12
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
התורה – "קבלתם תורה" – אך אינו מזכיר את הענין של "השמע עם קול אלקים..." שהיה במתן תורה, ואשר התורה עצמה מגדירה זאת "דבר הגדול" – "קול אלקים מדבר מתוך האש".
2) בפרטים שמציין רש"י, אינה ניכרת כל כך הגדולה אשר התחדשה "בהר הזה": "קבלתם תורה ומצוות" איננו דבר חדש לחלוטין, כי כבר אדם הראשון, אברהם7 וכדומה קבלו הוראות – תורה, בני נח כולם נצטוו את שבע המצוות8, כבר היתה ישיבת שם ועבר9, ואצל ישראל התחילו התורה והמצוות כבר על ידי האבות10. גם הענין של הסנהדרין, השופטים, כבר היה לפני כן, אפילו אצל הגויים, כפי שניתן להבין בפשטות11, וקל וחומר אצל ישראל12.
ב. סדר הפרטים, הפרדת המנורה והשמטת "שרי
חמישים..."
בפירוש השני יש לשים לב לדיוקים נוספים:
א) הסדר שבו מונה רש"י את הפרטים – משכן, תורה וסנהדרין – אינו תואם לסדר הזמנים של היותם: בתחילה היתה קבלת התורה, לאחר מכן13 מינוי הסנהדרין, ורק לבסוף הוקם המשכן14.
הערות
- 7. בו מפורש וישמור גו' ותורותי (תולדות כו, ה) יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' גו' (וירא יח, יט).
- 8. פרש"י משפטים כד, ג.
- 9. ראה פרש"י ח"ש כה, יז. תולדות כה, כב. שם כח, ט.
- 10. תולדות כו, ה ובפרש"י.
- 11. ולהעיר מפרש"י בראשית ו, ב: והשופטים. וירא יט, א: מינוהו שופט. וראה רמב"ן וישלח (לד, יג) בארוכה.
- 12. ואף שהתמנות שרי אלפים כו' באה לאחרי טענת יתרו "נבול תבול גו'" ובעצת יתרו דוקא (יתרו יח, יח ואילך). – הרי אדרבא שם הי' החידוש שמשה התחיל "ושפטתי בין איש ובין רעהו", אבל פשיטא שלפני זה היו שופטים בבנ"י. ולהעיר מהזקנים שהיו במצרים (שמות ג, טז).
- 13. פרש"י יתרו יח, יג. בראב"ע ר"פ יתרו (הובא באברבנאל שם), שמינוי השופטים היה קרוב למסע בני ישראל מהר סיני, ומביא ראי' לדבר מפרשתנו, שאחרי הציווי "רב לכם שבת גו' פנו וסעו", כתיב (א, ט) "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר גו'", סיפור מינוי שרי האלפים וכו'. [ולהעיר שבתיב"ע כאן מונה מינוי הסנהדרין אחרי עשיית המשכן]. אבל מפשטות הכתובים ביתרו שם, משמע, שמיד אחרי בקשת יתרו (שהיתה למחרת יוהכ"פ) מינה משה את השופטים. ומ"ש כאן "בעת ההיא", י"ל (ע"ד פירוש הרמב"ן כאן למ"ד יתרו קודם מ"ת בא) ש"בעת ההיא" היינו בעת היותם בהר סיני.
- 14. כדיוק חידושי ופירושי המהרי"ק והמשכיל לדוד כאן. ביאורו של המהרי"ק "כי מחלוקת היא בספרי, ורש"י עשה משני הדעות לפי' אחד והקדים הדעת הקודם" – תמוה. תירוצו של המשכיל לדוד שאחרי קבלת התורה הי' חטא העגל, "ויאמרו ח"ו שיצא שכרם בהפסדם לפי שעשו שם מיד העגל, לכך הקדים להם מעשה המשכן שהוא תיקון העגל" – אינו מובן, כי [נוסף ע"ז שע"פ פשש"מ קשה לומר "שיצא שכרם בהפסדם" ואיבדו המעלה דמ"ת, הרי] כבר פרש"י (תשא לג, יא) ש"בי' תשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדברך", שזהו לפני עשיית המשכן.
רש"י על שמות כ״ד:ג׳ - הטקסט מספריא
ויבא משה ויספר לעם. בּוֹ בַיּוֹם:
את כל דברי ה'. מִצְוַת פְּרִישָׁה וְהַגְבָּלָה:
ואת כל המשפטים. שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְנֵי נֹחַ, וְשַׁבָּת וְכִבּוּד אָב וָאֵם וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין שֶׁנִּתְּנוּ לָהֶם בְּמָרָה (סנהדרין נ"ו):
ויבא משה ויספר לעם AND MOSES CAME AND RELATED TO THE PEOPLE — on that same day (the 4th of Sivan).
את כל דברי ה׳ ALL THE WORDS OF THE LORD — the commands concerning their keeping apart from women and the setting of bounds at Mount Sinai.
ואת כל המשפטים AND ALL THE JUDGMENTS which had been ordained before the Sinaitic legislation: the seven commands given to the “Sons of Noah” (the non-Israelite world), the law of the Sabbath, of filial respect, of the “red heifer” and regarding the administration of justice, all of which had been given to them already in Marah (cf. Sanhedrin 56b).
רמב"ן על בראשית ל״ד:י״ג - הטקסט מספריא
וַיַּעֲנוּ בְּנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה הִנֵּה חֲמוֹר וּשְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ דִּבְּרוּ, אֲבָל הַזָּקֵן לֹא עָנָה אוֹתָם דָּבָר, כִּי בָּנָיו יְדַבְּרוּ בִּמְקוֹמוֹ בָּעִנְיָן הַזֶּה לִכְבוֹדוֹ, כִּי בַּעֲבוּר הֱיוֹת הַדָּבָר לָהֶם לְקָלוֹן לֹא יִרְצוּ שֶׁיִּפְתַּח פִּיו לְדַבֵּר בּוֹ כְּלָל. וְיֵשׁ כָּאן שְׁאֵלָה, שֶׁהַדָּבָר נִרְאֶה כִּי בִּרְצוֹן אָבִיהָ וּבַעֲצָתוֹ עָנוּ, כִּי לְפָנָיו הָיוּ, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ מַעֲנָם כִּי בְּמִרְמָה יְדַבְּרוּ, וְאִם כֵּן לָמָּה כָּעַס. וְעוֹד שֶׁלֹּא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ לְהַשִּׂיא בִּתּוֹ לִכְנַעֲנִי אֲשֶׁר טִמֵּא אוֹתָהּ, וְהִנֵּה כָּל הָאַחִים עָנוּ הַמַּעֲנֶה הַזֶּה בְּמִרְמָה, וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי לְבַדָּם עָשׂוּ הַמַּעֲשֶׂה, וְהָאָב אֵרֵר אַפָּם לָהֶם לְבַדָּם. וְהַתְּשׁוּבָה כִּי הַמִּרְמָה הָיְתָה בְּאָמְרָם לְהִמּוֹל לָהֶם כָּל זָכָר, כִּי חָשְׁבוּ שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי הָעִיר, וְאִם אוּלַי יִשְׁמְעוּ לִנְשִׂיאָם וְיִהְיוּ כֻּלָּם נִמּוֹלִים, יָבוֹאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים וְיִקְחוּ אֶת בִּתָּם מִבֵּית שְׁכֶם. וְזֹאת עֲצַת כָּל הָאַחִים, וּבִרְשׁוּת אֲבִיהֶם, וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי רָצוּ לְהִנָּקֵם מֵהֶם, וְהָרְגוּ כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר. וְיִתָּכֵן שֶׁהָיָה הַכַּעַס לְיַעֲקֹב שֶׁאֵרֵר אַפָּם עַל שֶׁהָרְגוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֲשֶׁר לֹא חָטְאוּ לוֹ, וְהָרָאוּי לָהֶם שֶׁיַּהַרְגוּ שְׁכֶם לְבַדּוֹ, וְזֶהוּ מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם", כִּי כֻלָּם הִסְכִּימוּ לְדַבֵּר לוֹ בְּמִרְמָה בַּעֲבוּר הַנְּבָלָה שֶׁעָשָׂה לָהֶם. וְרַבִּים יִשְׁאֲלוּ, וְאֵיךְ עָשׂוּ בְּנֵי יַעֲקֹב הַצַּדִּיקִים הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי. וְהָרַב הֵשִׁיב בְּסֵפֶר שׁוֹפְטִים (רמב"ם הלכות מלכים פי"ד ה"ט) וְאָמַר, שֶׁבְּנֵי נֹחַ מְצֻוִּים עַל הַדִּינִים, וְהוּא לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ לָדוּן בְּשֵׁשׁ מִצְוֹת שֶׁלָּהֶן, וּבֶן נֹחַ שֶׁעָבַר עַל אַחַת מֵהֶן נֶהֱרָג בְּסַיִף, רָאָה אֶחָד שֶׁעָבַר עַל אַחַת מֵהֶן וְלֹא דָּנוּהוּ לְהָרְגוֹ, הֲרֵי זֶה הָרוֹאֶה יֵהָרֵג בְּסַיִף, וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה, שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ. וְאֵין דְּבָרִים הַלָּלוּ נְכוֹנִים בְּעֵינַי, שֶׁאִם כֵּן הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ חַיָּב לִהְיוֹת קוֹדֵם וְזוֹכֶה בְּמִיתָתָם. וְאִם פָּחַד מֵהֶם, לָמָּה כָּעַס עַל בָּנָיו וְאֵרֵר אַפָּם אַחַר כַּמָּה זְמַנִּים, וְעָנַשׁ אוֹתָם וְחִלְּקָם וֶהֱפִיצָם, וַהֲלֹא הֵם זָכוּ וְעָשׂוּ מִצְוָה וּבָטְחוּ בֵּאלֹהִים וְהִצִּילָם. וְעַל דַּעְתִּי הַדִּינִין שֶׁמָּנוּ לִבְנֵי נֹחַ בְּשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁלָּהֶם אֵינָם לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ בִּלְבַד, אֲבָל צִוָּה אוֹתָם בְּדִינֵי גְּנֵבָה וְאוֹנָאָה וְעֹשֶׁק וּשְׂכַר שָׂכִיר וְדִינֵי הַשּׁוֹמְרִים וְאוֹנֵס וּמְפַתֶּה וַאֲבוֹת נְזִיקִין וְחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ וְדִינֵי מַלְוֶה וְלֹוֶה וְדִינֵי מִקָּח וּמִמְכָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כְּעִנְיָן הַדִּינִין שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, וְנֶהֱרַג עֲלֵיהֶן אִם גָּנַב וְעָשַׁק אוֹ אָנַס וּפִתָּה בִּתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁהִדְלִיק גְּדִישׁוֹ וְחָבַל בּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּמִכְּלַל הַמִּצְוָה הַזֹּאת שֶׁיּוֹשִׁיבוּ דַּיָּנִין גַּם בְּכָל עִיר וָעִיר כְּיִשְׂרָאֵל, וְאִם לֹא עָשׂוּ כֵן אֵינָן נֶהֱרָגִין, שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה בָּהֶם, וְלֹא אָמְרוּ (סנהדרין נז) אֶלָּא אַזְהָרָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא מִיתָתָן, וְלֹא תִּקָּרֵא אַזְהָרָה אֶלָּא הַמְּנִיעָה בְּלָאו. וְכֵן דֶּרֶךְ הַגְּמָרָא בְּסַנְהֶדְרִין (נט) וּבַיְּרוּשַׁלְמִי, אָמְרוּ בְּדִינִין שֶׁל נֹחַ, הִטָּה דִּינוֹ – נֶהֱרָג, לָקַח שֹׁחַד – נֶהֱרָג, בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל כָּל דִּין שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה שָׁלֵם מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה רַשַּׁאי לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ, וְכָל שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאִי אַתָּה שָׁלֵם מִמֶּנּוּ אַתָּה רַשַּׁאי לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ, אֲבָל בְּדִינֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה שָׁלֵם מִמֶּנּוּ אַתָּה רַשַּׁאי לִבְרֹחַ מִמֶּנּוּ. נִרְאֶה מִכָּאן שֶׁרַשַּׁאי הַגּוֹי לֵאמֹר לְבַעֲלֵי הַדִּין, אֵינִי נִזְקָק לָכֶם, כִּי תּוֹסֶפֶת הִיא בְּיִשְׂרָאֵל "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א יז), אַל תַּכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ (סנהדרין ו). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יֵהָרֵג כְּשֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ קָצִין שׁוֹטֵר וּמוֹשֵׁל לִשְׁפֹּט אֶת אֲדוֹנָיו. וּמָה יְבַקֵּשׁ בָּהֶן הָרַב חִיּוּב, וְכִי אַנְשֵׁי שְׁכֶם וְכָל שִׁבְעָה עֲמָמִין לֹא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּמְגַלֵּי עֲרָיוֹת וְעוֹשִׂים כָּל תּוֹעֲבוֹת הַשֵּׁם הָיוּ, וְהַכָּתוּב צוֹוֵחַ עֲלֵיהֶן בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת (דברים יב ב) "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" וְגוֹ', "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת" וְכוּ' (שם יח ט), וּבְגִלּוּי עֲרָיוֹת "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ" וְכוּ' (ויקרא יח כז), אֶלָּא שֶׁאֵין הַדָּבָר מָסוּר לְיַעֲקֹב וּבָנָיו לַעֲשׂוֹת בָּהֶם הַדִּין. אֲבָל עִנְיַן שְׁכֶם, כִּי בְּנֵי יַעֲקֹב בַּעֲבוּר שֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי שְׁכֶם רְשָׁעִים וְדָמָם חָשׁוּב לָהֶם כַּמַּיִם, רָצוּ לְהִנָּקֵם מֵהֶם בְּחֶרֶב נֹקֶמֶת, וְהָרְגוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל אַנְשֵׁי עִירוֹ כִּי עֲבָדָיו הֵם וְסָרִים אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ. וְאֵין הַבְּרִית אֲשֶׁר נִמּוֹלוּ נֶחְשָׁב בְּעֵינֵיהֶם לִמְאוּמָה, כִּי הָיָה לְהַחֲנִיף לַאֲדוֹנֵיהֶם. וְיַעֲקֹב אָמַר לָהֶם בְּכָאן כִּי הֱבִיאוּהוּ בְּסַכָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר "עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי", וְשֵׁם אֵרֵר אַפָּם כִּי עָשׂוּ חָמָס לְאַנְשֵׁי הָעִיר, שֶׁאָמְרוּ לָהֶם בְּמַעֲמָדוֹ "וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד", וְהֵם הָיוּ בּוֹחֲרִים בָּהֶם וּבָעֲטוּ בְּדִבּוּרָם, וְאוּלַי יָשׁוּבוּ אֶל ה', וְהָרְגוּ אוֹתָם חִנָּם, כִּי לֹא הֵרֵעוּ לָהֶם כְּלָל. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" (בראשית מ"ט:ה'). וְאִם נַאֲמִין בְּסֵפֶר "מִלְחֲמוֹת בְּנֵי יַעֲקֹב" (הוא ספר הישר), בָּא לָהֶם פַּחַד אֲבִיהֶם כִּי נֶאֶסְפוּ שְׁכֵנֵי שְׁכֶם וְעָשׂוּ עִמָּהֶם שָׁלֹשׁ מִלְחָמוֹת גְּדוֹלוֹת, וְלוּלֵי אֲבִיהֶם שֶׁחָגַר גַּם הוּא כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וְנִלְחַם בָּם הָיוּ בְּסַכָּנָה, כַּאֲשֶׁר יְסַפֵּר בַּסֵּפֶר הַהוּא. וְרַבּוֹתֵינוּ (ב"ר פ י) הִזְכִּירוּ מִזֶּה בַּפָּסוּק "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מ"ח:כ"ב), אָמְרוּ, נִתְכַּנְּסוּ כָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, חָגַר יַעֲקֹב כְּלֵי מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י שָׁם. אֲבָל הַכָּתוּב יְקַצֵּר בָּזֶה, כִּי הָיָה נֵס נִסְתָּר, כִּי אֲנָשִׁים גִּבּוֹרִים הָיוּ וּכְאִלּוּ זְרֹעָם הוֹשִׁיעָה לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר קִצֵּר הַכָּתוּב בְּעִנְיַן אַבְרָהָם בְּאוּר כַּשְׂדִּים, וְלֹא הִזְכִּיר מִלְחֶמֶת עֵשָׂו עִם הַחוֹרִי כְּלָל. אֲבָל הִזְכִּיר בְּכָאן כִּי הָיָה חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא נֶאֶסְפוּ כֻּלָּם לִרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב, כִּי הָיוּ נוֹפְלִים עֲלֵיהֶם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב. וְזֶה טַעַם "חִתַּת אֱלֹהִים", כִּי נָפְלָה עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד מִן הַגְּבוּרָה אֲשֶׁר רָאוּ בַּמִּלְחָמָה. וּלְכָךְ אָמַר (בראשית ל"ה:ו') "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ", לְהוֹדִיעַ שֶׁלֹּא נִפְקַד מֵהֶם וְלֹא מֵעַבְדֵיהֶם אִישׁ בַּמִּלְחָמָה:
רש"י על שמות י״ח:י״ג - הטקסט מספריא
ויהי ממחרת. מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה, כָּךְ שָׁנִינוּ בְּסִפְרֵי וּמַהוּ מִמָּחֳרָת? לְמָחֳרַת רִדְתּוֹ מִן הָהָר; וְעַל כָּרְחֲךָ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלָּא מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה אִ"אֶ לוֹמַר "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי וְגוֹ'", וּמִשֶּׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַד יֹהַ"כִּ לֹא יָשַׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז יָרַד וְשָׁבַר אֶת הַלֻּחוֹת וּלְמָחָר עָלָה בְּהַשְׁכָּמָה וְשָׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְיָרַד בְּיֹהַ"כּ; וְאֵין פָּרָשָׁה זוֹ כְתוּבָה כַּסֵּדֶר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – אַף לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יִתְרוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, שִׁלּוּחוֹ אֶל אַרְצוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כָּאן וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וּמָצִינוּ בְמַסַּע הַדְּגָלִים שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם וְגוֹ'"(במדבר י כט), אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ" (שם לא), וְאִם זוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, מִשֶּׁשִּׁלְּחוֹ וְהָלַךְ הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁחָזַר? וְאִם תֹּאמַר, שָׁם לֹא נֶאֱמַר יִתְרוֹ אֶלָּא חוֹבָב, וּבְנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה, הוּא חוֹבָב הוּא יִתְרוֹ, שֶׁהֲרֵי כָתוּב "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד'):
וישב משה וגו' ויעמד העם. יוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ וְכֻלָּן עוֹמְדִים, וְהֻקְשָׁה הַדָּבָר לְיִתְרוֹ שֶׁהָיָה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק יד) מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכֻלָּם נִצָּבִים:
מן הבקר עד ערב. אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּבָּ"ה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיְהִי עֶרֶב וְגוֹ' (שבת י'):
ויהי ממחרת AND IT CAME TO PASS ON THE MORROW — This was really the day after the Day of Atonement: so have we learnt in Siphré (Mekhilta). Since the Day of Atonement is not mentioned anywhere in this section that deals with the Giving of the Law what is the force of ממחרת? i. e. in relation to what particular day in the history of the Law-giving is the term ממחרת, “on the morrow”, used? It means the morrow after he (Moses) descended from the Mount Sinai, and you must admit that it is impossible to say that this was any other day but the morrow after the Day of Atonement because, before the giving of the Torah, one could not say, (v. 16) “and I do make them know the statutes [of God and His laws]” (which are part of the Torah), and from the day when the Torah was given until the Day of Atonement Moses did not sit down to judge the people, since immediately after the Torah was given he ascended the mountain and descended only on the seventeenth of Tammuz when he broke the tablets in pieces. On the next day he again ascended the mountain early in the morning and stayed there eighty days, descending on the Day of Atonement (cf. Tanchuma כי תשא, Rashi on 33:11, Deuteronomy 9:18 and 10:1). Consequently this section is not written (placed) in its chronological order, for this paragraph commencing with ויהי ממחרת and ending with “Moses let his father-in-law go and he (Jethro) went his way into his own land” was not said before the second year after the Exodus. For even according to the view of one who says that Jethro came to Moses before the giving of the Torah (Avodah Zarah 24a) his dismissal into his own land did not take place until the second year, for it is stated here (v. 27) “Moses let his father-in-law go”, and we find in the account of Israel’s journey through the wilderness beneath their banners (which according to Numbers 10:11 began in the second year) that Moses said to him, (Numbers 10:29, 31) “We are journeying etc…. Forsake us not, I pray thee”. Now if this incident happened before the giving of the Torah (including Jethro’s departure) where do we find it related that he returned after he had let him go and he had taken departure? And if you object that there (in the section in Numbers which Rashi has quoted as evidence that Jethro’s departure took place in the second year) it does not mention Jethro at all but Hobab, and that the latter was not Jethro but the son of Jethro, then I reply that Hobab is identical with Jethro and not his son, because it is written, (Judges 4:11) “of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses”.
וישב משה וגו׳ ויעמד העם MOSES SAT … AND THE PEOPLE STOOD He was sitting like a king and they all stood, and the thing was distasteful to Jethro in that he made light of the respect due to Israel. He therefore reproved him for this, as it is said (v. 14) “Why sittest thou only” — and they all stand! (Mekhilta)
מן הבקר עד הערב FROM MORNING UNTO EVENING — Is it really possible to say so — that Moses sat the whole day long? But the explanation is that any judge who gives a rightful decision as truth demands it, even though he spends but one hour on it, Scripture accounts it to him as though he had occupied himself with the Torah the whole day long, and as though he became co-partner with the Holy One, blessed be He, in the work of the Creation of which it is stated, “It was evening and it was morning” (cf. Mekhilta; Shabbat 10a).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.