תה
ועצמותם הוא הכח האלקי המהוה אותם ומחי' אותם מאין ליש. וידיעה זו הנה לבד זאת שהיא מצוה לעצמה בידיעת הבורא ית', הנה עוד זאת הרי ידיעה זאת מביאו לידי קיום מצותיו ית' לאהוב אותו ית' ולירא ממנו וכאמרו108 האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנא'109 ואהבת את ה"א ונא'110 את ה"א תירא, הרי דאהבת השי"ת ויראתו ית' הם מצות עשה כתפילין שבת וסוכה וכה"ג, וכשם דמצות תפילין יש לה מקום קבוע בגוף האדם בראשו ובזרוע במקום ושטח מוגבל, דהתפילין כשהם מונחי' על השולחן111 הנה אף גם אם כוון כל הכוונת112 שבמצוה זו אם ח"ו לא הניחם במקומם המיוחד הוי קרקפתא דלא מנח תפילין113 הנה כמו"כ המ"ע דאהבתו ויראתו ית' יש להם מקום קבוע בגוף האדם והוא בהלב, והיינו דבבשר הלב יורגש בהרגש ממש114, וכמו בגשמיות אנו רואין במוחש, דכאשר האדם פוגש באוהב נפשו ה"ה מרגיש נעימות עריבות בלבבו, ולהיפך דכאשר פוגש במי שירא ממנו הרי יירא ויפחד ונרגש בבשר לבבו חדודין חדודין115 ממש, וכן הוא בהמצות עשה דאהבתו ויראתו ית' שצריכים להיות נרגשים בלב ובשר הגשמי, וזהו"ע ההשבה אל הלב, דהשבה זו באה ע"י העמקת הדעת בהתבוננות ארוכה בגדולת הבורא ית' וכמאמר116 והיאך הוא117 הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד118 צמאה נפשי לאלקים לאל חי119, והיינו דע"י זה שהאדם מתבונן במעשיו ית' שהו"ע מה רבו מעשיך הוי' בריבוי הנבראי' עד אין קץ ושיעור120, ויוסיף להעמיק דעתו להתבונן בברואיו הנפלאים הגדולים|120 שהו"ע מה גדלו מעשיך הוי' ויראה גודל החכמה שבהן, היינו בכל נברא ונברא לפי מדריגתו ומעלתו דזה יסוד מוסד בהעבודה דתפלה בפסוד"ז בביאור עניני הבע"ח דע"י התבוננו' זו הנה מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה להתקרב לידע השם הגדול, וכידוע דישנה התבוננות המעוררת את האהבה, וישנה התבוננות המעורר' את היראה, וזהו שאומר121 וכשמחשב בדברים האלו עצמן|119, והיינו דלאחר שמבין ומשיג גדולת
הערות
- 108. רמב"ם שם פ"ב ה"א.
- 109. ואתחנן ו, ה.
- 110. שם, יג.
- 111. ראה גם תו"א שמות נג, ד. אוה"ת שם ע' פז.
- 112. כ"ה בכתי"ק.
- 113. ראה ר"ה יז, א.
- 114. ראה לעיל ע' שלז. וש"נ.
- 115. ע"פ לשון חז"ל - סנהדרין צד, א. פרש"י יתרו יח, ט.
- 116. רמב"ם שם הלכה ב.
- 117. ברמב"ם שלפנינו: היא.
- 118. תהלים מב, ג.
- 119. עכ"ל הרמב"ם שם.
- 120. ראה תו"א וארא נו, ב.
- 121. הרמב"ם שם הלכה ב.
רש"י על שמות י״ח:ט׳ - הטקסט מספריא
ויחד יתרו. וַיִּשְׂמַח יִתְרוֹ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִ"אַ נַעֲשָׂה בְשָׂרוֹ חִדּוּדִין חִדּוּדִין, מֵצֵר עַל אִבּוּד מִצְרַיִם, הַינוּ דְּאָמְרֵי אִינָשֵׁי "גִּיּוֹרָא עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי לָא תְבַזֵּי אֲרַמָּאָה בְּאַפֵּיהּ":
על כל הטובה. טוֹבַת הַמָּן וְהַבְּאֵר וְהַתּוֹרָה, וְעַל כֻּלָּן אשר הצילו מיד מצרים; עַד עַכְשָׁו לֹא הָיָה עֶבֶד יָכוֹל לִבְרֹחַ מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ מְסֻגֶּרֶת, וְאֵלּוּ יָצְאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא (מכילתא):
ויחד יתרו AND JETHRO REJOICED — This is its literal meaning. A Midrashic comment is: his flesh became full of prickles (חדודין — his flesh crept with horror) — he felt grieved at the destruction of Egypt. That is what people say (what the common proverb says): A proselyte even though his heathen descent dates from as far back as the tenth generation, do not speak slightingly of an Aramean (any non-Jew) in his presence (Sanhedrin 94a).
על כל הטובה FOR ALL THE GOODNESS — the goodness in giving the Manna and the well and the Torah — and he rejoiced above all these (more especially), אשר הצילו מיד מצרים THAT HE HAD DELIVERED THEM OUT OF THE HAND OF EGYPT — Until now no slave had ever been able to escape from Egypt because that land was closely shut in on all sides, but these had gone forth six hundred thousand in number (cf. Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.