נא, ב

לפעול הדבר בפו"מ יתיישב מחדש היינו שמתיישב אם יהיה הרצון כך כי בבוא הדבר למעשה דוקא בפו"מ יוכל להתחרט מן הרצון הקדום שהיה לו וכמו וינחם ה' על הרעה אשר⁹ כו' דגם שודאי היה הרצון למעלה מן הטעם שנקרא חכמה סתימאה טעם כמוס לרצון בהגיע למעשה נתחרט ועשה להיפוך כמו יהי רצון מלפניך¹⁰ שיכבשו רחמיך כו' מלפניך דוקא כידוע וזהו הוראה על היות שרש המעשה במהו"ע ממש שלפני הרצון ג"כ ומכ"ש למעלה מן החכמה והטעם אף על פי שהחכמה והטעם הוא בחינת ראש ופנימית למעשה שהרי בלתי שכל וטעם לא יעשה דבר וחצי דבר כלל וישנה במעשיו מהיפוך להיפוך מ"מ עצם המעשה למעלה מן השכל וטעם וגם למעלה מן הרצון וראיה לזה מן הבנין (והתולדה ג"כ) שבסוף מעשה דוקא נשלם הפנימיות והעצמות שהיה בזה עד שכל רצונו וחכמתו כו' הכל הי' טפל לזה וע"כ מובן ממילא מ"ש כולם בחכמה עשית¹¹ דגם שהחכמה ראשית והעשיה סוף אבל שרש העשיה למעלה מן החכמה וגם למעלה מן התענוג והרצון (ולזה גם בתולדה בסוף מעשה בהולדה גשמי' מן הטפה שם דוקא מכח העצמות דאב ולא בהמשכת מ"ד ומ"ן בלא התהוות ולד בפו"מ שכל התענוג הרוחני וגשמי שבזה הזווג אינו כלום) ועדיין אין הקושיא הנ"ל מתורץ דאיך נק' מאין ליש גם בתחלה ובסוף הלא קמיה כלא ה"ז מיש לאין כנ"ל ועוד דהשתלשלות שמחכמה עד דיבור מזה בא כל התהוות העולמות והברואים כידוע וכמו י' מא'¹² יהי אור יהי רקיע¹³ שהוא בבחינת דיבור כמ"ש בדבר ה' שמים¹⁴ כו' שזהו יש מיש דוקא ולא יש מאין כנ"ל ואיך אנו אומרים שהבריאה יש מאין ואם מצד התחלה והסוף שהוא העיקר שהוא יש מאין כנ"ל הרי העיקר ומקור הבריאה הוא בדבור די' מא' שאחר שאמר יהי רקיע ויהי אור אז נתהווה כן כמ"ש ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור¹⁵ כו' וד"ל:

(ל) אך הנה באמת גם מה שנק' יש מאין גם בבחי' התחלה והסוף בבחי' כתר ומל' כנ"ל היינו רק כלפי מטה לגבי דידן שאנחנו בבחי' ההשתלשלות יש מיש מחכמה ולמטה עד בחי' הדבור שבדבר ה' כו' כנ"ל ע"כ נק' התחלה וסוף בבחי' יש מאין כנ"ל. אבל לגבי עצמותו ית' נהפוך הוא דקמיה כולא כלא כו' ונק' הוא בחי' יש אמיתי וההשתלשלות בחי' אין דכלא באמת חשיב ומה שנק' יש מאין בין בחכמה שבראש כנ"ל ובין במל' שבסוף הוא¹⁶ רק שם המושאל היינו מה שמחדש החכמה מאין שאינו מושג בנאצלים וכמ"ש והחכמה מאין כו' דכל דבר שאינו בגדר המושג לעין נקרא אין בהעלם ולא שהוא ענין אין אמיתי כו' שבאמת נהפוך הוא דקמי' כלא שזהו מיש לאין דהיינו בחי' אין דחכמה כלא ממש חשיב וכמ"ש במ"א בענין אל דעות הוי"ה¹⁷ שדיעה עליונה היינו כמו שהוא קמיה מיש לאין היפך דיעה שלמטה שהוא מאין ליש כו' (ועדיין אין זה מתיישב לנכון דא"כ שגם התחלה וסוף כמו שהוא קמיה ממש הן ג"כ מיש לאין ומה שנקראים מאין ליש זהו רק שם המושאל לגבי דידן כנ"ל א"כ מהו יתרון מעלת התחלה