148

לתפקיד זה, יש לחפש אדם הראוי לשאת שם זה.

אך מעצם העובדה שלממונים בדורות הבאים היה לפני כן שם אחר, ונקראו "על שמם" של הראשונים רק לאחר שנתמנו, מובן, שתכונותיהם היו "דומות" בלבד לתכונות הנדרשות, אך לא באופן המושלם כממונים שנקראו בשמות אלו מלכתחילה.

ט. השלימות בשחרור העבד דוקא בשנת השמיטה

וכפי שהוסבר לפני כן לגבי זכירת יציאת מצרים, כך יש להסביר את דברי הזהר לגבי השנה השביעית:

קיימת השנה השביעית של כלל ישראל, שנת השמיטה, וקיימת ה"שנה השביעית" של היחיד – השנה השביעית של מכירת עבד.

כיון ששניהם קשורים ל"שביעית"⁴², מובן, שיש ביניהם נקודה משותפת⁴³.

ובפרט בעניננו, שהרי היחיד הוא חלק מכלל ישראל.

אך ההבדל ביניהם הוא: בשנה השביעית של כלל ישראל המשמעות של "שבת לה'" היא בשלימות, ולכן נובעות ממנה כל ההלכות של שמיטה, ואילו בשנה השביעית של יחיד יש רק "מעין" של "שבת לה'" אשר בשנת השמיטה, ולכן בפועל מתקיימת רק יציאתו של העבד "לחפשי חנם".

ועל כך נאמר בזהר "בההוא נייחא דארעא איצריכו עבדא נייחא": עבד צריך לצאת לחפשי בשביעית למכירה, משום שהוא חלק מן הכלל ויש לו "חלק" מ"ההוא נייחא דארעא", ולכן השביעית שלו, למכירתו, היא מעין השביעית של כלל ישראל, המביאה לידי "נייחא דארעא".

ומכל זה נובע חידוש (הדורש עיון וחיפוש בספרים): כאשר השנה השביעית של העבד חלה בשנת השמיטה, מביאה השמיטה – "נייחא דארעא" – לידי כך שהיציאה שלו לחפשי – "עבדי נייחא" – היא בשלימות מוחלטת⁴⁴. וצריך עיון למאי נפקא מינה, ואין כאן מקומו.

ולפי זה ניתן להבין את דברי הזהר באופן סתמי "בההוא נייחא דארעא איצטריכו עבדי נייחא", שמהם משתמע שמדובר בזהר על שנת השמיטה כפשוטה – כי בזוהר מובא כאן המקרה של "ובשביעית יצא לחפשי חנם" בשלימותו

(כפי שנאמר לעיל (סעיף ד) שנאמר