ר"ד לא' ביחידות, יום ג' פ' וירא, ט"ז מרחשון, ה'תשט"ז.
בס"ד. ר"ד לא' ביחידות, יום ג' פ' וירא, ט"ז מרחשון, ה'תשט"ז.
א . שאלה 1: כיצד באים לידי שמחה?
תשובה : ענין השמחה בא לאדם עי"ז שמרגיש שיש לו דבר-מה, שניתוסף אצלו דבר-מה, וככל שהדבר שקיבל גדול יותר, גדולה שמחתו יותר.
ובשעה שמתבונן שנברא הוא מוגבל, ואעפ"כ נתן לו הקב"ה את האפשרות שע"י קיום המצוות יתחבר עם הבורא, שזוהי העלי' הגדולה ביותר האפשרית – שהרי כל עילוי שהאדם ישער לעצמו, הוא עדיין דבר מוגבל, ואינו מגיע כלל להעילוי של ההתקשרות עם הבורא הבלתי בעל גבול. ומכיון שזהו הדבר הגדול ביותר שמקבל – במילא נעשית עי"ז השמחה הגדולה ביותר.
יתירה מזו: אפילו אם פעם נכשל ועשה ענין שהוא היפך ממה שציווה הקב"ה, הנה בשעה שמתבונן ובא לידי הכרה, שמבלי הבט על כך שנכשל פעם ועשה היפך ציווי השם, אעפ"כ נתן לו הקב"ה את האפשרות לעשות תשובה, שעי"ז נעשה רצוי להקב"ה כקודם החטא2, עד שנעשה לו כזכיות3, כאילו עשה מצוה – אזי, יחד עם הרגש המרירות שישנו בשעת התשובה, יחד עם זה ישנה ג"כ השמחה הגדולה ביותר מזה שעושה תשובה ונעשה מרוצה להקב"ה.
ובמילא נמצא, שתמיד, בכל זמן, יכול אדם להיות במצב של שמחה, דממה נפשך: בשעה שממלא מה שהקב"ה דורש ממנו – צריך הוא להיות בשמחה מקיום המצוה; ואם נכשל, ו"תופס את עצמו" ("כאַפּט זיך") בכך שנכשל, ומתחיל להתחרט – עליו להיות בשמחה מזה שביכלתו לעשות תשובה ולתקן.
ב . שאלה : איך באים לידי קיום מצוה לשמה, ללא פניות?
תשובה : לכתחילה – ודאי שיש להשתדל לקיים מצוה לשמה, ללא פניות. אלא שענין זה הוא רק לכתחילה, אבל בשעה שיש באפשרותו לקיים מצוה, ואינו יכול לפעול בעצמו שקיום המצוה יהי' לשמה, ללאפניות – אין לו להימנע בגלל זה מקיום המצוה, אלא עליו לקיים את המצוה באופן שיכול לקיימה במצבו עתה. וכמארז"ל4 "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
ונוסף לזה: עי"ז שיקיים את המצוה – באיזה אופן שיהי' – יבוא לידי קיום מצוה נוספת, שהרי "מצוה גוררת מצוה"5, דהיינו שקיום מצוה הוא סגולה לקיים מצוות נוספות. ואת המצוה השני' יקיים ללא פניות – שהרי אין לו פניות בכל המצוות , אלא רק במצוות מסויימות שעל ידם ביכלתו להרוויח כסף וכיו"ב, ולכן, אם יקיים מצוה זו אפילו עם פני' – יבוא עי"ז לקיים מצוה נוספת, שבה אין לו פניות.
ועוד ענין בזה:
גם במצוה זו גופא שבתחילת קיומה היתה לו פני' – יכול הוא לפעול בעצמו שלא תורגש אצלו הפני' ("ער זאָל ניט אָנהערן די פני'"), או עכ"פ שלא תהי' חשובה כ"כ בעיניו, ולקיים את המצוה לשמה.
והיינו, שבשעה שיתבונן בכך, שהן אמת שההתעוררות ותחלת הרצון לקיים את המצוה נעשה ע"י הפני' שהיתה לו בכך (בכדי שיהי' לו עי"ז כסף, כבוד וכיו"ב), הרי סו"ס ע"י קיום המצוה יש בידו דבר גדול יותר שלא בערך – שמקיים את רצון הקב"ה ומתקשר עמו, שזהו הדבר הגדול ביותר (כנ"ל ס"א). ועי"ז שיורגש אצלו התענוג שבהמצוה ("ער הערט אָן דעם געשמאַק פון דער מצוה"), שהו"ע ההתקשרות עם הקב"ה – אזי יאבד ממנו או עכ"פ יקטן בעיניו התענוג שבהפני'.
משל למה הדבר דומה – לאדם שעושה עסק כדי להרוויח מטבע קטנה ("אַ ניקעל"), ובפועל אירע שהרוויח עי"ז לא רק את ה"ניקעל", אלא כמה וכמה אלפים בהוספה לה"ניקעל" – הרי אף שקיבל גם את ה"ניקעל", הרי התענוג שמצד שוויו של ה"ניקעל" מאבד לחלוטין את ערכו בעיניו, בידעו שהמדובר הוא אודות כמה וכמה אלפים !
ג . שאלה : איך יכול להיות הענין ד"שויתי הוי' לנגדי תמיד "6 – הרי האדם עסוק במשך כל היום בעיסוקיו, אם בעניני הרשות ואם בתורה, ואיך יכול הוא לחשוב אז אודות הקב"ה?
תשובה : ההתבוננות אודות הקב"ה צריכה להיות קודם הלימוד או עשיית המצוה (כמבואר בתניא7). – בשעת הלימוד או עשיית המצוה,עליו להיות מלובש בהענין שעושה, כדי שתהי' עשייתו ע"פ שולחן ערוך בכל הפרטים. ואעפ"כ, אין זה בסתירה להענין ד"שויתי הוי' לנגדי תמיד" – דמכיון שבתחילה, בשעה שהתחיל לעשות ענין זה, היתה אצלו הגישה שהוא עושה זאת בגלל ציווי הקב"ה, הרי הענין ד"שויתי הוי' לנגדי תמיד" ישנו בתוכו ובפנימיותו ("ביי זיך אינווייניק") באופן תמידי, ואין ענין (ובנדו"ד – עשיית המצוה) מכסה על עצמו8.
ועד"ז בנוגע לעניני הרשות, שהרי אצל אדם מישראל גם העסק בעניני הרשות צריך להיות כדי לעבוד את הקב"ה – "בכל דרכיך דעהו"9.
**********
הערות
- 1. סעיף זה נדפס (באידית) בלקו"ש חי"ד ע' 355. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
- 2. ראה תניא אגה"ת פ"ב (צא, ב).
- 3. יומא פו, ב.
- 4. פסחים נ, ב. וש"נ.
- 5. אבות פ"ד מ"ב.
- 6. תהלים טז, ח.
- 7. פמ"א (נח, ב).
- 8. בדא"ח (סה"מ תרנ"ז ע' מח. ועוד) מובאת הדוגמא משו"ע או"ח סצ"א (ס"ד) לענין כיסוי הראש ע"י ידו.
- 9. משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
תניא, אגרת התשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אַךְ כָּל זֶה לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם־הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם־הַבָּא.
אָמְנָם, שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳ וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ – הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה אֲפִילוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית־דִּין, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל פָּסוּק ״וְנִרְצָה לוֹ״; וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְהִיא דוֹרוֹן לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ.
וּכְאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ וּפִיְּיסוֹ עַל־יְדֵי פְּרַקְלִיטִין וּמָחַל לוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (וּלְשׁוֹן ״מְכַפֶּרֶת״, וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה׳ לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ, כִּדְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״).
וְעַכְשָׁיו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה׳ – הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט – כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים, שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ וְלֹא מִיחָה בָּהּ, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו; וְכֵן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: ״בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי״, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת; וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, וְהִתְעַנָּה מ׳ צוֹמוֹת; וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.
וְעַל יְסוֹד זֶה, לִימֵּד הָאֲרִיזַ״ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכַמָּה עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ, עַל הַכַּעַס – קנ״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וַאֲפִילוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ סְתָם יֵינָם – יִתְעַנֶּה ע״ג תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ תְּפִלָּה – יִתְעַנֶּה ס״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳.
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה׳״, מִכְּלָל, שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה הוּא יוֹם רָצוֹן:
משנה אבות ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
שולחן ערוך, אורח חיים צ״א - הטקסט מספריא
הָיְתָה טַלִּית חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו לְכַסוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּכַסֶה לִבּוֹ, וְאִם לֹא כִּסָה אֶת לִבּוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱנַס וְאֵין לוֹ בַּמֶּה יִּתְכַּסֶה, הוֹאִיל וְכִסָה עֶרְוָתוֹ לְהִתְפַּלֵּל, יָצָא.
צָרִיךְ לֶאֱזֹר אֵזוֹר בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ אַבְנֵט שֶׁאֵין לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה, מִשּׁוּם הִכּוֹן. אֲבָל שְׁאָר בְּרָכוֹת מֻתָּר לְבָרֵךְ בְּלֹא חֲגוֹרָה, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִכְנָסַיִם: הַגָּה: וְאֵין לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה (רַ"ן פֶּרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת וְהָרֹא"שׁ פֶּרֶק הָרוֹאֶה וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ה' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה).
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר לְהוֹצִיא הַזְכָּרָה מִפִּיו בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִמְחוֹת שֶׁלֹּא לִכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּגִלּוּי הָרֹאשׁ.
כּוֹבָעִים (קפילז בְּלַעַז) הַקְּלוּעִים מִקַּשׁ חֲשִׁיבָא כִּסוּי, אֲבָל הַנָּחַת יָד עַל הָרֹאשׁ לָא חֲשִׁיבָא כִּסוּי, וְאִם אַחֵר מַנִּיחַ יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה, מַשְׁמָע דַּחֲשִׁיבָא כִּסוּי.
לֹא יַעֲמֹד בַּאֲפוּנְדָתוֹ (טאסקא בְּלַעַז), וְלֹא בְּרֹאשׁ מְגֻלֶּה, וְלֹא בְּרַגְלַיִם מְגֻלִּים, אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַגְּדוֹלִים, אֶלָּא בְּבָתֵּי רַגְלַיִם.
דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ, אֶלָּא כְּשֶׁהֵם עֲטוּפִים: הַגָּה: וּבְעֵת הַזַּעַם יֵשׁ לְחַבֵּק הַיָּדַיִם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כְּעַבְדָּא קָמֵי מָארֵיהּ. וּבְעֵת שָׁלוֹם יֵשׁ לְהִתְקַשֵּׁט בִּבְגָדִים נָאִים לְהִתְפַּלֵּל (טוּר):
משנה תורה, הלכות דעות ג׳ - הטקסט מספריא
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו' ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע.
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.