134

ואין מובן: מנין לנו, ומהי הסיבה, להבדיל בין סימני התורה שבארבעת המינים, בין שלושת הראשונים לבין הערבות?

ג. ארבעת המינים – ארבעה סוגי יהודים

כבר דובר מספר פעמים על כך²², שיש ענינים בתורה, אשר בדרך הפשט והנגלה הם "אינם חלקים" ואינם ברורים די הצורך, ורק לפי דרך הדרש והרמז והסוד, ובמיוחד לפי ההסברים בפנימיות התורה, ניתן להבינם כראוי.

וכדברי רש"י²³ ובהדגשה "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני".

וכך בעניננו: הבדל זה בין ארבעת המינים מובן בפשטות לפי הביאור על ארבעת המינים בדרך הדרש, כדלהלן:

נאמר במדרש²⁴, שארבעת המינים הם רמז לארבעה סוגי יהודים: האתרוג, אשר "יש בו טעם ויש בו ריח" רומז ליהודים ש"יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים", כפות תמרים – לולב – אשר התמר "יש בו טעם ואין בו ריח" הן רמז ליהודים ש"יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים", "הדס יש בו ריח ואין בו טעם" רומז ליהודים אשר "יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה", וערבה ש"אין בה טעם ואין בה ריח" היא רמז ל"בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".

ומשמעותה של מצות נטילת ארבעת המינים היא – "יוקשרו כולם אגודה אחת": כל ארבעת הסוגים של היהודים מתאחדים באגודה אחת.

מכך יוצא, שיש הבדל מהותי בין שלשת המינים הראשונים לבין הערבה: שלושת המינים הראשונים – סוגי היהודים הללו – שוים זה לזה, בכך שיש בהם מעלות גלויות, הנראות למעשה, ומכך נובעת גם אחדותם. כפתגם הידוע²⁵: "גנב איננו מי שמסוגל לגנוב אלא מי שגונב, ולמדן איננו מי שמסוגל ללמוד, אלא מי שלומד בפועל". ועל אחת כמה וכמה שהמעלה של מעשים טובים קיימת דוקא כאשר מקיימים מעשים טובים בפועל.

לעומת זאת, הערבה – הרומזת ליהודים ש"אין בהם לא תורה ולא מעשים טובים" – הרי מתאחדים עמם משום היותם יהודים, שזוהי מעלה פנימית הקיימת אצל כל אחד שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב, גם כאשר בפועל "אין בהם לא תורה ולא מעשים טובים", ואפילו תינוק שנשבה לבין הגויים ואינו יודע כלל שהוא יהודי.

ומכך נובע להלכה למעשה, שסימני התורה בשלשת המינים הראשונים