נא
להבין שרשי הדברים
ביאור על הדרוש שמע"צ הנ"ל
להבין 1 שרשי הדברים הנ"ל, תחלה יש להבין ענין המשכת הדעת ע"י ד' מינים אלו דוקא מה נשתנו אלו מכל מיני צמיחה שבעולם להיות ההמשכה על ידם דוקא ושהם דוקא מכוונים לנגד ד' אותיות הוי'. הנה ביאור ענין2 זה ממורי הה"מ ז"ל עפ"י הקדמה א', והוא מה שגבי יוצאי ירך יעקב כתי' ע'3 נפש לשון יחיד וגבי עשו כתי' נפשות עשו ל' רבים, כי זהו כלל גדול שבכ"מ שימצא ריבוי מדריגות שונות אזי כשהם כאו"א בבחי' יש ודבר בעצמותו א"א להיות ביניהם אחדות משא"כ כשהם בבחי' ביטול נעשה אחדות ביניהם אף כי רבים המה כו', וכמ"ש המשל4 ופחד עמו עושה שלום במרומיו, וענין השלום היינו בין שר של מים ושר של אש שהם ב' הפכים בעצם ועכ"ז אין מכבין זא"ז, והיינו ע"י שהמשל ופחד עמו שלכך הוא עושה שלום כו', דהיינו שמתגלה הארה שלמעלה מערך השגתם ואזי מתבטלים ממציאותם התמידי כאשר הם בחי' יש בפ"ע כשהשגתו שלימה וכל מהותו על מצבו ומעמדו ע"י הפחד מגילוי הנורא הזה, וע"י ביטול זה שכ"א ואחד מתבטל ממציאותו הנה הוא יכול להתחבר גם עם זולתו אף שהוא הפכי ומנגד לו שזה אש וזה מים כי כ"ז לא שייך אלא כשהם בבחי' יש בעצמותם וכאו"א מוגבל ומוגדר בטבעו ואזי אינו יכול לסבול את זולתו שמהותו מנגד למהות היש כו', משא"כ כשמתבטל ממהותו ואובד ישותו עד שלא ירגיש שזולתו מנגד לו, והיינו בחי' אין שמתפשט בהם מגילוי הארה הנ"ל שלמעלה מערכם ואז המים אינם מים והאש אינו אש עד"מ ונעשים כולם כא' ומתחברים יחד לפי שכולם בבחי' אין כו', וזהו עושה שלום במרומיו בין שר של מים לשר של אש שכשהם בבחי' יש אינם בשלום זע"ז שא"א להם להתחבר כו', אבל הוא ית' עושה שלום ביניהם ע"י גילוי אורו עליהם בתוס' אור ואז נעשו שניהם בבחי' אין ואובדים ישותם ומתחברים יחד וד"ל.
וכך הוא ג"כ ביוצאי ירך יעקב שהם היו בבחי' ביטול אליו ית' לכן נאמר בהם ע' נפש שעם היותם ע' בחי' מחולקות היו כולם נפש א' ממש מצד בחי' האין שבהם כנ"ל, משא"כ בעשו כתיב נפשות ל' רבים לפי שהם בבחי' יש ודבר בעצמותו ואין בהם בחי' הביטול כו', ולפי שכ"א מובדל במהותו ומדריגתו מזולתו לכך אינם יכולים להתחבר יחד כי זולתו מחולק ממנו במהותו ושניהם יש ודבר ואינם סובלים זא"ז. ואמנם מה שנאמר ביעקב דוקא ל' זה דע' נפש ל' יחיד הוא מפני כי באמת מדריגות יעקב בפרט הוא מבחי' האין בחי' הביטול המחבר ב' הפכים והוא העושה שלום כו' כי הוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה ונק' יושב אוהלים
הערות
- 1. להבין שרשי הדברים הנ"ל : זהו נוסח שני ובאריכות יותר של ביאור ד"ה ביום השמע"צ. וראה לעיל במ"מ בתחילת הביאור נוסח הראשון, ובמ"מ לעיל בתחילת המאמר.
- 2. ענין זה ממורי הה"מ ז"ל : ראה לעיל בנוסח הראשון, ובמ"מ שם.
- 3. ע' נפש . . נפשות עשו : ויגש מו, כז. וישלח לו, ו. ראה ויק"ר פ"ד, ו. פירש"י ויגש מו, כו.
- 4. המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו .ֿ. בין שר של מים ושר של אש : איוב כה, ב. במד"ר פי"ב, ח.
ויקרא רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
תָּנֵי חִזְקִיָּה (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין, (במדבר טז, כב): הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב (איוב יט, ד): וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו (איוב לד, לז): כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק, אַתָּה מַסְפִּיק בֵּינֵינוּ אֶת עֲוֹנוֹתֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָשֵׂא גּוֹי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (שמות כג, ב): אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, אָנוּ מְרֻבִּים מִכֶּם מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם מַשְׁוִין עִמָּנוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, יֵשׁ לְךָ בָּנִים, אָמַר לוֹ הִזְכַּרְתַּנִּי צָרָתִי, אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה בָּנִים יֵשׁ לִי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין עַל שֻׁלְחָנִי זֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי וְזֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי, וְאֵינָם עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁמְפַצְּעִין אֶת מֹחָן אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. אָמַר לוֹ וּמַשְׁוֶה אַתָּה עִמָּהֶן, אָמַר לוֹ, לֹא. אָמַר לוֹ, עַד שֶׁאַתָּה מַשְׁוֶה אוֹתָנוּ, לֵךְ הַשְׁוֵה אֶת בָּנֶיךָ, נִדְחַף וְהָלַךְ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, לָזֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, אָמַר לָהֶם בְּעֵשָׂו כְּתִיב בֵּיה שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת וּכְתִיב בּוֹ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, דִּכְתִיב (בראשית לו, ו): וַיִּקַח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וּבְיַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וּכְתִיב בֵּיהּ נֶפֶשׁ אֶחָת, דִּכְתִיב (שמות א, ה): וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, אֶלָּא עֵשָׂו שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה כְּתִיב בֵּיהּ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלוֹהַּ אֶחָד כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ אַחַת, וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ וגו'.
רש"י על בראשית מ״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד:
כל הנפש הבאה ליעקב EVERY SOUL THAT WAS COMING WITH JACOB — every soul that left Canaan to go to Egypt The word הבאה, here, is not a perfect tense, but a participle with a relative present sense — just as (Ester 2:4) “In the evening she (באה) was coming” and (Genesis 29:7) “and, behold, Rachel his daughter is coming (באה)” and therefore the accent is on the last syllable, on the א, because when they left, coming from the land of Canaan, they were only sixty-six. But at the second mention of this word (Genesis 46:27) — “every soul of the house of Jacob, which came (הבאה) into Egypt were seventy” — it is a perfect tense and therefore it is accented on the last but one syllable, on the ב. The reason is, that when they came there, they were seventy, for they found Joseph and his two sons there, and Jochebed was added to their number “between the walls”. According to the view of the Rabbi (i. e. R. Jehudah, cf. Genesis Rabbah 84) who stated that with each of Jacob’s sons a twin-sister was born, we must say that these died before they (Jacob and his family) went down to Egypt, because they are not enumerated here. In Vayikra Rabbah 4:6 I found the following: When he left Canaan (cf. Genesis 36:6) Esau’s family consisted of only six (himself and his five sons), and Scripture calls them “the souls of his house” (in the plural) and this is because they worshipped many gods (each serving a different god and having as it were, a different soul or religious feeling). But the family of Jacob when he came to Egypt consisted of seventy and Scripture calls them “soul”, in the singular, because they all served One God.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.