136
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
רבים, ורחמים רבים מביאים לידי אהבה רבה30,
ודרך זו של "אוהב את הבריות" יביא לידי "ומקרבן לתורה"31: בסופו של דבר הוא יקרב וירומם את הבריות אל התורה, עד אשר יגיעו לדרגה של "יש בו טעם ויש בו ריח".
ה. הכרחי לשתף את מי ש"אין בו מעשים טובים"
הסבר זה הוא בהתאם לדעה שהובאה לעיל בסעיף א', ש"כפות תמרים" הוא תנאי המעכב את קיום המצוה בלולב, כלומר, שהלולב חייב לבוא מ"דקל שעושה תמרים".
אך יש דעות32, שגם "כפות תמרים" הוא שם המין באופן כללי, כ"ערבי נחל", וגם דקל שאינו עושה פירות כשר ללולב.
ויש להסביר את ההבדל בין סימני התורה באתרוג ובהדס לבין הסימנים בלולב ובערבות, לפי דעות אלו:
נטילת ארבעת המינים היא מבין המצוות המעשיות, נעלית ביותר, כי היא צריכה להביא לידי אחדות מושלמת בין כל סוגי ישראל, כאחדות של ארבע האותיות של השם המיוחד, שם הוי'33,
וכאן אומרים שהפרט המעכב, שבלעדיו לא תיתכן מציאות של מצוה מעשית,
היא שחייבים להתאחד כאן גם עם מי ש"אין בהם מעשים טובים"34,
ולא זו בלבד שבהם עצמם נגרמת התעלות, אחדות וכדומה, באמצעות קיום המצוה, וכלשון המדרש כאן בעניננו: מכפרין אלו על אלו,
ויותר מכך: לכאורה צירופם למציאות המצוה המעשית עלול להפריע, כנאמר35 לגבי פרה אדומה שהיא איננה נעשית על ידי אהרן, כי "אין קטיגור נעשה סניגור" –
אלא, הכרחי לומר, ששני מינים אלו – הלולב והערבה36 – יוצרים את מציאות המצוה באמצעות עצם מהותם37, בהיותם בני אברהם יצחק ויעקב, שתוקפה רב יותר מן המעשים,
הערות
- 30. ראה תניא ספמ"ה.
- 31. אבות פ"א מי"ב.
- 32. חת"ס שהובא לעיל הערה 14. ועוד (ראה הערה 7).
- 33. זח"א סג, סע"ב (ובנצו"א שם). פע"ח שער הלולב בתחלתו. ובכ"מ.
- 34. וגם בתורתו דה"לולב" – חסר ה"גדול" שבו, שמביא לידי מעשה (ראה קידושין מ, ב. וש"נ. ועיין הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ב־ג).
- 35. פרש"י ר"פ חוקת מר"מ הדרשן.
- 36. משא"כ אתרוג והדס שלשניהם יש מעשים טובים. והחידוש שבאתרוג על ההדס בענין זה (שלכן נמנה בפ"ע) – כי לימוד התורה המביא לידי מעשה ה"ז מוסיף בשלימות המעשה.
- 37. שלכן לדיעה זו אין הלולב צ"ל מ"דקל שעושה תמרים". ולהביאור דלעיל (סעיף ג־ד) – יש לומר, דצירוף הלולב הוא מפני שבלימוד התורה יש מעשה זוטא דעקימת שפתיו (ולכן צ"ל "דקל שעושה תמרים" – לימוד התורה בפועל*).
תניא, ליקוטי אמרים מ״ה - הטקסט מספריא
עוֹד יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ, לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת לִשְׁמָן, עַל יְדֵי מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים, לְעוֹרֵר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ תְּחִלָּה רַחֲמִים רַבִּים לִפְנֵי ה׳ עַל נִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה נַפְשׁוֹ, אֲשֶׁר יָרַד מִמְּקוֹרוֹ – חַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וְנִתְלַבֵּשׁ בְּ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, הָרָחוֹק מֵאוֹר פְּנֵי הַמֶּלֶךְ בְּתַכְלִית הַהֶרְחֵק – כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא תַּכְלִית הַקְּלִיפּוֹת הַגַּסּוֹת כוּ׳.
וּבִפְרָט, כְּשֶׁיִּזְכּוֹר עַל כָּל מַעֲשָׂיו וְדִבּוּרָיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ, אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים הֵמָּה, וּ״מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים״ – ״בִּרְהִיטֵי מוֹחָא״, כִּי ״יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״. וְכִמְשַׁל הַמּוֹשֵׁךְ בְּחֶבֶל וְכוּ׳, וְהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְיָשׁוֹב אֶל ה׳ וִירַחֲמֵהוּ״, לְעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים עַל שֵׁם ה׳ הַשּׁוֹכֵן אִתָּנוּ, כְּדִכְתִיב: ״הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאֹתָם״.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ״. כִּי רָחֵל הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, מְקוֹר כָּל הַנְּשָׁמוֹת. וְיַעֲקֹב בְּמִדָּתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא מִדַּת הָרַחֲמִים שֶׁבַּאֲצִילוּת, הוּא הַמְּעוֹרֵר רַחֲמִים רַבִּים עָלֶיהָ. וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ – לְמַעְלָה, לִמְקוֹר הָרַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים, הַנִּקְרָא ״אַב הָרַחֲמִים״ וּמְקוֹרָם. וַיֵּבְךְּ – לְעוֹרֵר וּלְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם רַחֲמִים רַבִּים עַל כָּל הַנְּשָׁמוֹת וְעַל מְקוֹר כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲלוֹתָן מִגָּלוּתָן, וּלְיַיחֲדָן בַּיִּחוּד הָעֶלְיוֹן אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין, שֶׁהִיא – אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ״, דְּהַיְינוּ, הִתְקַשְּׁרוּת דִּבּוּר הָאָדָם בִּ״דְבַר ה׳ זוֹ הֲלָכָה״, וְכֵן מַחֲשָׁבָה בְּמַחֲשָׁבָה, וּמַעֲשֶׂה בְּמַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת, וּבִפְרָט מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה וָחֶסֶד. דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״, וְהוּא בְּחִינַת חִיבּוּק מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״. וְעֵסֶק הַתּוֹרָה בְּדִבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הָעִיּוּן – הֵן בְּחִינַת נְשִׁיקִין מַמָּשׁ.
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי זֶה, יָכוֹל לָבוֹא לִבְחִינַת ״אַהֲבָה רַבָּה״ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, כְּדִכְתִיב: ״לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
משנה אבות א׳:י״ב - הטקסט מספריא
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

