160

בלבם) תנצרם³² מן הדור זו וכו', וממשיך המדרש ומספר, שלמרות זאת: "אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, אלא על ידי שהיו בהם דלטורין היו נופלין". ובמדרש מרחיבים בחומרת לשון הרע, ובסיומו נאמר "ולמה קורא שלישי, שהוא הורג שלשה: האומרו והמקבלו והנאמר עליו"³².

ומכך מובן, שהאמירה הטובה והרצויה, שעליה מופיע הציווי "אמור" היא ההיפך הגמור מלשון הרע – אמירה בשבח הזולת. ואמירה זו עצמה משפיעה ופועלת את פעולתה.

ג. לספר בשבח חבירו – לעצמו וכלפי הזולת

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי הרמב"ם בהלכות דעות³³: בפרק ה'³⁴, בהלכה שבה מפרט הרמב"ם כיצד צריך להיות דיבורו של תלמיד חכם, הוא אומר "מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל". בהמשך, בפרק ו'³⁵ אומר הרמב"ם "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר³⁶ ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו...".

ונדרש ביאור – מהי כוונת הרמב"ם באומרו לגבי תלמיד חכם "מספר בשבח חבירו...": מהי התוספת המיוחדת אצל תלמיד חכם, והרי זוהי חובה ומצוה המוטלת על כל יהודי³⁷, כפי שאומר הרמב"ם, כדלעיל, בפרק ו' "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו .. לפיכך צריך לספר בשבחו"?

בפשטות, ניתן להשיב:

ההבדל בין שתי ההלכות שבשני הפרקים שלעיל הוא: בפרק ה' מפרט הרמב"ם את הדינים החלים על תלמיד חכם בנוגע לעצמו, וכפי שפותח הרמב"ם את הפרק באומרו "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו... ובדבורו...". כאן מדובר על ענינים הקשורים למעלתו של תלמיד החכם בעצמו "המובדל משאר העם", וכפי שמציין הרמב"ם בסיום הפרק "ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב