קלז, ב
במ"א באריכות וד"ל):
(מא) והנה ידוע בענין המא' דאימא אוזיפת מאנהא לברתא12 כו' שהוא בחי' ה"ג14 מנצפ"ך13 דאימא11 כו' פתוחי חותם15 שהוא בחי' צרופי התחלקות אותיות דמח' וכמ"ש בזהר ע"פ וקול התור נשמע בארצנו16 כו' (וכמ"ש במ"א) ותחלה יש להקדי' שיש ג' מדריגות במחשבה עצמה והוא בחי' מח' דמחשבה ודבור שבמחשבה ומעשה שבמח' וביאור הדברים ידוע להיות מבואר למעלה (באות הל"ז17 ) שיש ג' מדריגות במח' ציור בלא אותיות כו' והוא כמו תינוק קטן שאין לו מח'18 בצירופי אותיות עדיין רק דמיון וציור שבמח' שנמשך מכח המדמה בלבד הגם שנמצא גם בדמיון זה התחלקות חלקי' לצייר בצמצום בדבר מיוחד אבל אינו רק בדמיון ואינו נק' מח' עדיין שיחשוב באותו דבר אשר לזה אמרו דקטן אין לו מח' כלל וגם כשיגדל מעט ויש לו צירופי התחלקות אותיות במח' אינם אותיות גמורים רק שיוכל לחשוב בצמצום בדבר הפרטי דוקא כמו לחשוב במוחו בדבר מה שנותנים לו ויבחין בינו לדבר מה זולתו עד שיחפוץ בזה וימאס בזה כידוע והוא התחלת ענין המח' ונק' מעשה שבמח' ובגדול היינו מה שחושב איך לעשות דבר ולצייר ולכתוב דרך פרט דוקא או שעולה במחשבתו כל מה שצריך לעשות בפו"מ וגם מה שמצייר אותיו' הכתב במח' או כ"ד19 גשם נבדל כפרי ועץ וציור כל תמונה וכה"ג הכל נק' עשי' שבמח' ובקטן אין לו גם בחי' מח' זו רק בחי' דמיון לבד (ועכ"ז הוא למעלה מדמיון החלומות כו') וכמ"ש במ"א בענין ביד הנביאי' אדמה20 בכח המדמה שבמח' בלבד לפי שבשעת השינה לא נשאר רק חלק האחרון יותר שהוא רק הדמיון שבמח' (וזהו ענין הגלות שנמשל לשינה21 כמ"ש היינו כחולמי'22 כו' אך הן מעין הרהורי ליבא23 כו' כמ"ש במ"א) ובחי' דבור שבמח' הוא כמו שחושב צירופי אותיות הדבור שמדבר זולתו שזהו למטה מאותיות המח' שחושב לעצמו בלא שמיעת דבור זולתו כמו כאשר חושב צירופי אותיות אדון עולם הרי באופן צירוף מיוחד כזה עצמו כאשר שומע במחשבתו דבור זולתו כשמדבר אדון עולם אין זה רק שנחקק אותיות הדיבור זולתו במחשבתו שהוא למטה מאותיות אדון עולם שבמחשבת עצמו וכך כל מח' שחושב איך לדבר טרם שמדבר ומיד מדבר נק' דבור שבמח' וכידוע שזהו מבחי' דבור שבמח' נעשה בחי' מח' שבדבור כי ממה שחושב איך לדבר נעשה אופן המח' בעת שמתחיל לדבר מה שרצה במח' לדבר כו' משא"כ המדריגה הג' שהוא מח' שבמח' היינו מחשבת עצמו כשחושב צירופי אותיו' אדון עולם בלא דבור או כשחושב שאר ענין דבר מה בצירופים שונים שנק' אותיות המח' אך גם בזה יש ב' מדריגו' הא' אשר גם הוא בכלל דבור שבמח' והוא כאשר אינו חושב כלל את ההשכל' והכוונה שבאותיו' א"ע24 וכה"ג שהוא ענין מחשבת הממשלה והאדנות ואין לו מח' כלל בזה רק צירופי האותיו' דאל"ף דלי"ת שבאדון וכה"ג הגם שהוא בלא דבור שהוא למעלה משמיעת דבור א"ע כנ"ל מ"מ נק' גם זה בשם דבור שבמחשב' (וכענין וקרא זא"ז כמו באותיות המח' שלנו שהיה יכול אדם לקרוא לזולתו בשמו במח' מה שקוראו בדבור כך הוא בחי' דבור של המלאכים וכן ב' רוחות מספרות25 זע"ז שאינו נשמע לאדם כו' וכמ"ש במ"א) והב' הוא המחשבה האמיתית שהוא מה שחושב את ההשכלה של הענין שבאותיות המח' שמחמתו הוא חושב מיד אופן הצירופים של אותיות הללו (כמו שאנו רואים בצירופי אותיו' המח' שמתהווים רק כפי הכוונה שבשכל אם כך וכך יתהווה אופן הצירוף כך וכך וכידוע) כמו אם כוונתו בשכל בענין דבר פרט לאיזה מסחור או בענין אדנות יחשוב בצירופים שונים כפי המכוון דוקא וזהו הנק' מח'
הערות
- 12. דאימא אוזיפת מאנהא לברתא : ראה זהר בהקדמה ב, א.
- 14. ה"ג מנצפ"ך דאימא : ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ג ע' א'כג ואילך. נ"ך ע' יז. וש"נ.
- 13. ה"ג מנצפ"ך : ראה הנסמן במאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' רלז.
- 11. (מא) : א: (לא נסמן אות חדש) המשך ללפנ"ז. בג: נסמן עוה"פ מ"ם. יד: מ"ם. יב: נכלל באות לט. וראה להלן ברשימת הכת"י.
- 15. פתוחי חותם : תצוה כח, יא. ראה לקמן קלח, א.
- 16. וקול התור נשמע בארצנו : שה"ש ב, יב. ראה זהר וירא צז, ב. סה"מ תקס"ח ח"א ע' תפח.
- 17. הל"ז : אוצ"ל: הל"ח.
- 18. קטן שאין לו מח' : חולין יב, ב. ראה גם להלן קלח, א. לעיל טז, סע"א. מאמרי אדה"ז תקס"ח שם. תק"ע ע' יג. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תתקכה.
- 19. כ"ד : ג: כל דבר.
- 20. ביד הנביאי' אדמה : הושע יב, יא. ראה גם אמ"ב שער הק"ש עא, ב.
- 21. הגלות שנמשל לשינה : נסמן לעיל קל, ב.
- 22. היינו כחולמי' : תהלים קכו, א.
- 23. מעין הרהורי ליבא : ראה ברכות נה, סע"ב. לקמן קמ, א. מאמרי אדה"א הנחות תקע"ז ע' רמד. וש"נ.
- 24. א"ע : ג: אדון עולם.
- 25. וקרא זא"ז. . ב' רוחות מספרות : ישעי' ו, ג. ברכות יח, ב. ראה גם מאמרי אדה"ז תק"ע ע' קו. ענינים ע' פב. ד"מ עה, א. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' תקמז. וש"נ. תו"ח נח סז, ד.
חולין י״ב ב - הטקסט מספריא
הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ, וְנִרְאִין כּוּ׳.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. ״שֶׁמָּא קִלְקְלוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. מַאן תְּנָא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה?
אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.
וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? שֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה, אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה? מַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – דִּתְנַן: ״יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה״? מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: ״אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה״!
דִּתְנַן: הָאַלּוֹן, וְהָרִמּוֹן, וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר, אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם – טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה,
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.