל גופו בין אבר אחד אפילו אצבע קטנה אסור להושיטה במים. והמלך והכלה רוחצין את פניהן, כלה כדי שלא תתגנה על בעלה. והמלך כדי שיראה ביופיו שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. ועד כמה נקראת כלה עד שלשים יום.
מי שהיה מלוכלך בצואה או טיט רוחץ מקום הטנופת כדרכו ואינו חושש. ומדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק. והחולה רוחץ כדרכו אע"פ שאינו מסוכן. וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביוה"כ.
מי שראה קרי בזמן הזה ביוה"כ. אם לח הוא מקנח במפה ודיו. ואם יבש הוא או שנתלכלך רוחץ מקומות המלוכלכין בלבד ומתפלל. ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול. שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת ואין הרחיצה מקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר. ולא אמרו שהרואה קרי ביוה"כ טובל אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין וכבר בארנו שבטלה תקנה זו.
טיט שהוא לח ביותר כדי שיניח אדם ידו עליו ותעלה בה לחלוחית שאם הדביק אותה לידו האחרת תדבק בה לחלוחית אסור לישב עליו. לא ימלא אדם כלי חרש מים ויצטנן בו שהמים נזחלים מדפניו. אפילו כלי מתכות אסור שמא ינתזו מים על בשרו. ומותר להצטנן בפירות.
לוקח אדם מטפחת מערב יוה"כ ושורה אותה במים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש ואע"פ שיש בה קור הרבה.
ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה או לקרות בבית המדרש עובר במים עד צוארו ואינו חושש ועושה מצוה שהלך לעשותה וחוזר במים למקומו. שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה. וכן ההולך לשמור פירותיו עובר במים עד צוארו ואינו חושש ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי מעיליהם כדרך שעושין בחול.
אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת. ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן. וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף. התינוקות אע"פ שהן מותרין באכילה ובשתייה ורחיצה וסיכה מונעין אותן ממנעל וסנדל.
מותר לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכיוצא בה כדי שלא תשכנו. והחיה מותרת לנעול את הסנדל משום צנה כל שלשים יום. והחולה כיוצא בה אע"פ שאין שם סכנה.
אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ואם היה חולה אף על פי שאין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.
יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים כדי שיהיה לו בושת פנים מאשתו ולא יבוא לידי תשמיש המטה. ויש מקומות שנהגו שלא להדליק שמא יראה אשתו ותשא חן בעיניו ויבא לידי תשמיש. ואם חל יום הכפורים להיות בשבת חייבין הכל להדליק בכל מקום שהדלקת נר בשבת חובה
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.