יא
יא חרש המדבר ואינו שומעפו או שומע ואינו מדברפז הן כפקחיםפח ומצטרפים לכל דבר שבקדושה אע"פ שאין עונין עמהם ואפילו הם ב' או יותרפט כל שהרוב הם פקחים שיכולים לענות אמן אין עניית המיעוט מעכבתצ כל שהם בני מצות והשכינה שורה עליהם אלא שאם הש"צ התפלל כבר בלחש לא יחזיר התפלה שניתצא אלא א"כ יש ט' השומעים ועונין אמן כמ"ש סי' קכ"דצב אבל מי שאינו שומע ולא מדבר הרי הוא כשוטה וקטן וזהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקוםצג:
הערות
- פו. מהרי"ל בתשו' סוף סי' קו. שו"ע ס"ח.
- פז. מהר"ם בתשו' (דפוס פראג סי' תקכט ודפוס לבוב סי' רב). שו"ע ס"ח.
- פח. חגיגה ב, ב. רמב"ם הל' אישות פ"כ חכ"ו.
- פט. מהרי"ל הלכות סעודה אות ו. דרכי משה סי' קצט . לקמן סי' קצט ס"י.
- צ. שו"ת רלב"ח סי' טו . הובא ב מ"א ס"ק ח (והתם ה"ט דפליג עליו המ"א (ראה לעיל ס"ה) משום יקרא דשמיא כמ"ש הרא"ש פ"ז דברכות סי' כ אפי' בעבד) לדעה הא' דלעיל ס"ה. וראה גם לעיל ס"ז.
- צא. ט"ז סי' קכד ס"ק ב.
- צב. סעיף ו. ועי' דברי נחמי' סו, א. יגדיל תורה (ירות"ו) ח"ד ע' 1757.
- צג. משנה פ"ק דתרומות מ"ב. חגיגה ב, ב. רמב"ם הל' אישות פ"ב הכ"ו. ב"י. שו"ע ס"ח. ראה גם לקמן סי' קצט ס"י. רס"י תס. סי' תקפח ס"ז. חיו"ד סי' א ס"ק לה.
חגיגה ב׳ ב - הטקסט מספריא
תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִּקַּנְתֶּם. לִישָּׂא שִׁפְחָה אֵינוֹ יָכוֹל, בַּת חוֹרִין אֵינוֹ יָכוֹל.
לִיבְטֵּיל — וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ״. אֶלָּא מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר עַל חֲצִי דָּמָיו. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כּוּ׳. קָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן: מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן — דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה, אַף חֵרֵשׁ — דְּלָאו בַּר דֵּעָה הוּא. וְקָא מַשְׁמַע לַן כְּדִתְנַן: חֵרֵשׁ שֶׁדִּיבְּרוּ חֲכָמִים בְּכׇל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. הָא מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב.
תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — זֶהוּ אִלֵּם, זֶה וָזֶה — הֲרֵי הֵן כְּפִקְחִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם.
וּמִמַּאי דִּמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ זֶהוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר זֶהוּ אִלֵּם? דִּכְתִיב: ״וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִישְׁתְּקִיל מִילּוּלֵיהּ.
מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — חַיָּיב. וְהָתַנְיָא: מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר — פָּטוּר!
אָמַר רָבִינָא, וְאִיתֵּימָא רָבָא: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, חַיָּיב בְּשִׂמְחָה. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר, וְשׁוֹטֶה וְקָטָן — פָּטוּר אַף מִן הַשִּׂמְחָה, הוֹאִיל וּפְטוּרִים מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה וּבְשִׂמְחָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, שֶׁפְּטוּרִין מִן הָרְאִיָּיה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה —
You have remedied the situation of his master, who benefits fully from all his rights to the slave, but his own situation you have not remedied. How so? He is unable to marry a maidservant, as half of him is already free, and a free Jew may not marry a Canaanite maidservant. He is likewise unable to marry a free woman, as half of him is still a slave.
And if you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created only for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world we force his master to make him a freeman, and the slave writes a bill to his master accepting his responsibility to pay half his value to him. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai that a half-slave must be set free.
§ The mishna taught: Except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor. The Gemara notes: By listing these three cases together the mishna is teaching that a deaf-mute is similar to an imbecile and a minor: Just as an imbecile and a minor are among those who are not of sound mind, so too the deaf-mute [ḥeresh] mentioned here is one who is not of sound mind. And this teaches us as we learned in a mishna (Terumot 1:2): The ḥeresh, whom the Sages discussed everywhere, is one who does not hear and does not speak, and therefore his mind is not lucid. It can be inferred from this that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot like any other person.
The Gemara notes: We already learned this, as the Sages taught in the Tosefta (Terumot 1:2): One who speaks but does not hear, this is a deaf person. One who hears but does not speak, this is a mute. Both this one and that one are in the same legal category as those who can see and hear with regard to all matters. This shows that the ḥeresh exempted by the Sages is one who neither hears nor speaks.
The Gemara asks: And from where is it derived that one who speaks but does not hear is a deaf person, and one who hears but does not speak is a mute? As it is written: “But I am as a deaf man, I hear not; and I am as a dumb man [illem] who does not open his mouth” (Psalms 38:14). If you wish, say instead that this is as people say: His speech has been taken [Ishtakeil Milulei]; the term illem is an acronym for this phrase.
The Tosefta taught that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are obligated in mitzvot. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita that one who speaks but does not hear and one who hears but does not speak are exempt?
Ravina said, and some say it was Rava who said: The mishna is incomplete and is teaching the following: All are obligated in the mitzvot of appearance in the Temple and rejoicing during the pilgrim Festival by eating the sacrificial meat, except for a deaf person who speaks but does not hear and a mute person who hears but does not speak, each of whom is exempt from the mitzva of appearance. And even though he is exempt from the mitzva of appearance, he is obligated in the mitzva of rejoicing. But one who does not hear and does not speak, and an imbecile and a minor, each of these is exempt even from rejoicing, since they are exempt from all the mitzvot mentioned in the Torah, as they are not of sound mind.
That opinion is also taught in a baraita: All are obligated in the mitzva of appearance and in rejoicing, except for a deaf person who speaks but does not hear and one who hears but does not speak, as they are exempt from the mitzva of appearance. And even though they are exempt from the mitzva of appearance,
משנה תורה, הלכות אישות כ׳ - הטקסט מספריא
צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתנשא בו וזה הוא הנקרא פרנסה. המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל כמו שביארנו. בד"א בשהיה האב עני אבל אם היה עשיר הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו.
פירש על הבעל שאין לה כלום ושיכניסנה ערומה אין לה כלום. ולא יאמר הבעל כשתבוא לביתי אכסנה אלא מכסנה והיא בבית אביה.
האב שמת והניח בת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסה ונותנין לה. ומנין יודעין אומדן דעתו. מריעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו. וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה. ואם לא ידעו לו ב"ד אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.
הניח בנות רבות כל שתבא להנשא נותנין לה עישור הנכסים. ושלאחריה עישור מה ששיירה ראשונה. ושל אחריה עישור מה ששיירה שנייה. ואם באו כולן להנשא כאחת ראשונה נוטלת עישור. והשנייה עישור מה ששיירה ראשונה. והשלישית עישור מה ששיירה שניה וכן אפילו הן עשר וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה ושאר הנכסים לאחים.
עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה לפיכך אפילו לפי תקנת חכמים (הראשונים) ואחרונים אינה נוטלת אלא מן הקרקע ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע נותנין.
הבת בעישור זה כב"ח של אחין היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה. ואם מתו האחין נוטלת אותו מן בניהם מזיבורית ובשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא מזיבורית ובשבועה כמו שיתבאר בהלכות הלואה.
והאחים שמכרו או משכנו קרקע אביהם הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפים כל בעלי חובות מן הלקוחות כמו שיתבאר בהלכות הלואה.
מי שהשיא בנות גדולות ונשארו קטנות ומת בלא בן אין נוטלין פרנסה לקטנות ואח"כ חולקות הנכסים אלא חולקות כולן בשוה.
מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השנית לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן אין השניה נוטלת עישור אלא חולקות בשוה וזכתה הראשונה בעישור שלה.
מי שצוה בשעת מיתה אל תפרנסו בנותי מנכסי שומעים לו שאין זה מתנאי כתובה.
מי שמת והניח אלמנה ובת כבר ביארנו שמזונות האלמנה קודמין למזונות הבת. וכן אם נשאת הבת אינה נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה. ואפילו מתה הבת אחר שנשאת אין הבעל יורש פרנסה הראויה להנתן לה שהרי הנכסים כולן בחזקת האלמנה שתהא ניזונת מהן.
קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה ונתנו לה מאה או חמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסה הראויה לה. או באומדן דעת האב או בעישור הקרקעות. ואפילו לא היו האחין זנין אותה ואע"פ שלא מחתה בשעת נישואין מפני שהקטנה אינה בת מחאה.
נשאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה. ואם מיחתה בעת נשואיה הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה. בגרה ועודה בבית אביה בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת אם פסקו האחין מלתת מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו ושתקה ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה. ואם מיחתה לא אבדה פרנסתה. לא פסקו האחים מזונותיה וזנו אותה בבגר אע"פ שלא מיחתה לא אבדה פרנסתה כל זמן שהן זנין אותה. שיש לה לטעון מפני שהן זנין אותה אע"פ שאינן חייבין והיא עדיין לא נשאת מפני זה לא תבעה פרנסתה.
מי שצוה לתת לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא ומת והרי המעות ביד השליש ואמרה הבת תנו אותם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה. ואם עדיין מאורסת היא יעשה שליש מה שהושלש בידו. ואם עדיין קטנה היא אפילו נשאת אין שומעין לה אלא יעשה שליש כמו שצוה האב.
משנה תורה, הלכות אישות ב׳:כ״ו - הטקסט מספריא
חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ולא מדברים. אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם. ואיש ואשה שהן שלמים בדעתן ואינן לא חרשים ולא שוטים נקראין פקח ופקחת.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.